שוברים את הכלים | שלום רוזנברג

 

ישנם מהפכנים אשר מואסים בעולם ועל כן הורסים אותו, אך יש המהרסים בגלל השאיפה לטוב. על אורות וכלים בהגות הראי"ה קוק

בעולם דימויים עשיר ובשפה נועזת מנסה הקבלה לתאר צדדים נעלמים של עולמנו, המסבירים – אם כי בצורה חלקית – את התופעות שסביבנו. בשפה הקבלית בולט במיוחד הדימוי של "שבירת הכלים" ואליו מבקש אני להתייחס כאן.

נתחיל ונאמר שהקבלה מתארת את המציאות שלפני "בראשית", שבה הייתה קיימת סדרת עולמות מופשטים המופיעים זה אחר זה. אחד מעולמות אלו, המופיע על סף עולמנו אנו, הוא "עולם התוהו". בעולם זה יש ספירות, שהן בעצם כלים המכילים אורות. אור בתוך כלי? כל נהג יכול ליצור לעצמו אנלוגיה פשוטה לתיאור הקבלי: צמיג המכונית. הצמיג הוא "כלי" המכיל בתוכו אוויר. כולנו התנסינו ודאי בטראומת הפנצ'ר ברגע קריטי. אולם יש אפשרות טראומתית הפוכה. אם לחץ האוויר יגבר מדי, הצמיג יתפוצץ.

אבל האנלוגיה עדיין אינה שלמה. עלינו לתאר לעצמנו צמיג עתידני, הממולא לא באוויר אלא ב"אורות" מיוחדים. או אז ייתכן שכדי לתקן צמיג שהתפוצץ נהיה חייבים ללקט את הניצוצות היקרים שנתפזרו, כדי שנוכל למלא איתם את הכלים החדשים או המחודשים.

ועתה חזרה לעולם הקבלה. הזכרנו את "עולם התוהו", ובו כלים שבהם אורות. האורות היו רבים ועצומים מכדי שהכלים יוכלו להכיל אותם. הכלים נפלו ובחלקם הגדול נשברו, וניצוצות האורות התפזרו. זאת הייתה קטסטרופה קוסמית, שקדמה לעולמנו. כדי ליצור עולם חדש בר–קיימא, שלב נוסף היה הכרחי. ספירות חדשות הופיעו, התמזגו עם הראשונות ו"תיקנו" אותן. כך נוצר עולמנו המהווה מזיגה בין עולמות. בקבלה הוא מכונה "עולם התיקון" אך אולי אפשר לומר: עולם בתהליך תיקון.

נשמות של תוהו

הקבלה הסתפקה בשפתה הסימבולית ולא נתנה פשר לרעיונותיה. באו מפרשיה ומילאו את החסר, בייחוד החסידות, שפירשה את הסמלים והרעיונות שבספרות הקבלית כייצוג של התרחשויות בנפש האנושית ובמסגרת החברתית. הראי"ה קוק קיבל באופן חלקי את המפתח הזה, והסביר על פיו את רעיון "שבירת הכלים". האורות הם האידיאלים, והכלים, לפי פירושו, מתארים את המסגרות שבחיינו, את הנורמות שעל פיהן אנו מתנהגים "בשמירת המידות הטובות וכל דת ודין".

לפעמים הכלים נשברים – המסגרות הללו (הכלים) נשברות בהתפרצויות הבאות משני כיוונים הפוכים. בכיוון אחד הן נפרצות על ידי פושעים "מחבלים ומהרסים", "מצד קלות דעת והפקרות", על ידי אנשים שפלים "שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא". אם תרצו, אלו כלים ללא אורות. מאידך, המסגרות עלולות להיהרס גם על ידי אידיאליסטים המרגישים שהמציאות אינה מספיק יפה: "האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם".

הנשמות הגבוהות הללו "מבקשות הן אור גדול מאד. כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו… שאיפתן הבלתי–סופית לא תכלה… שואפות הרבה יותר ויותר מהמידה, שואפות ונופלות". השאיפות הגדולות דוחפות נפשות גדולות אלו דווקא אל הרוע והאופל: "[הן] רואות שהנן כלואות בחוקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף – ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע". וכך, המהפכות הגדולות מצליחות בדרך כלל בהבטחתן "עולם ישן עד היסוד נחריבה", אך הן לא מצליחות בבניית עולם חדש על חורבות הישן. המהפכן בעל הנפש הגדולה וה"אורות" הופך פעמים רבות למסוכן. ולכן מובן מדוע בני האדם הסבירים "החלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס" מפחדים מהשאיפות האינסופיות הללו.

הראי"ה קוק מבקש מאיתנו לא לפחד מהאורות החדשים המתגלים. "עולם חדש", עולם התיקון, חייב לקום על ידי מזיגה בין האידיאליזם האוטופי ובין ארגון ריאליסטי של המציאות כך שהיא תוכל להתקיים.

שבירות היסטוריות

דוגמה קשה ל"שבירת כלים" כזו התקיימה ללא ספק במהפכה הצרפתית שהפכה חיש מהר לשלטון טרור. רק לאחר זמן הגיע התיקון, אמנם חלקי, אך עדיין תיקון. שבירת כלים התרחשה גם במהפכות האדומות שבהן השתתפו רבים מבני עמנו. אך שם התיקון מעולם לא הגיע. הרבה פרשיות נכתבו בהיסטוריה על ידי יהודים בעלי "לחץ–אור" גבוה מדי. ואני מתוודה בפניכם שברבות מהן אני מתבייש. יהודים אלו התנכרו באופן מוחלט לכל יחס אחווה ליהודים האחרים. כזו היא פרשת המהפכות הקומוניסטיות בגרמניה ובהונגריה אחרי מלחמת העולם הראשונה, מהפכות שלעניות דעתי היו קטסטרופליות בשביל עמנו.

עד כאן דוגמאות פוליטיות וחברתיות. אולם שבירת הכלים מתרחשת גם בתחום האישי. רבים מאנשי עולם התוהו הם דמויות המקסימות אותנו בכריזמה שלהן ובחלומותיהן. הם מעטרים את התרבות בזכות כיסופיהם אל האורות. אולם אלו דמויות שפעמים רבות מדי זורעות הרס וחורבן בעולמם הפנימי של החולמים. אולי פרידריך ניטשה ויוסף חיים ברנר היו דוגמאות כאלה. אולם בכל אדם שוכנת סכנת שבירת הכלים. ארשה לעצמי להציע דוגמה: האהבה. האהבה היא אור, הנישואים הם כלי. לדאבוננו, לא מעט פעמים הופכת הזוגיות לכלי ריק חסר אורות וניצוצות. כנגד זה חייב האדם להילחם בכל כוחו וליצור בתוך החיים הרגילים נאות מדבר שבהם ישמור על אורות הרומנטיקה.

אך קיימת גם הסכנה ההפוכה: הרבה יצירות רומנטיות מתארות את האור הרב השובר את הכלים, סערות הרסניות שעליהן אין לאדם שליטה. פעמים רבות באים בני אדם לחשוב שהכלים כולאים אותם והם שוברים אותם. זהו "עולם התוהו" המפתה. באופן פרדוקסלי עלינו לבנות את הנישואים ככלי המכיל את אורות האהבה אך גם המסוגל להישמר משבירה. ואולי לא יהיה זה אבסורד לצפות לעולם התיקון שבו אורות וכלים יכולים לבנות עולם חדש, יותר הרמוני. זהו התיקון שעלינו לעשות, הן בעולם החיצוני והן בעולמנו האינטימי.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' אדר א' תשע"ו, 12.2.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בפברואר 2016, ב-גיליון תרומה תשע"ו - 966, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: