שלום הוא שקר במסווה | בכל סרלואי

 

ירחלחם וחשיש וירח

ניזאר קבאני

מערבית: יותם בנשלום

עולם חדש, 193 עמ'

ניזאר קבאני (1923-1998) היה מגדולי המשוררים הסורים במאה האחרונה יחד עם המשורר אדוניס. הוא כיהן כדיפלומט וכשגריר סוריה בסין, אך ייזכר בשל פעילות פוליטית חשובה אחרת: בשנות נעוריו שלחה יד בנפשה אחותו הגדולה מכיוון שנכפו עליה נישואין לגבר שלא אהבה; קבאני הקדיש מאז את חייו לשינוי מעמד האישה בחברה הערבית, מתוך התמקדות בנושא האהבה: "האהבה בעולם הערבי היא כמו אסירה, ואני רוצה לשחרר אותה".

זהו גם המוטיב המרכזי של שירתו: האהבה הרומנטית לאישה כשיאו ומרכזו הקיומי של האדם. "אַהֲבָה הִיא תְּנוּעַת הִתְנַגְּדוּת, / שְֹחִיָּה נֶגֶד זֶרֶם פִּרְאִי", הוא כותב באחד משיריו המוקדמים; האהבה לאישה והשחרור הארוטי שבה הם מרד כנגד חברה שחוקיה מצניעים את האישה עד למחיקתה. האהבה בשירתו של קבאני משולה ליצירת דת ותרבות חדשה, רומנטית מאוד, החזקה מכל מוסכמה וחוק וחופה על כל כוחות הקיום והיקום: "יְרִיַדת הַדּוֹרוֹת לֹא הֵחֵלָּה מִפְּנֵי / שֶׁאֲנָשִׁים שָׁכְחוּ אֶת עֶקְרוֹנוֹת הַדִּקְדוּק, / אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת עֶקְרוֹנוֹת הַנָּשִׁיוּת, / וּמָחוּ אֶת כָּל שְׁמוֹת הַנָּשִׁים / מִזִכְרוֹן הַמּוֹלֶדֶת".

אלא שהקריאה בשירי האהבה הנפלאים של קבאני, המתורגמים לעילא בידי יותם בנשלום, אינה מספקת. פרק חשוב בספר מיוחד לשירתו הפוליטית, המבקרת את התרבות המוסלמית, גומרת את ההלל על הפאן–ערביות שרואה את נאצר כגואל ו"רֵעַ הַשֶּׁמֶשׁ" ואת העיר הכבושה ירושלים–אלקודס כנתונה בידי עם רוצח: "מִי יַצִּיל אֶת הַמָּשִׁיַח מִקּוֹטְלֵי הַמָּשִׁיחַ? / מִי יוֹשִׁיעַ אֶת בֶּן הָאָדָם?". בשירתו מותח קבאני ביקורת חריפה על העולם הערבי שלא אזר כוחות מספיקים כדי למוטט את "הָעִדָּן הַיְּהוּדִי הַלָּזֶה, / וְהֵם, / מוֹט יִמּוֹטוּ / אִם נִהְיֶה נְכוֹנִים".

זוהי שירה לאומנית מאוד, המלאה אהבה יוקדת ללאומיות הערבית ושטופת שנאה לנוכרים היהודים הגוזלים אותה מהם. המשורר המלא באהבה רומנטית לנשות העולם מתגלה במלוא פניו האנטישמיות כאשר הוא עוסק בעצם הנוכחות היהודית בארץ ישראל. כך הוא מצטרף לרשימה של משוררים ערבים חשובים כמחמוד דרוויש הפלשתיני, שרגשותיהם האנושיים אינם עומדים בפני ההכרה בזכותם של היהודים לחיים במולדתם ההיסטורית, ובזים לכל אפשרות של הסכם: "שָׁלוֹם הוּא שֶׁקֶר בְּמַסְוֶה / וְצֶדֶק שֶׁקֶר בְּמַסְוֶה, / נָתִיב אֶחָד אֶל פָלַסְטִין: / דֶּרֶךְ קְנֵה רוֹבֶה". שירה לא רק כותבת את הרוח, אלא קוראת אותה עוד הרבה לפני שהיא מנשבת: האביב הערבי המוקדם של חירות הפרט והאישה שאותו חוזה קבאני, הוא קריאה לסופות חורף ושדה הקטל של עם אחר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 במרץ 2016,ב-אומרת שירה, גיליון צו תשע"ו - 972, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: