ברית חדשה | יאיר שלג

זה התחיל לפני למעלה מיובל שנים עם ה"נוסטרה אטאטה" – הצהרה הפוטרת את היהודים מאחריות למותו של ישו, המשיך בביקורים רשמיים בארץ והגיע למצב של דיאלוג קבוע עם הרבנות הראשית. בעשרות השנים האחרונות הכנסייה הנוצרית מנסה להתקרב ליהדות ולכפר על פשעי העבר. האם היהדות תגיב לכך בחיוב?

קריית הוותיקן, אוקטובר 1965, לפני קצת יותר מיובל שנים. המועצה האקומנית (כינוס של כלל בכירי הכנסייה הקתולית, המעצב את המדיניות המוכתבת לכלל מוסדות הכנסייה), שזכתה לכינוי "ותיקן 2", מפרסמת את סיכום החלטותיה. מדובר בסיכום של דיונים שנמשכו לאורך שלוש שנים, ועסקו בכלל הנושאים שבהם ביקשה הכנסייה לחשב מחדש את דרכה.

האפיפיור שיזם את הדיונים, יוחנן ה–23, הלך לעולמו בעיצומם, והתוצאות התפרסמו על ידי יורשו, פאולוס השישי. בין הנושאים שבהם עסקה הוועידה היה יחסה של הכנסייה לדתות הלא–נוצריות. המסמך שעסק בסוגיה הזו נשא את הכותרת המשעממת למדי "נוסטרה אטאטֶה" (Nostra Aetate), "בזמננו אנו". רוצה לומר: הכנסייה, כמו כל מוסד דתי שמרן, אינה משנה חלילה את זהותה והשקפותיה ביחס לדתות האחרות, אלא רק מפרשת אותן באופן המתאים לרוחות הזמן; כביכול היו אלה השקפותיה לאורך כל ההיסטוריה והן רק חיכו להזדמנות להיות מפורשות כראוי.

סעיף 4 של ההצהרה עסק ביהודים, לא ביהדות. ושם, למרות הכותרת האפורה, הסתתרה מהפכה תיאולוגית של ממש: הכנסייה פטרה לראשונה את כלל היהודים מאחריות היסטורית מתמשכת למותו של ישו; קבעה שלמרות שהיהודים דחו את הבשורה הנוצרית, "בכל זאת האל מוקיר אותם, בזכות אבותיהם"; דיברה על מורשת רוחנית גדולה המשותפת ליהודים ולנוצרים; הדגישה שהכנסייה היא אמנם "העם הנבחר" החדש, אבל אין בכך כדי לטעון שהיהודים נדחו בידי הא–ל או שהם מקוללים על–ידו; ואף גינתה במפורש ובאופן חד–משמעי את האנטישמיות לדורותיה.

האפיפיור‭ ‬פרנציסקוס‭ ‬בביקור‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬ברומא‭. ‬מימין‭: ‬הרב‭ ‬הראשי‭ ‬של‭ ‬איטליה‭, ‬הרב‭ ‬שמואל‭ ‬ריקרדו‭ ‬די–סיניי‭, ‬וראש‭ ‬משלחת‭ ‬הרבנים‭ ‬לאפיפיור‭, ‬הרב‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬רצון‭ ‬ערוסי‎‭, ‬
ינואר‭ ‬2016 צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

האפיפיור‭ ‬פרנציסקוס‭ ‬בביקור‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬ברומא‭. ‬מימין‭: ‬הרב‭ ‬הראשי‭ ‬של‭ ‬איטליה‭, ‬הרב‭ ‬שמואל‭ ‬ריקרדו‭ ‬די–סיניי‭, ‬וראש‭ ‬משלחת‭ ‬הרבנים‭ ‬לאפיפיור‭, ‬הרב‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬רצון‭ ‬ערוסי‎‭, ‬
ינואר‭ ‬2016
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

סוף האנטישמיות

אלפי שנים של אנטישמיות נוצרית הסתיימו לכאורה באחת. ממרחק הזמן קשה אולי להבין את משמעות המהפך שביטאה ההצהרה הזו. הרי האנטישמיות הנוצרית לא הייתה רק עניין שבפועל, אלפי שנים של רדיפות, פוגרומים, אינקוויזיציה. היא נשענה גם על תיאולוגיה אנטישמית ברורה. על פי "דוקטרינת הסבל", שאותה ניסח התיאולוג אוגוסטינוס במאה הרביעית לספירה, תפקידם של היהודים בהיסטוריה הוא לסבול (ומשום כך חשוב שלא יושמדו, אבל כן שיסבלו), כדי לשמש אות אזהרה נצחי לגורלו של מי שיעז להתכחש לבשורה של ישו, כפי שהתכחשו לה היהודים.

והנה, באחת, כאילו הכול נמחק. הרב דוד רוזן, ראש הוועדה הבין–דתית של הוועד היהודי–אמריקני, המלווה מקרוב את הדיאלוג עם העולם הנוצרי מזה כארבעים שנה, אומר ש"צריך להבין שבשביל יהודים, הדקדוקים התיאולוגיים פחות משמעותיים מן ההלכה. אבל אצל הקתולים התיאולוגיה 'הנכונה' קובעת אם תיכנס לגן עדן או לא. לכן, אין ספק שמדובר בשינוי דרמטי ובצומת היסטורי".

היסטוריונים נוהגים להתווכח מה חשוב יותר: התהליכים או המנהיגים. במקרה הזה אין ספק שמדובר בחיבור של השניים. רוזן: "ההצהרה הזו היא בוודאי תולדה של השואה, שגם אם לא בוצעה על–ידי גורמים דתיים, אי–אפשר היה להתכחש לעובדה שהונהגה ובוצעה על–ידי נוצרים, ובוודאי גם נשענה על אלפי שנות אנטישמיות נוצרית. יש אמנם מי שטוען שגם אלמלא השואה תהליכים כמו ההשכלה, והרצון של הכנסייה להציג את עצמה כגורם רלוונטי במחצית השנייה של המאה העשרים אחרי כל הזוועות שהתרחשו במחצית הראשונה, היו מביאים לתהליך דומה. אבל אני חושב שלשואה יש בכל זאת תפקיד מכריע".

האב דוד נויהאוז, הממונה מטעם הכנסייה הקתולית על הקהילות דוברות העברית בישראל (ובעצמו יהודי מומר), רואה גם כן את השואה כגורם מרכזי להצהרה, אם כי כחלק ממגוון גורמים. "זה היה חלק מהקשר יותר רחב: גם של החזרה לעיסוק ישיר בכתבי הקודש; המשבר של העולם המודרני; הצורך בהתייחסות לכל הקבוצות שהאירופים הנוצרים שמו בשוליים, הפצצה בהירושימה וכל ההרס האנושי של שתי מלחמות העולם. תהליך השינוי התחיל עוד לפני השואה, אבל מובן שהשואה הייתה כאן גורם חשוב".

מצד שני, ההצהרה הייתה בוודאי גם תולדת הביוגרפיה האישית של האפיפיור יוחנן ה–23 (אנג'לו רונקלי). בתקופת השואה הוא היה שליח הוותיקן בתורכיה ועקב מקרוב הן אחרי השמדת היהודים והן אחרי ניסיונות ההצלה. לדברי רוזן, היה לו חלק אישי מכריע בשכנוע מלך בולגריה להציל את יהודי ארצו, "והוא אף הנפיק אלפי תעודות הטבלה מזויפות ליהודים, בתקופה שבה הנאצים עוד לא פגעו ביהודים מומרים. זה לא דבר של מה בכך מבחינה נוצרית, כי הם מתייחסים להטבלה כעניין מקודש". לאחר המלחמה הוא היה שליח הכנסייה בפריז, וגם שם היה לו חלק מכריע בשכנוע ראשי המדינות הקתוליות באמריקה הלטינית לתמוך בהקמת מדינת ישראל.

כינה‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ "‬הורינו‭". ‬האפיפיור‭ ‬בנדיקטוס‭ ‬ה‮–‬16‭ ‬בביקורו‭ ‬בארץ‭, ‬יד‭ ‬ושם‭, ‬2009 צילום‭: ‬יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

כינה‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ "‬הורינו‭". ‬האפיפיור‭ ‬בנדיקטוס‭ ‬ה‮–‬16‭ ‬בביקורו‭ ‬בארץ‭, ‬יד‭ ‬ושם‭, ‬2009
צילום‭: ‬יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

תגובות מעורבות

ההצהרה הייתה תולדה של משא ומתן ממושך וקשה, גם בתוך הכנסייה וגם עם נציגי העולם היהודי. שש טיוטות שונות ניסחו אנשי הוותיקן עד שהגיעו לנוסח הסופי. מול העולם היהודי, פנו נציגי האפיפיור תחילה למנהיג "הקונגרס היהודי העולמי", נחום גולדמן (רוזן: "הם תפסו אותו כמין אפיפיור יהודי"), כדי לבדוק מהן ציפיות היהודים מן הכנסייה. רוזן מספר שגולדמן, שלא היה איש דת, מינה את הרב הרפורמי ריצ'רד פרלשטיין שינסח את הדרישות, אבל כדי להבטיח את עצמו מכל האגפים, סיכם גם עם מנהיג האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שיעבור על המסמך שניסח פרלשטיין ויעיר את הערותיו.

רוזן מעיר ש"הרב סולובייצ'יק אמנם נודע בעולם היהודי דווקא כמי שמסתייג מדיאלוג עם הנוצרים, אבל למעשה הוא תמיד הדגיש שהוא מסתייג רק מדיאלוג תיאולוגי, כיוון שאינו רואה בכך טעם, אבל בוודאי אינו מסתייג מדיאלוג שמטרתו פיוס ושינוי יחסה של הכנסייה ליהודים. בפועל, הוא עצמו השתתף גם במפגשים תיאולוגיים, וגם אישר לכמה מתלמידיו, כמו דוד הרטמן, להשתתף במפגשים כאלה. כנראה שהחשש האמיתי שלו היה ממצב שבו הדיאלוג ינוהל מהצד היהודי על ידי אנשים שאינם ראויים לכך". במקביל לדיאלוג עם "הקונגרס היהודי", באמצעות גולדמן ונציגיו, התקיים ערוץ נוסף עם "הוועד היהודי–אמריקני", שמינה לשם כך את הרב אברהם יהושע השל, וגם לו הייתה השפעה לא מעטה על הצלחת הדיאלוג והמהפך התיאולוגי – במיוחד בשל קשריו האישיים עם האיש שהופקד על ניסוח המסמך מהצד הנוצרי, הקרדינל אוגוסטין בר.

ברחבי העולם היהודי עוררה ההצהרה שמחה גדולה, אם כי רוזן מעיר שהיו גם הערות ביקורת על מה שחסר בה: "כתוצאה מהמגעים המוקדמים היו ציפיות שהטקסט יהיה יותר חזק. ציפו שלפחות תהיה הכאה על חטא עמוקה על כל יחסה ההיסטורי של הנצרות ליהודים; שלילה מוחלטת של כל רעיון 'רצח הא–ל', וכמובן התחלה של התייחסות למדינת ישראל, שנעדרה לגמרי מהמסמך". היעדרה של מדינת ישראל בלט במיוחד על רקע העובדה שכשנה לפני קבלת ההצהרה ביקר האפיפיור דאז, פאולוס השישי, בארץ–ישראל, אך הקפיד שלא להעניק לביקורו שום סממן של הכרה פוליטית במדינת ישראל. כך, למשל, הוא נמנע מלהגיע לירושלים ולפגוש את ראשי המדינה. והנשיא דאז זלמן שז"ר פגש אותו במגידו (שבמסורת הנוצרית מכונה ארמגדון: האתר שממנו יתחיל קרב אחרית הימים). בתגובה החליט הראשון לציון דאז, הרב יצחק נסים, להחרים את הביקור.

היו יהודים שטענו שאי–ההכרה בישראל מעידה ש"דוקטרינת הסבל" ממשיכה להוביל את דרכה של הכנסייה. הדוקטרינה הרי מתיישבת עם ישיבת היהודים בגולה, כמי שנרדפים נצחית, ולא עם חזרתם למולדתם כדי להקים בה בית לאומי ריבוני. אבל רוזן גורס שהסיבה הייתה פרוזאית יותר: "הקהילות הנוצריות ברחבי העולם הערבי לחצו לאורך כל השנים על הכנסייה שלא להכיר בישראל, מחשש שיבולע להן. זה לא היה חשש שווא, כי בפועל אכן היו איומים כאלה".

בצד הנוצרי היו התגובות מעורבות. רוזן: "במקומות בעלי גישה ליברלית בסיסית, במיוחד בצפון אמריקה, מובן שהיא התקבלה בסיפוק, כאילו שיחררה את האנשים ממשא תיאולוגי מכביד. מחקר שנעשה בשנות השבעים הראה שספרי הלימוד הקתוליים השתנו בעקבות ההצהרה ברמה כזו שאפילו יהודים יכלו להשתמש בהם בבתי הספר שלהם. במקומות שמרניים כמובן הייתה הסתייגות רבה יותר, במיוחד במזרח אירופה. הכנסייה שם נתקעה תחת השלטון הקומוניסטי בעמדות קדם–מודרניות, ומכיוון שהמאבק שלה היה על עצם ההישרדות היא אימצה עמדות שמרניות כדי לשרוד.

"ואולם, גם במערב היה פלג בן כמה אלפי אנשים שפרש מהכנסייה בעקבות 'נוסטרה אטאטה' – לא רק בגלל שינוי היחס ליהודים, אלא בגלל התנגדות לכל הרוח הליברלית של ההצהרה". בין אנשי הפלג הזה, המכונה "לפבריסטים" (על–שם מנהיגם), נמנה גם השחקן מל גיבסון, שסרטו "הפסיון של ישו" עורר מחאות חריפות הן בקרב יהודים והן בקרב רבים מאנשי ממסד הכנסייה. הפלג הוחרם בשעתו על–ידי הכנסייה, אבל בשנים האחרונות נעשים מאמצים להחזיר בכל זאת את אנשיו לחיק המערכת.

בקשת סליחה

הצהרת "ותיקן 2" הייתה רק תחילתו של התהליך. בעקבות ההצהרה הקים הוותיקן ועדה רשמית ליחסים דתיים עם היהודים. רוזן: "היהודים הם הקבוצה הדתית היחידה שהוותיקן מקיים איתה דיאלוג נפרד. לגבי כל שאר הדתות מתקיימת ועדה כוללת לדיאלוג בין–דתי. העובדה הזו כשלעצמה מוכיחה את החשיבות שהוותיקן מייחס לקשר הזה, וכמובן גם את הרגישות שלו, על רקע כל מה שקרה מבחינה תיאולוגית והיסטורית".

בעקבות הדיאלוג ביקש הוותיקן לקדם את הטמעת הקביעות התיאולוגיות שנוסחו ב"נוסטרה אטאטה". כך למשל, ב–1970 שונה נוסח התפילה מ"הבה נתפלל למען היהודים, למען יסיר האל הכול יכול את המחסום מליבם" ל"הבה נתפלל למען העם היהודי, הראשון לשמוע את דבר האל". ב–1975, כעשר שנים (!) אחרי "נוסטרה אטאטה", פירסם הוותיקן מסמך של הנחיות מפורטות ליישום ההצהרה, שנוסחו בעקבות הדיאלוג הישיר עם היהודים בוועדה שהוקמה. כעבור עשר שנים נוספות, ב–1985, פירסמה הכנסייה מערכת של הנחיות פנימיות מפורטות בעניין היחס המחודש ליהודים בתיאולוגיה, בתפילה ובפולחן הנוצרי. ב–1990 פורסמה הודעה רשמית המגדירה את האנטישמיות כחטא כלפי אלוהים והאנושות.

אין ספק שלהמשך מגמת השינויים לטובה כלפי היהודים והיהדות היה לאפיפיור יוחנן–פאולוס השני חלק אישי נכבד. לא רק שתקופת כהונתו הארוכה (27 שנים, מ–1978 עד 2005) אפשרה לו לעצב את הכנסייה לאורך זמן, אלא שגם במקרה שלו הייתה ביוגרפיה יהודית משמעותית. קרול וויטילה, שמו המקורי של האפיפיור, גדל בעיר וודוביצה שבפולין, עיר ששליש מתושביה היו יהודים. בתקופת השואה הוא כיהן בעיר קרקוב, הרחוקה עשרות קילומטרים בלבד ממחנה ההשמדה אושוויץ. אחד מחבריו הקרובים ביותר לאורך כל חייו היה בן עירו יז'י קלוגר, שהיה בין הניצולים היהודים היחידים מוודוביצה. אחרי המלחמה היגר קלוגר לרומא שבאיטליה, הרבה לפני שחברו מונה לאפיפיור. בעקבות המינוי ומעברו של וויטילה לקריית הוותיקן קיימו השניים מפגשים שבועיים.

יוחנן–פאולוס השני היה האפיפיור שלא הסתפק רק במסמכים תיאולוגיים, אלא עשה גם את כברת–הדרך המעשית המשמעותית ביותר כלפי היהודים וישראל: כשמונה חודשים בלבד לאחר מינויו נסע למחנה אושוויץ ושם כרע ברך וביקש לראשונה את סליחתם של היהודים. ב–1986 הוא ערך ביקור היסטורי ראשון של אפיפיור בבית–הכנסת של רומא; ב–1993 הוא כונן לראשונה יחסים דיפלומטיים מלאים בין הוותיקן למדינת ישראל, ובשנת 2000 הגיע לביקור היסטורי בישראל – לא עוד ביקור צלייני בלבד אלא ביקור מדיני מלא, כולל פגישה עם ראשי המדינה בבירה ירושלים, הטמנת פתק של בקשת סליחה בין אבני הכותל, והנחת זר זיכרון ב"יד ושם".

רוזן מזכיר ש"וויטילה היה בנעוריו שחקן, והוא הבין היטב את משמעות 'המחוות הגדולות'". אבל גם שני האפיפיורים שכיהנו אחריו, בנדיקטוס ה–16 והאפיפיור הנוכחי פרנציסקוס (מכיוון שהוא האפיפיור הראשון שבחר בשם הזה, לא נלווה לשמו מספר סידורי) , המשיכו בדרכו וכל אחד מהם קיים בתורו ביקור בישראל. לפי רוזן, כשם שמניעת ההכרה בישראל נבעה מסיבות פוליטיות ולא תיאולוגיות, כך היה גם שינוי המגמה לכיוון הכרה: "מה שקרה הוא שוועידת מדריד, בסוף 1991, יצרה פתח של דיאלוג ישראלי עם כלל העולם הערבי, והוותיקן הרגיש שבפתח הזה גם לו כבר 'מותר' להיכנס".

בדיחה אפיפיורית

יוחנן–פאולוס השני היה גם זה שיצר דיאלוג ישיר וקבוע עם הרבנות הראשית. בעקבות ביקורו בארץ ופגישתו עם הרבנים הראשיים דאז, ישראל לאו ואליהו בקשי–דורון, נוצרה ועדה משותפת לדיאלוג בין הוותיקן והרבנות. הוועדה מתכנסת מאז ועד היום אחת לשנה, לסירוגין בירושלים וברומא, ובכל פעם עולה לדיון נושא אחר.

מי שמרכז את הוועדה מהצד הישראלי מאז הקמתה הוא מנכ"ל הרבנות לשעבר, עודד וינר, שממשיך בתפקידו גם לאחר שפרש מעבודתו ברבנות. וינר אומר ש"זה דיאלוג רם–דרג: שבעה בכירים משלנו, ושבעה משלהם. מהצד שלנו עמד בראש הדיאלוג הרב שאר–ישוב כהן מחיפה, וכיום מחליף אותו הרב רצון ערוסי, ולצידו הרב דוד רוזן, הרב דניאל שפרבר, הרב אברהם שטיינברג ואחרים. מלכתחילה קבענו שלא נדבר על סוגיות תיאולוגיות, אלא על נושאים משותפים לשני הצדדים: קדושת חיי אדם, קדושת המשפחה, צדק ושלום, אתיקה והלכה, מתח בין רשויות דתיות ואזרחיות.

"אנחנו מתכנסים אחת לשנה, לדיאלוג מרוכז בן שלושה ימים, בכל שנה סביב נושא מרכזי אחר. זה דיאלוג מאוד פתוח: בדרך כלל אחד מאיתנו מכין הרצאה, שבעקבותיה דיון, על יחס היהדות לנושא המפגש, וביום אחר מתקיימים הרצאה ודיון על יחס הכנסייה לאותו נושא. לצד הנושאים העקרוניים, מוקדש מקום גם לנושאים הדורשים התערבות מיידית: אירועים אנטישמיים, מעמד הכנסייה בהר ציון, בקשת עזרה מצידם לכוהני הדת שלהם. הם ביקשו מאיתנו פעם עזרה לאפשר לאסירים נוצרים בישראל לקבל יין במיסות שעורכים להם, כי כעיקרון לא מוכנס אלכוהול לבתי הכלא. סידרנו שבשירות בתי הסוהר יספקו להם יין, בלי לאפשר הכנסת יין מגורם חיצוני".

הדיאלוג הזה הוא חלק ממערכת הדיאלוגים של הכנסייה עם גורמים יהודיים. גם יהודי ארה"ב הקימו גוף משלהם לדיאלוג עם כלל הדתות הלא–יהודיות, תוך התמקדות מיוחדת בכנסייה, וזה הגוף היחיד שבו משתפים פעולה כל הזרמים הדתיים ביהדות ארה"ב, פשוט משום שאף אחד לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. אבל וינר מתרשם "שהדיאלוג עם הרבנות הראשית הוא כנראה הדיאלוג היותר רציני, גם מבחינת דרג המשתתפים; כנראה משום שהם רואים בנו את היהדות המקורית, השמרנית, שלא סטתה מן הדרך", ואולי הם פשוט מדמים לחשוב שהרבנות הראשית היא מעין מקבילה אפיפיורית לוותיקן עצמו. אגב, וינר מספר שהכנסייה האנגליקנית התקנאה בדיאלוג הזה וביקשה דיאלוג משלה: "אנחנו אכן מקיימים דיאלוג גם איתם, אבל שם זה יותר מסובך, כי הם רוצים לנהל אותו גם על בסיס תיאולוגי".

וינר נפעם מעוצמת הקשר שהתפתח בין הצדדים: "יושבים רבנים אורתודוקסים בבית ההארחה של הוותיקן, אוכלים כשר, ואז קמים להתפלל מנחה, וכל הקרדינלים עומדים ועונים 'אמן'. זה לא יאמן עבור מי שגדל על המסר של האימה מהכנסייה והשנאה כלפיה. הכנסייה הרי תמיד זוהתה אצלנו עם נחלי דם, פרעות ופוגרומים". וינר מעיד גם על הקִרבה שהתפתחה בין הצדדים: "נבנתה פה לאורך השנים מערכת יחסים מאוד ייחודית. יש התחייבות של הכנסייה שלא תהיה מצידה שום פעולה מיסיונרית כלפי יהודים. אנחנו מתחבקים כשאנחנו נפגשים. כשהיינו לאחרונה בבית–הכנסת ברומא, עם האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס, הוא אפילו הרשה לעצמו לספר בדיחה למשלחת שלנו: מעשה בכומר אנטישמי שתמיד קילל את היהודים. פעם נקלע יהודי אחד לכנסייה שלו, והכומר קילל אותו. פתאום יורד 'הצלוב' מהצלב ואומר ליהודי: בוא נלך, לא אוהבים אותנו כאן".

עדיין העם הנבחר

התהליך הכללי הוא, אם כן, עקבי ומתקדם בהדרגה ליתר פתיחות וקבלה של היהודים, היהדות וישראל. עם זאת, לכל אחד משלושת האפיפיורים האחרונים יש דגשים משלו. יוחנן–פאולוס השני נהג לדבר על היהודים כעל "אחינו הבכור": לכאורה בוודאי ביטוי של כבוד והוקרה. אבל אצל חלק מהפרשנים היהודים, למודי ניסיון מר של תיאולוגיה נוצרית מתפלפלת, הייתה חשדנות אפילו כלפי הביטוי הזה. הם ראו בו ניסיון לרמז שהיהודים, ככלות הכול, הם לא נבחרי הא–ל – כשם שבספר בראשית כל האחים הבכורים נדחים שוב ושוב מפני האח הצעיר.

רוזן מעריך שכוונתו של יוחנן–פאולוס אכן הייתה חיובית, אבל מציין שיורשו, בנדיקטוס ה–16, היה כנראה רגיש לחשדנות והחליף את הכינוי ביחס ליהודים לכינוי מחמיא עוד יותר: "הורינו". "אצל בנדיקטוס", אומר רוזן, "באופן קצת מקביל לזה של הרב סולובייצ'יק, לא היה הרבה אמון בדיאלוג תיאולוגי עם דתות אחרות, בגלל הבדלי הגישות היסודיים. הוא נהג לכנות את הכנסייה הקתולית בתור 'העץ', את שאר הקבוצות הנוצריות כעלים וענפים, ואת שאר הדתות כ'פירות', שכבר מתגלגלים מחוץ לעץ. אבל היהדות הייתה בעיניו שונה: היא מבחינתו 'הגזע', ואיתה כמובן יש מקום לדיאלוג משמעותי".

מצד שני, אומר רוזן, בנדיקטוס, גרמני בזהותו הלאומית (שמו האמיתי היה יוזף רצינגר, ובנעוריו אף היה חבר בהיטלר יוגנד), "היה גם גרמני מאוד באופן פעילותו: אצלו הכול התנהל רק דרך המוסדות הרשמיים של הכנסייה, בלי לגיטימציה לשום צינור ישיר, אישי ולא רשמי, כפי שעבדו קודמיו. התוצאה הייתה שלפעמים הוא לא היה כלל מודע לאופן שבו גורמים בכנסייה שהיו קצת פחות פתוחים ממנו כלפי היהודים תמרנו אותו ואת הכנסייה למקומות שהיו שונים ממדיניותו".

לפי רוזן, המקרה הבולט בהקשר הזה היה ניסיון של חוגים בכנסייה להוליך לביטול החרם של קבוצת הלפבריסטים, למרות שאחד מארבעת הבישופים שלה, ריצ'רד ויליאמסון, הוא מכחיש שואה מוצהר.

האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס, הוא שוב סיפור שונה: מדובר באפיפיור הראשון שבא מאמריקה הלטינית (ארגנטינה). בעיר מגוריו הקודמת, בואנוס–איירס, הוא רכש הרבה חברים יהודים, כולל כמה רבנים קונסרבטיבים, כך שיחסו ליהודים הוא שוב לא רק תיאולוגי אלא גם אישי. עם זאת, מציין רוזן, "הוא דווקא מתאמץ הרבה יותר מקודמיו להחזיר את הלפבריסטים לחיק הכנסייה, אבל בגלל שהוא 'אפיפיור טפלון', ששום דבר לא דבק בו, זה עובר מתחת לרדאר".

בסופו של דבר, גם פרנציסקוס דבק בקו העקבי של הכנסייה ביובל האחרון לשיפור היחסים עם היהודים. לפני כשלושה חודשים, לרגל יובל החמישים ל'נוסטרה אטאטה', פירסם הקרדינל קורט קוך, הממונה הנוכחי של הכנסייה לדיאלוג עם היהודים, הצהרה ארוכה שמעניקה פרשנות מחודשת ומרחיבה להצהרה ההיא. ההצהרה החדשה נוסחה תחת הכותרת "אין האלוהים מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו", ועיקרה הבהרה שבחירת האלוהים בנוצרים, ו"הברית החדשה" איתם, אינן מבטלות כלל את בחירתו "הקודמת" ביהודים. במילים אחרות: הכנסייה לא החליפה את היהודים במעמד "העם הנבחר", אלא נוספה להם, וזה כמובן שוב שינוי תיאולוגי דרמטי. גם אופי ההכרזה על ההצהרה היה חסר–תקדים: היא הוקראה במסיבת עיתונאים בוותיקן, כשלצד הקרדינל ניצבים שני יהודים: הרב דוד רוזן ופרופ' אדוארד קסלר מאוניברסיטת קיימברידג'. לרוזן אפילו התאפשר לדבר באירוע ולבטא, לצד ההערכה להצהרה, גם ביקורת על כך שסוגיית יחסם העמוק של היהודים לארץ–ישראל לא באה לידי ביטוי מספיק.

ליהודים יש עדיין ויכוחים נקודתיים רבים עם הכנסייה הקתולית – אחד הבולטים והקולניים שבהם הוא מעמדו של האפיפיור בתקופת השואה, פיוס ה–12, שליהודים יש ביקורת רבה כלפי שתיקתו לנוכח ההשמדה – אבל השינויים הכלליים ביחסה ליהודים דרמטיים ומהותיים יותר. נויהאוז מסכם את המהפך במילים הבאות: "לו הייתי שואל קתולי ממוצע לפני מאה שנה מה האסוציאציה שלך למילה יהודי, רובם היו אומרים: הם רוצחיו של ישוע, הם מקוללים, אלוהים דחה אותם. אם אשאל היום שאלה דומה ברחבי העולם הקתולי, אני מקווה וגם מעריך שאקבל את התשובות הבאות: הם העם של אלוהים, העם הנבחר, העם של ישוע, קיבלנו מהם מורשת שהפכה להיות משותפת. במקום 'ישוע ואויביו היהודים' אנחנו מדברים היום על 'ישוע היהודי'".

זהירות מהאוונגליסטים

המבט היהודי–ישראלי על עמדת "הכנסייה" ביחס ליהודים מזהה אינסטינקטיבית את "הכנסייה" עם הזרם הקתולי, וכך נעשה עד כה גם בכתבה זו. האינסטינקט הזה די מובן: הכנסייה הקתולית היא הזרם הוותיק ביותר, זה שהוביל את התיאולוגיה והפרקטיקה האנטישמית הבוטות ביותר, כולל האינקוויזיציה, וגם הזרם הגדול ביותר. לפי רוזן, יש כיום בעולם כ–1.2 מיליארד קתולים, ורק כמחצית המספר הזה, קרוב ל–600 מיליון איש, בכל שאר הקבוצות. זאת ועוד: היא זרם שקל לאפיין את עמדותיו בכלל, ובכלל זה כלפי היהודים, שכן יש לו מנהיג–על, אפיפיור, שבסמכותו לעצב – לפחות בתיאוריה – את התיאולוגיה והפרקטיקה של מיליוני מאמינים.

עם זאת, אי אפשר להתעלם משאלת יחסן של הקבוצות הגדולות האחרות ליהודים ולישראל. הקבוצה הגדולה השנייה אחרי הקתולים הם הפרוטסטנטים, שבשנה הבאה יציינו 500 שנה להיווסדם, עם זאת, מאז שתלה הכומר מרטין לותר את 95 התזות על דלת הכנסייה בעירו ויטנברג באוקטובר 1517. הנצרות הפרוטסטנטית כוללת בעצמה מאות קבוצות–משנה, אבל מבחינה יחסה ליהדות ולישראל רוזן מחלק אותה לשתי קבוצות עיקריות. "ישנו 'הזרם המרכזי', וישנם האוונגליסטים. הפרוטסטנטים ככלל מתאפיינים בחזרה אישית וישירה למקורות, תוך דילוג על הגורם המתווך של הכנסייה. אבל 'הזרם המרכזי' קשוב יותר לרוחות מודרניות–ליברליות, וזה מתבטא גם בתחושת אשמה כלפי העבר הקולוניאליסטי הנוצרי, וגם ב'תקינות פוליטית' שמזדהה אוטומטית עם מי שנחשב חלש, ועם הפלשתינים בסכסוך הישראלי–פלשתיני.

"אצל האוונגליסטים יש דגש לא רק על חזרה למקורות, אלא גם על הצורך בגאולה אישית, ומי שלא ייגאל אישית בעצם נדון לכליה, וגם היהודים שלא מכירים בבשורת 'המשיח' בעצם נדונים לגיהנום. אז יש פה פרדוקס: מצד אחד אני מזדהה עם היהודים שהם עם התנ"ך, ואפילו מאמין שחזרת היהודים לארצם מבשרת גם את 'תחייתו' של ישו, אבל מנגד המשמעות היא שעם חזרתו של ישו היהודים יצטרכו לקבל את בשורתו או שיושמדו".

לדעת רוזן, פירוש הדבר שגם היהודים צריכים להתייחס כלפי האוונגליסטים ביחס כפול, כבדהו וחשדהו: "צריכים להיות שני קווים אדומים ביחס אליהם: א. להיות מחוברים לעצמנו ולמורשתנו, ולא לתת להם להאמין שאנחנו כביכול שותפים לתפיסה שלהם. זו הביקורת שלי על הפוליטיקאים שלנו שהולכים לכנסים שלהם ולא אומרים מילה על ההבדלים העמוקים בינינו לבינם. ב. אותם אוונגליסטים שרוצים לראות את עתידנו כנוצרים או שחוטים בעצם אומרים גם שאין שום אפשרות לשלום בין ישראל לערבים. הם רוצים שהמלחמה כאן תמשיך עד היהודי האחרון. ולכן מי ששולל כל אפשרות עקרונית לשלום עם שכנינו, אפילו כזו שכרגע אכן נראית רחוקה, אני לא יכול להיות שותף שלו".

הקבוצה הנוצרית השלישית, האורתודוקסים, מסובכת עוד יותר. שם מדובר למעשה בשורה של כנסיות לאומיות – רוסית, רומנית וכדומה – שכל אחת מהן קובעת את דרכה בנפרד, וגם בתוכן מתקיימים הבדלים בין גישות ובני דורות שונים. כך למשל, אומר רוזן, בכנסיה הרומנית "הפטריארך, דניאל שיבוטר, הוא מאוד פרו–ישראלי ואפילו דובר עברית, אבל חלק גדול מהדור הצעיר שלהם הוא אנטישמי. ככלל, הייתי אומר שככל שהכנסייה יותר בדלנית ביחס לסביבתה הכוללת, כך היא יותר שמרנית וחשדנית גם ביחס ליהודים. הכנסייה האורתודוקסית הרוסית למשל נעשתה בשנים האחרונות מאוד מקורבת לשלטון, ולמעשה חלק מהמערך השלטוני של הנשיא פוטין. התוצאה היא שגם יחסה ליהודים הפשיר מאוד, וכיום היא מקיימת קשר קרוב עם הרבה חוגים יהודיים, במיוחד עם חב"ד".

בצל הרוב היהודי

וכיצד מגיבים היהודים עצמם לכל זה? נדמה שבעניין זה מתקיים בדיאלוג היהודי–נוצרי מעין סיפור שיר השירים: היו דורות רבים שהיהודים כמהו למילה טובה מצד הכנסייה, וזו לא רק שלא באה אלא הוחלפה בפוגרומים ורדיפות. ואילו היום נראה שהנוצרים, לפחות ממסד הכנסייה הקתולית, מחזרים אחרי היהודים, בעוד רבים מהיהודים, במיוחד היותר אורתודוקסים, שומרים על יחס חשדני ועוין.

רוזן מזהה בעניין זה פער עמוק בין העמדה היהודית בתפוצות לזו שבישראל: "הקבוצות הלא–אורתודוקסיות בתפוצות לא רק שרצו לזרועות הכנסייה, אלא שאולי אפילו עשו זאת באופן מהיר מדי, אולי מפני שבעצמן לא היו כל–כך מושרשות בתוכן יהודי, וכתוצאה מכך הקשרים בתחילת הדרך היו קצת שטחיים. האורתודוקסים יותר מסויגים, אבל עובדה שלפחות בתפוצות גם האורתודוקסים השתלבו בדיאלוג – למעט החרדים. גם רבנים כמו הרב סולובייצ'יק, או באירופה הרבנים עמנואל יעקובוביץ' ושמואל סיראט, היו מעורבים בדיאלוג עם הכנסייה. ישראל היא סיפור אחר: בגלל שהנוצרים פה מיעוט אנחנו פחות שמים לב אליהם, ואם יש כאן נוצרים הם ערבים, כלומר מזוהים עם 'האויב'. יש רבים וטובים שכלל לא מודעים לשינויים בכנסיה ומתייחסים רק למצב הקדמוני בין הדתות".

נויהאוז מצפה גם כן לשינוי היחס היהודי: "בשנת 2000 הוציאה קבוצת רבנים ומנהיגים יהודים בארה"ב מסמך שנקרא 'דברו אמת!'. המסר היה: הכנסייה עושה מאמץ גדול להתקרב ליהודים, וגם עלינו לשנות את היחס והשיח כלפיה. אני מבין את הבעיה: במשך דורות היהודים חשו שהנוצרים נגדם, והנוצרים עשו מספיק כדי להוכיח את העמדה הזו. היום, נוצרים כמוני שחיים בארץ, כמיעוט קטן במדינה שבה שלטון יהודי ורוב יהודי, חיים תחת הצל והמשא ההיסטורי הזה: כאלה שלא רק מזוהים כעובדי אלילים, אלא גם כמי ש'בכל דור ודור קמו עלינו לכלותנו'. ועדיין, יש לי ציפיות ליחס אחר, גם בלי קשר ל'נוסטרה אטאטה', אלא כמי ששייך לקהילה דתית, כמיעוט נוצרי, המצפה לרגישות מצד הרוב, שנפתח כאן תור של כבוד הדדי במקום הבוז ההדדי".

אפילו וינר, איש הרבנות הראשית, גורס שיש מה לשפר גם אצל היהודים: "שאלת המעמד ההלכתי של הנצרות והנוצרים נתונה בוויכוח בין גדולי ישראל שבוודאי לא נוכל להיכנס אליו. גם בתוך מועצת הרבנות הראשית היו מי שהסתייגו, ועדיין מסתייגים, מהדיאלוג עם הנוצרים. אבל פרקטית ומעשית, הרי ברור שיש במזרח הרחוק אנשים שהם בוודאי עובדי עבודה זרה ואנחנו לא מחרימים אותם. בכל מקרה, ברור שתופעות כמו יריקה על כמרים, או חילול של כנסיות ובתי קברות נוצריים, הם דברים פסולים ומזיקים. כשהיו התופעות האלה פנינו למשטרה וביקשנו ממנה לפענח. כינסנו גם את כל ראשי הדתות בארץ וגינינו באופן חד–משמעי את המעשים. הם מצפים מאיתנו גם לפעילות חינוכית. דיברנו על כך גם עם אנשי משרד החינוך, ונציגת המשרד אמרה לנו שהנושא אכן על הפרק: יש כוונה להכניס את ההיכרות עם הנצרות לתוכניות הלימודים – כל גיל והמסר שמתאים לו".

מהפך דרמטי

פרופ' אביעד קליינברג, ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, הוא מומחה לתולדות הנצרות. בכובעו השני, ראש ההוצאה לאור של האוניברסיטה, הוא גם המו"ל של ספר מסמכים ומחקרים המנתח את עמדת הכנסייה כלפי היהודים בזמן השואה ובעקבותיה. הספר יצא לאור לאחרונה לרגל שנת היובל לנוסטרה אטאטה ("בעת הזאת" – בעריכת דינה פורת, כרמה בן–יוחנן ורות בראודה). ביקשנו ממנו להעריך את חשיבות ההצהרה ואת התהליך שבעקבותיה מבחינת תולדות הנצרות.

"מדובר במהפך דרמטי בחשיבה הנוצרית", טוען קליינברג. "לא מדובר רק ב'ניקוי' העם היהודי מאחריות לצליבת ישו. זה החלק הפחות חשוב. החלק החשוב זה ראיית היהדות לא כמשהו מאובן שעבר מן העולם, אלא נכונות להכיר בברית של האל עם היהודים כברית תקפה, שזה די קרוב לראיית היהדות כעוד סוג של דרך לגיטימית להגיע לאל. אלוהים לא חוזר בו מבריתו, והברית החדשה לא מעקרת מתוקף את הברית הישנה. הקתולים עדיין חושבים שאין דרך להגיע לישועה ללא ישו, אבל זה אינו מחייב הכרה מודעת בישו ולא מחייב להפוך לנוצרי. כל אלה שינויים דרמטיים ביחס לתפיסה הנוצרית המקורית. כמובן שכמו בדתות אחרות זה לא מבוסס על אמירה שעד עכשיו טעינו במה שאמרנו, אלא על 'פרשנות מחודשת' של מה שנאמר בעבר".

לשיטתך כל השינויים הדרושים הושלמו, או שיש דברים שחסרים לך?

"הכנסייה הלכה את כל מה שמצופה ממנה והשאר לא מעניין אותי. אני לא מצפה מהם להכיר ביהדות ובמסורת ישראל. כל מה שאני רוצה זה דחיית כל שנאה ואנטישמיות, כל יחס של אפליה ובוז ליהודים, ואת זה הם עשו. גם 'קידושו' של פיוס ה–12 לא מטריד אותי. בדרך כלל אפיפיורים מקדשים את קודמיהם, ופה דווקא היה עיכוב יחסי. בתוך רשימת הקדושים הנוצרים יש אנשים שאני הרבה פחות אוהב ממנו. אותו אפשר להאשים לכל היותר במורך–לב; יש קדושים נוצרים שהיו אנטישמים נוראים, או אנשים נוראים באופן אחר. אז כמו שאני לא מתערב לגבי עצם עבודת הצלמים שלהם, לא אתערב גם בזה".

היית מצפה מהיהודים לשינוי מקביל של היחס לנצרות?

"אני יכול להבין את העמדה שאומרת: יפה מאוד שהתעוררתם אחרי 2,000 שנה, עכשיו חכו גם לנו כמה אלפי שנים. אבל יש לי חשש שהתהליכים שקורים הולכים אפילו בכיוון הפוך, שבגלל שאנחנו מרגישים עכשיו ריבוניים וחזקים, אנחנו לא צריכים להתחשב יותר מדי 'מה יגידו הגויים'. יש יותר הדגשה של הנצרות כעבודה זרה; קבלת הנוצרים רק 'מחמת איבה', או ש'יד ישראל לא תקיפה'.

"הקולות המכילים ביהדות, לפחות האורתודוקסית, מאוד נדירים. אני לא רואה דמויות משמעותיות, בטח לא ברמה של 'מועצת גדולי התורה', שיגיבו לשינויים בכנסיה בהצהרות מקבילות שמתייחסות לנוצרים כ'אחינו הצעירים והאהובים'. ואני חושב שצריך לפחות להיפתח דיון יהודי ששואל: האם לאור שינוי היחס בנצרות כלפי היהדות לא צריך לחשוב מחדש גם על היחס היהודי כלפיהם? הייתי מייחל שהיהודים לכל הפחות יכירו בנצרות כדת ייחוד ולא כעבודה זרה, שהרי היחס ההלכתי לעכו"ם הוא מאוד קשה. אז בשוליים זה מתבטא בשרפת כנסיות וביריקה על נזירים וכמרים, אבל גם בתוך הציבור הרחב שלא מכיר בשינוי שחל בנצרות היחס ההלכתי משפיע".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אדר ב תשע"ו, 8.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באפריל 2016, ב-גיליון תזריע תשע"ו - 974 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. פיוס עם פיוס?

    בס"ד ג' בניסן ע"ו

    כדאי לציין שבמקביל לנסיונות הפיוס עם היהדות, ניסו ראשי הותיקן להתפייס גם עם זכרו של האפיפיור פיוס ה-12 שכיהן כאפיפיור בימי השואה, נמנע מלגנות את השמדת היהודים ולקרוא למאמיניו לסייע בהצלה ואף אחרי המלחמה סירב לסייע בהחזרת ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים, והרב הראשי הגר"י הרצוג נאלץ לכתת רגליו ממנזר למנזר בנסיונותיו לאתר ילדים ולהביא להשבתם ליהדות.

    את אותו פיוס ה-12 רצו ראשי הותיקן להכתיר ל'קדוש'. לא פחות ולא יותר! מגמה שממנה נסוגו עקב המחאה הבינלאומית גם מצד חוגים קתוליים.

    על מעלליו של פיוס ה-12 ניתן לקרוא במאמרו של עדי שוורץ, 'זעם קדוש' (פורסם ב'הארץ' ב-24.10.08) ובמאמרו של פרופ' יצחק מינרבי, 'דמותו ופעלו של פיוס ה-12', באתר 'הספריה הוירטואלית של מט"ח'.

    מובן שמבחינה דתית לא צריך להיות לנו כל שיח ושיג איתם. וכי המקור, תורת משה שניתנה מפי הגבורה בהר סיני, צריך לקיים 'דיאלוג דתי' עם חיקוייו?

    במישור המדיני יש מקום לדיון ומו"מ, כשם שמקיימים מגעים דיפלומטיים עם כל גורם מדיני אחר. חזקה על נציגי הרבנות הראשית שיודעים לנהוג בדיוניהם עם הותיקן בזהירות הראויה, לעמוד מול מנהיגי הנצרות כשוים אל שוים ולדרוש מהם למלא את חובתם ההיסטורית והמוסרית להשמיע קולם ולפעול נגד שנאת ישראל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: