לפתח את הדתיות שבאדם | אריאל הורוביץ  

הרב עוז בלומן למד עשר שנים בישיבת הר המור, כתב את עבודת התזה שלו על משנתו התיאולוגית של הרב טאו והיום הוא מוציא ספר על הדרכים הרבות בעבודת ה' ומזהה את התשוקה הדתית גם בבורגנות שממנה הגיע. כמי שמלמד הן בישיבה תיכונית והן בכוללים גבוהים הוא רואה את הישיבה כתחנה חשובה בדרך אך לא כחזות הכול

הרב עוז בלומן הוא אחד הקולות המסקרנים בדור הצעיר של עולם התורה הציוני–דתי. יליד פתח תקווה, בוגר ישיבת הר המור, וכיום מלמד בישיבת חורב בירושלים – שם הקים תוכנית בפילוסופיה ובלימודים הומניים – בכולל מר"צ במבשרת ציון ובכולל ארץ חמדה לדיינות. קשה להכניס את בלומן למגרות: איש רוח שכותב עבודת דוקטורט במחשבת ישראל ועמית בתוכנית הדוקטורנטים של פורום קהלת, אך רגליו נטועות עמוק בעולם הישיבות הדתי–לאומי; הוא כואב את העדר הפתיחות לתרבות המערבית בישיבות התיכוניות ובישיבות ההסדר, אך את עיקר שנות לימודיו עשה בישיבה שנחשבת לאם ישיבות הקו.

כעת הוא מפרסם ספר ראשון, "שבטים", שבו הוא מעלה על נס את הגיוון בעבודת ה' ואת הדרכים השונות להתחבר לאלוהים. "הדברים שאני אומר אינם חדשים", אומר בלומן בצניעות, אך השפה הדתית שהוא מציע בספרו קוראת להתבונן ברגישות בהבדלים שבין בני אדם ובאופנים השונים להתקרב לקב"ה. הרגישות הזו, כך הוא טוען, יכולה דווקא לעודד מתינות דתית; להשליט סדר בעולם שבו האלימות הדתית גואה, מבלי לוותר על להט אמוני.

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

האמת היא מושג דינמי

שנות התבגרותו של בלומן, בן 37, נשוי ואב לחמישה, היו שנים סוערות למדינת ישראל, שנות הסכמי אוסלו ורצח רבין. "הייתה תקופה קשה", הוא אומר, "אבל אני חושב שאנחנו רחוקים משם, לטוב ולמוטב. אפשר לדבר היום על קיטוב בחברה הישראלית, אבל זה לא דומה למה שהיה אז. באופן כללי אני מאמין שהמציאות נהיית יותר עדינה, רגישה. בשנות התשעים, התוכנית הפופולרית בטלוויזיה הייתה 'פופוליטיקה', שם אנשים באמת שנאו אחד את השני. השיח היה קוטבי, זהותי, סטריאוטיפי. אייכלר וטומי לפיד התחרו זה בזה, וכל צד גרף רווחים. אבל דברים השתנו. אני זוכר שכשיאיר לפיד התחיל ללמוד תורה במוסד חילוני והגיע לבית מדרש לראשונה בחייו, זו הייתה סנסציה. היום זה כבר הרבה יותר מובן".

לאחר לימודיו בישיבת נחלים המשיך בלומן לישיבת מרכז הרב, ערב הפיצול בישיבה שהוליד את הר המור. בישיבה הכיר בלומן שתי דמויות שהפכו למשפיעות בחייו: הרב צבי טאו והרב אורי שרקי. הוא עבר לישיבת הר המור ולמד בה כעשר שנים, אך תפיסת העולם שלו כפי שהיא מופיעה ב"שבטים" עוצבה, במידה רבה, רק אחרי שיצא מהישיבה. "אחרי הישיבה התמסרתי לרמב"ם", הוא מספר, "הרמב"ם היה הראשון שהבהיר לי שבני אדם הם שונים זה מזה. זה לא מובן מאליו כשאתה מגיע ממקום של ודאות וממנו יוצא לעולם. בסופו של דבר, כל מי שנמצא בתוך מקום דתי – ואני סבור שהדתי נמצא במינונים מסוימים בכל מקום שיש בו ארוס, קדושה, להט – משוכנע שבני אדם הם זהים ביסודם, והכול עניין של ניואנסים. אבל מחוץ לישיבה אתה לומד שהשוני בין בני אדם הוא מוחלט. זו התפתחות כואבת. לרוב בני האדם יש תפיסה של הכיוון שאליו המציאות הולכת, וכשאתה מבין שיש אנשים שבחיים לא יסכימו איתך על שום דבר, זה מתסכל. אתה מתחיל לתהות האם התורה שלך מסוגלת להגיב למציאות או לא".

בהמשך גילה בלומן את הישיבה בבית הקפה, שאותה הוא רואה כ"עניין דתי". "בית הקפה הוא מקום שבו יש לך שהות, מרווח, נינוחות", הוא אומר, "אתה משוחח עם מי שיושב איתך ומתבונן באנשים. אתה מתחיל להיות איש של אנשים, ואז מבין שהעולם רבגוני, ושואל – אולי זו רק שריטה שלי? האם התורה שלי רלוונטית לאדם שיושב בשולחן לידי? מה אני יכול להגיד לו? חב"ד יסתכלו על אדם כזה ויאמרו: אלה קליפות, עמוק בפנים הוא בעצם רוצה להניח תפילין. אבל אני מסתכל על האדם הזה ומנסה לנשום רגע את המרווח. לקחת צעד אחורה ולהסתכל על המין האנושי כפי שהוא, ולא כפי שאתה מאמין שהוא צריך להיות".

ומה קורה אז, אחרי ההכרה ברבגוניות?

"אני מדמיין את בתי הקפה האידיאליים כמו בתי הקפה בצרפת – יש ערמה של עיתונים, סיגריות והרבה ויכוחים. בית הקפה מטפח אליטה מתווכחת. אפשר לכונן חברה דמוקרטית גם בלי זה, אבל הלב של חברה מוצלחת לא נבנה על ידי מוסדות או חקיקה, אלא על ידי אנשים שמוכנים להתמסר ולהתווכח, לשבת על קפה. אני רואה את האדם שמולי וחושב שהוא צריך את השיוף שלי ואני צריך את שלו, ואז כל אחד מאיתנו ילך הביתה ונדע שקיבלנו משהו. עמדה של שבטים או מגוון לא מכוונת לכך שכל אחד יישאר בכורסה שלו וניפגש על חניתות בקלפי. כשאתה נפגש ומתווכח עד צאת הנשמה, אחר כך, כשתגיע לקלפי, לא תתקע סכין בגבו של היריב שלך".

אבל לא נגיע להסכמה. לעולם.

"נכון. אין מה לעשות. אתן לך דוגמה מכיוון אחר – פעם הייתי בכנס רבנים שהרב אורי שרקי ארגן בנושא בני נח. דיברו שם על 'היהדות' ו'התורה'. הצבעתי ושאלתי: מהי התורה? מה תבחר ללמד – תיקון הכללי או מורה הנבוכים? המחלוקת בין רבי נחמן לרמב"ם היא על כל הפרמטרים, אין כמעט נושא שיש בו הסכמה. אדם שמקיים מצוות בסגנון האדמו"ר הזקן לא מקיים אותן כמו הבן איש חי או הרש"ר הירש. כולם חותרים לאמת. אני לא מתכחש למושג הזה. אבל חז"ל מספרים שכדי לברוא את האדם, הקב"ה זרק את המילה אמת ארצה ואמר: 'אמת מארץ תצמח'. האמת היא מושג דינמי, צומח. זה לא אומר שצריך להפסיק לחתור אליה, אך התמונה התיאולוגית של חז"ל היא כזו שבה אלוהים מסוגל להשליך את האמת: הוא מעל זה.

"היום, לצערי, אלוהים נתפס כמי שגורם למלחמות, ואמת וחתירה לאובייקטיביות אמורות להבטיח את השלום. אבל זה לא חייב להיות כך. אלוהים נוכח לא רק בארוס, שגורם לך להישאר במקום שלך ולצאת למסעות צלב, אלא גם משפיע על התפיסה שלך את האמת, מרחיב אותה, מרכך אותה. נכון שהדת מעצימה את הרכיבים הקמאיים באישיות. אני לא מכחיש את זה. אבל התרופה לכך היא התבוננות גדולה יותר בעולם: דיבור על גוונים בעבודת ה', היכרות עם עוד אנשים, היפתחות ללימודים הומניסטיים".

בלומן-ספר

הציונות והחילון הטוב

מן הצד השני, בלומן מבקר את האינטלקטואלים ואנשי הרוח בשמאל הישראלי, שמתקשים לדבר בשמם של ערכים מוחלטים ומדחיקים את הדתיות. "נעשית היום פילוסופיה, חשיבה ליברלית, אבל יש צד שבו גם היא זקוקה לאלוהים. אלוהים הוא המנוע שהתרבות יושבת עליו, וכשהוא נחלש אנו חסרים ודאויות ולהט. אפילו זכויות האדם, אותה חבילה של זכויות שכל אדם זכאי להן, מעוררות את השאלה מי נותן את הזכויות האלה, על מה הן מבוססות. לשמאל היום, בניגוד לעבר, קשה לדבר אידיאולוגיה, ודאות, לאומיות, אבל אי אפשר ליצור תנועת המונים בלי חילון טוב של הקדושה.

"הציונות הצליחה בגלל חילון טוב של אלפיים שנות קדושה. ראשי הציונות עשו מלאכת תרגום טובה, ובזכותה אנחנו כאן. זה כבר לא קורה היום בשמאל. קראתי פעם מאמר של עדי אופיר ובו תשעה עקרונות של עמדה פוסטמודרנית. הוא מפרט כיצד אין פרוצדורת שיפוט תקפה, ערכים מוחלטים, והכול עניין של פרשנות, ואז הוא חותם: "ואת הכיבוש צריך לסיים". עכשיו, פירקת הכול. כתבת שאין ערכים מוחלטים – אז למה לסיים את הכיבוש? למה אתה מזוהה עם זה? למה זה צריך להיות קשור אליי? כדי לזהות עוול ולהילחם בו צריך שפה מושגית, צריך מחויבות, להט של אנשים שיסתערו על זה. אתה לא יכול לפרק הכול ואז להצהיר שאתה מתנגד לכיבוש.

"זו הסיבה שהתקווה של השמאל תבוא מהשמאל הדתי – אנשים דתיים שמחוברים לאלוהים ואוחזים בעמדות שמאלניות. אלה אנשים שאלוהים ציווה עליהם אחרי השואה, אחרי מלחמת יום כיפור ואחרי רצח רבין, את המצוות האלה, את הדגשים, את התורה הזו, והאלוהים שלהם הוא גם האלוהים שלי.

"יש ארוס בתוך הליברליזם", אומר בלומן, "לפני זמן מה ראיתי דבר מרתק. קרוב מאוד לחצר האחורית של בית המשפט העליון בירושלים נמצא קברו של האדמו"ר מזוועהיל. כשהשופט מסיט את הווילון הוא רואה שלט ענק שכתוב עליו 'איזו ישועה אתה רוצה', 'זיווג הגון' וכדומה. בית המשפט העליון תוכנן כהיכל הצדק, כשילוב של חדש וישן, והנה בחצר האחורית מגיעים בהמוניהם אנשים מסכנים באוטובוסים, ומה הם רוצים? זיווג. ואתה לא יכול להתעלם מהאנרגיה הזו בדמוקרטיה ליברלית. ליברל אמיתי סבור שהוא מתפקד כבלמים של המערכת, אך הוא צריך להיות מודע לכך שיש ארוס גדול גם בעולם שלו: יש ערך של חיי אדם, יש צלם אלוהים, ובכל אלו יש רגשות דתיים עזים, ואי אפשר לסלק אותם".

"שבטים", כאמור, מציג צורות שונות של עבודת ה' וקושר אותן לדמויות של שנים–עשר השבטים, בניו של יעקב, כפי שהן מוצגות בפסוקים ובמדרשי חז"ל. כל אחד מן הבנים, טוען בלומן, מייצג טיפוס אחר של אישיות ומבנה דרך אלטרנטיבית לעבודת ה'. "זה ספר שנולד מתוך החיפוש של קונספט של אלוהים אחד וזהויות שונות", אומר בלומן, "המקום השורשי של השוני הוא בספר בראשית. חצי מהחומש עוסק בתרבויות מטא–היסטוריות, במבול ובסדום, והחצי השני עוסק בקורות משפחה אחת, קצת מסובכת. היינו מצפים שספר בראשית, הספר הראשון בתורה, יהיה מין אפוס, אבל אנו מוצאים דמויות שמתלבטות לגבי אהבה, יחסים בין אחים, קשרים עם האבא.

"הספר הזה מבקש לפנות לציבור הדתי ולומר: אפשר להישאר עובדי אלוהים ולא צריך לוותר על ודאות ואקסטזה, אך בלב הסיפור הדתי יש מגוון, מחלוקת, בעיות. זה נמצא אצלנו, בלימוד שלנו, וזה לא הופך אף אחד מהאחים לחריג, לא מוחק את הלהט שלו, את הייחוד שלו. כשאתה חוזר לתורה אתה רואה שההבדל בין בני אדם נמצא בשורש. זו המשמעות של 'אלו ואלו', שאפשר גם לקרוא לו פלורליזם. יש אמת, אבל לא כולה נמצאת אצלי. אני מרגיש שאלה דברים פשוטים, מובנים מאליהם, אבל אולי הייתי צריך לעבור את כל המסלול של הישיבה ואז לצאת החוצה כדי לראות את זה".

דתיות מסורתית ובורגנית

בלומן מציג בספר שתי זהויות דתיות שלא תמיד נוכחות בספרים בית–מדרשיים – עבודת ה' של המסורתיות ועבודת ה' של הבורגנות. "אני מגיע מהשבט הבורגני", הוא אומר, "שם גדלתי. בגיל ההתבגרות, כמו רבים אחרים, זלזלתי בבורגנות הדתית, אבל היום, כשאני כבר אב לילדים, אני מבין כמה השבט הזה חשוב. זה שבט שאולי נמצא מאחורי הקלעים, מעין רוב דומם, אבל הוא חומק מתחת לרדאר של עולם הישיבות, שלא מכיר בדתיות הבורגנית. כנראה שהייתי צריך להתרחק משם ורק אז לחזור אחורה ולומר: רגע, יש כאן אנשים שעובדים, שעושים צבא, שמשלמים מיסים, משקיעים המון בחינוך הילדים. הם מביאים את היציבות, הם סוחבים את המדינה על הכתפיים.

"הם לא בהכרח אנשי ספר, אבל אתה רואה אותם חוזרים מהעבודה ביום שישי, יושבים עם מחברת ודף ומעתיקים מהספר כדי שיהיה להם דבר תורה להקריא בשולחן שבת. אני חושב שיש עבודת  ה' של בורגנות. בסופו של דבר מדובר במחויבות לחברה, לנורמליות, לערכים. נורא קל לזלזל בזה, אבל החברה מושתתת על זה. היום אני יודע לאהוב את זה ולהעריך את זה, למרות שאני לא שם. המטרה שלי היא להתחיל לאהוב את השבטים שהם לא אני".

הספר עוסק בשבטים של דתיות יהודית. מה לגבי צורות של עבודת אלוהים שאינן יהודיות? האם גם הנצרות או האסלאם הן "שבט" של עבודת ה' לגיטימית בעיניך?

"ראשית, זה קיים לנגד עינינו, ואף אחד לא שואל אותי. יש זהויות שונות מעם ישראל, והקב"ה מראש מצמיח אנשים עם תפיסה אחרת. מצד אחד, גם בתנ"ך אנו רואים את המלחמה בין המונותיאיזם לבין האלילות. כן, יכולים להיות זיופים בהבנה של אלוהים. אני רואה לוחם דאעש עם זקן שצמא לאלוהים, אבל קשה לי לראות בו אח לאמונה, כי אני חושב שמשהו באמונה שלו מזויף.

"באשר לנצרות, למרות כל השינויים שמתחוללים בה, יש בה רכיבים, ניואנסים, שהם הרסניים, במיוחד כלפי הזהות שלי. מצד שני, אני לא רואה מציאות שבה הנצרות תסתפק בשבע מצוות בני נח. אני חושב שלנוצרים יהיה יחס שונה לאלוהים מאיתנו, והוא יהיה מושתת על התפיסה שלהם. לא תהיה הסכמה בינינו, אבל כבר חז"ל ורבותינו הראשונים זיהו את הנצרות והאסלאם עם עשו וישמעאל: אלה דודים שלנו, זה בתוך המשפחה. הם עשו דברים נוראיים, אבל זה בתוך המשפחה. יש חלקים באופן שבו הם תופסים את אלוהים שנראים לי רחוקים מאלוהים. יש שם דברים שקשה לי לבלוע. האם זה גורר מלחמת דת? אני לא הולך למקום הזה. האם צריך לקבל אותם כשבט השלושה–עשר? גם לא. אנחנו כן מאמינים באותו אל, אבל אני חלוק עליהם בצורה חריפה יותר מאשר עם קבוצות יהודיות".

אבל השאלה היא האם אתה רוצה לחטט בפצעים האלה, לפתוח את המחלוקות ולנסות לכונן יחסים אחרים.

"זו שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן. אני חושב שיש עדיין משקעים של דורות, יש תהליכים. ייקח המון זמן עד שנצליח ליצור אחווה בין–דתית אמיתית, לא רק כמשהו מקומי, פרטיקולרי. צריך להבין שיש לנוצרים סיפור, ואי אפשר להיפטר מהמיתוס של יהודי צלוב ברגע אחד. יש משקעים, ודברים לוקחים זמן. צריך להיות נאיבי כדי לחשוב שדתות משתנות מהר. לכן אני לא ממהר לקפוץ למים, אבל אני גם לא בורח מהם".

ללכת אל הקודש

את רוב שנותיו בעולם הישיבות עשה בלומן בישיבת הר המור. הוא למד שם כעשור שנים והושפע מדמותו של הרב צבי טאו, אף שעם השנים התרחק מעולמה של הישיבה. את עבודת התזה בתואר השני כתב בלומן על משנתו התיאולוגית של הרב טאו, ששואבת השראה, לדבריו, מרמח"ל ומקאנט. "אני מזכיר את שמו של הרב טאו עם הרבה יראת כבוד", הוא אומר, "באקדמיה הישראלית ממקמים את הרב טאו במחלקה לסוציולוגיה, אבל אותי עניין לחקור את השיטה שלו. כשאתה מנפה את הפוליטיקה ושואל מה האמירה הפילוסופית התורנית של הרב טאו, אתה מגלה שיטתיות.

"הרב טאו בחר להשפיע על המציאות הישראלית בדרך מסוימת. הוא היה יכול לבחור גם בדרכים אחרות, ואם הוא היה בוחר בהן הוא היה מייצר תנועה לא פחות רחבה, אולי אפילו יותר משפיעה. מדוע הוא בחר כך? קודם כול, מותר לאדם להחליט שהוא עובד את ה' כמו הרמח"ל, לטעון שהקדושה אינה נמצאת בטבע. אבל מעבר לכך, אני מזהה את זה כחלק מקריסה יותר רחבה שקרתה בשנות התשעים. קרה כאן משהו בשנות התשעים: לא רק הסכמי אוסלו ורצח רבין, אלא קריסת הגוש הקומוניסטי, המצאת האינטרנט, הגלובליזציה. העולם התהפך. אם בשנות השבעים והשמונים הייתה יציבות במרכז הרב, והתמודדות בריאה עם סירוב פקודה וימית והמחתרת, בסוף שנות התשעים יש החלטה להתכנס אל הקודש. יש צד שבו אני יכול להצדיק את זה.

"יש תופעה מעניינת של רבנים שלא גדלו כאן, על שירי ארץ ישראל הישנה והטובה ובהתיישבות הדתית העובדת, וגילו את הרב קוק אחרי השואה, אחרי מה שקרה באירופה. אלה הם, למשל, הרב יהודה עמיטל והרב טאו. ובשנות התשעים שניהם קוראים את המפה אחרת מכל אחד אחר בציונות הדתית. מה אתה עושה כשהמציאות הישראלית זזה? הרב טאו בחר ללכת אל הקודש. מבחינתו, משהו נסדק לבלי שוב. צריך להצמיח הכול מחדש. אני לא שם, אני לא 'חייל' של זה, אבל אני יכול להבין את זה. קצת כמו שאחרי מלחמת יום הכיפורים היו קיבוצניקים שחזרו בתשובה, וזה היה מובן. אני חושב שאחרי הפירוק הזהותי של שנות התשעים, הרב טאו הוא אחד הרכיבים בסיר הישראלי שמנסה לבנות אלטרנטיבה".

עד כמה זה קרוב להגותו של הרב קוק, ועד כמה זה ניסיון ליצור משהו חדש, אחר?

"אי אפשר להגיד שזו הבנה שטחית של הרב קוק, אבל זה כן משהו אחר, וצריך לקבל את זה. לא חייבים להיות נאמנים דווקא לרב קוק. ברור שחלק מהקסם הוא שזה מוצג כהמשך של הרב קוק, אבל כל מי שיש לו קצת חוש ריח מבין שזה לא. ולכן זה לגיטימי ושיטתי מאוד בעיניי, אך צריך להיות רגיש לכך שיש כאן מוזיקה אחרת. אם בית מדרש מחליט בשלב מסוים לסגור את השערים, זה בסדר גמור. אני חושב שמה שיפה כאן הוא שהרב טאו לא ממשיך מסורת, אלא עושה משהו שלדעתו חשוב לדור הזה".

מטיבט למרכז ניו יורק

בלומן מלמד כיום בישיבה תיכונית ובכוללים גבוהים, ובעבר גם לימד בישיבות הסדר. כמי ששהה בישיבה שנים רבות, הוא מכיר מקרוב את המשבר שפוקד לא מעט בוגרי ישיבות הסדר במפגש עם העולם שבחוץ. "לא מעט אנשים יוצאים מעולם הישיבות ושואלים מה הם קיבלו שם", הוא אומר, "זה מסובך, כי יש בישיבה המון כריזמה ויראת שמים, אבל לכאורה אתה לא יכול לעשות עם זה כלום. זה נראה כמו חלום רחוק, כי אתה לא יודע מה לעשות עם המטען הזה. זה כמו להיות עשר שנים במנזר בטיבט ולשתות תה, ואז לנחות במרכז ניו יורק. הרי כן עשית שם משהו, היית 'בפנים', ומה עכשיו? איפה זה על המפה במציאות הישראלית? יש מבני דורי שחוו את זה בצורה חזקה מאוד. אנשים התרסקו, אחרים יצאו בשאלה.

"צריך מסלול נחיתה. אני לא חושב שהישיבות צריכות להיות חוגים למחשבת ישראל. הן צריכות להיות מקום שבו עובדים את ה', שזה לא בהכרח נמצא באקדמיה. אולי ישיבות לא צריכות להיות המוסד הזה שמכין לחיים. אם מראש נתאים את הישיבות לחיים, אולי בסוף לא נקבל את הישיבות ולא את החיים.

"כשאני מדבר עם שמיניסטים אני אומר להם: תרשו לעצמכם להיכנס לבועה דתית, לפתח את הדתיות באדם. יש משהו בלפרוש מהעולם ולהיכנס למערה, אבל אז צריך לחזור. יש שנים שטוב להיות בחלום הדתי, אבל אני חושב שאחרי זה צריך להיות מסלול שאפשר לקרוא לו 'תורה אחרי תורה', כמו מודל של תוכניות אלול. יש שנים של רומנטיקה עם הקב"ה ועם הגמרא שלא חוזרות אחר כך, אבל צריך מראש לדעת שזה מה שזה. שהישיבה לא תכריז על עצמה כאמת של החיים, אלא תדע שהיא המנזר בטיבט שמעניק משהו שלא יהיה אחר כך. את המשבר נוכל לפתור אם נבין שהישיבה היא תחנה בדרך, תחנה מוצלחת, אבל היא לא חזות הכול".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בפברואר 2016,ב-גיליון תצווה תשע"ו - 967. סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. האם הרמב"ם סבר שבני אדם שונים אך שווים או שקיימת היררכיה ברורה ביניהם?

    • הרמב"ם סבר שקיימת היררכיה ברורה בין חכמים וטיפשים, וזו אחת הסיבות מדוע משנתו עומדת במחלוקת קשה ונצחית עם משנות והשקפות אחרות.

  2. המבוא של ש. פאוסט וא. ניר יצר ציפיות גבוהות – "תופעה של התחדשות יהודית שבה היחידה מרשה לעצמה לחרוג מתבניות מקובלות", דוגמת מכתבה של דפנה מאיר הי"ד אשר לא היססה להאשים את הרבנים בהתנשאות וחילול השם. האם ההתייחסות של הרב עוז בלומן לעבודת ה' של הבורגנות ש"נורא קל לזלזל בה" ,והגדרתה כ"שבט" של דתיות יהודית ,אינה סוג של התנשאות כלפי הציבור הזה? האם אין כאן סוג של ביקורת המוכרת כל כך של הציבור החרדי כלפי "המזרוחניקים" שיודעים רק להעתיק דבר תורה מהספר שיהיה להם מה להקריא בשולחן שבת?
    הרב שג"ר דיבר על "צירופים חדשים", ולא נראה שהתכוון לצירופי מילים חדשות שחוזרות על טענות נושנות.

    • דווקא דבריו של ר' עוז בלומן, מביעים הערכה לאנשי ה'בורגנות הדתית' שגוזלים מזמנם העמוס כדי ללמוד תורה.

      לגבי דפנה מאיר הי"ד – הדברים שפירסמה בחייה היו כתובים בדרך ארץ כלפי רבנים, גם אם התווכחה עמהם. חבל שפירסמו כאן דברים שכתבה בסערת ויכוח בהתכתבות אישית שלא נועדה על ידה לפירסום.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. בס"ד י"ג באד"ר תשע"ו

    [א]
    דברי הכותב שהרב טאו הולך בדרכו של הרמח"ל הם מן הסתם נכונים, כך היתה גם שיטתם של הראי"ה והרצי"ה, שעבודת ה' אינה מתחילה מסערת רגשות וחוויות מיסטיות, אלא בנוייה על לימוד מעמיק ושיטתי של יסודות האמונה ודרכי עבודת ה'. הזיקה אל משנתו של הרמח"ל, יסודה כבר בבית מדרשו של הגר"א, שהנחה את תלמידו: 'ספר מסילת ישרים יהיה מנהלך'.

    מה שטען הכותב שהקדושה אינה מצוייה בטבע, אינם נכונים לא בדעת הרמח"ל ולא בדעת הרב טאו. הרמח"ל ב'דרך ה', שער א', פרק ד,ח, מדבר על השימוש בענייני העולם, כשהוא נעשה בגבולות הראויים, בהתאם לגבולות שהתירה התורה, באופן שמביא לבריאות האדם וליישובו, ובכוונה להכשיר את העולם לטוב ולא בהיגררות אחר יצרים – בשימוש הנכון של האדם בעולם, הוא מעלה את עצמו ואת העולם כולו ומקרבו לאלקיו.

    אף הרב טאו ותלמידיו אינם מסתגרים רק בעולם הקודש. הרי הרב טאו הקים את המכינות הקדם צבאיות, שהעמידו דור שלם של חיילים ומפקדים בני תורה וחדורי אמונה, שתורתם ואמונתם מעצימה את גבורתם; הרב טאו, שלח את תלמידיו להקים יישובים חקלאיים תורניים. תלמידי הישיבה המתמלאים בידע מעמיק בהלכה, למדנות ומחשבת ישראל – יוצאים אחרי הכשרה תורנית יסודית להיות רמ"ים, מחנכים ורבני קהילות ומקימים גרעינים תורניים.

    [ב]
    דברי הכותב שבני אדם שונים זה מזה, נאמרו כבר בדברי חז"ל, שכשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוים. מהר"ל ב'דרך חיים' על פרקי אבות, כותב שכל בני האדם חתומים בחותמו של אדם הראשון. מהו חותם זה? – שאדם הראשון נברא יחידי, וכך כל אחד מצאצאיו הוא יחידי וייחודי, ואין אדם דומה לחבירו.

    דווקא עובדה זו מחייבת שתהיה מסגרת בסיסית שתהיה משותפת לכל עם ישראל, התורה המגבשת אותו ל'ממלכת כהנים וגוי קדוש', וכדברי רס"ג: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'. וכך גם כשהתפזרנו לכל כנפות הארץ, היו לכולנו אותה תורה שבכתב, ואותה תורה שבעל פה, המשנה והתלמוד שאותם קיבלו כל ישראל, כדברי הרמב"ם בהקדמתו ל'משנה תורה'. והם מהווים את היסוד לכל דברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים עד לימינו.

    עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם, שיסודם בדברי חז"ל, אף הם נתקבלו בכל ישראל, ספרדים, אשכנזים, חסידים ומתנגדים, פשטנים, דרשנים ומקובלים, דתיים לאומיים וחרדים – מסכימים כולם שהקב"ה אחד ואין לו דמות הגוף, והוא משגיח על עולמו, והוא בחר בעמו ישראל ונתן לו תורה נצחית, והוא עתיד לגאול את עמו ואת כלל עולמו.

    על הבסיס המשותף הזה, יש מחלוקות נוקבות בפרטי הדברים, בעיקר בשאלות חדשות שהזמן גרמן. אין להיבהל ממצב זה. רק בחיתומה של תקופה, מגיעים ל'חיתום'. מאות שנים של תנאים נחתמו במשנה. מאות שנים של אמוראים נחתמו בתלמוד. מאות שנים של ראשונים, באו לחיתום חלקי בשלחן ערוך. גם לפעילות התורנית של דורותינו יגיע בע"ה שלב של סידור וחיתום.

    יש גם הרבה הבדלים שאינם כרוכים במחלוקת, אלא בדגשים שונים, אכן יש אנשי מעשה ויש אנשי רוח, יש שכלתניים ויש רגשנים. כל אחד נוטה לפתח תחום אחר בתורה או בחיי המעשה, וביחד הם יוצרים שלימות. ובע"ה, ככל שהתורה תגדל ותועמק, תתרחב ותתברר – תשפיע היא יותר על אלה שנתרחקו, וכל אחד מהם ימצא בה את מזונו הרוחני.

    [ג]
    לגבי הבעיה שהעלה הכותב על בני ישיבה היוצאים אל העולם החיצון ו'מאבדים את הידים והרגלים'

    לענ"ד יסוד היסודות היא הבהירות בלימוד. להגיע לידיעות ברורות בכל נושא שעוסקים בו – בהלכה ובאמונה. להבין את הדיעות השונות וטעמיהם. במה נחלקו ומה מוסכם לכולי עלמא. מי שמשנתו סדורה לו – יוכל להתמודד עם כל השאלות והמבוכות.

    יש כיום הרבה ספרים הדנים ביסודות האמונה והתמודדות עם שאלות שהמודרנה, המדע, שיבת ציון והקמת המדינה העלו. החל בכתבי הרמב"ם וריה"ל, מהר"ל ורמח"ל (עד היום מחזיקנא טיבותא לרב ישעיהו הדרי ראש ישיבת הכותל, שמסר שיעור לתלמידי שיעור א' בספר דרך ה' לרמח"ל), בכתבי בעלי המוסר והחסידות, הרש"ר הירש, הראי"ק קוק ותלמידיו והרי"ד סולובייצ'יק ותלמידיו.

    'דורנו מול שאלות הנצח' לד"ר אהרן ברט, לא נס לחו. 'והארץ נתן לבני אדם' לר"י עמיטל ו'באור פניך יהלכון' לר"א ליכטנשטיין זצ"ל, נותנים השקפת עולם מוצקה 'נתיבות שלום' לרש"נ ברזובסקי מסלונים זצ"ל מתווה דרך לאור החסידות, ו'ישראל קדושים' של הרבנית רות סופר תחי' נותן השקפת עולם מגובשת לאור משנתו של הרצי"ה קוק זצ"ל.

    לא צריך להיבהל מקסמי המודרנה. היא נמצאת איתנו יותר ממאתיים שנה. וחכמי הדורות מצאו דרכים להתמודד איתה – לקחת את הטוב שבה ולהשליך את הסיגים.

    וכמובן לא לנתק את הקשר עם עולם התורה. לקבוע עיתים למקרא ולגמרא להלכה ולמחשבה ולשמור על קשר עם
    רבנים וחברים, ולנהוג באהבה ובסבלנות עם רחוקים. למצוא את המשותף ולא להרבות בויכוחים ומחלוקות חסרות תועלת. אף גאולתם הרוחנית של ישראל באה קימעא קימעא. אין להשוות את עוצמתו הכמותית והאיכותית של עולם התורה הציוני-דתי כיום למה שהיה לפני דור או שניים, 'וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • [ד]
      טענתו של הכותב שהדת 'מעצימה את הדחפים הקמאיים שבאדם' נכונה כלפי דתות אליליות, שהעמידו 'פנתיאון' של אלילים הרבים ביניהם ופולחנים מלאי סערת יצרים.

      לעומתן התורה באה לרסן ולעדן את האדם. התורה מצווה לא רק שלא לפגוע בזולת במעשה, אלא לשמור על כבודו אף בדיבור, ואף בלב, דרשה התורה לאהוב את הרע ולא לחמוד את מה ששייך לו, התורה היא היחידה במשפטי העולם הקדום שקבעה כחוק מחייב את החובה לדאוג לחלש ולזר.

      הסימן המובהק למי שנשמתו עמדה על הר סיני היא: 'ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים', ואכן גם יועציו של מלך ארם יודעים שמלכי ישראל 'מלכי חסד הם'. למלך ישראל היה ברור שאינו רשאי להפקיע את נחלת נתינו, עד שבת מלך צידונים מנסה שכך לא מתנהלת מלוכה.

      אכן הדתות שנוסדו בהשראת היהדות, הנצרות והאיסלאם, לא השכילו להפנים באופן מלא את הדרישות הערכיות של התורה, ומילאו את העולם במלחמות. באיסלאם הביאה הדת לעידון מסויים. שבטים פראיים שהמלחמה היתה בשבילם ספורט אצילי, למדו שנלחמים רק לצורך מטרה ממוקדת הקמת ממלכה איסלאמית, ומעיקרון זה באה היכולת לתת חסות לבני דתות המקבלים עליהם את מרות הממלכה.

      הרבה יותר גרוע המצב בארצות הנוצרים, שם היתה מקודם תרבות, הן של הרומאים והן של השבטים הפראים, ששעשועיהם היו מעשי אכזריות. אף הבאת ערכי האהבה שבתורה להגזמה, כגון הדרישה 'להושיט את הלחי השניה' – הביאה למצב הפוך, הדת נתנה צידוק לנטיות האלימות שהיו מושרשות מאד בתרבותם.

      הנטיה לאלימות ב'תרבות המארב', לא פגה גם כשנחלשה הדת. כל תולדותיה של אירופה רצופים מלחמות. אם משום דת ואם משום התאווה לעוצמה או מאינטרסים כלכליים. השנאה יכולה להיות ניזונית מסוציאליזם או מלאומנות. כיום רואים אנו אפילו שנאה הבאה מ… ליברליות! גם אם בפועל חדלו המלחמות בשל 'מאזן האימה' שנוצר אחרי מלחמת העולם השניה, תרבות האלימות מלובה והולכת על ידי התקשורת והאמנות הההופכים את הדם והזוועה לתענוג לצופים.

      תקנתו של עולם מלא יצרים, פריצות ואלימות, תבוא כאשר יודו שמקור המוסר של האנושות כולה הוא בתורה האלקית ובחזון נביאי ישראל, ויאמרו כולם: 'לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים…' (ישעיהו ב). ואז באמת ישרור שלום בעולם 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • תיקון לסעיף ד

      פיסקה 3, שורה 3:
      … עד שבת מלך צידונים מנסה ללמדו שכך לא מתנהלת מלוכה.

    • תיקון לסעיף א

      פיסקה 2, שורה 3:
      … באופן שמביא לבריאות האדם וליישובו של עולם…

    • 'הפעולות החומריות נעשות פעולות שלימות' (מדברי הרמח"ל שהוזכרו בסעיף א)

      וכך כותב רבי משה חיים לוצאטו (דרך ה', חלק א, פרק ד, ד-ח, ניתן לצפיה באתר 'דעת'):

      'ואולם מעומק עצת חכמתו יתברך היה לסדר את הדברים באופן, שאף בהיות האדם שקוע בחומר בהכרח… יוכל מתוך החומר עצמו והעסק הגופני להשיג את השלימות וההתעלות אל הזוך והמעלה… ומשם יקנה יקר וכבוד שאין כמוהו, בהיותו הופך את החושך לאור…

      וזה כי שם יתברך שמו גבולות וסדרים לאדם בתשמיש שישתמש מהעולם ובריותיו, ובכוונה שיתכוון בהם – אשר בהשתמש בהם האדם באותם הגבולות ובאותם הסדרים ובאותה הכוונה שציווה הבורא יתברך, יהיה אותו הפועל הגופני וחומרי עצמו פועל שלימות, ובו יתעצם באדם שלימות ומעלה רבה…

      אכן, מה שהאדם משתמש מן העולם לצרכו, הנה צריך תחילה שיהיה מוגבל בגבול רצונו יתברך, דהיינו שלא יהיה בו דבר ממה שמנעו ואסרו הא-ל יתברך, ושלא יהיה אלא הראוי לבריאות הגוף וקיום חיותו על הצד היותר טוב, ולא כפי נטיית החומר ותשוקתו למותרות. ויהיה הכוונה בו היות הגוף מוכן ומזומן לכשתשתמש ממנו הנשמה לצורך עבודת בוראו, שלא תמצא לה עיכוב בהיעדר הכנתו וחולשתו.

      וכשיהיה האדם משתמש מן העולם על הדרך הזה, הנה ימצא התשמיש ההוא בעצמו פועל השלימות כמו שביארתי, ויקנה בו מעלה אמיתית כמו שיקנה במעשה כל המצוות כולן, כי גם זה מצווה עלינו, לשמור את גופנו בהכנה הגונה לכשיוכל לעבוד את בוראנו, ונשתמש מזה העולם לכוונה זו ולתכלית זה כפי המצטרך לנו – ונמצאנו אנחנו מתעלים במעשה הזה, והעולם עצמו מתעלה בזה בהיותו עוזר לאדם שיעבוד את בוראו'

      (על חשיבות העיסוק בבניין הארץ וביישובו של עולם במשנתו של הראי"ה קוק זצ"ל – ראו בראיון עם הרב חגי לונדין, 'יישום מבוקר', באתר זה)

  4. לגבי הבורגנות הדתית-

    גם אני גדלתי במחוזותיה וגם לי יש הרבה כבוד לבני הדור של ההורים שלי שרובם לא למדו בישיבות הסדר וגבוהות ולמרות חוסר בלימוד תורה מעמיק של כמה שנים הם בדרכם בנו בתים דתיים עם אהבת תורה וקביעת עיתים לתורה למרות פיתויים רבים הנמצאים מתחת לאפם והחינוך הדתי אליו הם שלחו את בניהם הוא זה שיחזק אותם

    על כך כמובן מגיע הכבוד הראוי , ובכל זאת חשוב לשאוף אל מעבר לכך ולא לקדש באופן אוטומאטי את מה שהיה נהוג ב"בני עקיבא של פעם"

    כמי שגדל בציבור זה במחוזות הבורגנות הדתית של ת"א אני גם מכיר צדדים שראוי לבקר את הבורגנות הדתית (בהכללה כמובן) ולנסות לתקן בה לא מעט דברים

    כל עוד הביקורת באה מאהבה והערכה של הדור הצעיר המתחזק יותר אז מדובר במחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים ושחשוב שתתקיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: