מעטה של אלילות | מאיר אביטן  

 

ההתחפשות ולבישת המסכות היו מקובלות בקרנבלים הנוצריים באירופה ומשם חדרו לפורים האשכנזי. חכמי המזרח סירבו  לאמץ אותן, וכך ראוי לנהוג בימינו

עם חזרת עם ישראל לארצו נעשו ניסיונות לצקת מהות מחודשת לחגי ישראל. בין החגים שיסודם אינו מן התורה אימצו בני הציונות החדשה בחום רב את חג החנוכה, אבל לא זה של חכמים. במקום נס פך השמן הועלו על נס הלפיד והגבורה מלחמות המכבים, והפכו לסיפור המוביל של חנוכה.

כך קרה גם בחג הפורים. מה שאומץ על ידי בני הציונות החדשה הוא דווקא אחד המנהגים הזרים שחדרו למסורת היהודית – המנהג לצאת לרחובה של תל אביב ושכנותיה עם תחפושות ולצעוד בפסטיבל הקרנבל, שמעתה ייקרא שמו "עדלאידע" או נשף תרבותי כדת המלך. מעניין לראות כי ההתחפשויות והמסכות עברו תהליך גיור לאורך השנים ואף זכו לפרשנויות ודרושים שונים אצל חכמי התורה מצד אחד של המפה – אירופה. במחוזות המגרב ובצד הספרדי מנהג זה לא היה קיים כלל. להלן נידרש להתפתחות הסוגיה הזו בקרב פוסקי ההלכה.

תרבות‭ ‬המסכה‭ ‬אינה‭ ‬יכולה‭ ‬להיות‭ ‬משורשי‭ ‬תורת‭ ‬ישראל‭. ‬אצל‭ ‬עם‭ ‬ישראל‭ ‬ההתגלות‭ ‬היא‭ ‬אמיתית‭, ‬לא‭ ‬מצג‭ ‬שווא‭. ‬מעמד‭ ‬הר‭ ‬סיני‭ ‬הוא‭ ‬ביטוי‭ ‬למופע‭ ‬אלוהי‭ ‬אמיתי‭ ‬ולא‭ ‬לאחיזת‭ ‬עיניים‭ ‬ מציאות‭ ‬וירטואלית‭ ‬שקרית‭. ‬עוטים‭ ‬מסכות‭ ‬בירושלים‭, ‬2014 צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

תרבות‭ ‬המסכה‭ ‬אינה‭ ‬יכולה‭ ‬להיות‭ ‬משורשי‭ ‬תורת‭ ‬ישראל‭. ‬אצל‭ ‬עם‭ ‬ישראל‭ ‬ההתגלות‭ ‬היא‭ ‬אמיתית‭, ‬לא‭ ‬מצג‭ ‬שווא‭. ‬מעמד‭ ‬הר‭ ‬סיני‭ ‬הוא‭ ‬ביטוי‭ ‬למופע‭ ‬אלוהי‭ ‬אמיתי‭ ‬ולא‭ ‬לאחיזת‭ ‬עיניים‭ ‬
מציאות‭ ‬וירטואלית‭ ‬שקרית‭. ‬עוטים‭ ‬מסכות‭ ‬בירושלים‭, ‬2014
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

מנהג לא הגון

בספרות התנ"ך מסכה היא בדרך כלל ביטוי לגנאי, אסור לעשות אלהי מסכה ואף נמצא בחטא העגל: "וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן ויִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לא, ג–ד). המסכה המקראית אינה כיסוי פנים אלא פסל הנעשה בהתכת מתכת אל תוך תבנית, ואילו ישעיהו מרחיב את משמעות המסכה לביטוי הקרוב לנו: "וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו כה, ז).

חבישת המסכות על הפנים זרה לתורת ישראל. לראשונה אנו שומעים על המנהג לעטות מסכות בפורים מפי רבה של העיר פאדובה, ר' יהודה מינץ (גרמניה–איטליה, המאה ה–15), שהיה בין הפוסקים הראשונים שהתוו את הדרך להתרת מנהגי ההתחפשות בפורים. וכך תשובתו:

על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות ובחורות זקנים עם נערים בפורים. הנה נתגדלתי אצל גדולים וחסידי עליון אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להפך, ואם היה ח"ו נדנוד עברה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ"ש וק"ו באיסור לאו, אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא ואין בלבוש זו הרהור עברה.

ואף ברמ"א מצאנו שהתיר:

ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה

אולם מול פסיקה זו היו רבנים באירופה לאורך הדורות שהביעו את מחאתם נגד מנהג ההתחפשות, כגון השל"ה הקדוש ועוד רבים. וכך כותב הב"ח, ר' יואל סירקיס:

הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידיןאבל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים בקולו שלא יעברו על איסור לאו בפורים ולא בשמחת חתן וכלה ותבוא עליהם ברכה להרים מכשולות מדרך עמנו ומנהגים לא הגונים לא ינהגו

אלא שלמרות ההסתייגות הללו כוח ההיתר גבר, ומנהג המסכות והתחפושות בפורים השתרש עמוקות והפך להיות כמעט "דת יהודית" ביהדות אירופה.

שורשי המסכה

ביוון הקדומה שימשה המסכה כאביזר בתיאטרון. מקורו של התיאטרון הוא בטקסים דתיים, והוא נשאר קשור אליהם בקשר בל יינתק. המסכות שימשו להצגת רגש, לתיאור דמויות נשים, ובנוסף מבנה המסכה אפשר הגברה של קול השחקן בתיאטרון היווני הפתוח. לכן עוצבו שפתי המסכה בצורה בולטת ביותר. המסכות נשאו אופי סאטירי או טראגי, בהתאם למחזה.

בהמשך, עם התפתחות הנצרות, קיבלה המסכה תפקיד נוסף – בקרנבלים באירופה. חגיגות הקרנבל התרחשו לרוב בסוף עונת החורף, קרוב לחג הפורים. החגיגות הללו – שכללו זלילה וחטאים – נעשו לפני תחילת התעניות שנהגו הנוצרים לעשות ארבעים יום לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו. לחגיגות אלו התלוו מסיבות רחוב של ריקודים, תחפושות ומסכות.

נמצא אפוא ששורשי המסכות והתחפושות הם ביוון וברומא, והמשכם בנצרות. כאשר אנו עוטים מסכות אנו מסתירים את הערוץ החשוב ביותר של התקשורת הלא מילולית, הפנים. מיד עם חבישת המסכה משתנה שפת הגוף. הדמות החדשה היא משוחררת, פרועה, שונה ואף הפוכה מלובש המסכה. חבישת המסכה מאפשרת לאדם להתנתק מזהותו היומיומית–חברתית המוכרת, ולנוע אל מחוזות דמיוניים, אל מציאות וירטואלית חדשה ושקרית. חגיגות הקרנבלים הנוצריות יונקות מהמסורות הפגאניות, אשר בדומה לתחפושת בפורים מאופיינות אף הן במוטיב של "ונהפוך הוא" – התחפשות לבן המין האחר על ידי החלפת הבגדים בין המינים ומינוי של "מלך ליום אחד".

כדי לבחון האם השימוש במסכה נובע מהשפעה סביבתית של הנוצרים, יש לבחון את אשר התרחש בצד הנגדי של הגלובוס – העולם הספרדי – במרחבי המגרב והמזרח. ככלל, יש לדעת שמנהגי תחפושת ומסכות לא היו ידועים במרוקו ולא בקהילות הספרדיות. כשבאתי מחופש לסעודת חג פורים אמר לי מו"ר אבי עליו השלום: "לא נהגנו כך", וסתם. אבי היה לבוש לסעודת הפורים בבגדי חג. וכן מובא בספר זוכר הברית (עמ' 146), שמנהג לבישת תחפושות לא היה מעולם אצל יהודי מרוקו, וביום זה היו לובשים בגדי חג. וכך כתב הבן איש חי (תצוה אות כב): "דילבשו בפורים בגדי שבת או בגדים אחרים שהם חשובים ולא ילבשו בגדי חול".

באותו סגנון מתנבא גם הרב יוסף משאש בספרו מים חיים (חלק א, אורח חיים, שאלה צח"ר):

שאלת ידידי במכתבך הנעים, כי בארץ מגוריך נהגו הרבה הדיוטות בפורים ללבוש על פניהם אותם הפרצופין ונפקי מזה כמה קלקלותועוד דע ידידי כי מנהג זה של לבישת הפרצופין נשתרבב מחג הנוצרים ואני שאלתי לכמה אנשים לחקור על יסוד מנהג זה מאין מוצאו, ואחר החפוש בספרי דברי ימי האומות הקדמונים, מצאו שהוא מעיין נרפש ומקור משחת של היוונים והרומים העתיקים, עובדי עבודה זרה היו לובשין אלו הפרצופין ביום אידם לאליל היין ולאליל היופי והזמה ועושים בהם כל תועבה רח"ל וא"כ הוברר שיש בזה שמץ ע"ז ואסורו מן התורהובכן אני אומר דמוהר"י מינץ ז"ל שהקיל בזה, לא הקיל אלא לנערים דוקא דלאו בני דעה נינהו ולא לגדולים חלילה, ואפילו לנערים פשוט שלא התיר לעשות כן לכתחילה רק להעלים עין מהם, שלא להעציבם ביום משתה ושמחה

הרב משאש אינו מתיר אפוא לחבוש מסכות. בתקופתו, כאשר ההשפעה הצרפתית הגיעה למרוקו והביאה עמה מנהגים אירופיים, הוא ביקש לבחון את המנהגים שכלל לא היו מוכרים בקהילה, ובירר את מוצאם. בנידון דידן הוא גילה שמנהג המסכות יסודו בתרבות הנוצרית והאלילית, ובשל כך יש באימוצו פגיעה בשורשי החג היהודי של פורים.

הרב משאש דן באותו הקשר בהשפעה סביבתית נוספת (מים חיים או"ח עמ' עד):

עוד שאלת ידידי על המנהג הפשוט בין חזני הזמן החדש ללבוש מגבעות ומעילים שחורים במעמדם לשרת בבית התפילה בשבתות ומועדיםדע ידידי כי מלבוש זה הוא מיוחד דווקא למשרתי הכנסייה הנוצרית ללבוש מלבושים שחורים

בשאלה זו מברר הרב משאש לעומק את הדת הנוצרית ואת אמונת השילוש, ולבסוף קובע:

הראת לדעת ידידי שמלבוש זה יש בו אסור חמור דאורייתא לישראל ללבוש כמוהו בתמונתו ושחרותו וכל שכן וקל וחומר לעמוד לשרת בו לפני מלך הכבוד ה' צבאות

הרב משאש נאמן בפסיקת ההלכה לשלושת עמודי ההוראה שקבע – הדין, השכל והזמן: הדין העולה מתוך מקורות ההלכה, השכל והשיקול ההגיוני של החכם בפסיקתו, והזמן – ההקשר של התקופה והרקע שבהם פועל החכם. מסקנתו בשל כך היא שיש לדחות את ההשפעות הזרות על מסורת ישראל, ששורשן במתח בין יוון – ובהתגלמותה הנוכחית הנצרות – לבין עם ישראל.

לאמיתו של דבר, המתח בין יוון לישראל בכל התקופות הוא אותו מתח, רק בלבושים שונים. הבעיות המתעוררות מן המפגש בין שתי התרבויות הללו בימינו דומות מאוד לבעיות שהתעוררו בתקופה האלילית (הרב יהודה ליאון אשכנזי, המיתוס היווני, עמ' 148).

בעד חוויה אמיתית

תהליך ה"גיור" של המסכה והתחפושת בהגות המחשבתית באירופה העמיק בספרות החסידית, כשהרחיבו את ממד ההסתרה בקשר למסכות ולתחפושות. בספר התודעה אסף הרב אליהו כי טוב כמה טעמים למנהג ההתחפשות בפורים:

לפיכך מתחפשים בבגדי ערלים, כדי שלא יכירו בין המן למרדכי ולקיים מצוות חכמיםטעם אחר, לפי שכל שנאת עמלק לישראל באה לו מאבי אביו עשו ששנא ליעקב על אשר לבש בגדיו ונכנס לקבל את הברכות, עכשיו שוב אנו מתחפשים בבגדיו, ומראים שלא היה זה חטא אלא ראויים אנו לרשת נחלתו של עשו, ואפילו אם לבוש יעקב בגדי עשוגם ברוך יהיה.

וכן כתב ה"שפת אמת" לפורים:

וכל שליטת המן היה על ידי שנהנו מסעודת אחשורוש. ואחר כך תקנו זה האכילה כנ"ל. ויתכן ליתן רמז למנהגן של ישראל להחליף הבגדים בפורים לרמוז כי עתה נהפך האדום להיות לבן

דרושי חכמים ופרשנותם של חכמי המגרב וספרד אינם נוגעים ברעיון התחפושת, המסכה והגילוי הפנימי. הם אכן עוסקים בענייני החג ובביטוייו השונים, אך דרשות בסגנון שלעיל אינן ברשומות. לשיטתו של הרב יוסף משאש יש לברור את התרבות החיצונית המוטמעת בחג, לזהות את מקורה ולנפות אותה.

תרבות המסכה, ההתחפשות והתיאטרון הבאים לידי ביטוי בתיאטראות יוון היא עלמא דשיקרא – עולם השקר. המסכה היא מציאות וירטואלית שאיננה אמיתית, והיא אינה יכולה להיות משורשי תורת ישראל. אצל עם ישראל ההתגלות היא אמיתית, לא מצג שווא. מעמד הר סיני הוא ביטוי למופע א–לוהי אמיתי, ללא אחיזת עיניים. בעיני ר' יהודה הלוי, בעל הכוזרי, משמש מעמד זה האירוע המכונן של האמונה היהודית. תפקידו של עם ישראל לספר את המציאות האמיתית, הוא אינו יכול לברוח מן המציאות.

אחת ההתרחשויות המציאותיות שאנו מצווים לשחזרה היא יציאת מצרים: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". לא מדובר במצג שווא או בהצגה. אתה צריך לחוש את החוויה המציאותית של היציאה ממצרים בלי דמיון מוטעה. רעיון זה יכול להתרחש רק כשאתה בן חורין, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. על כן שלושים יום קודם החג דורשים בהלכות הפסח.

בעיצומו של יום הפורים אנו עוסקים בחוויה האמיתית של בן חורין. חכמי ספרד מבקשים לקיים את סעודת הפורים אחרת, מתוך מעמד אחר, מתפיסת עולם שונה, כחוויה מציאותית אמיתית ולא דמיונית. למעמד זה איננו יכולים להגיע במציאות מדומה של תחפושת. אנו צריכים להיות נוכחים בעצמיות שלנו ולחוש את "האני שלי" בסעודה, לא כמי שמחופשים לאחרים או כשיכורים שאינם שולטים במעשיהם. בן חורין אמיתי, כפי שההלכה המפורשת של "חייב איניש לבסומי" התכוונה: "היודע בעצמו שאם ישתכר ביין ובשאר משקים המשכרים יזלזל באיזה מצווה או יימנע מברכת המזון וכדומה יזהר שלא ישתה". אין גילוי פנימי בזמן שכרות, וכך פסק גם הרב משאש: "שלא הותרה השמחה ביין, רק ליראי ה' וחושבי שמו, אבל הבורים אסור להם לשתות יין…".

מסווה לאור הפנימי

בעת הזאת, כשחזרנו לארץ ישראל, מטרתנו היא לברר את הסייג העכור שנדבק בנו בגלות. חובה עלינו לנפות ולנקות ולהחזיר את שורשיו המקוריים של החג. מובילי החכמה בעת בניין ארץ ישראל התעלמו מתפיסת עולם אחרת הנהוגה בקהילות מסוימות והשרישו את מנהגי הגלות שדבקו בחג – קרנבלים, תחרות תחפושות ומסכות בעת קריאת המגילה והסעודה. בעת הנוכחית אנו מחויבים לברר את דרכי עבודתנו בחודש אדר, את הערכים המרכזיים של החג, אולי אפילו ללא תחרות תחפושות, ולערוך בחינה מחודשת של ה"פורים" המתרחש בבתי הספר ובישיבות התיכוניות.

בארץ ישראל יש לשכלל את מחשבה והמעשה, כפי שכתב הרב קוק באורות עמוד י':

הופעות הקודש, באיזה מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקלפות מרוביםהדמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור, ומסוגל להופעת האמת האלוהית להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידאלית אשר בעליונות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקודש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים בצלילי טומאה וזיהום

אנו שואפים למסכה אחרת של פורים – מסווה כמו של משה, שתפקידו היה להסתיר את האור הפנימי, ההארה והגילוי הפנימי הנובעים מכל יהודי כשהוא פיקח וללא תחפושות, כי קרן עור פניו:

וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִןהָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. ויְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַלפָּנָיו מַסְוֶה. #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 במרץ 2016, ב-גיליון ויקרא תשע"ו - 971 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. יחיאל גולדהבר

    חכמי המזרח!!! אני מחפש אותם

    • ממזרח וממערב

      בס"ד י"א באדר ע"ו

      היתה התנגדות למנהג התחפושת בפורים, הן ממזרח והן ממערב, עיקר ההתנגדות היתה לתחפושת של אישה לגבר ולהיפך, שזו בעיה רצינית של 'לא ילבש', אך רבי ישעיה הלוי הורוויץ (השל"ה) מוסיף גם את ההיבט: 'כי זה הוא שמחת הוללות, וכבר כתבנו לשמוח בשמחה של מצוה', ומשום כך הוא מסיק: 'לאו משנת חסידים הוא ושומר נפשו ירחק מזה'

      חומר רב בנושא ימצא המעיין במאמר של זהר הנגבי, 'מנהגי הפורים בהלכה ובאמנות', הכלול בספרו של פרופ' דניאל שפרבר, 'מהגי ישראל', כרך ו, עמ' קצב-רב). בעמ' רב מוזכר תחריט מאמסטרדם (משנת 1780) המתאר יהודים פורטוגזים המחופשים בתלבושות ומסכות ורוקדים באולם המקושט בשטיחי קיר המתארים את המגילה.

      אף בשאלוניקי נהגו ללבוש מסכות, כפי שמתארת ד"ר גילה הדר ('כבוד האשה וכבוד האומה: על פעלו של הרב יעקב מאיר לשיפור מעמד האישה היהודיה בשאלוניקי 1908-1919, בתוך: 'פעמים', 142-143, עמ' 13-14):

      העיר כולה עלצה ועלזה. תהלוכות חוגגים צהלו ברחובות, קריינים מיוחדים קראו את המגילה למי שלא נכחו בבית הכנסת, ונשים ונערות עברו בין הבתים וחילקו משלוחי מנות. . למעשה נמשכה שמחת הפורים כשבוע. גם הרבנים המחמירים ביותר התירו בפורים מוזיקה, ריקודים, משחקי קלפים ושתיה עד שכרון חושים. בבתי הכנסת נקראה המגילה בליווי חלמות פטישי עץ בכל עת שהוזכר שמו של המן, והקהל שר שירים היתוליים עליזים, 'קומפלאס די פורים', שחיברו משוררים אנונימיים וידועים על אודות הנס שאירע ליהודים'.

      כאשר נתמנה הרב יעקב מאיר מירושלים לרבה של שאלוניקי, בשנת תרס"ח, הביע את התנגדותו ללבישת המסכות ולהשתכרות פומבית, וקרא ליהודי העיר: 'שתמיד יהיה לנגד עיניכם כבוד האומה. לא לעשות דבר אשר יכול לגרום לחילול השם או חילול האומה, והיות תמיד דוגמה, בעיקר ב ימי הפורים.אנו מצפים שקריאה זו תשפיע, ושלא ייראו בפורים גברים עוטי מסכות ושיכורים הגורמים אי נחת'. (שם)

      בברכת פורים שמח, ש.צ. לוינגר

    • ולחובבי התחפושת

      על כל פנים, מנהגם של יהודי המזרח וצפון אפריקה שלא להתחפש בפורים כי אם ללבוש בגדי חג, מאפשר גם לבני אירופה לצאת ידי חובה בעטיית בגדי חג, שבה מתחפשים הם לבני עדות המזרח 🙂

      בברכת פורים שמח, ש.צ. לוי-נג'אר

    • תחפושת בשעת התפילה

      לגבי תפילה בתחפושת נשאל הגר"ש וואזנר זצ"ל:
      'בעניין אשר הרבה נוהגים בתחפושת בפורים החלפת בגדים, כגון ליטאי עם שטראמל או להיפך – אם מותר להתפלל בזה תפילת מנחה או מעריב, ע"פ המבואר או"ח סי' צ"א שצריך כדרך שעומד לפני אנשים חשובים?' (שו"ת שבט הלוי, חלק י, סימן יח,א).

      והשיב:
      'לדעתי אין חיצוניות המלבוש קובע, אלא אופן עומדו לפני השי"ת בתפילה על דרך המבואר סימן צ"ח דיחשוב כאילו שכינה כנגדו ועומד לפני מלך העולם… וכיוון שמתפלל על פי הלכה והוא מכוסה כהלכה ואינו עושה שום שחוק – אין נפקא מינה באיזה בגד עומד'.

      הרה"ג בניהו דיין נר"ו, ר"מ בביהמ"ד 'דרכי הוראה', מעיר על זה:
      'אבל עם מסכות וכדומה, אין מן הראוי להתפלל בזה שיש בזה גם היסח דעת של הציבור. ולכן הוא הדין בילד, אם זו מסכה וכדומה, שיכולה להביא לידי היסח הדעת – לא מן הראוי. אבל בסתם שילד מתחפש לשוטר או למסיד או לאהרן הכהן או למרדכי היהודי וכד' – אין בזה חשש
      עיין בשו"ת מחקרי ארץ חלק ב' (סימן צא), שגם כן העלה כנ"ל, שאפילו קטנים ראוי להורות להם להסיר הפרצופים, לחנכם להתפלל לפני ה' במורא, אבל בגדים וכד' יש להקל'.
      (שו"ת דברי בניהו, חלק כג, סימן סו, עמ' שכו).

      בהמשך דבריו הוא מוסיף ש'לא ילבש' קיים גם בתחפושת לקטנים:
      'ומכיוון שאיסור "לא ילבש גבר שמלת אשה" וכן להיפך, הוא איסור גמור – גם בילדים אין לחפש אותם במלבושי נשים, והוא הדין איפכא, ורק שאר תחפושות מותרים משום שמחת פורים, כיוון שאסור לתת בידיים איסור לקטן, וע"י שמלבישים אותו בגדי נשים, יש בזה איסור והוא מחוייב הדרבנן'.
      '
      :
      '

    • תיקון וציון מקור

      בפיסקה 3, שורה 4:
      .. שמתחפש לשוטר או לחסיד…

      המקור לחשש היסח הדעת ע"י מסיכה (באותה פיסקה) הוא בדברי השו"ע, או"ח סימן צ,כג:
      'הבגדים המצויירים, אע"פ שאינן בולטות – אין נכון להתפלל כנגדם [מ"ב: שלא יהיה מביט בציורם ולא יכוין בתפילתו…]. ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר – יעלים עיניו. הג"ה: ולכן אסור גם כן לצייר ציורים בספרים שמתפללין בהם, שלא תתבטל הכוונה…'

    • תיקון נוסף

      בסוף פיסקה 4:
      … והוא מחוייב מדרבנן'.

  2. משה טייכטל

    בספרות התנ"ך אין התייחסות שלילית למסכה במשמעותה בעברית החדשה

    • צירפתי לך כמה פסקי הלכות מספר 'אורחות הלבוש' לגאון הרב שלום מאיר סיאני שליט"א, שהוא ראש כולל בירושלים.

      איסור 'לא ילבש' ביום פורים

      איסור לא ילבש בפורים
      א. כתב הרמ"א מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא, אולם נהגו להחמיר שאפילו בפורים שלא ילבשו מין את שאינו מינו משום איסור 'לא ילבש', ולבני ספרד אסור מעיקר דין.

      לבישת בגד אחד של אשה בפורים
      ב. במקום שרוצה ללבוש בגד אחד של אשה, או אשה הרוצה ללבוש בגד אחד של איש ובשאר הבגדים ניכר שהם כבני מינם אין למחות בידם ומותר, אולם יש אומרים שאף בגד אחד שאינו מינו הרי זה אסור.

      ללבוש בגדי אנשים בהצגה
      ג. אף הצגה חינוכית הנעשית על טהרת הקודש על מנת להמחיש סיפורי צדיקים ודברי מוסר אסור לאשה ללבוש בגדי איש, אף בדרך שחוק ועראי כשמיועד לבנות ותלמידות הסמינר לבד.

      הדרך המותרת ללבוש בגדי אנשים בהצגה
      ד. הדרך המותרת לאשה ללבוש בגדי איש בהצגה, הוא שיתלבשו בגדי נשים משונים ויעשום באופן עראי ובעיקר יהיה ניכר שהם נשים ובאופן זה אפילו אם תלבש את כל הבגדים כך לא תשתנה זהותה וידעו ויכירו שהיא אשה.

      בנות בהצגה ללבוש כובע או ציצית, ולצבוע פניהן בצורת זקן
      ה. באופנים המותרים להציג כאיש חל איסור מוחלט ללבוש כובע או ציצית שהם בגדי איש חשובים שלבדם מראים את זהותו, אבל לצבוע פניהן בצורת זקן מותר.

      קטנים להתחפש בן לבת ובת לבן
      ו. מה שאסרו להתחפש מין את שאינו מינו הוא גם בקטנים מגיל חינוך, ויש אומרים שאף פחות מגיל חינוך אסור להלבישו כל שאינו צריך לאמו.

      בנות בהצגות לפני פורים.
      ז. אף הפוסקים הסוברים להתיר להתחפש לשאינו מינו הינו רק ביום הפורים עצמו, אבל בימים שקודם הפורים אין להתיר כלל.

      הסתכלות על גבר המחופש לאשה.
      ח. אין איסור הסתכלות על איש המחופש לאשה, בין אם מכירו וכל שכן אם אינו מכירו, אלא אם כן יכול לבא לידי הרהור עבירה.

      להתחפש לצורך שמחת 'חתן וכלה'
      ז. לפוסקים הסוברים שיש איסור להתחפש איש לאשה, ואשה לאיש, כן הדין גם לצורך שמחת חתן וכלה, ועיין במשנה ברורה שכתב שיש לבטל מנהג זה, הן בפורים והן בשמחת הנישואין.

      המקורות:

      מנהג ידוע הוא להתחפש ביום הפורים, וכמה טעמים וענינים נאמרו על מנהג זה, י"א שטעמו משום שנס פורים היה נס בהסתר פנים, וזכר לזה נוהגים להסתיר את הפנים.

      ויש אומרים שהוא זכר ללבוש מלכות שיצא בו מרדכי מלפני המלך, וי"א שהטעם לזה הוא משום שבזמן גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד, היו יהודים שהתחפסו לגויים כדי להנצל, ואח"כ כשנהפכה הגזירה ונתנה רשות ליהודים לשלוח יד במבקשי רעתם, היו גויים רבים שהתחפשו ליהודים כדי להנצל, וזכר לנס העצום הזה נוהגים להתחפש, וישנם עוד טעמים.

      כתב הרמ"א (או"ח, סי' תרצו ס"ח) בשם מהר"י מינץ, דמה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מתכוונים אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאים דרבנן, ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.
      וביאר הדרכי תשובה (שם) דאין איסור לא ילבש משום דאין כוונתם כלל לנוי וקישוט או לבטל ההיכר, וכמו שדיק הט"ז (יו"ד סי' קפב סק"ד) מלשון השו"ע שהוא לשון הרמב"ם (עכו"ם פי"ב ה"י), 'לא תעדה אשה עדי איש', ומשמע שדווקא דרך עידוי וקישוט אסור, אבל מפני החמה או הגשמים מותר.
      ולכך צ"ל דהתיר כאן הרמ"א משום שעושה כן לשמחת פורים.
      ועוד, משום שביום הפורים שזה לובש בגדי זה וזה לובש בגדי זה אין בו איסור 'לא ילבש גבר שמלת אשה'.
      ועוד, שהרי התירו איסור לא תגזול ואמרו שהחוטפים זה מזה בפורים אין צריכין להשיב, וביאר, כיוון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרוויח אלא משום שמחת פורים בלבד, הוי מותר.
      וא"כ הוא הדין דצ"ל דאין לחוש כלל לאיסור 'לא ילבש' משום שמחת פורים.
      ועוד שגם ע"פ הטעמים דהבנו כבר ממקודם שאסור רק בלובש בגדים המיוחדים לאשה ורוצה לשבת בן הנשים וכו', עי"ש אבל כל שאינו עושה כן לשבת בין הנשים בפשטות הוה מותר.
      וכן אשה המציגה בפני נשים ולובשת בגדי גבר, יש קולא בדבר לדעת חלק מהפוסקים, משום שאין חשש שתלך ותשב בין האנשים וע"כ במקומו הרחבתי שצריך להיזהר לבל הכנסו למקום האולם 'גברים' כלל אפילו אנשי ההגברה אחראים על ההפקה.

      הב"ח (שם) כתב, שאף שעושה כן מחמת מצווה אינו דומה לעושה זאת להנצל מן הצער, שהרי להנצל מן הצער אי אפשר בענין אחר, אבל לשמחת חתן וכלה ולשמח בפורים אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על הלאו 'דלא ילבש', ולדבריו יש לבטל מנהג זה הן בפורים והן בשמחת נשואין.

      א .
      וכ"כ בתשובת הרמב"ם (בריש ספר מעשה רוקח) שהתבטא במילים חריפות נגד המנהג ללבוש בגד אשה לכבוד שמחת חתן וכלה, והו"ד בברכ"י (יו"ד סי' קפב סק"ג). ובס' יד קטנה (דף רפ ע"ב), שאחרי אריכות בזה כתב, ודאי ראוי לכל הגדולים למחות בחרמות גדולות ובכל מיני כפיות לבער המנהג הרע הזה ולא תמצא מכשלה גדולה כזאת בישראל. גם היראים (סי' שפה – שפו, ובדפו"י סי' צו) דחה את דברי המהר"י מינץ שהאריך במצווה, וכתב בסיום דבריו, וללבוש אפילו עראי ודרך שחוק אסור, שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי, ולפי שראיתי בני אדם שלובשים מלבושי נשים עראי לשחוק, והוקשה בעיני, כתבתי כן, ע"כ.
      וגם המעיין בדברי הדרכי משה (על הטור, שם) יראה שאין דעתו נוחה ממנהג זה ורק כתב טעם ליישב את המנהג, וסיים שם שטוב להחמיר, וכן הרבה אחרונים כתבו שיש לבטל את המנהג, ולקמן נבאר האם מותר ללבוש בגד אחד או שניים שעדיין ניכר מלבושו שהוא איש או אשה. ועי' בבאר היטב (שם) דכתב לאסור פרצופים בפורים, ובפשטות דבריו מכוונים גם על איסור הלבישה, והביא משו"ת דבר שמואל (סי' רמז) שכתב, ולכן הירא את דבר ה' ירחיק את בניו ובני ביתו מכל כי האי איסורא ופריצותא. ועוד הרבה ראיות הובאו בפוסקים לאסור זאת. וע"ע שו"ת באר משה (יו"ד סי' ח) מה שהרחיב בזה בכמה ראיות, ובנוסף הביא שם לאסור גם כמה דברים בזמננו לאלו הלומדים מסכת שיכורים או מסכת פורים וכו' שהוא איסור ליצנות וחומרתו רבה.

      ב .
      ונראה מדיוק דברי הרמ"א, דכל מה שמתיר בגדי אשה לאיש ושעטנז וגזילה בפורים, היינו רק לשמחת פורים אבל בשאר מקומות אסור, כמו שהבאנו בכל שאר הענינים המובאים בסימן זה 'דלא ילבש', שהכל תלוי בדעת המכוון מה ברצונו לעשות כשעושה כן, כי כל זה הוא באופנים וחילוקים כל אחד בטעמו אסור או מותר.
      והקב"ה בוחן ליבות וכליות ותן לחכם ויחכם, והכל תלוי בדעת המכוון בדבר, וכבר סייג זאת הרמ"א בדבריו שם, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר, דעל הכל יכולים הם לאסור ולהתיר כגון באיסורי ממון שהוא מדאוריתא, יש ביד טובי העיר לתקן עד כמה שרי ועד כמה יכול לחטוף וכן הוא אף בשאר דברים, וגם דחולקים על דברי הרמ"א הם מבחינת טובי העיר הוא כדאמרינן.

      ג .
      ולהלכה נקטינן כדעת הב"ח (סו"ס קפ"ב) החולק על דברי המהר"י מינץ והרמ"א, ורק לגבי דיני ממונות אמרינן הכי והפקר בית דין הפקר, משא"כ באיסור מי יתיר זאת, וכן פסק המשנ"ב לבטל מנהג זה. ובחוט שני (ח"ד עמ' רעט) כתב, דע"פ דברי השער הציון שהזכרנו לעיל יש לאסור, ובדודאי דיש בו משום איסור דאורייתא 'דלא ילבש', ואין לזה שייכות כלל בפורים.
      אמנם עי' בהמשך הסימן דיתכן שיש קצת מקום וצד להתיר בכה"ג שההצגה היא במקום שיש רק נשים ואין חשש שיבוא איש לשם, או שלובש רק קצת בגדים של אשה ועדין ניכר שהוא איש או אשה.

      [ואגב, עלינו לעורר ע"ד אחר בזמננו בימי הפורים שרואים אנו בערבי הפורים שמתגלגלים בראש חוצות כל מיני דפים אם בכדי ליצנות או לפרסומת וכדו', כמין דף גפ"ת בטיבול מאמרי חז"ל והכל ליצנות וקלות ראש, וחומרה גדולה היא עד למאוד, וראיתי מה שכתב קשות בזה בספר כסא רחמים המובא מבעל החיד"א בפי' על מסכת כלה (פ"א ה"ד) וז"ל, עשאוני בניך ככנור מכאן תוכחה ונשאו יגון ואנחה ללומדי מס' 'שיכורים', כי בוודאי הוא עוון חמור מאוד לחבר דברי ליצנות מעין דוגמא למשנה ותלמוד קדשי קודשים ומביאין קצת פסוקין ומהפכין דברי אלוקים חיים לשחוק, וק"ו מי שחיבר כמו מקרא אוי ואבוי' וכו', והדברים מדברים בעד עצמם ואין מקום להאריך].

      בני ספרד סברי ופסקי כהשו"ע וכאן לא נתן דעתו אלא שאר הפוסקים כמובא, כתב הב"ח וכבר הובא לעיל, שאין ספק שנעלם מדברי הרמ"א מ"ש בספר היראים להחמיר בשמחת חתן וכלה, וה"ה בפורים, ואילו שמע הדר בה, וכו', ונפק"מ כפי שיבואר לקמן באלו שכן רוצים להתחפש.

      וגם כתב בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק 'לא יהיה כלי גבר על אשה', "לא יהא גולין בציצית ותפילין דאינון תיקוני גבר על איתתא", וס"ל כמ"ש בפסיקתא שהובאה בתוס' בעירובין (צו ע"א, ד"ה מיכל) שחכמים מיחו במיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין, ואע"פ שזה היה כבדרך אגב ולתוספת קדושה, ולא היה שום כוונה לשם תועבה ח"ו אע"פ כן אסור, וא"כ גם כאן נאמר כן שמוכח לאיסור ולא משנה מה כוונת הלובש ואף שאין בכוונתו לשם זנות או תועבה, בכל אופן הרי"ז אסור גם אם במעשיו גורם שמחה.

      הרבה מפוסקי ספרד כתבו לאסור, וע' בשיורי ברכה למרן החיד"א (יו"ד סי' קפב סק"ג). וכ"כ בספר הזכרונות (לרבי שמואל אבוהב, עמוד סא) דכל ימינו נצטערנו על דברי הרמ"א בהגהה בשם מהר"י מינץ כו', שבודאי דברים תמוהים הם לעקור לאו מן התורה בטענה שאין מכוונים אלא לשמחת פורים בעלמא' וכו'. וע"ע בספר דבי רב (לרבי דוד פרדו, פרשת כי תצא דף רסג ע"ג), ספר חמדת אריה (להגאון בעל מתא דירושלים, הל' מגילה פ"ל), שו"ת סמיכת חכמים (להגאון רבי חיים פלאג'י או"ח סי' א דף יא ע"ב), שו"ת חקרי לב (דף סו ע"ד ד"ה וצא), ברכי יוסף למרן החיד"א (יו"ד קפב סק"ג), שו"ת חיים ביד (יו"ד סי' א דף י ע"א), ספר בית יוסף החדש (דף פג ע"ד, לבעל לב העברי), שו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' יד אות ג), שו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' ג) ושו"ת מבחר הכסף (לרבי יהושיה פינטו, סי' טז).

      ולמרות שכבר הובא לעיל בענין לבישת בגד אחד, ראיתי לנכון לחזור ולשנות יחד את המקורות מפני הטעויות החוזרות שרצו לדון האם יש היתר בפורים ללבוש רק בגד אחד, שהרי יש פוסקים דסברי שמותר להתחפש אשה לאיש ואיש לאשה ביום הפורים, מאחר שאין מתכוונין אלא לשמחה בעלמא ואין כוונתם לנוי, א"כ הוי קולא יותר אף לאוסרים במקום דהוי רק בגד אחד.
      והנה זה פשוט כפי שיראה המעיין דסברי הרבה מהפוסקים שודאי במקום שמחליף את כל בגדיו לבגדי אשה או אשה לבגדי איש ברור דהוי במקום זה איסור גמור.
      וזה עיקר מחלוקתם של החינוך והרמב"ם בגדר הדין 'דלא ילבש', לדעת הרמב"ם אף בבגד אחד הוי אסור, מפני שכל טעם האיסור ללבוש בגד של המין השני הוא מפני שמעורר את האדם לידי זימה, וא"כ הוי גם בבגד אחד, ופסק כן הרמ"א (יו"ד סי' קפב ה"ה) דאף באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה, ע"כ.
      ולדבריו אין לחלק בין הלובש כל בגדיו בגדי נשים לבין לובש רק בגד אחד, וכבר עמד בזה במרומי שדה לנזיר (נט ע"א) שאף אם הוא בגד אחד למרות שאין בו שינוי הטבע כלל, ממה נפשך, כל זמן שאינה לובשת כל בגדי איש, אין לחוש לתועבה, ובמה יש לחוש במה ששינתה כעת מלבוש אחד של איש שבשביל זה תוסיף להבא לשנות את כל בגדיה, ואפילו לא תשנה כעת אלא מלבוש אחד, ולכך הוא דאסרינן ליה.
      מה שרצה לדייק בשו"ת יבקש תורה (יו"ד סי' מז) שבבגד אחד כל הטעם הוא שיבוא לידי תועבה בכל הבגדים, הרי שבבגד מכוסה בבגדים העליונים מותר דהיכא שלא מתכוון, ולכן מותר לאשה ללבוש פיג'מות מכנסיים מתחת לכותונת וכן גרבי גברים במקום שלא נראה שזהוא ההיתר בדומה למקום צער, וכן הוא בשיעורי התעמלות, ומסכים אני לדבריו ועוד 'דבשיעורי התעמלות' הוי בכלל רפואה שודאי הוי צורך ומותר [ונרחיב בזה בשאר ההלכות בסימנים הבאים].

      והש"ך כפי שיובא דבריו לקמן, חלק ע"ז והביא דאיסור 'לא ילבש' אמור אך אם לובשת ממש בגדי איש בכל המלבושים עד שאינה ניכרת שהיא אשה, אבל מכנסים שהם רק בגד אחד אפשר ללובשו למעלה על המלבושים, שהרי הב"ח התיר גם בגד עליון הנקרא זיפוצא, ועוד שאפילו לדברי האוסרים יש להתיר מכנסים האלה, כי לאחר דרישה וחקירה נודע לי שהמכנסים של נשים ניכרים ומשונים ממכנסי נשים וכו', עכ"ל.

      אולם לדברי ספר החינוך (מצווה תקמב) בטעם אזהרת התורה לאיסור 'דלא ילבש' הוי ב' טעמים, הראשון כדי להרחיק את האדם מן הזימה, שאם יהיו מלבושיהן שווים יתערבו זה עם זה ומלאה הארץ זימה, והשני בכדי להרחיק כל ענין עבודה זרה ומשום שמנהג זה שאשה לובשת בגדי איש ואיש לובש בגדי אשה הוא מדרכן של עובדי עבודה זרה.
      וכבר רש"י (שם) כתב 'דלא יהיה כלי גבר על אשה' שתהא דומה לאיש, כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף, ולא ילבש גבר שמלת אשה לילך ולישב בין הנשים, ע"כ, והוא גם הטעם מפני ניאוף וזימה.
      וכן תנינא בספרי (פרשת כי תצא), "לא יהי' כלי גבר על אשה" מה ת"ל אם שלא ילבש גבר שמלת אשה ואשה שמלת איש הא כבר נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה, אלא שלא ילבש איש שמלת אשה ויישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים.

      ולכן הוא דאמרינן שלדברי ספר החינוך הוי כל האיסור שלא ילך ויישב בין הנשים, ולכן כשלובש רק בגד אחד אין יכול ללכת ולשבת בין הנשים מפני שניכר עליו שהוא איש וכן להפך, אולם אם נאמר כדברי הרמב"ם שכל האיסור הוא מצד זימה א"כ הוי איסור אף בבגד אחד ואפילו אם לובש תחת הבגדים שאין אף אדם רואה אותו.

      הביא כן בשונה הלכות (סי' תרצו אות יא) שהעושה כן אין למחות בידו, והוא כדברי המ"ב (שם), וכל ההיתר 'דהעושה כן אין למחות בידו' הוא רק ביום הפורים, ואין להקיש מהכא להתם [לסתם רוצה ללבוש רק בגד אחד של אשה, שאולי יש לו דרך להיתר, וע"ע מה שכתבתי לעיל (הלכה כב) דעת היש מתירים בבגד אחד] שהדברים אינם דומים כלל ליום רגיל שהרוצה ללבוש בו בגד אחד, משום דהיתר מיוחד הוא ביום הפורים משום שמחה.

      עיקר מה שייש להסתפק בזה הוא 'בהצגה חינוכית' שעושים בד"כ תלמידות סמינר ומיועדות לבנות ונשים, אשר מטרת 'ההצגה' היא להקנות ערכים חינוכיים ולימודיים, ולצורך הצלחת ההצגה שתהא ברמה נאותה וטובה, מזמינים מאפרת או מלבישה שמחפשת את הבנות היטב כ"א כמובן לפי תפקידה, יש המתחפשות לרב או למוכר וכדו', והדבר עלה אצל כמה מגדולי ישראל האם יש בזה איסור 'דלא ילבש גבר שמלת אשה', או שאין בזה ולא כלום שהרי מדובר בקטנות שאינן מתכוונות להראות כאיש אלא 'בהצגה' לבד.
      אולם כפי שכתבנו בהערה לקמן, שכל זמן שפעולת הלבישה היא מקסימום דימיון למראה איש כגון שעושים כן 'בנות סמינרים אסור.

      ובשו"ת נהרות איתן (ח"ב סי' מ)הרחיב כן בטו"ט מאחר שנשאל ע"י מנהל סמינר חרדי לבנות בדבר הצגה הנעשית ע"י תלמידות הסמינר ומיועדות לבנות ונשים בלבד, ושאלו מאחר דחלק מהבנות צריכות להתחפש לגברים, רבנים וכדו', האם יש בו איסור 'דלא ילבש', ובאיזה אופן אין איסור כלל.
      והשיב ע"פ סברת הראשונים והאחרונים שהזכרנו לעיל, דלמעשה שרצונן ללבוש בגדי גבר לצורך הצגה, אע"פ שהיא הצגה חינוכית ויש בה תועלת, מ"מ היא נחשבת לשמחה של רשות ולא לשמחה של מצווה, ובשמחת הרשות הרי נתבאר שאין להתיר לאשה ללבוש בגד של גבר אפילו רק בגד אחד, ולכך לא נוכל להתיר מחמת שבאופן זה של נידון השאלה לא יבואו לידי מכשול, כיוון שבכל אופן אחר שאשה לובשת בגד של איש יתכן שתבוא לידי מכשול, ולא הולכים לפי המציאות הפרטית שלה, ומשום הכי אף בדבר הרשות יש לצדד לאיסור.
      ולכך, אף בהצגה שהיא חינוכית שנעשית על טהרת הקודש על מנת להמחיש סיפורי צדיקים ודברי מוסר, מ"מ יש צד אסור לאשה ללבוש בגדי איש אפילו כשהוא בדרך שחוק ועראי.
      ונראה שכל יסוד האיסור בגמ' בנזיר ללבוש בגדי אנשים לנשים ולהפך, הוא בזמן שבגד זה מוגדר באותו מקום ובאותו זמן כבגדי אנשים או נשים, ועל ידי לבישתם האיש נעשה לאשה והאשה נעשית דומה לאיש ואיכא פריצות ותועבה, אבל באופן שאשה לובשת בגדי אשה אשר אינה רגילה בכך, כגון שהם בגדי אשה משונים אע"פ שהם דומים לבגדי איש, אבל כל אחד מכיר שאלו הם בגדי אשה, אין כל איסור בכך.
      וכן הדין בבגדי אנשים וכיוצא בזה, אם גבר לובש בגד משונה של איש אף שדומה לבגד של אשה, כיון שכל אחד מכיר מיד שהוא בגד איש ליכא בזה נידנוד איסור כלל, מאחר שניכר בבירור שהוא איש.
      אשר על כן בנידון דידן שיש צורך עבור ההצגה לחפש את הבנות, יש להורות למנהלת התפאורה שתלביש רק בגדי נשים משונים ולעשותם באופן עראי שיהיו דומים לבגדי אנשים, כגון שבכמה מקומות יצמידו עם סיכות ביטחון, ועי"ז אע"פ שנעשה דומה לבגדי האיש, מ"מ ניכר לכל שזה בגד של אשה, ובאופן זה אפילו אם תלבש את כל הבגדים באופן זה לא תשתנה זהותה, ועדיין כולם יכירו וידעו שהיא אשה, ובאם תוכל לעשות רק בבגד אחד בודאי שפיר דמי, ותבוא עליה ברכה.

      ע"פ דברי שו"ת נהרות איתן המובא לעיל, אולם העיקר כדאמרינן כל שע"י מעשיה אינה עושה כפעולה המשנה מהותה ואין יכולים להתבלבל שהיא אשה יש מקום להתיר.

      וגם באופן שיש צורך ללבוש גלימה, נראה שיש להתיר במקום שאף הנשים בשעתו היו לובשות גלימה כזו, או באופן שלא ניכר בבירור שזה בגדי איש, וממילא אי אפשר להגיע על ידם לכלל טעות שיחשבו שהיא איש, אע"פ שבארצות מסוימות יש מנהג שהאנשים הולכים עם גלימות.
      ותן לחכם ויוסיף לקח ועי' מה שהרחבתי בזה בשער בירורי ההלכה בתשובה לת"ח אחד שליט"א.
      ועוד מדברי הפוסקים בהצגה של פורים לנשים עי' שו"ת בשבט הקהתי (ח"ב סי' רנח), וכן באורחות רבנו (ח"א עמ' רכו אות ו) שכתב לאסור לילדות קטנות בכיתה א' ללבוש בהצגה בגדי ילד, אף שבאות להצגה רק נשים, וכן אסר ללבוש רק חצי מהבגדים, כגון מכנסיים וע"ז ללבוש שמלה כמובא לקמן (בבגד כלאיים).

      למדינן כן ממיכל בת שאול, כמובא בגמ' עירובין (צו ע"א, וכפי שיתברר לקמן בהרחבה) שרצתה להניח תפילין וללבוש ציצית, ואף ששם הוי למצווה, אמרינן שאינן חייבין כלל מפני שציצית הוא ממצוות עשה שהזמן גרמן ואפילו אם בכל אופן רוצה האשה להניח תפילין, 'מוחין בידן' כמובא ברמ"א (יו"ד סי' רס"א) ועי"ש עוד בטעמו, ועוד גבי ציצית כתב (שם ס"ק ב) הרמ"א, דנראה הדבר כיהורא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא.

      ולכן נראה לומר שק"ו לנידון דידן שהוא לא לדבר מצווה ולא למעשה חומר, אלא רק למסיבת פורים א"כ איך שייך להתיר הדבר. וע' בספר לבושי בנימין (להרב בנימין חוטה שליט"א, דיני לא ילבש) שכן דעת הגר"נ קרליץ שליט"א בשם הגר"י דינר לאסור לבישת כובע או ציצית.

      אולם שמעתי שכמה בתי ספר עושים מסיבות פורים בכה"ג שהבגדים רק דומים לציצית, ונראה שבכזה אופן היה מותר, מכיוון שאינם עושים בבגדי איש אלא רק בדברים דומים, ובאיזה צד נאסור שהרי האיסור נאמר על 'לא ילבש גבר שמלת אשה ולא תעדה אשה עדי איש'.

      כובע או ציצית בראיה ראשונה נותנים את חזות הכל אם איש או אשה לכן בשני כלים אלו חמור הדבר שבעתיים שלא תהין אישה ללובשם.

      לכאורה בפשטות נראה להתיר זאת משום שבמעשה הצביעה אין בו כדי להדמות לאיש, משום שאין דרך וצורת האנשים בכך אלא צורתם הוא רק בזקן שהוא דבר טבעי לגמרי, ובמקומותינו שצובעים לילדים או אפילו נערות רואים שלא נעשה אלא בצבע 'ולא דומה כלל לזקן של אנשים. אולם נראה שאם יעשו זאת בצורה ובאופן שדומה מאוד לזקן של גברים ע"י איפור מקצועי, לכאורה יהיה בו צדדים לאיסור. והביא כן לדינא בשו"ת מעין אומר (ח"ד עמ' קו), ששאל זאת להגר"ע יוסף זצ"ל, והשיב לו שאין בכך כלום.

      אפילו אם לא הגיע לשנים ששייך בו מצוות חינוך, מ"מ אסור להלביש לקטן בידים כל בגד שמיוחד בצורתו לשאינו מינו, דהא אסור לגדול לספות לקטן שום דבר איסור בידיים כדאיתא בשו"ע ובפוסקים (או"ח סי' שמג), וכן הביאו בשו"ת מנחת יצחק (שם), ושו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' מג), וע"ע מה שכתבנו בזה בסימן הבא המיועד 'בדין חינוך בלאו דלא ילבש'.

      רשימות הגר"ח קניבסקי שליט"א בשם החזו"א (פורים וחודש אדר עמ' כא אות י). אולם דעת הגרי"י קניבסקי זצ"ל (אורחות רבנו ח"ג עמ' ס אות קה) שעד גיל חינוך אפשר להקל בזה, וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (אשרי האיש ח"ג פמ"ח) שבקטנים יש להקל.

      ובספר דינים והנהגות ממרן החזו"א (פכ"ב אות י) כתב שאחד ממקורביו נכנס בפורים עם בתו כבת ארבע חמש כשהיא לבושה במכנסיים, והחזו"א הקפיד על כך ואמר 'וכי זה חינוך'. וע"ע מה שכתבנו בזה בסי' המיועד 'בדין חינוך בלאו דלא ילבש'.

      כדמוכח מלשון שו"ת מהר"י מינץ (המוזכר לעיל), שאף שהוא ראש המתירים לאיש להתחפש לאשה ולאשה להתחפש לאיש, והוא המקור לפסק הרמ"א להתיר. וכ"כ בספר כרם שלמה (השמטות לסי' קפב ס"ק טז אות ו), דאפשר שאין למחות באלו שלובשים בגדי נשים בפורים, אמנם יום או יומיים לפני הפורים בשביל מסיבות פורים, צ"ע אם יש להם על מי שיסמוכו, והביא כן אף בשם גדולי ההוראה.

      בספר אהל יעקב לידידנו הרב יעקב אהרן סקוצילס שליט"א (עמ' רצ) כתב בזה"ל, מצאתי הערה חשובה בכל הנ"ל שיש לדון עליה, להצד שמותר להתחפש כאשה וכדומה בפורים או להצגה האם יש לאסור להסתכל בפורים על גבר המחופש לאשה, דלא גרע מבגדי צבעונין של אשה דאסור להסתכל בהם כיון דעל ידי זה בא לידי הרהור עבירה, וכ"ש גבר המחופש לאשה, ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ג סי' תע אות ג) הביא הערה זו 'וכתב דהעולם נדמה לו שמקלין בזה', [הגאון הצדיק רבי אפרים גרינבלאט זצ"ל, גאב"ד מעמפיס טענסי ורב ושו"ב דשם בארה"ב, שגלה עוד בצעירותו להקים בארה"ב מקום של תורה וסיעת ה' הייתה לו בהקמת מוסדות הקהילה מהמסד עד הטפחות, וזכה להערצה רבה מגדולי דור העבר בארה"ב הגר"מ פינשטיין בעל 'האגרות משה' והגר"י קמינצקי ראש ישיבת 'תורה ודעת' זצ"ל, ובייבולו התורני זכה להוציא את השו"ת רבבות אפריים ח"ח במאות רבות של נושאים שהזמן גרמן עם התכתבויות עם כל גדולי ישראל מהמזרח ומהמערב אשר כולם רחשו לו כבוד גדול ועצום, וספרים עה"ת, בס"ד זכיתי להכנס אליו חודשים ספורים לפני פטירתו ולהראותו את ספרי 'אורחות חנוכה' על הלכות חנוכה הלכה ומעשה שזכיתי להוציא ב"ה, ועודדני עידוד גדול שיש בו ממש ואף הוציא מכיסו לתמוך ולסייע בהדפסה, ואף בענותנותו שאלני האם ההסכמה שנתן היא מספיק טובה ואם לאו שאומר לו והוא ישנה ויוסיף מה שנבקשו, חבל על דאבדין משיירי דור העבר שעזבו אותנו לאנחות, תנצב"ה].

      א .
      והנה יש להוסיף, אמרי בגמ' ע"ז (כ ע"ב) ולא בבגדי צבע של אשה וכו' אמר שמואל אפילו שטוחין ע"ג הכותל, אמר רב פפא במכיר בעליהן' וכו', ומדברי הגמ' למדינן שהאיסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה אינו רק כשלבושה בהם אלא אפילו כשהן שטוחין ע"ג הכותל מפני שהרואם מגיע עי"ז לידי הרהור עבירה, אמר רבא דיקא נמי ולא בבגד צבעונין של אשה ולא קטני ולא בבגדי צבעונין שמע מינה.

      ובפשטות נראה מדברי הגמ' ב' לימודים, א'. דכל האיסור הוא בדוקא בגדי 'צבעונים' של אשה משום שבהם יש חשש של הרהור לפי שהאשה מתנאה בהם ואינם מצויים, אבל על שאר בגדים מותר להסתכל כיוון שאינם לנוי וגם רגיל לראות בהם ואין חוששים שיבוא לידי הרהור, והביא כן בנימוק"י (שם ד"ה ואפילו) וברש"י (שם).

      ב'. ממה דאמרינן 'בגדי צבע של אשה' משמע שמדובר באשה שמכירה דאם לאו אמאי נקט לשון יחיד 'בגדי צבע של אשה', ולכך נראה לאסור רק בגד שהאיש מכירו.

      ב .
      ומהנל למדו הפוסקים דאסור לאשה לשאול מחברתה בגד שבעלה מכירו, דעי"ז יכול לבוא ולהרהר בה, [שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה, רש"י] אלא אם כן שלובשת שלא בפניו שאז הוי מותר.

      וראיתי בשם הגר"נ קרליץ שליט"א (חוט שני אבהע"ז, שם) דאשה המשאילה בגדים מחברתה ולובשתן, ובעלה מכיר [ואפשר לדקדק כן בדברי השו"ע] את בעלת הבגדים, אם הדבר יכול להביאו להרהור, אין לאשתו להשתמש בהם בפני בעלה, והוסיף דפשוט גם בהסתכלות סתם בבגדי צבעונים הוי בעיה ואסור.

      אולם בכמה מספרי השו"ת (האחרונים) ובהם שו"ת שבט הקהתי (ח"ה סי' רכו) שנשאל בדין זה וכתב דלמעשה ודאי תמיד עדיף שלא תודיע לו למי שיכים הבגדים האלו, אבל נראה שאם בכ"ז הבעל יודע של מי הם הבגדים מותר לו להסתכל, וטעמא דמילתא הוא, משום שעכשיו פקע שם של בעלת האשה מהבגד ואינה שייכת לה יותר, אלא לאשתו, ולכן אינו חושב על האשה האחרת בעת שרואה, דהטעם שאסור להסתכל כתב במאירי (שם) דמאחר שהוא מכירה ושהם בגדי צבעונים שמייפין את האשה בלבושם, הרי הוא צייר בלבו כאלו היא לבושה בה ובא לידי הרהור.

      ולפי"ז אם כבר פקע שם הבעלים כבר אינו מהרהר על האשה שהיה הבגד שייך לה פעם, ואה"נ אם הבעל מרגיש דמהרהר כשמסתכל בבגדיה יזהר שלא יסתכל בבגד עד שיעבור זמן שאשתו תלך בו ויתרגל וכבר לא יהרהר.

      ונפסק כן להלכה בשו"ע אבהע"ז (סי' כא ס,א), צריך אדם להיתרחק מהנשים מאוד מאוד וכו', ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה ואפילו אינם עליה שמא יבא להרהר בה', וכו'.

      ג .
      ולכן נראה לומר בנידוננו שכשעושים הצגות ביום פורים לדעות ההולכים כיש אומרים שמותר להתחפש איש לאשה ואשה לאיש [והכל כידוע כפי גדר הדין שלא יגיע לעניני צניעות, וצורך גדול לחזור ולשנן כן בכדי לא להגיע ח"ו לידי איסור] לא תהייה בעיה כי רחוק הדבר שיכירו את הבגד שלובש המציג כבגד של אשה שמכיר.

      אולם אם אדם לובש בגד של אשה סתם ביום הפורים והולך עמו, ובפרט במקום מגוריו שיש צד שמכירים את הבגד הנלבש, נראה שיש קצת בעיה להסתכל בהם, כפי שכבר פסק השו"ע, דמה שונים בגדים אלו מבגדים המונחים אף ע"ג הכותל, דאמרי 'שאפילו אם אינם עליה אסורים שמה יבא לידי הרהור'. אולם אינני רוצה לחוות דעה בזה, וכבר אמר בזה בעל שו"ת רבבות אפרים זצ"ל כפי המובא לעיל דהעולם נדמה לו שמקלין בזה, ויש צדדים להקל.

      ונראה להוסיף סברא להקל בפרט שכל ההיתר הוא רק ביום פורים משום דטרודים בשמחה ולהפוסקים דמתירים ללבוש בגד של אשה הוא משום שאין חשש שיבוא הלובש לאסור 'דלא ילבש' שהרי עיקר הטעם הוא משום שלא יילך ויישב בין הנשים, וכאן שטרוד הוא בשמחת יום הפורים חשש רחוק שיבא לידי כך ולכן התירו ללבוש בגדים של נשים, ולכן נראה לומר שגם הרואים איש הלובש בבגדי נשים, יודעים שהוא מחמת שמחת פורים ולמה נבוא לחושדם שיהרהרו באיסור, הרי טרודים הם 'בשמחה'.

      ואף מוכח כן מהמשך הגמ' (שם) דהוי עוד תנאי באיסור לראות בגד של אשה כשאינם עליה, 'אמר רב חסדא הני מילי בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה, דאי לא תימה הכי אנן, מנא לאשפורי היכי יתבינן, והא קא מסתכל וכו', אלא בעבידתא דתריד', דהא ששנינו שאסור להסתכל בבגדי אשה אף כשאינם עליה מדובר הוא 'בעתיקי' שכבר ראה שלבשה אותם ורק אז הוי חשש שיכול להרהר אחריה, אבל 'בחדתי' אין איסור להסתכל עליהם, אף שהוא מכיר את האשה ששיכת אליה הבגדים האלו, שהרי אין בהם שום חשש הרהור, אלא ודאי שעושה כן בזמן שהוא טרוד ולכן הותר לו ['בעבידתה תריד' לא אמרינן בכל מקום, משום שיש אופנים שאינו נחשב בכל זמן מלאכתו 'בעידתה טריד', כתב בספר הליכות שלמה (ח"א פ"כ הערה כ), אשה לא תשיר בביתה כשנמצא שם פועל אף שהוא טרוד בעבודתו, כי מפעם לפעם הרי הוא מפסיק ולא שייך בזה ההיתר המבואר בסוגין (נזיר שם) וכיוצא בזה כתב, שיש לאסור לבנות לשיר באוטובוס בשעת נסיעה לטיול כשנהג האוטובוס שומע את שירתם, ואף אם יושב בנפרד מהם, מ"מ יש לאסור, ע"כ. וע"ע מה שהרחיבו בנידון זה בשו"ת קנין תורה (ח"א סי' כ), וספר שערים מצוינים בהלכה (סי' קנב סק"י)].

      ד .
      ולכן בפשטות אף כאן ביום פורים לדעת הי"א דמותר להתחפש איש לאשה ואשה לאיש ואין בו משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה', משום דטרודים הם 'בשמחת פורים' [בתוספות חכמי אנגליה (שם נזיר ד"ה הכי), כתב שאין חילוק למסקנא בין חדשים לישנים, וע"ע בשו"ע אבהע"ז (סי' כא ס"א), שלא הוזכר שיש חילוק בין חדשים לישנים, אבל בפסקי רי"ד ובפסקי ריא"ז (ד"ה לא יסתכל), הביא את דברי רב חסדא להלכה, שדוקא בגדים ישנים אסור אבל חדשים מותר, וכן כתב הסמ"ג (לאוין קכו) בבגדי צבע ישנים קצת של אשה].

      אומנם עדיין ידי חובה לא יצאנו, במקום שיודע שיש מצב שבהיסתכלות יהרהר אחריה פשוט שיש בו איסור, ואף גם מה שרצה להוכיח בשו"ת שבט הקהתי (לעיל) פשוט שלא אמרינן כן במקום שיש קצת חשש 'שיבוא להרהר' כדאמרינן בגמ' (ע"ז שם) "ת"ר ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה לידי ענווה ' וכו'.

      ועוד אמרינן בגמ' מכות (כג ע"ב) 'גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם', ובעירובין (כא ע"ב) 'אל תדינני כיושבי כרכין שיש בהם גזל ועריות', וצ"ל דקאי על הרהור, דהרהור דעריות הוא לאו גמור ואיסור עצמי, [ופשוט שאינו בכלל מחשבה רעה שאין הקב"ה מצרפה למעשה, דהכא הוא בלאו עצם המחשבה, שעליו הזהירה היתרנ "ולא תתורו", וע"ע בגמ' שבת (סד ע"א)].

      ה .
      ופשוט שהכל לפי דעת ויראת שמים של האדם, ואם יש חשש שיבא להרהר הרי"ז אסור וכבר כתב הבית מאיר (אבהע"ז סי' כא ס"ה) וז"ל, עיין חלקת מחוקק (ס"ק ו) ובית שמואל (ס"ק יא) וז"ל הריטב"א (סוף קידושין פב ע"א ד"ה הכל), הכל לפי דעת ויראת שמים, וכן הלכתא, דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן דיתיב אשערי טבילה (ברכות כ ע"א), ורב [אמי – אבהו] דנפקא ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות יז ע"א) וכמה רבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (עיין שבת קכז ע"ב, יומא פד ע"א, תענית יח ע"א ור"ה יט ע"א) ורב אדה בר אהבה דנקט כלה אכפתיה ורקיד בה (כתובות שם) ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול, עכ"ל.

      וכבר מילתי אמורה בהקדמה לספר דהרבה מפרטי הדינים האסורים והמותרים באיסור תורה של 'לא ילבש' תלוי בכוונת העושה אם מתכוון להדמות לאשה או לא, וסיימתי שם דהקב"ה בוחן לבבות וכליות, ויצילנו מכל מכשול וטעות, וא"כ הוא הדין כאן אם יש חשש שיבא להרהר, בכל גווני אסור, ואם לא, הוי חשש שיבא להרהר או מפני שטרוד 'במצוות שמחת פורים' או במצווה אחרת כדאמרינן לעיל הרי פשוט שיהיה מותר ממעשה דרבי אמי ועוד כדאמרינן לעיל.

      כדאמרינן בסימן זה גבי שמחת פורים, וע' במשנ"ב (סי' תרצו סק"ל) שכתב, עין ביורה דעה (סי' קפב) שכתב שם הט"ז (סק"ד) בשם הב"ח (ס"ה) שיש לבטל מנהג זה, הן בפורים או בשמחת נשואין, וכן כתב הבאר הגולה שם, עי"ש. ודחו את דברי המהר"י מינץ מפני דברי היראים (סי' שפה שפו, ובדפו"י סי' צו), שכתב להחמיר בשמחת 'חתן וכלה', וה"ה בפורים. ומה שחשב לדמות ד"ז להיתר חטיפת מאכל בפורים הוא תמוה, שבדבר שבממון אמרינן הפקר בית דין הפקר, אבל בדבר איסור אין כח ביד בי"ד להתיר משום שמחת פורים, אפילו באיסור של דבריהם.

      ולכן כל יר"ש יזהיר לאנשי ביתו ולשומעי לקחו שלא יעברו על איסור לאו של 'לא ילבש', לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה, ע"כ. ולכך עיקר האיסור האמור גבי התחפושת ביום הפורים, אמור גם גבי שמחת חתן וכלה, והסכימו כן הרבה מהפוסקים (כדהבנו לעיל), וע"ע בדברי מרן החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' קפב סק"ג) ובשו"ת יביע אומר (ח"ה סי' יד) שהרחיב בזה.

      ולענ"ד נראה דהוי איסור אף לדברי הב"ח דאמרינן לעיל שאין איסור אלא כשלובש בגד לנוי וקישוט, אולם בגד שאינו לנוי וקישוט אין בלבישתו איסור, ועוד שאפילו בגד העשוי לנוי, אם לובשו כדי להנצל מן החמה או הגשמים מותר, [וחולק על דברי הרמב"ם שכתב בספר המצוות (ל"ת לט) שתהיינה הנשים לובשות בגדי אנשים שיתקשטו, הרי שכפל לשונו גם לבישה וגם קישוט, ללמדנו שגם לבישה שאינה קישוט ונוי אף היא אסורה].

      וא"כ כאן הגם שאין הוא רוצה להדמות לאשה או להפך, פשוט שעצם המעשה שעושה 'לשמח חתן וכלה' הוא 'נוי בשבילו' שהרי מתפאר ומצחיק בבגדי אשה, והוי קלות ראש, ולכך אף לדעת הב"ח דסברי היתר במקום צער או שאינו לנוי וקישוט, יודה דבשמחת חתן וכלה ופורים הוי איסור.

      ואחרי שכתבתי ראיתי מפורש כן בדברי הב"ח שיש לאסור את זה, והביא ראיה מהיראים כדהבנו לעיל.

      ויש לעיין, במקום שנהגו האנשים לשמח חתן וכלה ע"י לבישת בגדים של נשים לאנשים, האם יש בו איסור שהרי אמרינן לדעת הפוסקים דבמקום שנהגו האנשים לעביר שער בית השחי ובית הערוה ולהסתכל במראה אין בו משום לא ילבש, א"כ הוא הדין הכי דהוי מותר, אחרי זה ראיתי דנסתפק בכעין זה בשו"ת יביע אומר (הנ"ל) ועי"ש מה שדחה זה.

  3. אבהיר את דברי: התייחסתי לקטע הפתיחה "בספרות התנ"ך מסכה היא בדרך כלל ביטוי לגנאי, אסור לעשות אלהי מסכה ואף נמצא בחטא העגל…" הערתי שאין זו המסכה בהוראתה בעברית המודרנית שמשמעותה כיסוי לפנים. עכשיו שמתי לב שכותב המאמר עצמו מתייחס לזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: