חכם מה הוא אומר | הלל גרשוני  

 

בזמן הבית ההגדה הייתה הלל בלבד ולאחר החורבן השתדרג התפריט והפך למצווה, והכול התגלגל בדרכים מרתקות עד לעיצוב החג בימינו. מחקר חריף מלמד שיש עוד מה לחדש בהכנות לליל הסדר

מהמה נשתנה

ליל הפסח בתלמודם של חכמים

דוד הנשקה

מאגנס, 2016, 650 עמ'

ליל הסדר וההגדה של פסח הם, כמדומה, מהנושאים הנחקרים ביותר בספרות חז"ל. לכאורה, לא הניחו החוקרים אבן שלא הפכו בעיון במקורות חיצוניים, בהשוואות למנהגי סעודה מזמן התנאים ובחקר הנצרות הקדומה, בחקר ההגדה ותולדותיה ובעיון נמרץ במשנה ובתוספתא למסכת פסחים. ועל כן בדין פתח פרופ' דוד הנשקה את המבוא לספרו רב הכמות, ועוד יותר מזה רב האיכות, בשאלה: "כלום לא נכתב די על ליל הסדר?".

תשובתו של הנשקה בצדה – רוב מה שנכתב נכתב במבט חיצוני, ורוב החוקרים לא ניתחו את הסוגיות התלמודיות מפנימן. ואילו הנשקה מבקש לעסוק בסוגיות מנקודת המבט הפילולוגית–היסטורית: בירור נוסח המקורות, הבהרת לשונם ועל בסיס כך עמידה על רובדיהם והרכבם הספרותי.

עיון בספר לא מותיר ספק בשאלה עד כמה גישה זו רבת פירות היא, בפרט בידו האמונה של פרופ' הנשקה, שניתוחיו החריפים לכל סוגיה שבה עסק כבר קנו לו שם. הנשקה מוליך אותנו בנבכי ליל הסדר כבקי ורגיל, מסעף ענפים ומפנה דרך, צולל למעמקי תהומות של דקדוקי נוסח ולשון ומעלה משם מרגליות. ולאחר כל בירור ובירור עומד הקורא, שעד אז ידיעותיו היו מעורפלות ונבוכות אל מול שפע החומר, המקורות והמנהגים, ורואה בניין בנוי לתלפיות, רובד היסטורי אחר רובד היסטורי, ומתברר לו באשר לליל הסדר כי "לא סדר אחד הוא כי אם סדרים שונים שנתעצבו והלכו לאורך הדורות, עד לקיבועו של הסדר המוכר לנו בימי הביניים" (עמ' 352). ואשר להגדה עצמה, "הגדתנו כיום עשויה רובד על גבי רובד, שמקורותיהם השונים בצדם – מימי החורבן, דרך ימי דיכויו של מרד בר כוכבא, תקופת האמוראים בארץ ישראל ובבבל ועד ספרות הגאונים של שני המרכזים הללו" (עמ' 508).

 פרעה‭ ‬וחייליו‭ ‬טובעים‭ ‬בים‭, ‬איראן‭, ‬המאה‭ ‬ה‮–‬19 מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬מוסא‭ ‬במצרים‭ ‬‮–‬‭ ‬תיאורי‭ ‬משה‭ ‬בציור‭ ‬האסלאמי‭", ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬ישראל‭, ‬ירושלים


פרעה‭ ‬וחייליו‭ ‬טובעים‭ ‬בים‭, ‬איראן‭, ‬המאה‭ ‬ה‮–‬19
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬מוסא‭ ‬במצרים‭ ‬‮–‬‭ ‬תיאורי‭ ‬משה‭ ‬בציור‭ ‬האסלאמי‭", ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬ישראל‭, ‬ירושלים

טעם המצה בפה

הנשקה פותח את בירורו בשאלת קיומה של ההגדה בזמן הבית. בניגוד לדעות חוקרים קדומים, ובדומה לחוקרים מאוחרים, הוא שולל זאת, על רקע שתיקת מקורות בית שני מן ההגדה. ליל הסדר הקדום, מעלה הנשקה, לא היה אלא אכילת הפסח (על מצות ומרורים) כאשר אמירת ההלל עוטפת אותו. מצוות "והגדת לבנך" לא נתפרשה אז, לדעת הנשקה, כמכוונת ליום מיוחד בשנה אלא כציווי כללי. בתוך כך סותר הנשקה מוסכמה מחקרית מקובלת, הטוענת שבתקופת המשנה נהגה הסעודה לפני ההגדה, ונשענת על כך שהמשנה אומרת "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת" עוד לפני ההגדה. הנשקה מנתח את הגישה הזו ומראה שאין היא יכולה לעמוד; לדבריו, כיוון שהסדר הקדום לא היה אלא אמירת ההלל, וזו חולקה לשניים כדי שתחול על הפסח, אך טבעי הוא להביא את המאכלים עוד בטרם מתחיל ההלל, ומזיגת כוס שני היא כדי לומר עליו את ההלל, ואין בכך כל קושי.

מכאן עובר הנשקה לבירור מרתק וחודר על תולדות האפיקומן, שבמקורות הקדומים הוא כינוי לדבר שאין להפטיר לאחר הפסח, בניגוד לכינוי המאוחר, המיוחד למצה הנאכלת באחרונה. קולמוסים רבים נשתברו על האפיקומן, ועדיין מצליח הנשקה להוציא חידוש של ממש תחת ידיו: לדבריו אין האפיקומן אלא הפסק (בין אם במנה אחרונה ובין אם במיני זמר) בין אכילת קרבן הפסח לבין המשך ההלל, וזו הסיבה לכך שנאסר להפטיר אותו אחר הפסח – כדי שיחול ההלל על הפסח. לפי ניתוחיו של הנשקה, בסוף ימי האמוראים כבר נשתכחה משמעות המילה "אפיקומן", הוא נתפרש לא כקינוח דווקא אלא ככל אכילה, וממילא ניתן לכך טעם חדש – שטעם הפסח צריך להישאר בפי אוכליו.

עורכי התלמוד ("בעלי הסתמא") צעדו צעד נוסף, ולשיטתם הדבר נכון גם לטעם המצה, וכך נוצר בתקופת הגאונים המנהג לאכול מצה פעמיים – תחילה כקיום המצווה ולבסוף כדי שייוותר טעם המצה בפה. ובעוד שאצל הגאונים המצה האחרונה היא חובה, אצל חלק מן הראשונים עלתה תפיסה חדשה, שלפיה חובת המצה שבסוף אינה אלא זכר לימי הבית, אם זכר למצה שנאכלה עם הפסח בסיום הסעודה, ואם זכר לפסח עצמו; מה שהוביל בתקופת האחרונים לפסיקה המחייבת אכילת "שני כזיתים" בסוף הסעודה, אחד לכל הסבר מתקופת הראשונים. התהליך של מצת האפיקומן, כפי שמציין הנשקה, הוא מעגלי – במקורות הקדומים ובהגדות ארץ ישראל אין הוא קיים; אצל הגאונים הוא חובה; אך אצל הראשונים הוא חוזר ומתעמעם והופך רק "זכר למקדש".

חלקו הראשון של הספר ממשיך ודן בברכת הגאולה (ומשייך אותה לזמן הבית, כאשר ר' טרפון קיצץ את הברכה לאחר החורבן ור' עקיבה, נאמן לתפיסתו על הגאולה הקרובה, השאיר אותה), בארבעת הכוסות (שבמקור לא היו אלא מנהגי סעודה רגילים – כוס לקידוש, כוס לחלק הראשון של ההלל, כוס לברכת המזון וכוס לחלק השני של ההלל; בלא שלמספר ארבע תהיה משמעות של ממש), במנהגי אכילת המצה והמרור (שעברו עם החורבן "שדרוג" ממאכלים הנספחים לפסח למצוות בפני עצמן), בחרוסת (שאף היא עברה "שדרוג" דומה, מתבלין למצה ולמרור למצווה בפני עצמה), בשני הטיבולים (שאינם במקור אלא ממנהגי הסעודה, טיבול של מנה ראשונה וטיבול נוסף בגלל קרבן הפסח, אלא שנתגלגלו באופנים שונים במקורות המאוחרים יותר), ובקרבן החגיגה הבא עם הפסח.

בחלק השני דן הנשקה בעיצוב ההגדה בידי תנאים ואמוראים. החל בגרעין ההגדה שלשיטתו הוא השאלות והתשובות בין האב לבן, עבור להרחבתה (לשיטתו, המבוססת על ניתוח פילולוגי חריף) עם מדרש "ארמי אובד אבי" בתקופת מרד בר כוכבא, והמשך בשינוי המוקד שלה עם התבססות הפירוש המדרשי המזהה את הארמי עם לבן, מה שהוביל לגלגול שונה של ההגדה בבבל בצורה אחת, ובארץ ישראל בצורה שונה.

קריאה דומסלולית

לכל פרק ולכל חלק, וגם לספר כולו, נוסף סיכום שבו יכול הקורא לצאת מנבכי הפרטים ולעמוד בפני המבנה השלם המתקבל מן העיונים; וכך גם הקורא שאינו בקי ורגיל במחקר התלמודי, ואולי נתנמנם במהלך דיון על נוסח או על ניתוח סוגיה תלמודית לרבדיה, יכול לשוב ולראות את השיטה השלמה מחוורת כשמלה אל מול פניו.

מטבע הדברים רב חלקן של הערות השוליים בספר, וכך הופכת הקריאה לקריאה דו–מסלולית: המעיין הממהר יכול להסתפק רק בגוף הספר (אם לא רק בפרקי המסקנות), אך שכרו של המתעמק בהערות השוליים רב. ידוע זה מכבר שהערות השוליים הן דרכם של החוקרים לכתיבה אזוטרית; ובעיקר שם, בהערות, תוכלו למצוא פולמוסים שקטים עם גישות חוקרים מובילות, בין השאר עם חוקרים כמו שמא פרידמן, דוד הלבני, יהודית האופטמן, שמואל וזאב ספראי וישראל יובל.

הלומד בספר במתינות יצא נשכר לא רק בהבנת גופן של סוגיות והשתלשלות ליל הסדר, אלא גם בדרכי העיון והגישה למקורות חז"ל. הספר כולו שזור תובנות מרכזיות הנוגעות למחקר התלמוד, בין השאר ניתוח המשנה לרבדיה, שאלת יחס התוספתא והמשנה, ברייתות בבליות וסתמות קדומים, ובכל אחת מן הסוגיות מתאפיין הנשקה בגישה מתונה השוקלת כל מקרה לגופו, ומתרחקת מן הקיצוניות המאפיינת לעתים חלק מן החוקרים.

"דוד הנשקה, בוגר ישיבות ומגיד שיעור, משמש פרופסור לתלמוד באוניברסיטת בר–אילן", אנו קוראים בגב הספר כתיאור המחבר. ודוק: בוגר ישיבות ומגיד שיעור – בעצם; משמש פרופסור לתלמוד – במקרה. כי הנה אף שהמחבר הוא מן המבריקים שבחוקרי התלמוד שידע דורנו, בעיניו הוא בראש ובראשונה בוגר ישיבות ומגיד שיעור; תלמיד חכמים הלומד את התורה ומבקש להגיע לעומקה, ואין משרת הפרופסור אלא כלי למטרה זו. ואף העיונים שבספר, כעדות המחבר, "תחילתם העובּרית […] היא בהכנותיי ללילות הסדר בביתנו" (עמ' יז), כמצוותם של חכמים ראשונים לעסוק בהלכות הפסח כל אותו הלילה ולספר ביציאת מצרים באותו זמן עצמו (על הסתירה בין שתי המגמות תוכלו לקרוא גם כן בספר, כמובן). נצטרפו לנו אהבתו של המחבר ללימוד התורה, וכליו שרכש בשבתו כפרופסור, לכדי חיבור שמעתה ואילך ראוי הוא שיעמוד בפני כל מעיין בתולדות הפסח, ובפני כל לומד וחוקר ספרות חז"ל.

הלל גרשוני הוא דוקטורנט לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר בתוכנית הדוקטורנטים של פורום קהלת

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ז ניסן תשע"ו, 15.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באפריל 2016, ב-גיליון מצורע תשע"ו - 975, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. 'בבנינו ובבנותינו...'

    בס"ד י' בניסן ע"ו

    חידושו של פרופ' הנשקה, שהסדר לא כלל בזמן הבית סיפור ביציאת מצרים, נראה לענ"ד מוקשה מפשוטם של מקראות, וכן מפשט המשנה.

    בתורה משמע שמעבר ל'ושננת לבניך' היומיומי,, ומעבר למצווה 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' – יש מצווה לספר ביציאת מצרים בצמוד למעשי מצוות. כמענה לשאלת הבנים ' 'מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם' (דברים ו,כ), והאב משיה 'עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה… ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה'

    בעת הקרבת הפסח – צופה התורה שישאלו הבנים: 'מה העבדה הזאת לכם', ומציעה את התשובה: 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל' (שמות יב,כז), בעת אכילת המצה – מצווה האב: 'והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' (שמות יג,ו)..

    אף בעת הקרבת הבכורות או פדיונם.- עתיד הבן לשאול: 'מה זאת', והאב יענה לו 'בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים… על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה' (יג, יד-טו).

    משה מביא לעולם 'מהפך תודעתי'. פרעה אינו מבין מה פתאום הולכים ילדים להשתתף בהקרבת קרבן? עבודת האלקים לדעת פרכה היא עניין למבורים.

    ומשה משיב לו: אצלנו זה לא כך!, 'בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו בבנותנו… כי חג ה' לנו' (שמות י,ט). כולם שותפים בעבודת ה' – האנשים, הנשים והטף ודור לדור יביע אומר.

    יכול להיות שהיו בין האליטות של בית שני, עשירים, כהנים, פילוסופים וכיו"ב, שלא ראו כבוד לעצמם ולעסוק בעת אכילת קרבן הפסח' בסיפורים לילדים, בילדים יטפל ה'פדגוגוס' משרת או ישכיבום לישון לבל יפריעו למבוגרים לאכול ולשיר בסעודת הקודש. ואולי משום כך, לא מצא פרופ' הנשקה בכתבים מחוגם איזכור לסיפור יציאת מצרים.

    לעומת זאת, המשנה בפרק 'ערבי פסחים', העוסקת גם בימי הבית (כאמור 'ובמקדש [לאפוקי: 'בגבולין', כדברי ר"ח אלבק] מביאין לפניו גופו של פסח', וכמשתמע מהשאלה 'שבכל הלילות אנו אוכלין צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי') – נותנת הנחיות איך לספר לילדים את יציאת מצרים. נוסח לשאלת הילדים 'מה נשתנה הלילה הזה…', והנחיות לאב: "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ'ארמי אבד אבי' עד סוף הפרשה'

    נראה שהבחירה לספר את יציאת מצרים על בסיס 'ארמי אבד אבי' אינה מקרית. פרשה זו היתה ידועה ושגורה בפי כל עובד אדמה בישראל בזמן הבית, שקראה עם הבאת בכוריו למקדש. מהאמור במשנה 'עד סוף הפרשה' נראה שקראו בימי הבית ודרשו גם את הפסוקים 'ויביאנו אל המקום הזה'

    כשהלל נאמר בהמשך להקדמה הגדולה של סיפור יציאת מצרים – מובן שהוא פותח ב'לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח… למי שעשה לאבותינו לנו את כל הנסים האלה…'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לא אוכל עד אם דברתי..'

      ההנהגה הייחודית שמביאים את האוכל לשולחן, מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין (ובמקדש: גופו של פסח), ובמקום להתחיל לאכול מיד, נותנים לאוכל להתקרר ולמסובים לרעוב, ומתחילים לדבר – מבטאת את נחיצותו של הסיפור. עושים כאן כפי שעשה עבד אברהם בבית בתואל: 'ויישם לפניו לאכל, ויאמר: לא אכל עד אם דברתי דבריי…'. אף אנו בשבתנו לסעודה 'דופקים על השולחן' ומכריזים: 'לא יושבים לאכול עד ש'סוגרים עיסקה' ומבררים מי אנו ומה ייעודנו!'

    • פיסקה 2, שורה 3:
      …והאב משיב: 'עבדים היינו …

      פיסקה 5, שורה 2:
      … עבודת האלקים לדעת פרעה היא עניין למבוגרים…

    • על המצה - הגדה יזומה!

      כפי שראינו, התורה הנחתה מה להשיב לבן השואל – בעת הקרבת הפסח, בעת הקרבת הבכור או פדיונו, ובעצם בעת קיום כל 'העדות החוקים והמשפטים.

      מיוחדת היא מצוות 'והגדת לבנך ביום ההוא' שנאמרה על אכילת המצה, שבה מצווה האב ליזום את השיחה אף מבלי שאלת הבן, וכלשון חכמים: 'את פתח לו' – פה-שח!

      [על דרך צחות.
      בדרך כלל (כדברי רבי יהודה הנשיא במכילתא) האב 'מלמדו תורה' באימה ברתת ובזיע, והאם 'משדלתו בדברים' בסיפורים נאים המושכים את הלב. כאן בליל הסדר מצווה האב לנהוג כאם ולספר סיפורים, ולכן אומרים לו: 'את פתח לו']

      • זו הלצה נחמדה לגבי האם, אבל כפי שאתה כתבת אין בסיס, ומעבר לכך זה לא עולה בקנה אחד עם העובדה שבליל הסדר לנשים יש מעמד הלכתי שווה לשל גברים. ולכן בהקשר הזה הנשים הן כגברים.

    • אתה מוזמן לקרוא את דברי פרופ' הנשקה במקורם, שבהם הוא עוסק בנימוקים שהעלית. מפשט הכתובים אין ראיה למצווה להגיד לבן דווקא בליל פסח ("ביום ההוא לאמור" אינו מדבר על פסח! לכל היותר על חג המצות, שהוא חג שבעת הימים). באשר לפשט המשנה, לדעת הנשקה אין ראיה לכך שהיא מתקופת הבית, עיין שם.

    • ולאו קל וחומר הוא? (לר' הלל)

      בס"ד י"א בניסן ע"ו

      לר' הלל – שלום רב,

      פשט הפסוק 'והגדת לבנך ביום ההוא', דקאי על האמור לפניו – מצוות אכילת מצה – ומשמע בפשוטו על כל ימי הפסח, כשאוכלים מצות עם הילדים, שצריך לספר להם בסעודה על יציאת מצרים. על אחת כמה וכמה בליל הסדר שיש חיוב גמור לאכול כזית מצה, ועל אחת כמה וכמה בשעת הקרבן שיש מצוות 'על מצות ומרורים יאכלוהו', שמצווה לספר לילדים ביציאת מצרים.

      לא בכדי אומר רבי אליעזר, שבעצמו היה בזמן הבית והקפיד שלא לומר דבר שלא שמע מרבותיו::'חוטפין מצה לתינוק כדי שלא יישן' (תוספתא פסחים י,ט). אם אין מצוה מן התורה לספר לתינוקות ביציאת מצרים בליל הסדר – מה החרדה הזאת שלא יישנו התינוקות, ומדוע לחטוף את המצה מהתינוק המסכן?

      וכפי שהזכרתי לעיל, לא בכדי ציינה המשנה את 'ארמי אבד אבי', כטקסט המומלץ לספר סביבו את יציאת מצרים. הלא פרשה זו היא מקרא הביכורים שכל יהודי בזמן הבית שהיתה לו קרקע, היה אומרו שנה בשנה בעלותו למקדש עם ביכוריו, ואפילו האיכר הפשוט ביותר ידעו על פה.

      אף מה שנאמר 'ודורש עד סוף הפרשה' משמע שכולל גם את 'ויביאנו אל המקום הזה', שזה שייך דווקא במקדש, ובגבולין (וכן אחר החורבן) מן הסתם לא היו דורשים את הפסוק 'ויביאנו אל המקום הזה',

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הערה (לפיסקה 2)

      בדברי רבי אליעזר, אולי היה ניתן לומר ש'חוטפין' היינו ממהרים לתת לתינוק מצה כדי שלא יירדם התינוק ויפסיד את אכילת המצה (ולבית שמאי אף בתינוק שלא הגיע לחינוך הקפידו שיקיים המצווה, ולב"ה בקטן היודע לאכול מצה) – אך גם כך מוכח מכאן, שילדים גדולים יותר שניתן היה לשמור את ערנותם ע"י קליות ואגוזים או על ידי מעשים חריגים, וכל שכן מבוגרים – אכלו רק אחרי הגדה והלל (וראה מש"כ ר"ח אלבק ב'השלמות ותוספות' לפירושו למשנה (י,ג) ובמקורות שציין שם).

    • 'ביום ההוא' = 'היום הזה אשר יצאתם ממצרים'

      ויותר פשוט לומר ש'והגדת לבנך ביום ההוא' הוא היום האמור בתחילת הפרשה (יג,ג-ד): 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים… היום אתם יצאים בחדש האביב…' – יום ט"ו בניסן.

      וכשם ש'זכור את יום השבת לקדשו', ביארו חכמים שהיא זכירה בפה בלילה, בכניסת היום – כך 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים', מתקיים ע"י הגדה בלילה, בעת התקדש היום.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 'ובנה לנו את בית הבחירה...'

      מהפיוט 'מה מעלות טובות למקום עלינו', המסתיים: 'והביאנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו', משתמע שנתחבר בזמן הבית, הנזכר בו כדבר שבהווה.

      ר' מאיר פרידמן (איש-שלום, בעל הגדת 'מאיר עין') שיער ששרו שיר זה בשעת הבאת הביכורים בימי הבית השני. על דבריו אומר ד"ר דניאל גולשמידט, (הגדה של פסח – מקורותיה ותולדותיה, ירושלים תשמ"ב, עמ' 50): 'ויש לו על מה לסמוך. מכל מקום ברור שהשיר נתחבר בימי הבית לפי שאחר החורבן, לא היו קובעים את בניין בית-המקדש כגדול שבחסדי ה"

      מעניין שה'מעלות הטובות' הנזכרות בפיוט הן חמש עשרה, וכן הביא גולדשמידט (שם, עמ' 49, הע' 4) שמעלות אלה מכוונות כנגד חמש עשרה המעלות שבהיכל.

      והדברים מתיישבים יפה עם האמור במשנה לגבי 'ארמי אבד אבי', ש'דורש עד סוף הפרשה', ומשמע שכולל אף את הפסוק 'ויביאנו אל המקום הזה'

    • בפיסקה 3, שורה 2:
      …שיש מפרשים שמעלות אלה מכוונות כנגד…

    • זכר לחיפזון בפסח דורות - בצורת האכילה או בזמנה?

      בס"ד א' באייר ע"ו

      בפסח מצרים נאמר: 'וככה תאכלו אותו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה" (שמות יב,יא).

      במשנה (פסחים צו.א) מבואר שרק פסח מצרים נאכל בחיפזון ולט פסח דורות, ובגמרא מדייקים זאת מהכתוב:: מנא לן, דאמר קרא: "ואכלתם אותו בחפזון" – אותו נאכל בחפזון, ואין אחר נאכל בחפזון'.

      וכן כפירושו הארוך של רבי אברהם אבן עזרא (שמות יב,יא): 'וטעם "וככה תאכלו אותו" פסח מצרים לבדו. והמינים בארגלן {ובכ"י פריס: 'בוורגלן'. יש מזהים אותה עם ווארגלאן שבאלג'יריה. ר' אשר וייזר, מהדיר הראב"ע במוסד הרב קוק} עושים ככה עד היום זכר ליציאת מצרים. ואלה תועי רוח כולם, יילכו יום חמישה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים?!'.

      אמנם מהסברו של רבי אבא (ברכות ט,א) למחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא אם זמן אכילת הפסח עד חצי הלילה או עד הבוקר, עולה שלדעת שניהם האכילה היא עד 'שעת חפזון', לראב"ע – עד שעת חפזון דמצרים, שהחל בחצי הלילה; ולר' עקיבא – עד שעת 'חפזון דישראל' שהחל בבוקר.

      בצורת האכילה אין עושים זכר לחיפזון, אך בזמו האכילה ניתן זכר לחיפזון.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      כעין זה מצינו במחלוקת בית שמאי ובית הלל על 'בשכבך ובקומך' שבקריאת שמע, שלב"ש כך היא בצורת הקריאה, ולב"ה לא נאמר 'בשכבך ובקומך' אלא על זמן הקריאה אמנם לגבי 'בחפזון' לא מצאנו שב"ש חולקים, ונראה שלכולי עלמא מתבטא החיפזון רק בזמן האכילה ולא בצורתה.

    • ההסבה - בניגוד לחיפזון

      במדרש 'לקח טוב' (מובא בתורה שלמה, שמות יב, אות רלז), עומד על הניגוד בין דרך אכילתו של פסח מצרים, לבין הדרך המקובלת של הסבה לסעודה: 'מתניכם הגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם – לימדך שכל המיסב בסעודה, אין דרכו לאחת מאלו. וכל למדנו במסכת שבת:L "איזהו התחלת סעודה? – משיתיר חגורו", ונעלו ומקלו בכל שכן'.

      בשבתנו לליל הסדר, אנחנו מזכירים בהרבה דברים את זבח הפסח שנערך באותו הלילה, אך גם מבליטים את ההבדל. שם ישבנו כמצפים בקוצר רוח לגאולה, וכאן אנו מסבים כבני חורין, שכבר נגאלו.

      במדרש שמות רבה (פרשה כ,יח) מקשר את מצוות ההסבה בליל הסדר לפסוק (שמות יג,יח)" 'ויסב אלקים את העם דרך ים סוף': 'מכאן עמרו רבותינו: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב", שכך עשה להם הקב"ה, שנאמר: ויסב אלקים'.

      אולי כוונת המדרש, ש'ויסב אלקים את העם' ולא הוליכם ישירות לארץ כנען, מלמדנו שעם היציאה ממצרים מתחילה דרך חדשה, בה אין הולכים בחיפזון אלא מתקדמים קימעא קימעא בהתאם ליכולתו והתפתחותו הרוחנית של העם, ולזה רומזים באכלנו בליל הסדר בהסבה ולא בחיפזון.

      וכאמור במכילתא (מובא בתורה שלמה, שמות יב, אות רלח): 'יכול אף לעתיד לבוא בחיפזון? – תלמוד לומר: כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'…'.

    • כעומדים לצאת או כמי שגבר יצאו?

      נראה שבשאלה זו – האם אנחנו רואים עצמנו בליל הסדר כעומדים במצרים ערב היציאה או כמי שכבר יצאו?- נחלקו בית שמאי ובית הלל (תוספתא פסחים י,ו) לגבי חלקו הראשון של ההלל הנאמר אחרי ה'מגיד', לדעת ב"ש אומרים רק את הפרק הראשון (עד 'חלמיש למעיינו מים', ולדעת ב"ה אומרים גם את הפרק השני 'בצאת ישראל ממצרים'.

      ושניהם מנמקים את דבריהם: 'אמרו להם בית שמאי לבית הלל: "וכי כבר יצאו, שמזכירים יציאת מצרים?". אמרו להם בית הלל:: אפילו הוא ממתין עד קרות הגבר, הרי אלו לא יצאו עד שש שעות ביום. היאך אומר את הגאולה ועדיין לא נגאלו?'

      נראה שלב"ש משתדלים לחוות מחדש את מה שעברו אבותינו באותו לילה במצרים, ולפיכך בחלקו הראשון של ההלל, אנחנו כבר 'עבדי ה" היושבים לאכול את הפסח מתוך ביטחון בישועת ה' אך עדיין אין אנו יכולים לומר 'בצאת ישראל ישראל ממצרים'. רק בהמשך הלילה, סמוך לחצות כשכבר היה נראה עין בעין שמצרים דופקים על דלתותינו בתחינה ששנצא – אז יכולים אנו להמשיך את ההלל ולומר 'בצאת ישראל ממצרים'.

      לעומת זאת לבית הלל, איננו מנסים לחוות מחדש את ליל הסדר שנערך המצרים, אלא רואים את עצמנו כמי שכבר יצאו ממצרים, ועוד לפני הסעודה אנחנו מהללים 'בצאת ישראל ממצרים' (ואחרי הסעודה נתחיל 'לא לנו לא לנו כי לשמך תן כבוד' בבקשה על הגאולה העתידה).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בתגובה 'זכר לחיפזון בפסח דורות…':

      פיסקה 2, שורה 1:
      … שרק פסח מצרים נאכל בחיפזון ולא פסח דורות…

      פיסקה אחרונה, שורה 1-2:
      …שלב"ש כך היא צורת הקריאה…

      בתגובה 'ההסבה – בניגוד לחיפזון':

      פיסקה 1, שורה 3:
      … וכך למדנו במסכת שבת…

      פיסקה 3, שורה 2:
      … ומכאן אמרו רבותינו…

      בתגובה 'כמי שעומדים לצאת…'

      הכותרת:
      'כמי שעומדים לצאת או כמי שכבר יצאו?'

      פיסקה 3, שורה 4:
      … דופקים על דלתותינו בתחינה שנצא…

    • תיקון נוסך

      בתגובה 'כעומדים לצאת או כמי שכבר יצאו', פיסקה 4, שורה 1:
      … איינו מנסים לחוות מחדש את ליל הסדר שנערך במצרים…

  2. כדאי לציין כי מסיבה בלתי ברורה אין התייחסות כלל בספר לנושא של הסיבת נשים בליל פסח, למרות שיש סוגיה בבבלי ובירושלמי.

  3. בנוגע להערה של יעל לוין- כדאי מאוד לעיין בדברי ר' משה פיינשטיין זצ"ל באגרות משה או"ח ח"ה סי' כ סעיף לג שם הוא מנתח באופן מעניין את דעתו באשר לשינוי היחסים של גברים-נשים מימי חז"ל שפסקו שרק נשים המוגדרות כחשובות חייבות בהסיבה ועד לימי הראשונים שאצלם כבר נפסק בהקשר זה שכל הנשים באופן גורף נחשבות כחשובות

    יש שם בדבריו הסבר מעניין על מעמד הנשים ובטחונן העצמי שהתגבר במהלך הדורות -כדאי לקרוא!

    ובברכת מועדים לשמחה

    • קצת בעניין 'הסבה

      בס"ד כ"ד בניסן ע"ו

      דומני שפרופ' הנשקה לא כלל בספרו על 'תלמודם של תנאים' דיון על חיוב נשים בהסבה, מן הטעם הפשוט, שלא מצא בנושא זה מתורתם של תנאים.

      אף רבי סימון, בן הדור השלישי לאמוראים בא"י, שמסר בשם רבי יהושע בן לוי: 'אותו כזית שאדם יוצא בו בפסח – צריך לאוכלו מיסב', ונשאל ע"י תלמידו רבי יוסי: 'אפילו עבד לפני רבו? אפילו אשה לפני בעלה?', משיב: 'בריבי, עד כאן שמעתי' (קה"ע: 'כלומר: אדם גדול! עד כאן שמעתי מרבי יהושע בן לוי, וזה לא שמעתי ממנו')..

      בבבלי, פסחים קח,א, שואלים: 'שמש מאי?' ופושטים מדברי רבי יהושע בן לוי: 'השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא' ומדייקים: 'מיסב – אין; לא מיסב – לא'. לגבי אישה מובא שם:: 'אשה בפני בעלה אינה צריכה הסבה, ואם אשה חשובה צריכה הסבה'

      מניסוח השאלה 'אשה בפני בעלה' משתמע שהפטור הוא משום ש'אשה כפופה לבעלה" (כלשון רש"י ורשב"ם), וזה ניתן להתפרש משום שמוראו עליה (כעין שנאמר בתלמיד בפני רבו) או משום ש'אשה משמשת את בעלה' (כלשון הר"ן), וזה ניתן להתפרש שפטרוה מלהסב משום שהיא צריכה לעיתים קרובות לקום כדי להביא מה שחסר מהמטבח או כדי להרגיע אחד הילדים, ולפיכך לא הטריחוה להסב, שלא נוח לקום ממצב כזה.

      לעומת זאת, בגירסת הרי"ף והשאילתות נאמר בסתם 'אשה פטורה מהסבה' ולא נזכר 'בפני בעלה', והטעם לפטור הוא משום שלא היה דרך נשים להסב כלל מלבד 'אשה חשובה' שהיתה תופעה חריגה מאד.

      על פי הבנת הרי"ף והשאלתות מסביר בעל 'ערוך השלחן' (או"ח סימן תע"ב) את מנהג הנשים בימינו שלא להסב אע"פ שחשובות הן כדברי הרמ"א, ולא ניחא ליה לומר כדברי הרמ"א שסמכו על דעתו היחידאית של הראבי"ה, אלא אומר בעל ערוה"ש שהנשים סומכות על דעת הרי"ף והשאלתות, שלא היה כלל דרך נשים להסב מלבד 'יחידות בדורן'.

      על כל פנים, ב'פסקי תשובות' (סי' תעב, אות ב) כתב: 'והמנהג בין הספרדים שאף הנשים מסיבות. ויש שכתבו שגם בעדות אשכנז, אלו הנשים המסיבות – אין למחות בידן, ויפה הן עושין ותבוא עליהן ברכה'.

      ובהערה הביא המקור מדברי בעל 'כף החיים' (סופר) שהביא כן בשם רבי חיים בנבנשת (בעל כנסת הגדולה') בספרו 'פסח מעובין', וכן מדייק הכה"ח מדברי ה'דרכי משה' לרמ"א, שמעיקר הדין נשים בימינו צריכות להסב, ומה שכתב הרמ"א שסומכות על הראבי"ה הוא בדרך לימוד זכות על המנהג ולא הוראה לכתחילה.

      והוא מביא עדות בנו של החתם סופר, שאשת החת"ס (בת רבי עקיבא איגר) היתה מסיבה בפני בעלה, 'והוא היה מדקדק שיהיה לה ספסל מיוחד שיהיה ראוי להסיבה'.

      לענ"ד נראה שאף בעל 'חיי אדם' סובר שנשים צריכות להסב, שכן הוא כותב (כלל קל, אות יב-יג): 'כל המצוות הנוהגות בב' לילות אלו, שהם ד' כוסות ומצה ומרור ויפור יציאת מצרים – אחד אנשים ואחד נשים חייבין… אכילת מצה ווהכריכה והאפיקומן וד' כוסות – צריך לאכול ולשתות בהסיבה, והיינו שיטה עצמו על צד שמאלו כשהוא מיסב…', ולא הזכיר כלל את דברי הרמ"א שנשים לא נהגו להסב.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אפשר לענ"ד: שתהיה נפק"מ לימינו בין הסברו של רש"י להסברו של הר"ן (שהבאתי בפיסקה 4). בימינו הרי אין מצוי שמורא הבעל על אשתו ואינה 'כפופה לבעלה'. לעומת זאת, כן מקובל שהאישה מארגנת את כל ענייני הבית והסעודה, והפטור הפונקציונלי מהסבה (כדברי הר"ן) שייך גם כיום.

      כך או כך, נראה לענ"ד ודאי שיש להקפיד לכל הפחות שהאישה תאכל בישיבה ליד שולחן כדרך בני חורין בימינו, ולא חלילה בעמידה, וכדברי רב לוי בירושלמי: 'ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד, וכאן – להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות' 0פסחים פ"י ה"א).

    • ההסבה - טקסיות או מכובדות?

      שנעתי בשיעור של הרה"ג אליהו גרוסברג זצ"ל (וכן שמעתי שמובא בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל), שמחלוקת הראבי"ה ושאר הראשונים נובעת מהשאלה: מה עניינה של ההסבה.

      לדעת ראבי"ה זה דין באיכות האכילה שתיעשה בנוחות כדרך בני חורין (וכדברי רב לוי שבירושלמי, שלא לאכול כעבדים שאוכלים בעמידה). ואם כן, כיום שהאכילה המקובלת אצל אנשים מכובדים היא בישיבה סביב השלחן – בזה מתקיימת ההסבה.

      לעומת זאת, שאר הראשונים מבינים שההסבה היא חלק ממצוות 'והגדת', לעשות מעשה שממחיש שאוכלים בדרך מיוחדת של חירות. וכדברי הרמב"ם, שהביא את הדין של אכילה ושתיה בהסבה אחרי הדין של 'חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.

      לפי הסבר זה, שחז"ל הנהיגו כאן לעשות מעין 'הצגה' של אכילה דרך חירות כפי שהיו עושים בני חורין בזמנם – זה שייך בימינו אף ביתר שאת, שהצורה הארכאית מגבירה את הטקסיות שבמעמד.

      בזה יובן מדוע דווקא הנשים סומכות על הראבי"ה, שכן בצד טקסיות שבהסבה המחייבת הסבה ממשית, הרי לא חוייבו הנשים בימי חז"ל. ובצד המכובדות והנוחות, הרי די בישיבה סביב השולחן.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אמיר שכטר

        ש. צ שלום רב

        ההסבר שהבאת בשם הגרש"ז אויערבך והרב גרוסברג זכר צדיקים לברכה מובא גם בערוך השולחן בדבריו על דין הסיבה ועל הסיבה שלדעתו רוב הראשונים לא קיבלו את דעת הראבי"ה ויעויין שם

    • בריש פיסקה 1:
      שמעתי בשיעור…

    • ההסבה כמצרפת

      על ההסבה כמצרפת את היושבים לחבורה אחת, למדנו במשנה (ברכות מב,א): 'היו יושבין – כל אחד מברך לעצמו; הסבו – אחד מברך לכולן'. בגמ' שם (מב,ב) נתבאר שיש מצב שעצם הישיבה מהווה צירוף גם בלא הסבה, אם קבעו מראש: 'ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן' {נילך ונאכל לחם במקום פלוני}. הרא"ש (בפסקיו, שם, סי' לג) קובע: 'והאידנא, ישיבה דידן הוי כהסבה דידהו', וכן בשו"ע או"ח סימן ריג,א.

      תנוחת ההסבה מאפשרת למיסב לשוחח בלי להזדקף עם הקטן ממנו המיסב למרגלותיו (כמבואר בדברי הברייתא שהביא רב ששת, ברכות מו,א: 'גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו'). אולי גם שיקול זה עמד לפני חכמים, שלאב המיסב ייקל לקיים 'והגדת לבנך' בהרכינו עצמו כלפי ילדין.

      הצעה מעניינת לחידוש ההסבה המשמעותית בימינו על ידי עריכת הסדר (חוץ מאשר ה'שולחן עורך' ) על ספות וכורסאות בפינת הישיבה שבסלון – מעלה הרב יואל בן-נון (בקובץ 'באר מרים – על פסח', עמ' קנז).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • טעם הפטור מהסבה וגדר 'אשה חשובה' - לפי הנצי"ב

      ב'שאלתות דרב אחאי', שאלתא עז: אשה אינה צריכה הסיבה. מאי טעמא? אשה לאו דירכא למיזגא {= לא דרכה להסב]. ואי אשה חשובה היא – צריכה הסיבה'.

      הנצי"ב בפירושו 'העמק שאלה' (עמ' סה), עומד על כך שבעל השאלתות והרי"ף לא גרסו בגמרא: 'אשה בפני בעלה אינה צריכה הסבה', אלא 'אשה אינה צריכה הסבה'..

      ומבאר הנצי"ב, שאין הפטור מהסבה משום ש'האשה כפופה לבעלה', שהרי לגבי השאלה לגבי פטור תלמיד בפני רבו הסביר בעל השאלתות, שהדיון הוא בשאלה אם מצוות כבוד רבו עדיפה או מצוות הסבה עדיפה. אך לגבי כבוד הבעל שהוא עניין של 'דרך ארץ בעלמא', לא מסתבר שמשום כך תידחה מצוות הסבה.

      אלא מסביר הנצי"ב, שלא היה דרך הנשים להסב כלל, אף כשאכלו שלא בפני הבעל, ולפיכך לא חייבון חכמים לשנות ממנהגן בפסח., 'אבל אשה חשובה, היתה רגילה כל השנה להסב באכלה בפני עצמה, ומשום כך הצריכוה הסבה בפסח אף בפני בעלה.

      לפי הסבר זה, נראה שלדעת בעל השאלתות אין מקום בימינו לחייב 'אשה חשובה' בהסבה בפסח, שהרי בימינו אף הנשים החשובות לא מסיבות כל השנה

      (כבר הזכרתי לעיל (בתגובה 'קצת בענייני הסבה' את דעת גיסו וחותנו של הנצי"ב, הגאון בעל 'ערוך השלחן', שהנשים בימינו, אף שחשובות הן, סומכות על הרי"ף והשאלתות, שטעם פטור הנשים הוא 'שאין דרכן להסב', וטעם זה שייך גם ב'נשים חשובות' דידן.

    • עין הקורא

      סיכום יסודי מקיף וממצה של החומר ההלכתי בנושא – במאמרו של הרב ד"ר יעקב גרטנר, 'האם נשים צריכות להסב בליל הסדר', ב'דף השבועי' של אוניברסיטת בר-אילן, גליון 387, פרשת צו ופסח תשס"א.

    • ואולי בשל דיונו המקיף והממצה של עמיתו הוותיק במחלקה לתלמוד, ד"ר יעקב גרטנר – לא ראה פרופ' דוד הנשקה שיש לו מה לחדש בסוגיה זו בספרו החדש

    • מחקריו של הרב ד"ר יעקב גרטנר, כונסו בספריו:

      *גלגולי מנהג בעולם ההלכה, ירושלים תשנ"ה.

      *עיוני תפילה: מנהגים ותולדות, בהוצאת 'תבונות', מכללת הרצוג תשע"ה.

  4. הכותר הוא "תלמודם של חכמים" – ולא כפי שכתבת "תלמודם של תנאים".

    • אכן טעיתי (בהשפעת ספריו הקודמים של פרופ' הנשקה: 'משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים', ו-'שמחת הרגל, בתלמודם של תנאים'), ו'הדרא קושיא לדוכתא'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: