תגובות לגליונות קודמים – 973

בתגובה ל"צריך לקרוא לזה פורנוגרפיה" מאת רחלי מלקבודה

// ההורים הם הסיפור

מעבר לציר המחנכים–מדריכים המוזכר בכתבה, רציתי להוסיף את הצלע השלישית והחשובה בעיניי לא פחות: ההורים.

אמנם מערכת החינוך מגלה טרנספורמציה מבורכת כמו גם פרדיגמות חדשות שהוטמעו בשדרת המחנכים הצעירים המתמודדים עם הנושא תוך מודעות לחשיבותו הרבה וחיבור לנפש התלמידים. עם זאת, המוסד החינוכי כבודו במקומו מונח. הוא אינו אמור להחליף את פיקוח ההורים ואחריותם הרבה.

הורים המציידים עצמם בארגז כלים מתחדש ידעו להוות מעטפת חינוכית משלימה וראויה בנושאים רגישים אלו. בנוסף, ערנותם הבריאה צריכה להיות מוכוונת להבחין האם צריכת הפורנו של ילדיהם מצריכה טיפול מקצועי ומיומן יותר הראוי להתמכרות לפורנו שאיננה שונה מהתמכרויות לשתיית אלכוהול ולסמים.

לעתים מודעות זו מצד ההורים היא זו שתגרום להבדל בין נערים שיקבלו תגובה לא מספקת בדמות שיחת מוטיבציה על "ההתמודדות וכוחות הנפש של היצר" שעלולה לצלק אותם נפשית לבין עזרה מקצועית שתדע לתת מענה הולם למצב.

אבינועם הרש

אבינועם הרש הוא סמנכ"ל "חברים מקשיבים", מחנך ומשיב באתר הייעוץ להורים "לב אבות"

// במערכה הזאת אף אחד לא שורד

אני נער דתי המתגורר במרכז הארץ. הנושא הכאוב שהעליתם בגיליון האחרון הסעיר מאוד אותי ואת חבריי. בתור מתבגר דתי המתמודד גם הוא עם התופעה, לעתים בהצלחה ולעתים פחות, הזדהיתי מאוד עם הכתבה והצטערתי לשמוע על היקפה הנרחב של התופעה. הנושא הזה חייב לעלות לסדר היום, פתרונות חייבים להימצא – אחרת אני באמת לא יודע לאיזה מצב נגיע, ואיך ייראה דור העתיד בכלל ושל הציונות הדתית בפרט.

כל התעסקות של מנהיגי המגזר בבעיות שונות שמרחיקות את בני הנוער מעבודת ה' היא פשוט בזבוז זמן. הדור שלנו, ואני מעיד על זה בכאב עצום, שקוע עד צוואר בעניין הזה. חד משמעית. טובי בנינו, נערים תמימים עם פוטנציאל עצום שיועדו לגדולות – שוקעים בשיא הרפש והטומאה, ואנחנו שותקים. במקרה הטוב, הם בוכים. מתחננים לה' שיציל אותם. לבם נשבר בקרבם. הם נאכלים מבפנים. מתייסרים. במקרה הפחות טוב, שהרבה פעמים הוא גם השלב הבא – הם פשוט מתרחקים. ר"מ מהישיבה שלי סיפר פעם על תלמיד אחד שלמד בישיבה, צדיק יסוד עולם, שהיה יושב ועמל בתורה – הוא נכנס לחופש גדול עם סמארטפון ביד, ויצא ממנו בן אדם אחר.

מחנכים יקרים, אתם עומדים ומדברים על לשון הרע? עם מי?! עם נער שהתמונות והסרטונים שבהה בהם אתמול לא יוצאים לו מהראש? אתם מסבירים על החשיבות העצומה של לימוד הגמרא? למי?! לילד שיושב וחולם על דברים שהשתיקה יפה להם?! איך אתם מצפים ממנו להתפלל ככה? איך הוא מסוגל בכלל לדבר עם אבא שבשמים עם כל המחשבות הטמאות האלה שמתרוצצות לו בראש? הוא נפל. ויותר גרוע מהנפילה הוא הייאוש שבא אחריה. איך אתפלל, הוא שואל. מי אני שאתפלל אחרי מה שעשיתי אתמול, כשאיש לא ראה? איך אני לא מתבייש ללבוש ציצית? למי בדיוק אני עושה הצגות? ומפה להידרדרות הדרך קצרה. והבושה של מנהיגי הציבור שלו, שנמנעים מלדבר על אותם דברים שמוגדרים כדברים שהשתיקה יפה להם, בטח לא תורמת.

אני כותב את השורות האלה בתור נער שנאבק כדי להשאיר את הראש מחוץ למים. נאבק לא לטבוע. נער שבאמת אוהב את ה' ורוצה להתקרב אליו, והעולם שמסביבו תופס אותו בשתי ידיים, אותו ואת כל חבריו (מהשבט, מהשכבה, מבית הכנסת), וזורק אותם למטה, לתהום. ילדים הולכים פה לאיבוד. כלפי חוץ כולם מתנהגים כרגיל. חיים את השגרה היומיומית. כולם מחייכים. מדברים איתך על הכול חוץ מזה. אפילו המדריך, שעומד ומרצה לך בהתלהבות על תורה, אמונה ואלוהים – יש סיכוי סביר וכמעט בטוח שגם הוא נפל ונופל בזה. במערכה הזאת אף אחד לא שורד. עכשיו הגיע הזמן להשיב אש. להילחם. לפתוח את הנושא הזה, להעלות אותו על סדר היום בפורומים המתאימים, ולהשתמש בכל האמצעים כדי למגר את התופעה המזעזעת הזאת שפשוט מפילה חללים בקרבנו. אף אחד לא נקי מזה. באחריות.

אדון הסליחות, יודע נסתרות, חטאנו לפניך – רחם עלינו. בעולם שבו מציעים לנו להרגיש כל דבר, תן לנו, בבקשה, פעם אחת, להרגיש אותך.

א', כיתה י', מרכז הארץ

// הגיע הזמן למלחמה

כל העלאה של נושא המחדל החינוכי בנוגע לנגע הצפייה בפורנוגרפיה מבורכת, ועל כן טוב עשתה רחלי מלק–בודה שהעלתה אותו. אולם חבל שהייתה חסרה בכתבה אינפורמציה חשובה: לפני כמה חודשים פרצה לעולם הישיבות יוזמה של כמאה בחורים מישיבות ההסדר ושאר הישיבות הציוניות–דתיות, שהתכנסו כדי להתחיל מהלך גדול בנושא עגום זה. מטרתם היא להביא לכך שחסימה יעילה של המכשירים בפני אתרים פורנוגרפיים תהיה נורמה מחייבת בציבור הדתי כולו, בדיוק כמו אי כניסה לחנות המוכרת בשר חזיר. המהלך כבר התחיל בישיבות הגבוהות, בהיענות משמעותית מאוד.

מאות בחורים כבר חסמו את הסמארטפונים. משם הכוונה להמשיך, בעזרת אחים ואחיות צעירים, לישיבות התיכוניות ולאולפנות, ודרכן למשפחות ולבתים, עד שלא יהיה בית אשר יש שם מת. הטוב והנאה ביוזמה זו הוא שהיא באה מלמטה, לא מהמחנכים אלא מהחניכים. אנחנו, המבוגרים, אמורים לעזור להם.

הגיע הזמן לקמפיין ציבורי רחב בעניין זה, ולשיתוף פעולה עם גורמים ערכיים מכל המגזרים, אשר מבינים שמדובר במגפה אשר נזקיה לבריאות הנפש של הפרט ובעיקר לזוגיות ולתא המשפחתי רק ילכו ויגדלו עם הזמן. מדוע עדיין לא חוקק חוק שלפיו בררת המחדל במכשירים תהיה ללא פורנוגרפיה? מדוע ארגוני הנשים נלחמים בעוז בכל תופעה של החפצת נשים, ואילו בשיא המתועב של ההחפצה אין מלחמת חורמה? יש אומרים שקשה להילחם במי שמרוויחים הרבה כסף מהעניין הזה. אבל גם סוחרי הסמים הקשים מרוויחים הרבה כסף, ובכל זאת כל חברה נורמלית מחוקקת חוקים נגדם ונלחמת בהם. הבה נתחיל את המלחמה בתועבה בביתנו, בציבור הדתי, ומשם יתפשט הדבר אל החברה הישראלית כולה.

יצחק שילת

הרב יצחק שילת הוא ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים      

// פורנוגרפיית המוות

לצד הדיון החשוב על נוכחות הפורנוגרפיה והעירום בחברה ובחיינו, ברצוני להאיר את הפורנוגרפיה שממנה מתעלמים מפני שהיא נורמלית. פורנוגרפיית המוות.

סביב פרשיית החייל שירה במחבל בחברון, הכותרות בכל אתרי החדשות החשובים קראו לציבור לבצע פעולה זהה – לצפות בסרטון שבו אדם הורג ואדם נהרג. בשנים האחרונות בהשראת דאעש ובעקבות הפיגועים המוסרטים צופים רבים בסרטונים המתעדים הוצאות להורג, ומשום מה באתרים הגדולים בישראל בוחרים להציג בפני הציבור הרחב את המוות כמות שהוא.

קיים הבדל מהותי בין הפורנוגרפיה המינית לזו האלימה. המינית מציגה יחסים שאמורים להיות אינטימיים לעין כול וחושפים אותם בצורה גסה ומנוכרת, אולם יסודה בתשוקה המביאה גם חיבור, רכות ואינטימיות לעולם. ההקשר הוא עיקר הבעיה. יש מה ללמוד בתחום וטוב להתעניין בו, אך זו פשוט דרך מוטעית הפוגעת בהולכים בה (ולרוב הם מודעים לכך ברמה מסוימת). לעומת זאת, לא קיים הֶקשר שבו צפייה בהריגה היא דבר טוב. לגסות הלב ולסתמיות ההרג אסור לתת מקום.

בעשורים האחרונים קיימת מגמה המשותפת לחשיפה למיניות ולאלימות. שתיהן הופכות מפורשות ובוטות יותר ויותר. מה שלפני שני עשורים נרמז ונגלה בחטף בסרטים, נראה כיום בגלוי. כדי להסעיר את הצופים צריך להקצין, והתעשייה מתחדשת והופכת לגסה וחשופה יותר ויותר. אולי כבר הגיע היום שבו סצנות שפעם הופיעו רק בסרטים פורנוגרפיים מופיעות בסרטים המיועדים לכלל ציבור הצופים. המיניות נוגעת באופן ישיר ביצר הקיים בכל אחד ואחת, וייתכן שבשל כך היא זוכה לתשומת לב ולמודעות; לעומת יצר האלימות שנוכחותו פחות חזקה, ולכן הוא אינו מעורר הדים מוחשיים בנפש. העוצמה הפחותה של הצפייה באלימות מאפשרת לה להישאר מתחת לרדאר של המודעות – ולחספס את הנפש באין מפריע.

יש להתמודד עם הפורנוגרפיה המינית ולצד זאת לא לשכוח את אחותה – הגרועה לא פחות – שהצליחה לקנות מקום נורמלי לחלוטין על המסכים.

חננאל רוס

חננאל רוס הוא סטודנט לפסיכולוגיה 
באוניברסיטה העברית

————————————

בתגובה ל"אברהם פריד כבר לא מספיק", מאת יואל פרנקנבורג,

// כישלון התמונה הדיכוטומית

גיליון פרשת תולדות הוקדש במוסף זה לנושא "קץ החילוניות", ונשא אופי כללי של הספד, כביכול, לנוכח מגמות של ירידה חילונית מהארץ והתחזקות הציבור הדתי. אלא שבאותו מוסף עצמו ניתן היה להבחין בקולות אחרים, הפוכים למגמתו הכללית. בכתבתה של רחלי מלק–בודה ("בדרך למדינה דתית?") ציין תומר פרסיקו כי "אנחנו רואים רנסנס יהודי שבו השייכים לקבוצת החילונים מתעניינים… אבל זה לא אומר שהם חדלים להיות חילונים במובן הסוציולוגי של המילה. להפך, הם קובעים לעצמם איך המפגש הזה ייראה, הם תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש".

באותה כתבה צוטט ד"ר מאיר בוזגלו כאומר: "זה לא שהחילוניות נסוגה ומתפנצ'רת… אנשים לא רוצים לחשוב בדיכוטומיות. הם שואפים להגדרה יותר אישית ויותר משפחתית. הרוב השותק רוצה יותר ביטוי ויש כאן הגדרה של חילוניות שלא שוקעת אלא מתקדמת ומגיעה לאזורים שלא הייתה בהם קודם. למשל כל העניין של רעיון הקריירה חודר לעולם הדתי. זה תהליך חילון עמוק. והעובדה שזכויות נשים ושיח נשי מגיעים לאזורים חרדיים ואורתודוקסיים, זו גם תנועה של חילוניות".

ואכן, גיליון 967 הפנה זרקור לתופעת "הדתיים המשלבים" וכלל שיר הלל של שמואל פאוסט ואלחנן ניר ל"דמויות מופת" שהן חלק מתהליך של "מעבר מהקהילה אל היחיד, מהאידיאולוגיה אל האינדיבידואליזם, מהקול הכללי שנשמע בעוז בחברה הדתית–לאומית מאז ימי ששת הימים אל הקול האישי, החותר לעצמו דרך משלו; שלא פעם, אולי למגינת לבו של הדור הקודם, לא רואה את עצמו מחויב לאותה קולקטיביות הרמטית". עוד אלה מדברים, ובגיליון האחרון הצביע יואל פרנקנבורג על כך שבקרב "המיינסטרים של הצעירים הדתיים" קיימת "תרבות הולכת ומועצמת של צעירים דתיים המורדים בחלוקה המוכרת שבין דתיות לחילוניות". והוא מדגיש: "שיהיה ברור: לא מדובר בחבר'ה שפרקו עול. חלקם ספונים בהוויות אביי ורבא, מקפידים על קלה כחמורה בנושאים רבים. כאמור, לטענתי מדובר במרכז הכובד החברתי של הציונות הדתית".

במבט כולל על הדברים ניתן לומר ש"תזת קץ החילון" הופרכה כמעט ברגע שבו הגיחה לעולם ומגמת הדברים מזכירה את טענתו של פרויד ב"טוטם וטאבו" כי הצעירים ש"רוצחים" את "האב הקדמון" של השבט מתמלאים מיד חרטה, ולכן מנציחים אותו ומפנימים את דמותו בתוך חייהם. כמובן שאין הכרח להידרש לפרויד אם רק נקבל שחילוניות ודתיות אינן כוחות מנוגדים והפוכים, אלא מדובר בתמונה חברתית מורכבת שבה כל פרט וכל ציבור מגלם מכלול מרכיבים: חלקם אולי משויכים ל"חילוניות" או ל"דתיות", אך אלו ממילא שיוכים לא מדויקים. הניסיון לייצר ולשמר תמונה דיכוטומית נידון לכישלון לנוכח המציאות החברתית המעידה על "הכלאות" ולא על "טיהורים", במונחיו של ברונו לאטור.

רגב בן דוד

רגב בן דוד הוא ראש תוכנית "מבוע" ב"עין פרת – המדרשה באלון". עבודת התזה שלו עוסקת בזהויות יהודיות היברידיות

——-

בתגובה ל"יהדות של בחירה" מאת הרב יאיר שפיץ

// אמריקה היא עונש

הדברים במוסף על הציבור האורתודוקסי באמריקה היו מעניינים, אך רבים העוסקים בחינוך צעירי הגולה, כמוני, יחלקו בחריפות על החצי הראשון של מאמרו של הרב שפיץ (שאינו קשור כלל למסקנותיו, שאני מקבלן), המתאר שכביכול קיים באמריקה "מרכז כפול" שווה–ערך ודומה לזה שבארץ.

איזה היגיון יש להתחשב בששת מיליוני היהודים שבאמריקה כמקבילים לאלו שבישראל, כאשר אצל הרוב המוחץ של יהודי אמריקה הקשר עם היהדות הוא אפסי או מינימלי ביותר (72% הם רפורמים או ללא שייכות כלל לדתנו!). לעומת יותר מ–6.3 מיליון יהודים בישראל הקשורים בנימי נשמתם לעם ישראל ולעתידו, יש פחות ממיליון יהודים באמריקה שיהדותם וזיקתם לעם ישראל מהוות גורם מרכזי בחייהם, בערכיהם ובעתידם.

כבר שני דורות שרוב השמנת האידיאליסטית והאלטרואיסטית שצמחה בקהילה האורתודוקסית באמריקה "סוננה" ועלתה לארץ. העולים השאירו מאחוריהם ציבור עם סדרי עדיפויות אמריקניים לכל דבר, כלומר חומריים. המוכשרים שנשארו עוסקים בהיי–טק, במשפטים וכדומה, אך כמעט לא בחינוך!

מה שיבורך בארץ בשם הפלורליזם והפתיחות, בעזרת הסינון של "יתרון המגרש הביתי", עשוי באמריקה להוות בקלות התבוללות ערכית בעייתית. חוששני שפתיחותם המבורכת של החרדים באמריקה מעידה פחות על אידיאולוגיה ויותר על התבוללות, כפי שמעידות גם אופנות הלבוש והפאות המפוארות של נשותיהם, שטכנית מכסות את המינימום הדרוש אך לעתים קרובות מבליטות את ערכי המערב הרבה יותר מאשר את הצניעות הברוכה אצל החרדיות וה"מתנחלות" בארץ.

למרות שבדרך כלל האנטישמיות באמריקה היא מתחת לפני השטח, עדיין מביך להסתובב לבוש כיפה ברוב (!) העיירות שברוב המדינות בצפון אמריקה. המצב לא ישתפר כשבקרוב יהיו יותר מוסלמים מאשר יהודים בארה"ב.

הפן הלאומי שבחיינו מהווה הבדל תהומי. כשבארץ הננו עסוקים ביותר במאבקים מול מחבלים, מנהרות, טילים וכדומה, ומקדישים זמן רב מהחיים לצבא או לשירות לאומי, למילואים, לקליטת עלייה ברוכה מרוסיה, צרפת וכדומה – אחינו הנחשבים "מקבילים" באמריקה עסוקים בקריירה ומרגישים פעמים רבות שמשהו חסר. בִפְנים, יודעים הם שאלו לא "חיים יהודיים מלאים". אכן, חלק נוטים ל"ימין", למלא את החלל על ידי חיפוש תמידי של חומרות חדשים לבקרים, ולעומתם הנוטים ל"שמאל" חושבים שימלאו את סיפוקם על ידי "מנייני נשים", אך מדובר בהשלמות מלאכותיות והעיקר חסר.

קשה שלא לחשוב על יהדות ארה"ב כ"שידור חוזר" של אבותינו בפרס, ששכחו את ירושלים ולא הרגישו בגלות. הם קיבלו את עונשם משום ש"נהנו מסעודת אחשוורוש", על אף היות האוכל שם "גלאט כשר" (בבלי, מגילה יב ע"א), כי "כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה". כיפה וכשרות הן לא הכול, ואם חסרות לאומיות ישראלית, הנהגה איכותית–ערכית וישיבות גבוהות, ולעומת זאת קיים שפע של ערכים אמריקניים מפתים, העתיד אינו מבטיח טובות. לשקר אין רגליים, וצעירים רבים מרגישים ש"משהו חסר", ומחליטים: או נשירה מהצביעות כדי להשתקע לגמרי בחומריות או עלייה לחיים ישראלים מלאים ואידיאליסטיים.

ארי שבט

הרב ארי שבט מלמד במדרשות לבנות מישראל ומחו"ל. הוא ראש המרכז התיעודי בבית הרב קוק, ומחבר הספר "להרים את הדגל – על דגל ישראל והדיבור בעברית במקורות היהדות"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 באפריל 2016,ב-גיליון שמיני תשע"ו - 973, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. לא' מכיתה י' – שלום רב,

    יש במחשב, בסמארטפון ובמוח האנושי דבר נפלא: כפתור שמסובבים אותו סיבוב קל ומעבירים נושא. כבר אמר רבי רבי נחמן מברסלב שאי אפשר לחשוב שתי מחשבות בבת אחת. ככל שאתה מייסר עצמך על הנפילות, תשמח ותפרגן לעצמך שבעתיים על כל הצלחה קטנה. ככל שעסוקים יותר ושמחים יותר – מצליחים יותר להתמודד! במלחמה מנצחים בקלילות!

    בברכה, ש. מכיתה נ"ב

    • שכפ"ץ וקסדה

      קצת מיגון בסיסי של המחשב והנייד – 'רימון' 'אתרוג' וכיו"ב – מיקל על החיים, אבל העיקר זה אתה!

    • ובקיצור: מע"ש

      מע"ש = מיגון, עיסוק, שמחה

    • וכעצת הרמב"ם

      וכך מייעץ הרמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה):

      '…יתירה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד (משלי ה,יט)'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: