ההנהגה הייחודית שמביאים את האוכל לשולחן, מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין (ובמקדש: גופו של פסח), ובמקום להתחיל לאכול מיד, נותנים לאוכל להתקרר ולמסובים לרעוב, ומתחילים לדבר – מבטאת את נחיצותו של הסיפור. עושים כאן כפי שעשה עבד אברהם בבית בתואל: 'ויישם לפניו לאכל, ויאמר: לא אכל עד אם דברתי דבריי…'. אף אנו בשבתנו לסעודה 'דופקים על השולחן' ומכריזים: 'לא יושבים לאכול עד ש'סוגרים עיסקה' ומבררים מי אנו ומה ייעודנו!'

כפי שראינו, התורה הנחתה מה להשיב לבן השואל – בעת הקרבת הפסח, בעת הקרבת הבכור או פדיונו, ובעצם בעת קיום כל 'העדות החוקים והמשפטים.

מיוחדת היא מצוות 'והגדת לבנך ביום ההוא' שנאמרה על אכילת המצה, שבה מצווה האב ליזום את השיחה אף מבלי שאלת הבן, וכלשון חכמים: 'את פתח לו' – פה-שח!

[על דרך צחות.
בדרך כלל (כדברי רבי יהודה הנשיא במכילתא) האב 'מלמדו תורה' באימה ברתת ובזיע, והאם 'משדלתו בדברים' בסיפורים נאים המושכים את הלב. כאן בליל הסדר מצווה האב לנהוג כאם ולספר סיפורים, ולכן אומרים לו: 'את פתח לו']

בדברי רבי אליעזר, אולי היה ניתן לומר ש'חוטפין' היינו ממהרים לתת לתינוק מצה כדי שלא יירדם התינוק ויפסיד את אכילת המצה (ולבית שמאי אף בתינוק שלא הגיע לחינוך הקפידו שיקיים המצווה, ולב"ה בקטן היודע לאכול מצה) – אך גם כך מוכח מכאן, שילדים גדולים יותר שניתן היה לשמור את ערנותם ע"י קליות ואגוזים או על ידי מעשים חריגים, וכל שכן מבוגרים – אכלו רק אחרי הגדה והלל (וראה מש"כ ר"ח אלבק ב'השלמות ותוספות' לפירושו למשנה (י,ג) ובמקורות שציין שם).

מהפיוט 'מה מעלות טובות למקום עלינו', המסתיים: 'והביאנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו', משתמע שנתחבר בזמן הבית, הנזכר בו כדבר שבהווה.

ר' מאיר פרידמן (איש-שלום, בעל הגדת 'מאיר עין') שיער ששרו שיר זה בשעת הבאת הביכורים בימי הבית השני. על דבריו אומר ד"ר דניאל גולשמידט, (הגדה של פסח – מקורותיה ותולדותיה, ירושלים תשמ"ב, עמ' 50): 'ויש לו על מה לסמוך. מכל מקום ברור שהשיר נתחבר בימי הבית לפי שאחר החורבן, לא היו קובעים את בניין בית-המקדש כגדול שבחסדי ה"

מעניין שה'מעלות הטובות' הנזכרות בפיוט הן חמש עשרה, וכן הביא גולדשמידט (שם, עמ' 49, הע' 4) שמעלות אלה מכוונות כנגד חמש עשרה המעלות שבהיכל.

והדברים מתיישבים יפה עם האמור במשנה לגבי 'ארמי אבד אבי', ש'דורש עד סוף הפרשה', ומשמע שכולל אף את הפסוק 'ויביאנו אל המקום הזה'

בס"ד א' באייר ע"ו

בפסח מצרים נאמר: 'וככה תאכלו אותו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה" (שמות יב,יא).

במשנה (פסחים צו.א) מבואר שרק פסח מצרים נאכל בחיפזון ולט פסח דורות, ובגמרא מדייקים זאת מהכתוב:: מנא לן, דאמר קרא: "ואכלתם אותו בחפזון" – אותו נאכל בחפזון, ואין אחר נאכל בחפזון'.

וכן כפירושו הארוך של רבי אברהם אבן עזרא (שמות יב,יא): 'וטעם "וככה תאכלו אותו" פסח מצרים לבדו. והמינים בארגלן {ובכ"י פריס: 'בוורגלן'. יש מזהים אותה עם ווארגלאן שבאלג'יריה. ר' אשר וייזר, מהדיר הראב"ע במוסד הרב קוק} עושים ככה עד היום זכר ליציאת מצרים. ואלה תועי רוח כולם, יילכו יום חמישה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים?!'.

אמנם מהסברו של רבי אבא (ברכות ט,א) למחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא אם זמן אכילת הפסח עד חצי הלילה או עד הבוקר, עולה שלדעת שניהם האכילה היא עד 'שעת חפזון', לראב"ע – עד שעת חפזון דמצרים, שהחל בחצי הלילה; ולר' עקיבא – עד שעת 'חפזון דישראל' שהחל בבוקר.

בצורת האכילה אין עושים זכר לחיפזון, אך בזמו האכילה ניתן זכר לחיפזון.

בברכה, ש.צ. לוינגר

כעין זה מצינו במחלוקת בית שמאי ובית הלל על 'בשכבך ובקומך' שבקריאת שמע, שלב"ש כך היא בצורת הקריאה, ולב"ה לא נאמר 'בשכבך ובקומך' אלא על זמן הקריאה אמנם לגבי 'בחפזון' לא מצאנו שב"ש חולקים, ונראה שלכולי עלמא מתבטא החיפזון רק בזמן האכילה ולא בצורתה.

נראה שבשאלה זו – האם אנחנו רואים עצמנו בליל הסדר כעומדים במצרים ערב היציאה או כמי שכבר יצאו?- נחלקו בית שמאי ובית הלל (תוספתא פסחים י,ו) לגבי חלקו הראשון של ההלל הנאמר אחרי ה'מגיד', לדעת ב"ש אומרים רק את הפרק הראשון (עד 'חלמיש למעיינו מים', ולדעת ב"ה אומרים גם את הפרק השני 'בצאת ישראל ממצרים'.

ושניהם מנמקים את דבריהם: 'אמרו להם בית שמאי לבית הלל: "וכי כבר יצאו, שמזכירים יציאת מצרים?". אמרו להם בית הלל:: אפילו הוא ממתין עד קרות הגבר, הרי אלו לא יצאו עד שש שעות ביום. היאך אומר את הגאולה ועדיין לא נגאלו?'

נראה שלב"ש משתדלים לחוות מחדש את מה שעברו אבותינו באותו לילה במצרים, ולפיכך בחלקו הראשון של ההלל, אנחנו כבר 'עבדי ה" היושבים לאכול את הפסח מתוך ביטחון בישועת ה' אך עדיין אין אנו יכולים לומר 'בצאת ישראל ישראל ממצרים'. רק בהמשך הלילה, סמוך לחצות כשכבר היה נראה עין בעין שמצרים דופקים על דלתותינו בתחינה ששנצא – אז יכולים אנו להמשיך את ההלל ולומר 'בצאת ישראל ממצרים'.

לעומת זאת לבית הלל, איננו מנסים לחוות מחדש את ליל הסדר שנערך המצרים, אלא רואים את עצמנו כמי שכבר יצאו ממצרים, ועוד לפני הסעודה אנחנו מהללים 'בצאת ישראל ממצרים' (ואחרי הסעודה נתחיל 'לא לנו לא לנו כי לשמך תן כבוד' בבקשה על הגאולה העתידה).

בברכה, ש.צ. לוינגר

בתגובה 'כעומדים לצאת או כמי שכבר יצאו', פיסקה 4, שורה 1:
… איינו מנסים לחוות מחדש את ליל הסדר שנערך במצרים…

בס"ד כ"ד בניסן ע"ו

דומני שפרופ' הנשקה לא כלל בספרו על 'תלמודם של תנאים' דיון על חיוב נשים בהסבה, מן הטעם הפשוט, שלא מצא בנושא זה מתורתם של תנאים.

אף רבי סימון, בן הדור השלישי לאמוראים בא"י, שמסר בשם רבי יהושע בן לוי: 'אותו כזית שאדם יוצא בו בפסח – צריך לאוכלו מיסב', ונשאל ע"י תלמידו רבי יוסי: 'אפילו עבד לפני רבו? אפילו אשה לפני בעלה?', משיב: 'בריבי, עד כאן שמעתי' (קה"ע: 'כלומר: אדם גדול! עד כאן שמעתי מרבי יהושע בן לוי, וזה לא שמעתי ממנו')..

בבבלי, פסחים קח,א, שואלים: 'שמש מאי?' ופושטים מדברי רבי יהושע בן לוי: 'השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא' ומדייקים: 'מיסב – אין; לא מיסב – לא'. לגבי אישה מובא שם:: 'אשה בפני בעלה אינה צריכה הסבה, ואם אשה חשובה צריכה הסבה'

מניסוח השאלה 'אשה בפני בעלה' משתמע שהפטור הוא משום ש'אשה כפופה לבעלה" (כלשון רש"י ורשב"ם), וזה ניתן להתפרש משום שמוראו עליה (כעין שנאמר בתלמיד בפני רבו) או משום ש'אשה משמשת את בעלה' (כלשון הר"ן), וזה ניתן להתפרש שפטרוה מלהסב משום שהיא צריכה לעיתים קרובות לקום כדי להביא מה שחסר מהמטבח או כדי להרגיע אחד הילדים, ולפיכך לא הטריחוה להסב, שלא נוח לקום ממצב כזה.

לעומת זאת, בגירסת הרי"ף והשאילתות נאמר בסתם 'אשה פטורה מהסבה' ולא נזכר 'בפני בעלה', והטעם לפטור הוא משום שלא היה דרך נשים להסב כלל מלבד 'אשה חשובה' שהיתה תופעה חריגה מאד.

על פי הבנת הרי"ף והשאלתות מסביר בעל 'ערוך השלחן' (או"ח סימן תע"ב) את מנהג הנשים בימינו שלא להסב אע"פ שחשובות הן כדברי הרמ"א, ולא ניחא ליה לומר כדברי הרמ"א שסמכו על דעתו היחידאית של הראבי"ה, אלא אומר בעל ערוה"ש שהנשים סומכות על דעת הרי"ף והשאלתות, שלא היה כלל דרך נשים להסב מלבד 'יחידות בדורן'.

על כל פנים, ב'פסקי תשובות' (סי' תעב, אות ב) כתב: 'והמנהג בין הספרדים שאף הנשים מסיבות. ויש שכתבו שגם בעדות אשכנז, אלו הנשים המסיבות – אין למחות בידן, ויפה הן עושין ותבוא עליהן ברכה'.

ובהערה הביא המקור מדברי בעל 'כף החיים' (סופר) שהביא כן בשם רבי חיים בנבנשת (בעל כנסת הגדולה') בספרו 'פסח מעובין', וכן מדייק הכה"ח מדברי ה'דרכי משה' לרמ"א, שמעיקר הדין נשים בימינו צריכות להסב, ומה שכתב הרמ"א שסומכות על הראבי"ה הוא בדרך לימוד זכות על המנהג ולא הוראה לכתחילה.

והוא מביא עדות בנו של החתם סופר, שאשת החת"ס (בת רבי עקיבא איגר) היתה מסיבה בפני בעלה, 'והוא היה מדקדק שיהיה לה ספסל מיוחד שיהיה ראוי להסיבה'.

לענ"ד נראה שאף בעל 'חיי אדם' סובר שנשים צריכות להסב, שכן הוא כותב (כלל קל, אות יב-יג): 'כל המצוות הנוהגות בב' לילות אלו, שהם ד' כוסות ומצה ומרור ויפור יציאת מצרים – אחד אנשים ואחד נשים חייבין… אכילת מצה ווהכריכה והאפיקומן וד' כוסות – צריך לאכול ולשתות בהסיבה, והיינו שיטה עצמו על צד שמאלו כשהוא מיסב…', ולא הזכיר כלל את דברי הרמ"א שנשים לא נהגו להסב.

בברכה, ש.צ. לוינגר

אפשר לענ"ד: שתהיה נפק"מ לימינו בין הסברו של רש"י להסברו של הר"ן (שהבאתי בפיסקה 4). בימינו הרי אין מצוי שמורא הבעל על אשתו ואינה 'כפופה לבעלה'. לעומת זאת, כן מקובל שהאישה מארגנת את כל ענייני הבית והסעודה, והפטור הפונקציונלי מהסבה (כדברי הר"ן) שייך גם כיום.

כך או כך, נראה לענ"ד ודאי שיש להקפיד לכל הפחות שהאישה תאכל בישיבה ליד שולחן כדרך בני חורין בימינו, ולא חלילה בעמידה, וכדברי רב לוי בירושלמי: 'ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד, וכאן – להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות' 0פסחים פ"י ה"א).

על ההסבה כמצרפת את היושבים לחבורה אחת, למדנו במשנה (ברכות מב,א): 'היו יושבין – כל אחד מברך לעצמו; הסבו – אחד מברך לכולן'. בגמ' שם (מב,ב) נתבאר שיש מצב שעצם הישיבה מהווה צירוף גם בלא הסבה, אם קבעו מראש: 'ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן' {נילך ונאכל לחם במקום פלוני}. הרא"ש (בפסקיו, שם, סי' לג) קובע: 'והאידנא, ישיבה דידן הוי כהסבה דידהו', וכן בשו"ע או"ח סימן ריג,א.

תנוחת ההסבה מאפשרת למיסב לשוחח בלי להזדקף עם הקטן ממנו המיסב למרגלותיו (כמבואר בדברי הברייתא שהביא רב ששת, ברכות מו,א: 'גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו'). אולי גם שיקול זה עמד לפני חכמים, שלאב המיסב ייקל לקיים 'והגדת לבנך' בהרכינו עצמו כלפי ילדין.

הצעה מעניינת לחידוש ההסבה המשמעותית בימינו על ידי עריכת הסדר (חוץ מאשר ה'שולחן עורך' ) על ספות וכורסאות בפינת הישיבה שבסלון – מעלה הרב יואל בן-נון (בקובץ 'באר מרים – על פסח', עמ' קנז).

בברכה, ש.צ. לוינגר

סיכום יסודי מקיף וממצה של החומר ההלכתי בנושא – במאמרו של הרב ד"ר יעקב גרטנר, 'האם נשים צריכות להסב בליל הסדר', ב'דף השבועי' של אוניברסיטת בר-אילן, גליון 387, פרשת צו ופסח תשס"א.

מחקריו של הרב ד"ר יעקב גרטנר, כונסו בספריו:

*גלגולי מנהג בעולם ההלכה, ירושלים תשנ"ה.

*עיוני תפילה: מנהגים ותולדות, בהוצאת 'תבונות', מכללת הרצוג תשע"ה.