פגישה מאיימת עם נהג איראני ויהודי שהבטיח לא להיכנס לבית הכנסת. חוויות מנסיעות עם נהגי מוניות ברחבי העולם

הנסיעות לקצווי תבל לא דורשות רק טיסות מרובות אלא גם נסיעות רבות במוניות בכל עיר ומדינה. למרות שאינני אוהב לדבר עם שכנים לטיסה או עם נהגי מוניות, הרי שנהגי מוניות אינם נוקטים סגנון דמוקרטי ואינם שואלים אם רוצים לדבר איתם או לא. הם פשוט פוצחים בשיחה ולעתים אף דורשים דרשות על דא ועל הא. כך זכיתי לנהל שיחות דתיות ותיאולוגיות, פוליטיות וכלכליות על מוסר ועל גלובליזציה עם נהגי מוניות. בדיעבד למדתי שאין טובה מדרך זו כדי להכיר את תרבות המקום ואף את הקהילה היהודית המקומית. הם ההוכחה לדברי חז"ל: "חכמה בגויים תאמין". אתאר בפניכם כמה מפגשים עם נהגי מוניות ממזרח וממערב.

המוסלמי‭ ‬בהודו‭ ‬לא‭ ‬ידע‭ ‬מהי‭ ‬יהדות‭ ‬ומהו‭ ‬יהודי
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

להסיע יהודי מירושלים

לפני כמה שבועות ביקרתי בציריך בירת שוויץ. יצאתי מהמלון לתחנת הרכבת בדרכי לשדה התעופה. הרכבות השוויצריות ידועות בדיוקן הרב, וכשהגעתי באיחור של 4 שניות לרציף הרכבת כבר יצאה מהתחנה. עברתי בזריזות מתחנת הרכבת לתחנת המוניות המקומית ועליתי על המונית הראשונה שנקרתה בדרכי. כאשר התיישבתי והמונית החלה לנסוע, נהג המונית שאל אותי את השאלה הקלאסית שבה פותחים נהגי מוניות את השיחה: "מהיכן אתה?". השבתי ללא היסוס ובגאווה מרובה: אני מישראל! נהג המונית החל לצחוק בקולי קולות ולא הבנתי מדוע. זה לא כל כך טוב, הוא הסביר, אני מאיראן!

כדי ליצור אווירה טובה בינינו עד שנגיע לשדה התעופה הוספתי: כן, אני מישראל ואתה מאיראן אבל כעת שנינו יושבים יחד במונית והנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אני רק מקווה שאגיע ליעדי ותביא אותי בשלום לשדה התעופה ולא לגיהינום… במשך הנסיעה הנהג האיראני לא הפסיק לשבח את הדמוקרטיה הישראלית הדואגת לרווחתם של האזרחים, וטען שהוא שונא רק את הממסד הישראלי. בסוף הנסיעה בירכנו זה את זה לשלום בחיבוק ונשיקה.

ואולם, הנסיעות עם נהגי מוניות מוסלמים במדינות אירופה אינן תמיד חוויה מרנינה. לפני כשנה יצאתי משדה התעופה בעיר מאלמו בשוודיה, עיר שידועה כאחת הערים שבהן אוכלוסייה מוסלמית גדולה. מוניות רבות עמדו בתחנה. בכל פעם שביקשתי לעלות על מונית כדי להגיע לביתו של הרב, נהג המונית הביט בכיפה שעל ראשי ואמר לי בטון כעוס: "אני תפוס". מהר מאד הבנתי שהנהגים המוסלמים לא ששים להסיע אדם יהודי. ויתרתי על הרעיון לנסוע במונית ועליתי על החשמלית העירונית.

אם במוסלמים עסקינן, הרי שרק לפני שלושה חודשים הייתי ביבשת הודו. שאלתי את נהג המונית שהסיע אותי האם הוא מוסלמי או הינדי. זו השאלה הנפוצה ביותר כיום על אדמת הודו. הוא השיב שהוא מוסלמי ושאל אותי מהיכן אני. השבתי שמישראל. שאלתו הבאה הייתה: טוב, אתה מישראל אבל מה אתה – מוסלמי או הינדי? ניסיתי להסביר לו שרוב הציבור בישראל הם יהודים, אולם ללא הצלחה. הוא לא ידע מהי יהדות ומהו יהודי.

בשבוע האחרון הייתי בביקור בפנמה. המרחק משדה התעופה לעיר איננו גדול, אבל הפקקים  בשעה שהגעתי היו בשיאם. נסיעה שבדרך כלל אורכת חצי שעה התארכה לכדי שלוש שעות. ושוב,  נהג המונית שאל אותי מהיכן אני. כדרכי השבתי: מישראל. והפעם הוספתי: מארץ הקודש, מירושלים. דרך המראה של הנהג ראיתי דמעות של התרגשות זולגות מעיניו על שהוא זוכה להסיע תושב מארץ הקודש במכוניתו. מהר מאד הבנתי שהנהג הוא נוצרי אוונגליסטי אוהב ישראל.

במשך שלוש שעות הנסיעה האיטית הנהג הקשיב ברדיו לתחנה נוצרית המשמיעה דרשות של מטיפים נוצרים המנסים לחזק את האמונה הנוצרית ביש"ו ובעקרונות הנצרות. ביקשתי ממנו כמה פעמים להנמיך את הווליום או להחליף תחנה, אבל בכל פעם הוא חזר ואמר לי שכדאי לשמוע דרשות אלו שכן הן "טובות לנשמה". נראה לי שהנהג החליט לעשות כל מאמץ להציל נפש יהודית ולהחזיר אותה לאמונה הנוצרית, אבל בסופו של דבר עברתי את שלוש השעות בשלום ונשארתי איתן באמונתי.

כאשר ירדתי מהמונית שילמתי לנהג 30 דולר כפי שהיה רשום במונה. הנהג ירד מהרכב כדי להוריד את מזוודותיי ונפרד ממני לשלום בלחיצת יד. להפתעתי הרגשתי שבתוך ידו הוא מסתיר דבר מה, ואכן תוך כדי לחיצת היד הוא דחף שלושה דולרים לידי. לרגע לא הבנתי מה קורה ושאלתי אותו מדוע הוא נותן לי כסף זה. הוא השיב: קח את זה, זה שלך. עד שהצלחתי להתאושש הוא נסע ועדיין נשארתי תוהה מבלי להבין מדוע הוא תקע לידי את הכסף. ברגע של התפכחות הבנתי: נהג המונית התרגש מכך שיהודי מירושלים נוסע ברכבו, ולפי כללי דתו עליו לתת את המעשר שלו לי. אלו שלושת הדולרים מתוך השלושים ששילמתי לי.

תיקון בשופר

אחד המנהגים שאני מקפיד לשמור עליהם הוא לשאול כל נהג מונית את השאלה הקלאסית  ביותר: "יש כאן יהודים?". בדרך כלל התשובה היא חיובית, ואז אני עובר לשאלה השנייה: כמה יהודים יש בעיר או במדינה? המספר שהנוהגים נוקטים נע בין פי עשרה לפי מאה ביחס למספר האמיתי של היהודים במקום. במדינה כמו גואטמלה, שבה יש פחות מ–1,000 יהודים, נהג המונית אמר לי שיש בעיר 30,000. בסאו פאולו בברזיל יש כ–70,000 יהודים אך נהג המונית היה בטוח שיש בה שני מיליון יהודים.

הנסיעה במונית בבודפשט, בירת הונגריה, הייתה מרגשת במיוחד. בבוקר עצרתי מונית כדי להגיע מהמלון לתפילת שחרית בבית הכנסת. מרטון הנהג, אדם כבן 65, קיבל את פניי בסבר פנים יפות ושאלני להיכן אני מבקש לנסוע. מסרתי לו את כתובת בית הכנסת. כאשר הגענו לפתח בית הכנסת ועמדתי לרדת הוא אמר לי: "לבית הכנסת הזה אני לא אכנס לעולם". הבנתי מתוך דבריו שהוא יהודי ושמסתתר סיפור מאחורי דבריו. ביקשתי ממנו להיכנס לבית קפה סמוך ולשמוע את אשר בפיו.

מרטון סיפר לי שהוא היה נער צעיר בבודפשט כאשר הוריו נספו בשואה. הוא הסתתר בבית של חברי המשפחה בכפר ושרד בשנות השואה. לאחר השואה חזר לבודפשט. באחד הימים צעד ברחוב ליד בית הכנסת שאליו היו מועדות פניי באותו בוקר ושמע קול  שופר. הוא הבין שהיום הוא ראש השנה וזכר כיצד הלך עם אביו לבית הכנסת בחג זה. הוא התקרב  לפתח בית הכנסת וביקש להיכנס. שומר הפתח אמר לו שהוא צריך להציג תשלום דמי חבר או לשלם כעת כדי להיכנס לבית הכנסת. מרטון היה ילד צעיר בימי השלטון הקומוניסטי ולא הייתה בכיסו אפילו פרוטה שחוקה. כל בקשותיו מהשומר להיכנס למעט זמן לשמוע קול שופר לא הועילו והוא נשאר לבדו בחוץ. אז הבטיח שלא ייכנס יותר לבית כנסת שלא נותנים לו להיכנס אליו מבלי לשלם.

הרגשתי שהנסיעה במונית עם הנהג היהודי ניצול השואה לא הייתה מקרית וככל הנראה הקב"ה הביאני לפונדק אחד או למונית אחת עמו כדי לתקן את הנדרש. ביקשתי מהנהג שיתלווה אליי לבית הכנסת לתפילה. לאחר היסוס קצר הוא הסכים בשמחה. למרות שלא ידע לברך את ברכות התורה הוא קיבל עלייה ולמעשה חגגנו לו ביום זה את בר המצווה. בתום התפילה ביקשתי מהרב לתקוע בשופר ולהשיב את נשמתו של מרטון היהודי לבית הכנסת ולעם ישראל לאחר שישים שנה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016