לא רק מורה | לובה חרל"פ  

 

בניגוד למקובל לטעון, נחמה ליבוביץ' לא עסקה רק בהוראת פרשני המקרא אלא גם הציעה פרשנות מקורית ויצירתית משלה, בדרכה הצנועה. דברים לרגל יום פטירתה שחל בה' בניסן

אפתח בחוויה אישית ובהכרת הטוב: הקשר הראשון שלי עם תורתה של פרופ' נחמה ליבוביץ' התרחש בכיתתו של הרב משה ישמח באולפנה. הרב ישמח לימדנו את פרקי יוסף ואחיו באור תורת נחמה שאותם למד מפיה. השאלות שצפו בכיתה (וגם קשת התשובות) היו נפלאות בעינינו. מי העלו את יוסף מהבור – האחים? המדיינים? ולמי מכרוהו – למדיינים? לישמעאלים? וכיצד התרחש אירוע ההתייחדות של אשת פוטיפר עם יוסף לפי המספר המקראי, וכיצד תיארה אותו הגברת באוזני עבדיה ובאוזני בעלה, ומה פשר ההבדלים הדקים בין שלוש הגרסאות?

לימים ידעתי שפרקים אלו הם המיטב שבמיטב בתורתה של נחמה, ומאז היא התגלתה לי במלוא עוצמתה הפרשנית. שנים רבות לאחר מכן נחשפתי לוויכוחים בין מלומדים בשאלה האם נחמה פרשנית הייתה או "רק" מורה.

במאמר שכתב הרב מרדכי ברויאר הוא טען בחריפות שנחמה "לא הציעה מעולם פירוש שלה למקרא אלא תמיד רק שאלה כיצד נתיישב פשוטו של מקרא על ידי המפרשים". גם פרופ' אוריאל סימון קובע שנחמה נמנעה מפירוש ישיר של המקראות, ולטעמו זו "אכזבה גדולה".

אמנם, להיות מורה כנחמה לאו מילתא זוטרתא היא. נחמה הביאה לחינוך הדתי את הגישה ההוליסטית בהוראת התנ"ך: מן הכלל אל הפרטים המתיישבים במסגרת הכלל. בחוגים אורתודוקסיים אחרים נהגו (ויש הנוהגים עד היום) ללמוד פסוק–פסוק, במעין תרגום מילולי. אך נחמה גדרה את יחידת הלימוד, חילקה אותה לענייני משנה, ואחר איחדה בין הפרטים ובין הכללים. עוד חידוש מתודולוגי שנזקף לזכותה, והזכור לי לטוב משנות ילדותי, הוא העמדת השאלה "מה קשה לרש"י" במוקד העיון הפרשני וכן החקירה ההשוואתית במה שונה פירוש א' מפירוש ב' של רש"י, ומה יתרונו היחסי של פירוש זה מזה וכדומה.

היום קשה להאמין ששאלות אלו היו בשעתן חידושים בחינוך הדתי. הן הונחלו בו בזכות תלמידיה של נחמה. גם בעיני עצמה הייתה נחמה בראש ובראשונה "מורה". כך ביקשה שייכתב על קברה, וכך רצתה להיזכר לדורות. ובכל זאת, פרשנית הייתה. להלן אנמק את קביעתי בכמה רמות.

 יצקה‭ ‬רוח‭ ‬בצורות‭. ‬נחמה‭ ‬ליבוביץ‭' ‬מקבלת‭ ‬את‭ ‬פרס‭ ‬רוטנברג‭ ‬באוניברסיטה‭ ‬העברית‭, ‬1986‭ ‬ צילום‭: ‬מתוך‭ "‬נחמה‭" ‬מאת‭ ‬חיותה‭ ‬דויטש‭, ‬הוצאת‭ ‬ידיעות‭ ‬ספרים


יצקה‭ ‬רוח‭ ‬בצורות‭. ‬נחמה‭ ‬ליבוביץ‭' ‬מקבלת‭ ‬את‭ ‬פרס‭ ‬רוטנברג‭ ‬באוניברסיטה‭ ‬העברית‭, ‬1986‭ ‬
צילום‭: ‬מתוך‭ "‬נחמה‭" ‬מאת‭ ‬חיותה‭ ‬דויטש‭, ‬הוצאת‭ ‬ידיעות‭ ‬ספרים

נאמנה לשרשרת המידע

פרשנותה של נחמה מגולמת בראש ובראשונה בהצבת השאלות. נחמה היא "היודעת לשאול". שאלותיה הן שהציבו את האתגר האינטלקטואלי שיש להעמיד בכל עיון, והן אלו המסמנות את כיווני התשובה. ואכן, נחמה היא שבחרה להן את התשובות המתאימות מקשת רחבה של מקורות, מיינה את השיטות השונות לסוגיהן מבחינות שונות, שידכה בין רחוקים והפרידה בין קרובים, והבליטה את החידוש ואת המיוחד.

זאת ועוד, נחמה השתמשה בכלים מתחום ביקורת הספרות בניתוח הטקסט המקראי (בעקבות א"ל שטראוס ומאיר ויס). לא רק שנתנה דעתה למילים מנחות, לדימויים ספרותיים ולתחבולות אמנותיות שונות, אלא תחמה את היחידה העניינית, פירקה אותה לחלקים ואיחדה אותה מחדש, תוך ששילבה ענייני צורה טקסטואליים עם התכנים ועם רוחם של האירועים.

היא ידעה לצקת רוח בצורות ולנכּס את העניינים הצורניים–ספרותיים לטובת העצמת הכוונות והמגמות הערכיות–חינוכיות הספונות בהן. כל זאת עשתה מכוח השכלתה הרחבה בקודש ובחול. וכפי שהעיד פרופ' אד גרינשטיין, אוזנה הייתה כרויה אף לרוחות חדשות המנשבות בשדה הפרשנות הדקונסטרוקטיבית (בעקבות דרידה).

עוד נאמר שנחמה באה לעולם לאחר דורות של פרשנים ואין–סוף פרשנויות. בספרייתה של נחמה שכנו כבוד המשנה והתלמודים, המדרש והאגדה, ראשונים ואחרונים (כמו הנצי"ב, ר' מאיר שמחה מדווינסק בעל "משך חכמה", הראי"ה קוק), וגם חוקרי מקרא מודרניים, מהם בני ברית (למשל, מרטין בובר, פרנץ רוזנצווייג, בנו יעקב) ומהם שאינם בני ברית (כמו מתרגמי התנ"ך לאנגלית ווילהלם גזניוס). מבטה הפרשני ניזון מתבונת הדורות, והיא מציגה מן המיטב, בוחנת ומגיבה בעקבותיהם. אין זו לַקטנוּת, אלא פעילות סלקטיבית מושכלת המתבססת על חזון פרשני ועל מגמות פרשניות מוצקות.

ככלל אני תוהה אם אפשר לו לפרשן לבוא היום אל הטקסט בידיים ריקות ובמבט תמים נטול משקעים פרשניים, כביכול "להתמודד עם הטקסט" מחדש, מעצמו אל עצמו. דומתני שכשם שאי אפשר לו למדען המודרני לבוא לחקר היקום ללא ארכימדס, גליליי, ניוטון ואיינשטיין, כך הפרשן בן–זמננו לא יבוא אל הטקסט ללא המטען הפרשני–תיאולוגי–פילולוגי שהוא נושא עמו מעצם השכלתו; ללא רבי עקיבא, רב סעדיה גאון, רש"י, רמב"ן, המלבי"ם, והרשימה ארוכה. זאת התשובה למי שמלינים עליה על שלא ניגשה ביחס ישיר ובלתי אמצעי אל הטקסט המקראי ורואים בכך פחיתות ומגרעת.

במנהגה זה ממשיכה נחמה את גדולי הפרשנים הספרדים, כמו רמב"ן, רבנו בחיי ואברבאנל, שנהגו "כננס על גבי ענקים" – דימוי המתייחס להכרה בהישגים החשובים של העבר כבסיס להתקדמות האינטלקטואלית בהווה. בפירושיהם הם הציגו את פירושי קודמיהם ובחנו אותם ושאלו עליהם, ומתוך שעסקו בהם הגיעו ל"נכון בעיניי" שפעמים היה כדרך אחד מקודמיהם ולפעמים סלל דרך חדשה.

וממבט אחר: הנאמנות ל"שרשרת המידע" היא מכללי האתיקה הבסיסיים הנוהגים בשדה המחקר. מבחינה זו נהגה נחמה כדרך שנוהגים בכל דיסציפלינה אקדמית: הצגה מושכלת של דעות קודמיה תוך חתירה למסקנת הדברים ולליבונם, שהם ה"חידוש". הווה אומר, נקודת החידוש העיקרית של נחמה היא הבחירות שעשתה הן בהליך הן במסקנה, כדרך שנוהגים במחקר האקדמי.

חידושים משלה

אך מעל הכול, יש אצל נחמה חידושים מקוריים שלה, אף שבענוותנותה כי רבה הצליחה להבליעם. כך, למשל, בפרשת כי–תשא היא שואלת בעקבות הראשונים: "הייתכן שיכלו [ישראל] לבוא כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני ודיבורי 'אנכי' ו'לא יהיה לך' עדיין מהדהדים באזניהם ולבקש להם א–לוהים אחרים?". ולאחר שהביאה דעות שונות ומנוגדות בהסבר מעשיהם של ישראל, היא משיבה: "נראה שרצתה התורה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני… אינם מסוגלים לשקוע עוד בבערות… מופרכת מעיקרה". ויושם לב לשימוש ב"נראה ש–" בפתח המובאה – ביטוי של זהירות ושל הצטנעות. בענווה אופיינית השחילה את רעיונה.

אכן, לימים למדתי שכאשר נחמה אינה נוקבת בשם המקור או הפרשן, יש לחוש שאלה רעיונות מקוריים שלה. וכך אמנם עולה מדוגמה אופיינית אחרת: בעיונה בעשרת הדיברות בספר שמות (עיונים, עמ' 248–249) היא מוצאת שלמרות ניסיונות שנעשו לחלק את המצוות לסוגים (למשל החלוקה המשולשת של אבן–עזרא למצוות הלב, מצוות הלשון ומצוות שבמעשה), עדיין יש מקום לנמק את סדרם של הדיברות.

וכך כתבה:

ונראה שמבחינת חלוקתם לשלושה סוגים מסודרים עשרת הדברים על שני לוחות בסידור כיאסטי: חמשת הדיברות הראשונים פותחים במצוות שבלבהמשכם במצווה שהיא בדיבור פהומסיימים במצוות שהן במעשה. יחסנו אל קוננו צריך שיהא נקבע בלבנו ומשם ישתלט על דיבור פינו ולבסוף יהא מכוון כל פעולותינו, לאמור: לא סגיב'השקפת עולם' רצויה, באמונות ודעות, אם אין הן מוצאות ביטוין במעשה.

בלוח השני – שעניינו בין אדם לחברו, סדר הדברים הפוך: מן איסורים שבמעשים ("לא תרצח") אל הדיבור ("לא תענה ברעך עד שקר") וכלה בענייני הלב ("לא תחמוד"). והיא מסבירה את ההבדל:

בשטח החברתי אין די במעשים טובים אלא מן הראוי ומן הנדרש שנשתלט גם על דיבור הפה וגם על מחשבות הלב, ובזה נבדלים עשרת הדיברות מחוקים חברתיים גרידא, שדורשים הם לא רק את 'לא תנאף', 'לא תגנוב', אלא אף את 'לא תחמוד'.

שוב ראינו פרשנות תבניתית–רעיונית מקורית הפותחת בביטוי "נראה ש–". נחמה העמידה את עשרת הדיברות במבנה כיאסטי מעניין: מחשבה–דיבור–מעשה / מעשה–דיבור–מחשבה, ומתוך זה יצאה לתובנות מאלפות על ההבדל המהותי בין סדר העבודה בין אדם למקום ובין הנהגות האדם ביחס לחברה. כך, בצנעה ובהיחבא, מתגלה לקורא חד–העין כוחה של נחמה בפרשנות מקורית ויצירתית.

פרופ' לובה חרל"פ היא המשנה לעניינים אקדמיים במכללת ליפשיץ וראשת "המרכז ללימודי הטקסט"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ז ניסן תשע"ו, 15.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באפריל 2016, ב-גיליון מצורע תשע"ו - 975 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. נא להפסיק להשתמש במילה "ראשת" לציון עמדיה נשית בראש מוסד וכדו' , זה עיוות בלתי נסבל של העברית בשביל נימוקים פמיניסטיים מפוקפקים.

    כמו שלפרופ' חרל"פ אין "ראשת" על כתפיה כך אין היא ראשת המרכז אלא ראש המרכז. מרוב רצון להיות נאורים ומתקדמים מגיעים למחוזות האבסורד…

    • אבל יש 'והוציא את האבן הראשה', וצורת הסמיכות של 'ראשה' היא אכן 'ראשת'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אכן, אני חוזר בי, "מודה ועוזב ירוחם".
        אחרי שקראתי מאמר של האקדמיה ללשון (שבו היא מדגישה שוב ושוב שזה לא בגלל תפיסות אידאולוגיות, אלא מצד הלשון העברית בעצמה. אם כי מעניין שזה צץ רק בשנים האחרונות…), שם מראים כותבי המאמר שכבר בתנ"ך עצמו וכן במכניזם של העברית זה ייתכן ומקובל.

    • היתה לראש פנה

      בס"ד כ"ה בניסן ע"ו

      לרנ"ה – שלום רב,

      אחרי תשע פעמים (שני הללים בליל הסדר ושבעה בבוקרי החג) שבהן כפלתי את הפסוק: 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה' – אף אני מסייג את דבריי, ואומר שיש מקום בראש גם ל'ראש' וגם ל'ראשה'. העיקר שנהיה לראש ולא לזנב.

      אודה לך אם תציין למאמר של האקדמיה ללשון בעניין 'ראש' ו'ראשה', ויחולו ברכות על ראשך.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי שימושה של פרופ' לובה חרל"פ בתואר 'ראשה', ייתכן שהשיקול הוא גם משום שהיה גם איש בשם 'לובה', הוא ח"כ אריה 'לובה' אליאב ז"ל, וייתכן שלפיכך היא מקפידה להתגאות בהיותה אישה, כנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים, וכ'בית יעקב' אליהן פנה הקב"ה תחילה בעת מתן תורה (מלבד היותה גם 'בית יעקב', 'ביתו – זו אשתו' של הרב ד"ר יעקב ח' חרל"פ, מחבר הספר 'ארץ ישראל במשנתם של תנאים ואמוראים', שיצא לאור בהוצאת 'יד הרב נסים', ירושלים תשס"ד)

    • ציון מקור

      ראו באתר 'האקדמיה ללשון העברית', בהודעה 'אושרו מילים ומונחים, וכן השימוש בצורה 'ראשה' לנקבה'. על הרקע להחלטה, ומעורבותה של המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון (וכיום הנשיאה) הגב' מרים נאור – ראו בכתבתו של ניר חסון, 'מעתה אימרו: ראשת הממשלה', באתר 'הארץ' (מיום 25.11.2012)..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: