מתבוננת בקטנות | בכל סרלואי

 

ביקורת שירה

ספר-1איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה

ישראל אלירז

הקיבוץ המאוחד, 2016, 114 עמ'

פּנים, בית, קערת אגסים, חלון ובו אילן. זהו המרחב הביתי ממנו מתחיל אלירז את מסע ההתבוננות שלו בעולם המתגלם במלואו בגרגר אבק, בקימור האגס וברעד האור. אך לא רק הם, שכן החפצים הדוממים הם חלק מן המהות האנושית העמוקה, הרוטטת, המתגלה ומשנה פניה בכל רגע; ההתבוננות בדומם מגלה את תנועת החד פעמי.

קשה לכתוב על שירתו של אלירז באופן שלא ינסה לתרגם או להסביר אותה. זוהי שירה חידתית העשויה מחומרי החיים הפשוטים; היא מתבוננת בקטנות ומתוך כך מהלכת בגדולות. עצם היכולת להסיט את מבט העין משאון העולם וזעפו ולהקשיב לחפץ הדומם, לצלליו, לאור שבו – היא מעשה אמיץ, ובמציאות האמנותית הרועשת של ימינו, כמעט חתרני.

"טבע דומם" הוא כינוי ליצירה הבוחנת את היחס של חפץ או פרי עם המרחב. ציור שכזה עומד מעבר לייצוג הנראה לעין; הוא צופן בתוכו אמת הגלומה בחפצים הדוממים. מה שמעניק לתמונה את משמעותה הוא לא רק המצויר בה ויחסי האור והצל, אלא גם המסגרת הקובעת את נקודת המבט שבעדה מתקיים העולם, שכן הטבע – זה האנושי וזה הסובב אותו – לעולם אינו דומם. 
שירתו של ישראל אלירז מזכירה התבוננות בטבע – אנושי, דומם או נע – שהיא התחקות כמעט בלשית אחר קווי העומק והממשות הנסתרים שביסוד המציאות. הבחינה של הכלים המרכיבים את השגרה מוציאה אותם מהיותם כלי תשמישו של האדם והופכת אותו לחלק מהמנעד הפרשני שלהם. הכלי הופך לחפץ בזכות ההתבוננות שנותן בו האדם; עצם המבט מאפשר את המשמעות שלו; כל הטבע הזה – כביכול מוכר, כביכול מוצק ואיתן – מונח על היסוד השביר של הפלא, של התחושה כי בסופו של דבר המציאות היא גילוי מתמשך של ה"לא ייאמן" שביסודה.

זו הסיבה ששירתו של אלירז היא שירה של כבוד: בחינה מדוקדקת של העולם – ללא שיפוט, ללא פגיעה, מתוך נכונות עמוקה לקבלו ולהיפגע על ידו. כבוד למציאות הסובבת את האדם, וכבוד לאדם שיש בו היכולת לחולל ולהתחולל בפני הדומם ולעמוד מולו בענווה כתלמיד ואוהב.

עַכְשָׁו (תָּמִיד) קַיִץ. כָּךְ / זֶה יִשָּׁאֵר. // יֵש בַּבַּיִת הַזֶּה, אֵינִי / יוֹדֵע הֵיכָן, קוֹרָה / אַחַת // שֶׁאֵיִני מֵעֵז לַעֲבֹר תַּחְתָּהּ. // עַל הַשֻׁלְחָן אַגָּס פָּגִיעַ / מַגִּיר אֶת נוֹזְלָיו / וְאֵינִי אוֹמֵר // שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ נַפְשׁוֹ לְפָנַי. // אֲנִי מֵרִים יָד וְיוֹדֵעַ: / אֲנַחְנוּ כְּלֵי הֵקִּבּוּל שֶׁל הַחַיִּים 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2016, ב-אומרת שירה, גיליון פקודי תשע"ו - 970 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: