יונדב קפלון רואה בזלדה ובדודו, הרב יצחק גינזבורג, את מוריו, ומסביר מדוע הוא נרתע מחבורות "משיב הרוח" ו"ערס פואטיקה". מי שערך את סדרת המחזורים הפופולרית "ממך אליך" מדבר בספר חדש על אהבה, ועל הצורך לחזור למודל הישן והטוב של הנישואים

יונדב קפלון כתב את שירו הראשון כשהיה בן 15. אמו, שמצאה את הפתק, אמרה לו: "אתה יודע שכתבת שיר?". "קראתי עד אז מעט מאוד שירה", נזכר קפלון, "לא הכרתי כמעט דבר מעולם השירה, מלבד שורות אחדות מ'אגדת שלושה וארבעה' של ביאליק, שאמא שלי הקריאה באוזניי עוד בילדותי". בשנים שיבואו יקדיש קפלון את מרצו לכתיבת שירים, ובהמשך גם לעריכת סדרת "ממך אליך" – מחזורים לראש השנה וליום הכיפורים, "ספר השבת" וכעת גם "ספר האהבה" (הוצאת "ידיעות ספרים") – אסופה של דברי אהבה ממקורות יהודיים וישראליים, המסודרת לפי מסלול של היכרות, אירוסין, נישואין וחיים משותפים. בשיחה איתו מספר קפלון על ההשראה שקיבל מדודו, הרב יצחק גינזבורג; על האמונה שמאחורי "ממך אליך", וגם על אהבה – אהבה זוגית, אהבת השירה.

צילום: מרים צחי

כל מוצ"ש בצריח הנטוש

קפלון (52) נולד במלבורן שבאוסטרליה. אביו, גם הוא יליד אוסטרליה, היה שליחו של הרבי מלובביץ' במקום והקים כמה ממוסדות החינוך היהודיים במלבורן. כשהיה בן שש עלה ארצה עם משפחתו והתיישב בירושלים. בגיל 15, כתלמיד בישיבה לצעירים (ישל"ץ) בירושלים, גילה את עולם השירה, ונהג לחמוק מהישיבה בזמן סדר ערב ולחרוש את מדפי ספרי השירה בספרייה העירונית, לפי סדר הא"ב. כשהגיע לאות ז' גילה לתדהמתו משוררת חב"דית שדיברה בשפתו.

"זלדה הייתה פתח גאולה לנפש ולנשמה", אומר קפלון. "הנה משוררת דתייה, ואפילו מבית חב"די, ומצד שני – משוררת מודרניסטית ששום דבר אנושי אינו זר לה. חשתי הזדהות והתרגשות אדירה. יצרתי איתה קשר ונפגשתי איתה בביתה, ומאז ועד היום, במובנים רבים, זו מין פגישה לאין קץ, כמו שקרה אגב כמעט לכל מי שפגש את זלדה. זלדה, יחד עם עזה צבי, שהייתה מעין תלמידה–חברה שלה, חנכה אותי בעולם השירה. התחלתי לקרוא שירים, עבריים ומתורגמים, לפי המלצותיה ובהכוונתה. הראיתי לשתיהן גם את השירים הראשונים שלי. אני זוכר עד היום את התגובות של זלדה לשיריי. היו מעט מאוד מחמאות, ובעיקר שמעתי מהן קטילות. זלדה כתבה לי לא פעם ש'השיר הזה שלך עדיין בוסרי'. התייחסתי לדברים שלה בחרדת קודש".

קפלון הנער מצא פינה נסתרת לכתוב בה – צריח מסגד נטוש על הר ציון, לשם היה מגיע מדי מוצאי שבת, צופה על הר הזיתים וכותב. באותה תקופה גם העמיק את הקשר עם דודו, הרב יצחק גינזבורג. "הרב גינזבורג הוא דמות פנומנלית בכל קנה מידה", אומר קפלון, "עיקר תורתי ממנו. דברים שאני לומד ומלמד עד היום בקבלה ובחסידות מושפעים ממנו ומהראייה המקורית והיצירתית שלו. מעבר לגאונות שלו בתורת הקבלה, יש לו ידע עצום במתמטיקה, בפסיכולוגיה, במוזיקה. חייתי לידו במשך חמש שנים וספגתי ככל שיכולתי לספוג".

היום הוא מוכר בעיקר בשל עיסוקו בנושאים פוליטיים.

"כן. לצערי, ההשפעה שלו בציבור הישראלי אכן מתבטאת בתחומים פוליטיים רדיקליים, תחומים שאני באופן אישי רחוק מלהזדהות איתם. כואב לי על זה. אני חש שהוא נגרר לקיצוניות שלא בטובתו, אולי על ידי תלמידים שסוחפים אותו לשם. אנחנו לא בקשר היום, מלבד באירועים משפחתיים. כואב לי על אדם שהיה יכול להציע תורה רלוונטית לציבור הישראלי, ודווקא לאליטה האינטלקטואלית של הציבור. אבל זו הבחירה שלו, ולי לא נותר אלא לכבד אותה. אני חושב שהחבירה שלו לדמויות מהשוליים הקיצוניים של המפה הפוליטית הביאה אותו להתגלגל אל תוך זירה שזרה מאוד לאופי האמיתי שלו כפי שאני מבין אותו. מצער אותי שהחמצנו הזדמנות לגדול תחת השראתו של איש רוח בסדר גודל לאומי".

לא דתי שנושא דגלים

קפלון החל לכתוב שירים ולפרסם את ספריו הראשונים; ספרו הראשון, "הכתר האפור", ראה אור ב–1987. שבע שנים לאחר מכן קמה חבורת "משיב הרוח", ששאבה השראה בין היתר ממשוררים דתיים ורליגיוזיים כגון יוסף צבי רימון, זלדה ואף קפלון עצמו.

קפלון עצמו מעולם לא השתייך לחבורת המשוררים הדתיים שביקשה להעמיד יצירה דתית עצמאית ובועטת; הוא תולה זאת בראש ובראשונה בעובדה ביוגרפית. "אני מבוגר יותר והתחלתי ליצור מוקדם יחסית, וביססתי את מקומי בעולם השירה לפני שחבורת משיב הרוח קמה", אומר קפלון, "אבל מעבר לכך, אני מרגיש שלא הייתי זקוק לחבורת שירה, ואני לא זקוק לה גם היום. אני מניח שנולדתי אינדיבידואליסט – לטוב ולרע. האינדיבידואליזם מאפשר לי חירות מסוימת, שהיא קריטית עבורי, אבל יש לה מחירים. מלבד כמה חברי נפש, אין לצדי חבורה של אנשים שחולקים איתי רעיונות ודרך משותפת. אני לא חבר בשום מועדון ובשום אגודת סופרים. אני גם לא מרגיש צורך בתיוג של 'משורר דתי'. אני אדם מאמין מאוד, רליגיוזי, אבל אני בוודאי לא דתי שנושא דגלים במובן הסוציולוגי".

באשר להצלחתה של חבורת "משיב הרוח", קפלון מסויג. "עיקר המהפכה שחוללה חבורת 'משיב הרוח' התרחשה בזירה הפנים–מגזרית – כלפי הישיבות והאולפנות וכלפי ההורים – יותר מאשר בתחום השירה והתרבות הישראלית הכללית. צריך לזכור שהחינוך הדתי–לאומי בעשורים האחרונים של המאה הקודמת דיכא את הרגשות, כמעט כמו בחינוך החרדי. אני חושב שהוא דיכא אפילו את הרגשות הדתיים הטבעיים, כשם שהוא הדחיק את היחס הטבעי של האדם לגופו, לזולת ולחומר. 'משיב הרוח' התמודדה יפה עם כל הנושאים האלה. אבל השירה, בעיניי, לא נועדה לשמש כלי להבעת מסרים חברתיים ופוליטיים. כשאדם כותב שיר אמיתי, אני מצפה שייקח לו הרבה זמן עד שיבין בכלל על מה הוא כתב. אמונות ודעות יכולות אולי לבצבץ בסוף, ברמזים, מבעד לשפה ובאמצעות הדימויים. זה לא משהו שקורה מראש, והוא לא אמור להימצא במודעות של היוצר".

אתה סבור כך גם לגבי חבורה כמו "ערס פואטיקה"? גם היא משתמשת בשירה ככלי, ולא כתכלית לעצמה?

"כן. בשני המקרים מדובר באנשים שיש להם מסר חברתי חשוב למסור, והשירה היא כלי בידם כדי למסור אותו. גם אצל אנשי 'משיב הרוח' המסר המגזרי, החשוב לכשעצמו, קדם לשירה, שבדיעבד הסתבר שנוצלה כאמצעי. אין לי ספק שיש צורך בריא למרוד, לערער מוסכמות וסדר ישן ולסלול דרכים יהודיות חדשות, אך לא בשביל זה נוצרה השירה".

האדם נועד לחיות בזוג

בתחילת שנות האלפיים, במהלך תפילת יום כיפור בכותל המערבי, נולד הרעיון של הוצאת מחזורי "ממך אליך". קפלון, "לא יהודי של בית כנסת", כהגדרתו, פגש בתפילה את גיסו, אדם חרדי, ששאל אותו אם יש לו המלצה על ספר מספריית הכותל שיוכל לקרוא בזמן חזרת הש"ץ. "כעבור דקה ניגש אליי אדם שעמד הרחק מאחורינו, בחור עם כיפת נייר של הכותל וקוקו ארוך, וגם הוא שאל אותי את אותה שאלה בדיוק. הוא חיפש ספר מעניין לקרוא בתפילה, משהו שיתאים לימים הנוראים. כך נפל לי האסימון: יש צורך בספר ממין חדש שיענה על כל הצרכים, הן של האדם הדתי והן של האדם החילוני. זה צריך להיות ספר שיספר לא רק מהם ראש השנה ויום כיפור עבורנו, אלא ספר שיספר לכל אחד מאיתנו משהו חשוב וחדש על הזולת, משהו שלא הכרנו בו".

מה באשר לתפילות הימים הנוראים שלך? גם אתה הרגשת את המצוקה הזו, של החיפוש אחר ספר לקרוא בתפילה?

"כן. אני אוהב את הימים הנוראים וזקוק להם כל כך, אבל שמתי לב שאני לא מבין חצי מהפיוטים. התפילה ארוכה ולא קלה, וגם סלסולי החזן כבר לא משפיעים עליי מספיק, ומצד שני, יש כל כך הרבה ספרים וליקוטים שיש בהם שפע עצום של דברי ספרות, שירה והגות שיכולים להחיות אותי בשעות היקרות האלה, כשהנפש מחפשת מילים להיאחז בהן. הבנתי שאני רוצה ליצור ספר שאוכל לקחת איתי לתפילה – ספר שיהפוך את הימים הנוראים לקצת פחות נוראים ולקצת יותר שלמים עבורי ועבור עוד כמה יהודים ויהודיות".

לאחר המחזורים הוציא קפלון את "ספר השבת", אסופה שמלווה את השבת בדברי שירה, הגות וחוויה מגוונים. כעת רואה אור "ספר האהבה", שמציע מבט רחב על האהבה משלל מקורות מהמסורת היהודית ומהתרבות הישראלית, כמו גם מכתבי אהבה אישיים שאסף קפלון במהלך העבודה על הספר. הספר מסודר על פי מודל מסורתי, מיינסטרימי, של אהבה: הוא מתחיל בשלב ההיכרות והאהבה הראשונה, ממשיך באירוסין ובנישואין ומסתיים בחיים הזוגיים עצמם.

"אני אוהב גדול של אהבה, וגם של נישואים", אומר קפלון, "הספר, כמוני בחיי האישיים, מאמין במיסוד האהבה. ההצפה האינטרנטית העולמית מבטאת ברובה התנגדות לממסדיות, ובטוחה שמיסוד האהבה מוביל בהכרח למוות שלה. אני, בניגוד לכך, רוצה דווקא לחזור אל המודל הישן והטוב. חיי נישואים מחייבים אותנו לעבודה קשה כל הזמן, אבל הם מדייקים אותנו: הם מגלים לנו מי אנחנו באמת, ומובילים אותנו לאט לאט לעבר כנות ותיקון. אני חווה את האדם כיצור זוגי. האדם נועד לחיות בזוג. ההתחככות האינטנסיבית עם הזולת, עד כמה שהיא מייסרת לפעמים, מזקקת את האדם ומקרבת אותו למיצוי הפוטנציאל האנושי. ומעבר לכך, יש משהו באמת מרגיע ומשרה ביטחון כשרואים גבר ואישה בני 83, שנשואים כבר קרוב לשישים שנה, מטיילים בשכונה מדי יום, יד ביד, כשחיוך של מנצחים נסוך על פניהם. מתחשק לי לומר להם – כל הכבוד לכם. מן הסתם אתם רבים לא מעט, אבל בכל זאת, לא ויתרתם. הלוואי שגם אני אזכה".

יש משהו קצת יומרני בבחירה לקרוא לספר "ספר האהבה", ולהתעלם מצורות אחרות של אהבה – אהבה בין בני אותו מין, למשל – שאנחנו מכירים היום, גם בחברה הדתית.

"הספר מכוון בראש ובראשונה למיינסטרים. כבר בהתייעצויות הראשוניות עם הוצאת הספרים הוחלט ליצור ספר שיספק מענה עבור רוב הזוגות, ולכן הוא ספר קונצנזואלי. אני מכיר גם בצורות אחרות של אהבה – אהבה בין בני אותו מין – אבל המטרה הייתה ליצור ספר שמדבר אל השכבה הגדולה ביותר והמרכזית ביותר של ישראלים. התלבטתי על כך לא מעט, והיו גם קטעים יפים מאוד ששלחו לי כמה אוהבים ואוהבות שנישואיהם אינם קונבנציונליים, אבל החלטנו, בסופו של דבר, לדבוק במדיניות שבחרנו בה".

אלסטיות רוחנית חדשה

כברת דרך ארוכה עשה קפלון מאז המחזורים לימים נוראים ועד ל"ספר האהבה". אם במחזורים ניתן היה למצוא הרבה יותר קטעים מסורתיים, חב"דיים ותורניים, הרי ש"ספר האהבה" מרחיב עוד יותר את השורות וכולל קטעים ישראליים וחילוניים מובהקים. קפלון אומר שהשינוי הזה משקף גם את השינוי שחל בו. "המחזורים, גם בגלל אופיים של הימים הנוראים וגם בגלל הבסיס החב"דניקי שלי, כוללים הרבה יותר קטעים 'קדושים' – עם מירכאות ובלעדיהן", הוא אומר. "היום אני חש יותר משוחרר לכלול טקסטים חילוניים יותר, ישראליים יותר. גם במחזור יש לא מעט טקסטים כאלה, אך בספר הנוכחי יש שינוי ופתיחות גבוהה יותר.

"אני משתנה כנראה גם בגלל הסביבה; בראש ובראשונה הסביבה המשפחתית שלי, אבל לא רק. המפגשים שלי עם שכבות רחבות בחברה הישראלית מותחים בתוכי את הגבולות ויוצרים בתוכי אלסטיות רוחנית חדשה. אני שואף למצוא מכנה משותף רחב יותר, להגיע אל ההבנה שכולנו יושבים על מורשת אחת: אותה שואה מונחת ברקע, ואותם אתגרים קיומיים מונחים לפתחנו. כעת נותר לקבל באהבה את הצורות השונות שבהן כל שבט בוחר לבטא את נשמתו.

"אני לא משלה את עצמי שרוב הזוגות בימינו מתחתנים לפי המודלים הקלאסיים המתוארים בספר האהבה. אבל יחד עם זאת, אני מבקש להציג את המסורות ההיסטוריות והעדתיות – הלכה ופולקלור – כדי שזוג צעיר לפחות יכיר וידע, ואחר כך יעשה את הבחירות שלו על בסיס ידע, ולא על בסיס בורות.

"מצד שני", מוסיף קפלון, "הספר מושתת לא מעט גם על רחשי לבם של הקוראים. כשהתחלתי את העבודה על הספר פרסמתי 'קול קורא' לאיסוף קטעים, וההיענות הייתה גדולה ומשמעותית מאוד. אני משתדל לכלול בספרים כמעט אך ורק קטעים – קלאסיים או אישיים–חדשים – שיש בהם ממשק חי בין היחיד והאישי לבין הלאומי והמסורתי. כך, למשל, כללתי ב'ספר האהבה' רשימה חשובה של רב אורתודוקסי שבה הוא חותר למתוח עד קצה האפשר את הגבולות ההלכתיים, במגמה לאפשר נוכחות מקסימלית של הקול הנשי בחופה. גם כאן, כמו בתיאור שלבים אחרים של תהליך הנישואין, הספר מהלך על חבל דק בין המסורת ההלכתית לבין הצרכים האישיים והחברתיים החדשים שלנו".

בהקדמה למחזורים אתה שואל מה ייחשב להצלחה של "ממך אליך", ומשיב: "אם יקרא אדם בספר הזה, ויניחו מידיו לרגעים על מנת להגות את תפילתו האישית – תפילתו הנלחשת במילותיו שלו, והחצובה מתוך לבו החם והרוגש – יהא זה סימן הצלחתו האמיתית של המפעל כולו". זה עדיין, מבחינתך, היעד של הספרים?

"בהחלט. בדיעבד אני מבין שהדברים האלה מתכתבים עם תורה של האדמו"ר מאיזביצ'א, שאני שואב הרבה השראה מהגותו. האדמו"ר מאיזביצ'א הוא האדם היחיד שהסביר למה התכוונו חז"ל כשהם אמרו: 'עתידה תורה שתשתכח מישראל'. זו לא תהיה רק טרגדיה, כמו שכולם חושבים, אלא זו תהיה ההזדמנות הטובה ביותר של היהודים לתת לתורה לצאת מקרבם, ולא מהספרים. העזות הזו היא נר לרגליי גם בספרים וגם בחיי האישיים. לפני שנים שמעתי את הרב מניטו בבית כנסת בעיר העתיקה. הוא אמר אז שעם ישראל יצא ממצרים והיה אמור ללכת ישר לארץ ישראל, לירושלים, לבית המקדש. זה היה אמור לקחת אחד–עשר יום. אבל דברים הסתבכו, פרצה המלחמה עם עמלק והתגלגלנו למעמד הר סיני. כך הוא טען – שקבלת התורה במדבר הייתה סוג של תאונה היסטורית. אני זוכר את התדהמה על פני מאות התלמידים שישבו בקהל. ואז קם אברך אחד, ולחש את השאלה שהטרידה את כולם: 'אז מה הרב אומר, שעם ישראל היה מגיע לארץ ישראל בלי התורה? איך היינו חיים בלי התורה? מאיפה היינו יודעים את התורה?', ומניטו שהה רגע והשיב: 'הם היו מגיעים לארץ ולומדים את כל התורה לא מן השמים ולא מתוך הספרים, אלא מקרבם'.

"הדברים האלה מנחים אותי, ומדרבנים אותי כמקורות השראה בלתי נדלים ויום–יומיים עבורי, כאבא וכמחנך. בזכות הדברים האלה אני מתאמץ בכל מאודי לחפש ולמצוא בפתיחות אמיתית ממדים של קדושה, ואף של לכתחילה, בתוך מה שנראה כמו משבר חילון גורף. אני מאמין שהנוסח הישראלי של הצעירים שלנו לא מבטא התנתקות ואדישות, אלא חותר חתירה תת–קרקעית, ארוכת טווח, לעבר עיצוב שפה רלוונטית חדשה לנשמה היהודית הנצחית. ואני מתפלל מכל הלב שלא אתבדה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ז ניסן תשע"ו, 15.4.2016