מצפן הלכתי לתופעת השיימינג | יובל שרלו

 

תרגום כללי החפץ חיים בסוגיית "לשון הרע לתועלת" עשוי לתת בידינו כלי להתמודדות עם סוגיית חשיפת העוולות ברשתות החברתיות. על חוקי הנהיגה לאחור ועל פרשיית סרבן הגט

את חטאיי אני מזכיר היום: לאחר שצברתי לפני שנים רבות נקודות חובה חויבתי בקורס נהיגה מונעת. בין שאר הדברים שלמדנו שם היו כללי הנהיגה לאחור. וכך כתוב בתקנות התעבורה: "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע סיכון או פגיעה; הטרדה או הפרעה". כמושפע מילדות מסיפורי חסידים על היכולת לראות בכל דבר שבעולמנו השתקפות של אור פנימי עמוק יותר, מהדהדים הכללים האלה באוזניי כמורה דרך רוחני והלכתי בנושאים רבים ומגוונים.

הבה ננתח את התקנה הזו: המעיין בה יראה כי אדם המבקש לנהוג לאחור חייב לעמוד בשלושה תנאים מצטברים. ראשון בהם הוא "הצורך בכך", לאמור: אין אדם רשאי לנהוג לאחור כאשר אין בכך צורך. כמובן שהמילה "צורך" מאפשרת גמישות רבה בשיקול הדעת המגדיר אותה, אך יש בה מצפן ברור, הקובע כי אם ניתן לפתור את הבעיה על ידי נהיגה קדימה – חייבים לעשות זאת, ואסור לנהוג לאחור. זהו הכלל התובע את הנחיצות של הנסיעה לאחור.

שני שבתנאים הוא "ובמידת הצורך" או מה שאנו מכנים היום מידתיות. לאמור: גם במצבים שבהם ישנה נחיצות – הרשות לנהוג לאחור היא רק במידה הנדרשת. אין אדם רשאי לומר לעצמו כי כיוון שהייתה נחיצות בנהיגה לאחור ביציאה מהחניה – הותר לו לנהוג למרחק רב ככל שירצה. התקנה מתירה לו לנהוג רק במינימום הנחוץ. שלישי שבתנאים הוא "ולאחר שנקט באמצעים…", לאמור: בשל העובדה שמדובר בנהיגה חריגה – מוטלת עליו חובה מיוחדת לבחון האם עשה את כל שנדרש כדי למנוע סיכון, פגיעה, הטרדה או הפרעה, ואפשר שיהיה נכון לכנות תנאי זה אחריות מיוחדת שלא לגרום נזק שאינו ממין העניין של הנהיגה לאחור.

איור: נעמה להב

איור: נעמה להב

חובת לשון הרע

כללי הנהיגה לאחור במכונית לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. הבקיא, לדוגמה, בסוגיות אתיות רבות ומגוונות, רואה בכללים אלה השתקפות של סוגיות מרחיקות לכת בתחום האתיקה הבינלאומית. דוגמה עיקרית לדבר היא יסודות פשעי המלחמה. נכון הוא שעקרונות מוסר הלחימה ואיסור פשעי המלחמה זוכים בשבועות האחרונים למכת אנושה לאור שיטות הלחימה של הצבא הרוסי בסוריה ושתיקת כל מוסדות העולם על כך, אולם ככל שיש בנו היכולת לתת אמון בתביעות החוק הבינלאומי – אף הוא קובע את שלושת הכללים האלה לפתיחת מערכה מלחמתית.

על פי חוק זה, מותר לפתוח במלחמה כאשר יש נחיצות (ולא היה ויכוח אמיתי, לדוגמה, על השאלה האם היה נחוץ שנפתח במבצע "עופרת יצוקה", כי מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה שיירו עליה טילים); האם קיימת מידתיות (ועל כך הוויכוח הגדול בינינו ובין אנשי החוק בעולם, כשהם טוענים שירינו הרבה "יותר מדי"); והאם עשינו כל שביכולתנו כדי למנוע פגיעה במקומות שאסור לפגוע בהם (שאלות שאף הפצ"ר בוחן). מלחמה היא "נסיעה לאחור", וככזו היא נבחנת בדיוק לאור אותם כללים. מדובר אפוא בעיצוב קו מחשבתי שיש בו היגיון פנימי, עקביות ושיטתיות.

הפרדיגמה המחשבתית העקרונית הזו מעוררת את השאלה האם ההלכה שותפה אף היא בקו המחשבה הזה. המקום הבולט ביותר של "נהיגה לאחור" בהלכה הוא בהלכות לשון הרע והלבנת פנים. ההנהגה הטובה והמחויבת היא הזהירות המופלגת באמירת לשון הרע ובהלבנת פנים, ברמות מרחיקות לכת. נזכיר את דברי הגמרא "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (סוטה י, ב), וכן את דברי הרמב"ם: "אמרו חכמים, על שלוש עברות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; ולשון הרע כנגד כולם…" (דעות ד, ז).

מאמרים אלו מעצימים את החומרה הנוראה של עברות הדיבור, שמוות וחיים ממש בידיהן, ובמו עינינו ראינו השנה שמילים יכולות להרוג. ואכן, ה"חפץ חיים" הפליג בתשעת הפרקים הראשונים של ספרו בהגדרה מחמירה של פרטי הלכות אלה. חשוב להדגיש בהקשר זה כי על פי ההלכה לשון הרע הוא גם כשמדובר בדברי אמת, בניגוד מוחלט למקובל היום בעולם המערבי ובחוק הישראלי, וזו אחת הבשורות הגדולות והעילאיות של ההלכה.

אלא שכבר התורה ידעה כי ישנם מצבים של חובת "נהיגה לאחור". כך הסביר החזקוני את הפסוק בתורה שהוא מקורו של איסור לשון הרע: "לא תלך רכיל בעמך, [ובתנאי ש–] לא תעמוד על דם רעך". לעתים דווקא השתיקה וההימנעות מפעולה הן עמידה על הדם, ועל כן חובה לעתים דווקא להוציא את המחשכים לאור. דיני לשון הרע לא נועדו להגן על הנבל ולאפשר לו לעשות את מעשיו מתוך הנחה שמעשיו המגונים לא יפורסמו, כי התורה אסרה להלבין את פניו. זהו מקורו של "לשון הרע לצורך", שבו עסק החפץ חיים בפרק העשירי בספרו. אנו מחויבים אפוא לא רק להקפיד על איסורי לשון הרע, אלא גם על החובה להציל עשוק מיד עושקו, ופעמים רבות שני הציוויים האלה מושכים לכיוונים מנוגדים.

אין היתר גורף

בד בבד עם קביעת עצם קיומה של חובת הצלת עשוק מיד עושקו מלמד החפץ חיים כי אין כאן היתר גורף, לאמור: משעה שיש הצלת נפשות הכול מותר וללשון הרע לצורך אין כללים. להפך, ישנם קווי מתאר מדויקים שחובה לעמוד בהם קודם שאנו מכריעים כי זה המקום להתנער משתיקתנו ולעמוד לימין הנרדף. החפץ חיים מונה לפחות שבעה תנאים שחובה לעמוד בהם, ורק אז מותר, וכאמור חובה, לעשות זאת.

האם ישנה התאמה בין כללי החפץ חיים ובין שלושת תנאי הנסיעה לאחור? שאלה זו חשובה משלוש סיבות. ראשית, מוטלת עלינו חובה לעשות כל ביכולתנו כדי להביא לקיום הלכות חשובות אלה, גם מצד "בין אדם לחברו" שבהן וגם מצד "בין אדם למקום", וככל שהכללים יהיו פשוטים יותר וניתנים להטמעה הם יעצבו יותר את השיח הציבורי. שנית, חלק מכללי החפץ חיים מחייבים עדכון לאור האפשרויות הטכנולוגיות החדשות, ופעמים רבות דיבור בשפה רלוונטית עושה זאת מעצמו. ושלישית, שאלת מפגשן של פרדיגמות כלליות ופרדיגמות תורניות יכולה להביא לפריצת דרך רוחנית עצומה – בין בתחומים שבהם הן מתאימות, ובעיקר ביכולת להבהיר מהי הבשורה של התורה בהבדלים בין הפרדיגמות.

ואכן, מיון שבעת כלליו של החפץ חיים יגלה ששישה מהם קשורים בפרדיגמת הנהיגה לאחור, ואחד מיוחד שאינו נמצא בה. בקיצור: הנחיצות באה לידי ביטוי בכלל השני (בהירות שמדובר בנזק אמיתי), בכלל השלישי (החובה לנסות לפתור את הבעיה ב"נסיעה קדימה" ולא בלשון הרע) ובכלל השישי (צריך לנסות קודם להוכיח את זה שמספרים עליו לפני שפותחים בפרסום ציבורי); המידתיות באה לידי ביטוי בכלל הראשון (מידע ודאי ולא מסופק), ובכלל הרביעי (אי טשטוש בין עובדות לפרשנות); האחריות באה לידי ביטוי בכלל השביעי, האוסר לעשות זאת אם ייגרם נזק יותר גדול מאשר פנייה לבית הדין.

דווקא על רקע זה בולטת העובדה שבדבריו מופיעה דרישה נוספת, שמטבע הדברים היא הבשורה הגדולה באמת, ואף שהיא קשה להגדרה – היא חייבת להיות לעיני כל אחד: "שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת… וְלֹא לֵהָנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַפְּגָם הַהוּא שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מִכְּבָר". אסור לו לאדם להיכנס לעולם לשון הרע לצורך כאשר מגמתו אינה מכוונת, ודרכו אינה טהורה. בעולם החוקי והמשפטי תנאי זה אינו רלוונטי, שהרי לא ניתן להקים בקרה שיפוטית עליו, אולם בעולם האדם המציית לדבר האלוהים – זה ראשית הכול ואחרית הכול.

אחר כוונת הלב

האם יש בידינו ניסוח מובהק ופשוט לקביעת מצפן הלכתי בפרדיגמה עכשווית שיש בידה כדי לסייע בעת ההחלטה האם להשתמש בשיימינג ככלי למאבק בעוול? כאמור, הדילמה מסומנת מעצם מהותה: מחד גיסא מדובר בחמורות שבעברות; מאידך גיסא גם עמידה על דם רענו היא חמורה ביותר, ומותר לאדם להגן על עצמו מפני אלה שבאים במחתרת כנגדו. נראה נכון לומר אפוא ששימוש בשיימינג הוא "נהיגה לאחור", ולאור הטענה כי כללי החפץ חיים מתאימים מאוד לתביעה העקרונית הזו, נראה שניתן לקבוע כי אדם החש כי השיימינג הוא כלי שיש בידו להתמודד עם עוול – חייב לשאול את עצמו ארבע שאלות קודם שהוא נוקט כלי עוצמתי זה.

ראשונה היא השאלה האם הדבר באמת נעשה לשם שמים ולשם הגנה, או חס ושלום לשם נקמה. יש לזכור כי החפץ חיים פסק בהמשך כי אם המפרסם בעצמו לקוי באותו תחום – אין לו כל רשות לראות את עצמו כמי שעושה לשם שמים, וקשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. תנאי זה הוא מהות העמידה האנושית בפני ריבונו של עולם, ועל כן נאמר בסוף הפסוק "אני ה'", המלמד שאחר כוונת הלב הן הן הדברים. לאחר מכן עליו לשאול האם קיימת נחיצות, והאמנם זה המקום לחרוג מהנהיגה קדימה ולהוציא את דיבתו של האדם רעה, אף שמדובר בדברים שהם אמת. שלישית בשאלות היא האם מה שהוא עושה עומד בתנאי המידתיות, או שהוא נוקט נשק חזק מדי כדי להתמודד עם העוול, גם אם התמודדות זו נכונה. ורביעית בשאלות: האם הוא דאג לכך שלא ייגרמו נזקים חמורים מאוד שאינם ממין העניין. ארבעת הכללים האלה – לשם שמיים, נחיצות, מידתיות ואחריות – יכוונו אותו לפעול כהלכה.

כמובן שמצפן הלכתי זה מותיר מקום נרחב להרבה עבודה פנימית: מהו "לשם שמים"? מהי "נחיצות"? כמה זה "מידתיות"? מהו "נזק נוסף" ועוד. אבל זה טיבן של הלכות מעין אלו, שלא ניתן להכניסן למחשב וליצור אלגוריתם מדויק, והן מותירות הרבה מאוד לדמותו של האדם ולכוונתו. על כן כדאי להוסיף עוד כלל מעשי אחד, שאמנם אינו כתוב בהלכה אולם הוא כתוב גם כתוב בחיים ובניסיון: קודם שהולך אדם לבצע שיימינג – יציג את שיקוליו בפני אדם אחר, חכם, רגיש, מוסרי, ושהוא סומך עליו. לעולם טוב לו לאדם לעשות כן, ועל ידי כך יוכל לזכות בשיקוף נימוקיו ושיקוליו, ולקיים את המרחב הגדול שהתורה ציוותה עליו – בין האיסור החמור של הלבנת פנים ובין החובה הגדולה של הצלת עשוק מיד עושקו.

*

סהדי במרומים, כי מאמר זה נשלח למערכת לפני שהתפוצצה פרשת סרבנות הגט האחרונה. ראוי לו לאדם כי יכתוב את דבריו לא על רקע מקרה מסוים, אלא ברמה העקרונית, ומעבר ל"מסך הבערות". משמיים זימנו לנו אפוא את ההזדמנות לבחון את השימוש ב"שיימינג", ולראות הן עד כמה הוא נצרך, הן עד כמה הוא בעייתי, והן עד כמה יש צורך בכללים מדויקים לשימוש בו.

הפעלת הלחץ הקהילתי, והחובה להציל מעוגנת מיד עושקה הוא מצווה שאין אנו רשאים להתעלם ממנה, ובעיקר לאור העובדה שמאחורי הקריאה הזו עומד בית דין; הבעייתיות היא עצומה – למן העובדה שבית דין משתמש בכלי הציבורי ולא נוטל על עצמו את חובת פיתרון הבעיה, דרך העובדה שהציבור נכנס לעניינים שבין איש ואשתו בלי לדעת ולו שביב של עובדות, ועל ידי כך מייצר כלי מלחמה קטלני שמתגלה כחרב פיפיות ומממש את עקרון "מילים יכולות להרוג", ועד לשאלה המידתית, המלמדת שחובה לפעול לפי כללים הלכתיים כדי שלא להפוך את הכלי העצום הזה למקור לעוול, רשע והסתה. חכמים הזהרו בדבריכם, ובד בבד היזהרו בשתיקתכם.

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת אמי"ת אורות שאול וראש תחום אתיקה בצהר. ספרו "רשו"ת הדיבור" המרכז תשובות אינטרנטיות רבות בתחום דיני הלשון בהלכה ראה אור לאחרונה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בפברואר 2016,ב-גיליון כי תשא תשע"ו - 968. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: