לפני שאגיב לדברי המתכתבים הנכבדים, אבהיר דבר חשוב. הנחת היסוד שלי הינה שאין שום איסור הלכתי לעלות להר הבית, למקומות שהם מחוץ לחיל (לגבי טענותיו של אבי, אתייחס בהמשך). מעולם, לא היה איסור כזה ולעולם לא יהיה כי אי אשפר להמציא איסור בייחוד בעידן שאין לנו סנהדרין (שישב על הר הבית! דרך אגב). הנחת יסוד זו מבוססת על העדויות שבידינו המצביעות על העובדה שיהודים עלו להר הבית במהלך הדורות:

הרמב"ם (אגרות הרמב"ם עמ' 224):
"וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת שש ועשים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון … ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בד' ואכילה ושתיה. א-להים יעזרני על הכל ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה אמן.
(הבית הגדול והקדוש הוא ביטוי תלמודי לבית המקדש עיין ברכות מח ע"ב)

וכן ישנם עדויות רבות על כך שהיה על הר הבית בית כנסת ליהודים במשך הרבה זמן. ראו למשל ר' אברהם בר חייא בספרו מגילת המגלה עמ' 99 – 100:
ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג [הזה] נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש המעוז, שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסלי טעותם בתוכו, והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר היא כנגד התמידים, כי מיום שגברו אלו הרשעים לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה.

(להרחבה בנושא בית הכנסת שעמד על הר הבית, אני מפנה אתכם למחקרו של בן-ציון דינור " 'בית תפילה ומדרש', ליהודים על הר הבית בימי הערבים" מתוך ספרו "במאבק הדורות" כרך שני עמ' 134 – 170, שם מובאות שאר העדויות)

וכן מעיד המאירי (בית הבחירה, שבועות דף טז עמ' א):
ומנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו

וכאמור שהמקור המפורש ביותר הוא תשובת הרדב"ז (ח"ב, תרצא) שמעיד על המנהג הרווח של עלייה להר ושלא מיחו בידיהם. ועוד אשוב לתשובה זו בהמשך דבריי.

ולכן אם במהלך הדורות עלו להר על סמך המסורת הברורה שכיפת הסלע הוא מקום המקדש כפי שמעיד הרדב"ז, אין אדם יכול לבוא היום ולהטיל ספק במסורת זו ולמעשה להוציא לעז על כל הדורות הללו של עולים (אלא אם כן הוא מצליח להוכיח שהם טעו). לפי זה, כאשר אני בא לדון בדעת הרב קוק, אינני בא ללמוד האם מותר לעלות להר הבית במקומות המותרים אלא אני בא "ליישב" כיצד גדול עולם כמו הרב קוק יכול לאסור דבר שנהגו בו היתר במהלך הדורות. ועל כן כאשר נמצא לפניַ מקור שניתן לפרש אותו בשני אופנים (בהמשך דבריַ אראה איך העמדת יחיאל את דברי הרב אינה רק פחות מפולפלת מהעמדתי אלא אף יותר) אעדיף לפרש את דברי הרב בהתאם למנהג הידוע והמקובל מדורי דורות. ואמנם אין אני תמים ורוצה לעוות מקורות ולכן, והיה ותצליחו להוכיח לי שאני טועה ואכן הרב קוק אסר דבר שנהגו בו היתר, אפרסם מיד התנצלות שטעיתי בדעת הרב ואמנם אמשיך לעלות ולעודד עלייה להר הבית ואשאר ב"צריך עיון" גדול על דברי הרב.

ולגופו של עניין:

יחיאל,

1.

א. ראשית, כל המקורות שהבאת היו ידועים לי לפני כן ולכן אני ראוי לחוות דעתי בנושא כלשונך.

הנך מתעקש לטעון שמקום המקדש בדברי הרב הוא כלל הר הבית כאשר אתה בעצמך מביא את דבריו בכרוז "מקום המקדש והר הבית" ומכאן (לפי הנחתך שהרב הראשי אומר דברים ברורים וחד משמעיים) שבכל המקומות האחרים הוא מתייחס אך ורק למקום המקדש בלי הר הבית! והנה בכרוז עצמו שבו מופיע האיסור של כניסה להר הבית, הרב הסביר, במקור שהבאתי, מה הייתה כוונתו והיא רק למקום המקדש העתיק. ואם תאמר הרי בפועל היה כתוב הר הבית ומקום המקדש משמע ששניהם אסורים, תשובתי היא ש"הר הבית" השונה ממקום המקדש בכרוז אינו אלא הר הבית ההלכתי שדרוש טבילה כדי להיכנס אליו ולא כלל הר הבית הפיזי של היום שכולל גם הרחבות שאליהן ניתן להיכנס בלא טבילה. הרב הדגיש את האיסור של כניסה להר הבית (ההלכתי) כאשר הוא פנה לציבור שהוא בוודאי לא מקפיד על טבילה לפני העלייה ובתור רב הראשי הוא ראה לנכון לאסור חד משמעית עלייה להר הבית ההלכתי. ראה שלפי פירושי כל המקורות מתיישבים היטב ואין שום סתירה. אך לפי פירושך שמקום המקדש הינו הר הבית אתה מתבקש להסביר למה בכרוז הוא חרג מלשונו הקבוע.

ב. דבריך תמוהים. הרי לפי פירושך אין החוקר שואל לעניין, במה העובדה שהרב מפרסם הזהרות שלא ללכת לשטח חארם סותרת את העובדה שיהודים נהגו להתקרב לכותל גם אם הכותל הוא חלק מהחארם, הרי רחבת הכותל אינה חלק מהחארם! לא הצלחתי לעקוב אחרי הלוגיקה בדבריך ובינתיים אין דברי הרב יוצאים מפשוטם.

לגבי טענתי שהרב קוק סבר שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, אין זה מופרך כלל ועיקר מאחר ורבים הבינו שזאת כוונת הרדב"ז כמו שלהלן נראה.

2.
"נרשם בשולי הגליון בו הוא נתפרסם: 'נוסח העדות תוקן עפ"י בירור עם כבוד הרב" אין בכך שום ראיה שהרב אישר את הנוסח הזה. מה שכתוב כאן הוא שעורכי העיתון עשו בירור אצל הרב. האם ידוע לך מה הם ביררו ומה הם לא ביררו? וראה בעצמך שהעורכים של מאמרי הראי"ה כתבו לפני המשפט הזה "נתפרסם פרוטוקול מדוייק של דיוני ועדת החקירה ובה מופיעה נוסח עדותו של הרב זצ"ל במלואה. אולם העדפנו את הנוסח הזה, שנתפרסם בעתונות, מפני שהוא תמציתי וקולח, ומפני שנרשם בשולי הגליון וכו'".

הוויכוח עם הרב הירשנזון אינו ראיה כלל כי הרי, יש לצרף למחלוקת זו את המרכיב האידיאולוגי. הרב הירשנזון חשב שאין לצפות להקרבת קורבנות בבית המקדש ולמעשה הבית כנסת שהוא רצה לבנות היה אמור להוות בית מקדש בלי קורבנות. הרב השיב לו שהוא טועה השקפתית באופן חמור ועל כן ברור שהוא לא הציע לו להקים את הבית הכנסת שלו גם בשטח המותר כאשר הוא למעשה יעקור את הציפייה לבית המקדש האוטנטי.

3.
אני חושב שדי למה שהראנו לעיל כדי להבין שהרב קוק מבחין בין מקום המקדש לבין שטח הר הבית ולכן אין להביא ראיה ממקורות שאינם שייכים לכתבי הרב.
ואולם ברצוני להתייחס כאן לתשובת הרדב"ז. תשובתו החשובה של הרדב"ז נמצאת כאמור בח"ב סי' תרצא. כל המעיין בתשובה זו מבין היטב שהרדב"ז דן בשאלה עד איפה ניתן להתקרב אל כיפת הסלע (לא הר הבית!) והאם מותר להיכנס אל העליות הבנויות מסיב ל"רמה". למשל ניקח משפט מדגים מתוך התשובה " הילכך מי שעולה בעליות אשר לרוח מערב או הנכנס לראות מהפתח אשר לצד מערב צריך לשער שיהיה בינו לבין הכיפה יותר מאחד עשר אמה" אף אחד לא יוכל לטעות כאן, מדובר על העליות הנמצאות על ההר ולא מחוץ להר, מי שטוען אחרת אינו אלא מסלף את דברי הרדב"ז. ולכן תשובת הרדב"ז היא ברורה המנהג הפשוט והכשר הוא לעלות להר הבית אך לא להתקרב לכיפת הסלע.

ואולם האחרונים הקשו על הרדב"ז בכמה נקודות שלא היו להם ברורות מתוך תשובתו. למעשה הקושיות הללו הובילו אותם לחשוב שהרדב"ז אינו יודע מה הוא שח ואמרו שיש בדבריו "שרשרת שלימה של טעויות ועירבובים שאין עליהם מענה". כמובן שקשה מאוד לקבל דברים כאלה, כאילו הרדב"ז גדול המשיבים בזמנו כאשר הוא נדרש להורות לרבים איך לעלות להר בלי לעבור על איסור ענה בקלות ראש בלי בדיקה מעמיקה. היעלה על הדעת שבזאת חטא הרדב"ז?!

למעשה הרב ישראל אריאל הראה שהאחרונים הקשו על הרדב"ז כי הם לא הכירו את הטרמינולוגיה שלו שהייתה מקובלת בזמנו. אני מפנה לחוברת "בית ה' נלך" שבה יש כמה פרקים על תשובת הרדב"ז. שם הרב אריאל מראה שבלשון הרדב"ז "מקום המקדש", הוא העזרה ההלכתית, וה"עזרה" היא שטח הר הבית. שם הוא מביא סימוכין מבני התקופה ובכך פותר את הקושיות של האחרונים על הרדב"ז ובפועל מראה שהרדב"ז עשה עבודה מדויקת להפליא של בדיקה ומדידה על ההר והוציא תשובה ברמה מקצועית גבוהה מאוד. לא אחזור כאן על כל הדברים שהרב אריאל כתב אך לגבי השאלה אודות הכותל המערבי שמשמע לכאורה מדברי הרדב"ז שהוא כותל העזרה, הרב אריאל מסביר שיש כאן טעות דפוס ודבר זה מוכח מאחר שאם לא כן יש לחשוד שהרדב"ז היה נתון לסכיזופרניה כאשר במשפט בסמוך הוא טוען שניתן לעמוד ברוח מערבת מהכיפה ואם הוא סבר שכותל העזרה נמצא בקצה ההר כי אז דבר זה לא ייתכן עיי"ש.

ובסוף אומר שגם אם יש שאלות על הרדב"ז, שוב הפשט הוא שהוא מעיד על מנהג לעלות להר הבית עד שטח הכיפה וזה אי אשפר למחוק!

אבי,

א) כנ"ל הרב קוק חשש לתשובת הרדב"ז לפי הבנתו שכותל המערבי הוא כותל העזרה. הוא לא הורה היתר בצד השני כי הרי הבנה זו ברדב"ז היא כאמור תמוהה ועל כן אי אפשר לסמוך רק עליה.

ב) ציין נא את המקור המדויק.

ג) בני ישראל אשר עלו להר במהלך הדורות לא חששו לטומאה היוצאת מגופו של אדם והרב קוק לא רמז בשום מקום שהוא חושש לכך. ולגופו של עניין טומאת זב היא מחלה וחזקת האדם להיות בריא. עיין במקורות הבאים: הרב טוקצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש ח"ד עמ נ, ר"ש וינגרטן ב"תורה שבעל פה" י"א עמ' רו וכן הרב שילת תחומין ז' עמ' 506.

ה) מסורת מדורי דורות שמעיד עליה הרדב"ז "מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב" (שם). האיסור כרת שייך רק לטמא מת שנכנס אל העזרה. היום אדם שאינו מתקרב ל"רמה" אינו מקרב לעזרה ולכן אינו מתקרב לאיסור כרת לפי מסורת זו. היום המחקרים מאשרים את המסורת הזאת לאור ממצאים בשטח. לסקירה קצרה וברורה עיין משנה תורה (מהדורה מפעל משנה תורה) בנספח בסוף ספר עבודה ח"א.

בברכה,
יוסף

עד כאן הערתי בכמה נקודות בנושא של שיטת הראי"ה קוק בעניין. כעת אעבור בלי נדר להתייחס לדבריך לגבי המנהג בימי הראשונים.

7. קביעתך: "אי אפשר להמציא איסור בייחוד בעידן שאין לנו סנהדרין" – איננה מדוייקת בהקשר הנוכחי.
ודאי כבודו מכיר את דברי השולחן ערוך (יו"ד ריד, ב): "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם. ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן…" אם כן, הציבור יכול לקבל על עצמו חומרות, גזירות ותקנות.
כך, למשל, נהגו האשכנזים שלא לשאת אשה שנייה (ואף שחרם דרבנו גרשום הוא רק לאלף החמישי, מ"מ נהגו האשכנזים שלא לשאת אשה שנייה גם לאחר מכן, כמבואר ברמ"א אה"ע א, י), אע"פ שככל הנראה ניתן להביא מקורות שנשאו שתי נשים (או אכלו קטניות בפסח) קודם למנהג זה. גם המנהג שפנויות לא יטבלו לנידתן פשט בכל ישראל, וכך עוד הרבה מנהגים אחרים, שנוסדו אחר חתימת התלמוד.
וא"כ מנהג שנהגו ישראל במאות שנים האחרונות (בהם ישבו בירושלים ת"ח מופלגים מכל העדות, והיה קשר מכתבים ושליחים בינם לרבני הגולה לגווניהם), להימנע מעלייה לכל הר הבית (והכוונה לכל השטח שבין הכותל המערבי למזרחי), מנהג זה מחייב את כל ישראל (ועכ"פ בירושלים…), גם אילו בימי הרמב"ם או הרדב"ז היה המנהג להיכנס להר הבית.

8. לגבי מקורות על המנהג בארץ ישראל, יש להבדיל בין מקורות המעידים על חכמי ישראל המוכרים לנו ובין מקורות המעידים על יושבי ארץ הקודש בתקופה זו, שמחמת הגלות הקשה לא נותרו בארץ ישראל בני תורה. לדוגמה, כידוע, עד התפשטות הרי"ף חשבו שבארץ ישראל ראש השנה הוא רק יום אחד (בעל המאור ביצה ג.), וזאת "לפי שגלינו גלות שלימה ובעונותינו לא נשאר בארץ ישראל בימים ההם אלא מעטים ואינן בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול והוחלף להם בשאר ימים" (מלחמות ה', שם). (לסקירה קצרה אודות העניין, ניתן להסתכל במבוא ל'מחזור המפורש').

9. כך יש להתייחס למובא במאירי שהיה מנהג להיכנס למקום המקדש עצמו בטומאה, שוודאי דבר זה הוא שלא כהכרעת ההלכה (כדעת רוב ככל הראשונים וכהכרעת האחרונים, וייתכן שאין מי שחולק על זאת, והאריך בכ"ז הראי"ה במשפט כהן סי' צו), וממילא אין שום משמעות תורנית למנהג שגוי זה.
(כתבתי דברים אלו בהנחה שהיה מנהג כזה, אך הרב זלמן קורן שליט"א כתב לשער שהמנהג היה שהתפללו ליד הכול המערבי, והמאירי שלא היה במקום סבר שהכוונה לכותל המערבי של המקדש; ובקובץ תורה שבעל פה, גיליון עשירי, ובעוד ספרים כתבו שככל הנראה מסגנון לשונו של המאירי נפלה שם ט"ס, וכוונתו לומר שמנהג שלא להיכנס להר הבית, ואכמ"ל).
והאריך בכל זה בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' א אות נ (וכ"כ מנחת יצחק הנ"ל, אות טו, ובעוד הרבה ספרים).

10. לכן, אין להתייחס לשמועות על בית כנסת בהר הבית, כל עוד לא נדע על חכם מובהק מרבותינו הגאונים/הראשונים שהתפלל שם (או שהביא בדבריו את המנהג להתפלל שם). לעומת זאת, ישנם מקורות ברורים על חכמי ישראל שהתפללו הר הזיתים (למשל, ספר חסידים, פורמה, סי' תרל, על רב האי גאון; שלשלת הקבלה לראב"ד, על מנהג בזמנו) או בסמוך לכותל המזרחי (ראה להלן) או בסמוך לכותל המערבי.
(קיבוץ נוח ונגיש של מקורות אלו נמצא בקונטרס 'הר קודשי', ניסן תשע"ה, עמ' 96 ואילך; אע"פ שיש בסקירה זו אי-דיוקים בכמה נקודות, ומכללן בשיטת הרדב"ז).

11. לגבי הרמב"ם, כידוע הוא לא התפלל בבית המקדש עצמו, והביטוי "הבית הגדול והקדוש" מכוון לבית כנסת חשוב בירושלים, כמו בדברי המהרי"ק (שורש ה'), וכפי שנתבאר במנחת יצחק הנ"ל (ח"ה סי' א) אות טז (ובעוד ספרים).

12. ושוב, כל הדיון לגבי המנהג בימי הראשונים (נקודות 8-11) לא רלוונטי לימינו, אחרי שנהגו שלא להיכנס שם במאות השנים האחרונות, וכנ"ל בנקודה 7.

13.יש להתפלא שבכל הדברים של כבודו לא הוזכר המקור ההלכתי החשוב ביותר בנוגע לזיהוי נקודות בארץ ישראל, הלא הוא ספר 'כפתור ופרח'. ולא בכדי…
ה'כפתור ופרח' שהיה בארץ ישראל (בניגוד למאירי) ובדק את המסורות השונות ואת מידת אמנותם, העיד (עמ' קיג במהד' הנ"ל) שהמנהג לא להיכנס להר הבית, מעבר לכותל המזרחי. כמו כן, הוא לא הזכיר – וכנראה גם לא הכיר – מסורת הקובעת שאבן השתייה היא בכיפת הסלע (וראה תחו"מין כח עמ' 472).

20. עוד נקודה מהותית:
כבודו טען בביקורתו על החוברת של הרב צבי ישראל טאו שליט"א: "נראה שיש כאן הנחת יסוד בעייתית. איך הפרשנות הרעיונית יכולה להשפיע על הלכה?", אולם הדברים מתמיהים, שכן הכל יודעים ששאלות הלכתיות שונות (בדבר היתר מכירה, גיוס לצה"ל, תשלום מיסים, ועוד) תלויות בהשקפת עולמו התורנית של הפוסק. לכן, נחוץ לברר היטב את השקפת עולמו הרוחנית של הראי"ה קוק בנוגע לעלייה להר הבית, כדי לטעון שעמדתו ההלכתית הייתה משתנה בשינוי נסיבתי מסוים.
זו הייתה טענת ד"ר דותן גורן, כי מעבר לוויכוח ההלכתי עומד ויכוח הנוגע לתפיסת העולם. הרב ישראל אריאל שליט"א (למשל), מאמץ כל פרשנות אפשרית בכדי לטעון שחובת בניית המקדש ועלייה להר הבית הן מצוות הנוהגות אף בזמן הזה, ולשם כך הוא מרחיק את כל החששות והספקות השונים בנוגע לעניין. לעומתו, הראי"ה קוק – לפחות לפי טענה זו – אימץ גישה אחרת לחלוטין בנוגע למקדש להר הבית, וממילא בכל ההכרעות המעשיות של עלייה להר הבית (ועוד נושאים דומים) הוא יהיה זהיר יותר ומתון יותר.

שלום,

ישר כח עצום לרב אבי קלמן על ההרחבה המרתקת והמנומקת בעניינים ההלכתיים.

כאמור, תגובתי הייתה רק מצד הבירור ההיסטורי והעובדתי, ולא נכנסתי לסוגיות הלכתיות, ולכן שמחתי לראות את ההתכתבות המדוייקת הזו. אינני מצליח להבין את טענותיו של ר' יוסף לברן שכנגד, אך לא באתי לעסוק בזה.

איני מוצא לנכון להאריך בדבר הברור כשמש – שהרב קוק באגרותיו התייחס ל"הר הבית" כפי שהוא נראה כיום לעיננו, ולא לשום דבר אחר ("הלכתי").
כמו כן ברור כשמש שהלשון "מקום המקדש" בכרוזים ובאגרות, שהרב כתב לציבור הרחב שברובו כלל לא מכיר את המושג "ההלכתי", אף היא מכוונת על ההר. על כל היקפו.
אך למי מהקוראים שעדיין מסופק בדבר, אצרף כאן קישור ל"ספר לתייר" משנת תרפ"א, בתוספת רקע קצר. אחרי זה נראה לי שהדיון יכול להסגר:

בזמן השלטון התורכי על ארץ ישראל לא היתה אפשרות להתארגנות יהודית רשמית שתעסוק בתיירות וכד' משום שהשלטון כלל לא אהב ביקורים כאלו. בתרע"ט החל להתבסס המנדט הבריטי בארץ ישראל כעובדה קיימת, ההכרה במוסדות היהודיים החלה להתממש כחלק מהחזון של "בית לאומי ליהודים בארץ ישראל", ושערי הארץ נפתחו לפעילות רשמית עם הכרה במוסדות היהודיים כגופים שפועלים לקראת ה"מדינה שבדרך".

מתוך כך, הוקמה חברת "אקספרס ארץ ישראלי", והוציאה לאור ספר מדריך תיירותי בשם "ארץ ישראל וסוריה הדרומית", ושם מוצעים מגוון סיורים ומסלולים, עם הסבר והדרכה למטייל הלא מצוי. ממש כמו ספרי טיולים ומסלולים שיש היום. סביר להניח שספר זה היה אחד הפופולארים בקרב התייר היהודי המצוי.

http://hebrewbooks.org/46796

הספר נכתב על ידי י. פרס, ציוני נלהב, מורה בבית הספר של מונטיפיורי, ומנהל במשך 40 שנה של "בית הספר למל" הנודע לשמצה, ואשר הוחרם על ידי רבני ירושלים. פרס לא כתב את הספר מתוך אורח חיים דתי אדוק. ואכמ"ל. בספר יוחד מקום רחב לטיול בירושלים ובמרכזו סיור ארוך ומקיף בהר הבית, כולל כניסה למבנים שבו. כפי שכותב ד"ר גורן, אלו שפרצו את האיסור המקובל מזה דורות, היו יהודים חילוניים. אם כן, "חידוש העליה להר הבית" לא באה מתוך עולם התורה וההלכה. ודי בזה למבין.

למשל, בתחילת ה"ביקור בהר הבית" כתוב בספר הנ"ל בעמ' 157: "מקום המקדש, שהוא השטח הכי יפה בירושלים – צורתו כריבוע בלתי משוכלל, מדתו בצדו המערבי, הוא הצד היותר ארוך, 490 מטר…". וכן הרבה, ראו שם.

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46796&st=&pgnum=157&hilite=

הראי"ה קוק, שהחל לכהן כרב הראשי לישראל בדיוק לפני 95 שנה (אדר תרפ"א), החל לפרסם כרב ראשי כרוזים רשמיים שמתייחסים להצעות של מדריכי טיולים וכד' כדוגמת חברת התיירות הנ"ל, אשר מציעים ליהודים, חילוניים בעיקר, שלא מכירים את מנהג המקום משום שמעולם לא היו בארץ…, לבוא ולסייר בהר הבית כחלק מביקורם בארץ.
בספר הנ"ל מופיע כל הזמן המינוח "מקום המקדש" על כלל הר הבית, ולפעמים מוזכר רק המינוח "הר הבית" ולפעמים נזכרים שניהם כאחד "הר הבית מקום המקדש".
והראי"ה קוק מחה והודיע ופרסם בכל האמצעים שעמדו לרשותו שהכניסה להר אסורה, והתבטא לפי הניסוח המקובל באותם ימים. פעם כך ופעם כך. ואולי הקפיד לומר את המילים "הר הבית ומקום המקדש" כדי שלא יעשו 'דיוקים' בלשונו כאילו רק ל"מקום המקדש" אסור להכנס אך לא להר הבית, או שרק ל"הר הבית" אסור להכנס, אך לא למקדש הקדוש, דהיינו לצורך מצווה וכד' (כפי שהיו שחשבו אז שהכניסה למקדש היא מצווה, מתוך בורות).
לכן אין שום יסוד לנסיון לדייק מלשון הרב בכרוזים כאילו יש איזו חלוקה בין הר הבית למקום המקדש, לא הלכתית ולא גאוגרפית.
הרב הורה לכולם להמשיך במנהג המקובל בירושלים מימי השל"ה הקדוש שלא להכנס לכל ההר, ולא המציא שום איסור.

יחיאל

אבי, שלום וברכה מצטער על האיחור.

א.
1) הגעתי למסקנה זו בעקבות עדותו של הרב בוועידה שאליה לא התייחסת כלל ועל פי ההבחנה העקבית בדברי הרב בין "מקום המקדש" לבין "הר הבית". על כן אבקש ממך להתמודד עם גוף הטענה.
2) כל הדיון בשאלה האם הרב קוק חשש לשיטת הרדב"ז הינו צדדי ואינו שייך לגוף הטיעון. הוא נבע מהשמועה שהרב נמנע מלגעת בכותל. מעשה זה אינו מלווה בשום נימוק ולכן הוא אינה מהווה סתירה לטענתי. אני יכול להעלות על דעתי עוד מאה סיבות להתנהגות הזאת של הרב (אולי הרב סבר שאין לגעת בכותל שמא יחשבו שהוא קדוש כאשר הוא סתם הרחבה מאוחרת של הרומאים, למשל). ניסיתי לטעון שהרב סבר כשיטת הרדב"ז אליבא דמי שרואה במעשה הזה מניעה הלכתית נטו. על כן אינך חייב לקבל הסבר זה ועדיין אין זה מערער במאומה על טענתי המרכזית.
3) לא חיפשתי מישהו כזה אבל לפי מה שעניתי ב-2 אין בזה צורך כלל.
4) ציין נא את המקור ברמב"ם לדבריך. אגב, שוב אינך מבחין בין מקום המקדש לכל שטח הר הבית. כפי מה שאמרתי לעיל סי' צו מתייחס רק למקום המקדש ולא לכלל הר הבית.
5) ציין נא בדברי הרב מקום אחד שבו הוא אומר שיש לחוש שסתם אדם הוא בחזקת זה (טענתך) לא מצאתי רמז לכך בדברי הרב שאתה מפנה אליהם.

ב.
6) והיה ודבריך נכונים בדברי הש"ע (ואיני בטוח בכלל אבל נניח את זה) כידוע לך שמנהג שנוגד את ההלכה, יש לבטלו כפי שגדולי ישראל במהלך הדורות מיחו במנהגים לא ראויים (כגון ביטול ברכת כוהנים וכדומה שלא מצאו לזה הצדקה ועוד הרבה דוגמאות לכך עיין בכרך הראשון של "מנהגי ישראל" של הרב שפרבר). אם כן, טענת עולי המקדש שחושבים שיש בעלייה להר הבית קיום מצוות שונות כגון כיבוש הארץ ועוד (לא אפרט כאן ואני שוב מפנה לחוברת של הרב אריאל) אמורה לבטל את התוקף המנהג הלא נכון הזה.
7) חוץ מזה כפי מה שטענתי אין כאן שום מנהג אלא אילוץ מהשלטונות אשר מנעו מהיהודים לעלות ולכן זה ממש דומה לעלייה לארץ ישראל ולגבי מה שאמרת שאין איסור עלייה לארץ בהלכה, דבריך תמוהים בעיני וכי נעלמו ממך דברי התוספות בכתובות קי ע"ב "והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם"? אם כן היו דעות האלה במהלך הדורות שאין לעלות לארץ.
8) כנ"ל
9) טיעוננו שקולים בדברי הרמב"ם (למרות שאני עדיין חש שהרמב"ם לא היה משתמש בביטוי כזה לגבי בית כנסת אבל אין בידי להוכיח זאת) ולכן אין אני נסמך עליו בטענתי.
10 – 11) הכפתור ופרח אינו מנמק את דבריו ועל כן אי אפשר להעמיד אותו מול דברי הרדב"ז ונימוקיו ולהשתמש בו כבסיס לשיטת האוסרים.
12 – 13) הסתירה הזאת בדברי הרדב"ז אינו ניתנת לפתרון בכך שהוא הסתמך על מדע ישן. כפי מה שכתבתי לעיל וכפי מה שהראה הרב ישראל אריאל, הרדב"ז סותר את עצמו באותו משפט כלומר שמצד אחד מותר להיכנס מערבית לכיפה ומצד שני זהו מקום העזרה. על כן יש כאן סתירה לוגית ואין זה קשור להסתמכות למדע שגוי כפי מה שאתה מנסה לטעון. אם כן מי שאינו מנסה ליישב את דברי הרדב"ז אינו אלא מוציא אותו כטועה וכמטעה את הרבים בלי שום אחראיות. ההסבר של הרב אריאל הוא בינתיים הסביר ביותר.
ולגבי מה שאתה מעלה בדברי הרדב"ז שהוא מודד את הקפ"ז אמות מהכותל ההיפך הוא הנכון וז"ל "ואם העליות הם בצד צפון צריך לשער מכותל מערבי לצד המזרח באורך קפ"ז אמות כל העליות הבנויות באורך זה הם בניות על אורך העזרה ממזרח למערב וכל העליות הבניות חוץ מאורך זה לצד מזרח או לצד מערב אינם בכלל האיסור" כלומר העליות מצד מערב מחוץ לקפ"ז אינן אסורות! משמע שיש חלק במערב בין הכותל המערבי לעזרה שהוא מותר.
(ולגבי מה שאתה מזכיר בשם הרב שילת אין זה מופיע במקור שציינת)
14) איני מצליח לראות איך ניתן להבין את המקורות שהוא מביא עם הפרשנות הקלסית למושג "עזרה". כמו כן הרב אריאל אינו עושה אוקימתא כאשר הוא מדבר על שלושה כתלים, זאת פשוט מציאות הלכתית ובשטח. יש כותל העזרה, כותל המערבי של הר הבית המקורי וכותל המערבי של היום שהוא מאוחר לכולם.

ג.
17 – 18) אכן לגבי בניית המקדש ישנם ספיקות רבים. אלא שבהלכה, ספק אינה מובילה לביטול מצווה אלא להתמודדות הלכתית. למשל הפוסקים מתלבטים מהי הרגשה בימינו לענייני נדה. ספקות רבות נפלו ואף פוסק לא חשב שההשגחה הובילה לכך שיש לבטל את הלכות נידה בגלל הספק הזה. למעשה הספקות הללו דורשים עיון והעמקה ורבים וטובים עושים זאת. ואם כבר נרצה ללמוד מה הייתה דעתו של הרב קוק מול הספקות הללו, ניתן לראות גישה מקלה למדי כפי מה שהוא כותב בסי' צד שאין צורך בכוהנים מיוחסים, כי הייחוס הוא רק חומרה. זהו חידוש מהפכני של הרב. על כל פנים אין הוא למד מכך שאין כוהנים מיוחסים שאין מצווה לבנות בית מקדש.
19) דרישות אלה אינם שייכות לכל הדורות אלא רק לדור שנכנס לארץ כפי שהלשון מורה על כך, והראיה הגדולה לכך היא שהרמב"ם לא הזכיר שום תנאי כזה בהל' בית הבחירה ולומדי הרמב"ם המכירים את סידורו הנפלא יודעים שלא יעלה על הדעת שתנאי כה בסיסי בהלכות בית המקדש לא יופיע בהלכות הרלוונטיות אלא במקום אחר לגמרי. (דומה לטענה נגד מי שאומר שהרמב"ם פותר את לומד התורה משירות צבאי על פי מה שהוא כתב בסוף הל' שמיטות ויובלין ולא רמז לכך בהל' מלכים ומלחמותיהם).

ד.
21) התייחסתי
22) לא הצלחת לשנות את דעתי ואני נשאר בעמדתי שהרב היה כיום מתיר את העלייה להר. בנוסף אני רוצה להבהיר דבר חשוב. גם אם לא הצלחתי לשכנע אותך, אתה לכל הפחות יכול להודות שהדברים אין כ"כ ברורים כמו שיש שמנסים להראות באומרם "הרב קוק אסר את העלייה להר הבית". אני חושב שהדיון (הפורה) שלנו הוביל אותנו למסקנה ברורה והיא .. שזה לא ברור (שוב בעיניי זה ברור). על כן אם תרומתי היא רק זאת, די לי. כי אם לא ברור מה הייתה דעתו של הרב כיום אין להשתמש בו בפסקים העכשוויים.

בברכה
כל טוב.

וכעת נעבור על סדר המספור.
א.
1) טענת שהראי"ה שאסר את העלייה להר הבית בכרוזים רבים, בכמה וכמה מכתבים, ובשיחות רבות, אסר זאת דווקא בלא טבילה (וכד'). ושאלתי אותך על הבסיס לטענתך, ולא נעניתי, מלבד הציון לדבריו בוועדת החקירה (אליהם ביקשתני להתייחס). יש להעיר על זאת:
ראשית, כידוע למר, לדבריו בוועדת החקירה ישנן שלוש נוסחאות, שתיים מהן אוסרות את העלייה להר הבית כליל, ואחת מחלקת "מקום המקדש" ובין שאר שטח ה"חרם" (- ה'הקדש' הערבי). ההיגיון נותן, להעדיף את הנוסחאות המתאימות למכלול דבריו, ולא את הנוסחה הסותרת את התנהלותו האישית (כנודע) ואת כלל כתביו. (וזאת מעבר לוויכוח המחקרי מה מידת הדייקנות של הכותבים שערכו בירור עם הרב לעומת כותבים שלא נהגו כך).
ובפרט, אחר שהציע ר' יחיאל הסבר אחר לנוסחה השלישית, ולפיו אין כלל ראיה לטענתך, ברור שאין בכוח מקור זה לעשות 'אוקימתא' דחוקה בכל שאר כתביו (עשרות מקורות שציינת שאתה מכיר), 'אוקימתא' שאיננה מתאימה ג"כ להתנהלותו המעשית של הראי"ה (והארכתי בזה לעיל).
ובפרט אחרי שהראי"ה דיבר על המניעה מלהתקרב ל"חצרות בית המקדש" כמובא בגוף הכתבה וכנ"ל.
ובפרט שמדובר על דקדוק הלכתי, שבתחום זה קשה מאד לסמוך על הכותבים והרושמים, בטח שלא בהשוואה לדברים העולים מכרוזים עליהם חתם הרב עצמו, מאגרות מפורשות שכתב, ובעיקר מתשובותיו ההלכתיות במשפט כהן (צו) ובטוב ראי"ה זבחים. (ולטעמי, גם מהתנהגותו המעשית בפועל).

בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי הרמב"ם באגרותיו:
"…וכל המניח דברים שאמרנו, שהם בנויים על יסודי עולם, והולך ומחפש בהגדה או במדרש או בדברי אחד מן הגאונים ז"ל, עד שימצא מילה לפי פשוטה, ישיב בה על דברינו, שהם דברי דעת ותבונה – אינו אלא מאבד עצמו לדעת, ודי לו מה שעשה לנפשו… אלא כך ראוי למי שהוא מבין ולִבו נכון למול דרך האמת: שישִׂים עניין זה המפורש בתורה – עיקר ויסוד שלא ייהרס, ויתד תקועה אשר לא תמוש, וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי רז"ל חולק על עניין זה, ידרוש ויבקש בעין לִבו עד שיבין דברי הנביא או החכם, אם יצאו מכוונים כעניין המפורש בתורה – הרי מוטב, ואם לאו – יאמר דברי הנביא הזה או חכם זה, איני יודע דברים שבגוון [= בפנימיותם], ואינן על פשוטם".
(אגרות הרמב"ם, מהד' הר"י שילת, מעלה אדומים, ירושלים תשנ"ה, ח"א עמ' רלו-רלז)
לענ"ד, כך גם ראוי להתייחס בנידון שלנו, ולהתאים מקורות חריגים להנהגה הקבועה של הראי"ה קוק זצ"ל, כפי שעולה מכתביו המפורשים, מאגרותיו, מהנהגותיו וכו', למקום החריג, ובפרט שכמדובר במקור שיש לו נוסחאות אחרות, המתאימות היטב להנהגתו הרגילה, ושאף הוא יכול להתפרש אחרת וכנ"ל. (ובפרט שהתנהלותו של הרב ממשיכה מסורת של התנהלות בני ירושלים עיה"ק ורבניהם במאות השנים האחרונות).

אגב, לשונך: "ההבחנה העקבית בדברי הרב בין 'מקום המקדש' לבין 'הר הבית' " – איננה מדויקת לענ"ד. הרב הדגיש תמיד את איסור הכניסה, הן "למקום המקדש" והן "להר הבית", כפי שהאריכו דותן גורן (בגוף המאמר) ור' יחיאל (בתגובתו הנ"ל), כלומר, באופן "עקבי", הרב לא חילק ביניהם.
גם בתשובתו במשפט כהן סי' צו (ובמקבילתה בטוב רא"י זבחים החדש), הרב משתמש באופן עקבי במילים "מקום המקדש", אך הרב מבהיר שכוונתו לכל הר הבית (כי גם "זבים וזבות יכנסו למקום האיסור"), בפסקה שכבר הפניתי אליה בסעיף 5.

2) הטענה שהמעשה של הראי"ה שלא הכניס אצבעותיו בסדקי הכותל היא "שמועה" חסרת נימוק, היא כלל לא מדויקת (בלשון המעטה). – זו לא שמועה בעלמא, אלא דבריו שאמר בנו, כמובא בספר 'למקדשך תוב' (של הרב שלמה אבינר שליט"א), ושם מופיע גם הנימוק.
ראוי לציין ג"כ שזו דעת רבים מחכמי ירושלים, ובהם המהרי"ל דיסקין, האדר"ת ועוד (וכך פסק ג"כ הגרי"ש אלישיב, כמובא בספר 'אשרי האיש' יו"ד ח"א). דברי האדר"ת מופיעים ג"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' א אות א), וכלל לא יפלא שהראי"ה נהג כדעת חותנו (בזו"ר) זצוק"ל.
[כמובן, האבני נזר ואחרים התירו להכניס ידיים בסדקי הכותל המערבי, ולא באתי לנקוט עמדה, אלא רק לציין להנהגתו של הראי"ה קוק זצ"ל.]

אגב, הרעיון המשונה: "אולי הרב סבר שאין לגעת בכותל שמא יחשבו שהוא קדוש כאשר הוא סתם הרחבה מאוחרת של הרומאים", דבר הסותר את כל הגישה של הרב למקום קדוש זה, מעבר לתמיהה היכן ראינו שאין לגעת בדבר שקדושתו נמוכה יותר. (ומעבר לעובדה שהנהגה זו של הרב מנומקת באופן הפוך וכנ"ל).
מעבר לכך, המחשבה כאילו אם נזלזל בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, נקרב בכך את הבית השלישי, היא טעות קריטית. הדרך להתעלות למדרגת המקדש עוברת דווקא דרך הכותל המערבי, והיחס המרומם כלפיו.

3) שאלתי אותך מקודם, אם הראי"ה חשש שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, מדוע הוא נכנס לשם בנעליו? מדוע הוא לא מחה בנכנסים לרחבת הכותל ללא טבילה? ומה עם נשים בטומאתן?
לטענתך הראי"ה חשש רק לסברא שהכותל המערבי הוא גם הכותל של הר הבית וגם כותל העזרה, דבר תמוה מאד (כי זו סברא מחודשת, נגד פשטי הסוגיות בכ"מ, ראה בתחו"מין ח"ג עמ' 422 ובמעלין בקודש ל' (פסקה ט' במאמר של הרב קורן) באריכות.
– האם היה בכלל מישהו שהציע רעיון זה קודם לרב זלמן קורן? מדוע הראי"ה חשש לכך (לטענתך)?

2-3) לטעמי, הטיעון שהראי"ה חשש לשיטת הרדב"ז שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, – הוא חסר ביסוס ואיננו נכון. היות וגם כבודו מודה שהוא חסר ביסוס, כדאי שכבודו יכתוב זאת בפירוש (כנגד דבריו לעיל שהדברים מפורשים באגרת לבולס, דבר שאם הבנתי נכון, גם כבודו חזר בו מזה, כי שם כלל לא מפורש "חשש" שהכותל הוא כותל העזרה, אלא קביעה שהוא כותל המקדש, דבר שיכול להתפרש – כותל הר הבית או כותל העזרה או כותל ההיכל, ואם הראי"ה "קבע" שזהו כותל העזרה, מדוע אסר את הכניסה לכל הר הבית, ולא התיר להיכנס לצִדו המזרחי? ומדוע בא לרחבת הכותל בנעליים?).

4) מקור דברי הרמב"ם שציטטתי ("שאסור להיכנס לכתחילה לאותו ההר הנכבד אלא לאיזה עניין מענייני העבודה") הוא בפירוש הרמב"ם למשנה (ברכות פ"ט מ"ו, נד.).
[לגבי המשפט כהן, כבר הערתי למר שקביעתו איננה מדויקת כלל].

5) השאלה על מי חובת ההוכחה (ואבאר דבריי).
אתה ציינת שהרב לא הזכיר חששות אחרים מלבד הכרת, אך זה לא נכון. הרב כתב תשובה על השאלה האם האיסורים להיכנס בטומאה למקום הקודש נוהגים בזמן הזה. הוא לא התייחס דווקא לכרת, אלא לכל דיני טומאה. (וזאת הייתה הערתי).
מכוח מסקנתו שקדושת המקדש וירושלים "קידשה לעתיד לבוא", הוא אסר את הכניסה לכל הר הבית (אע"פ שהוא הזכיר בתשובה את הדין שטמא מת, ואפילו מת עצמו, מותר להיכנס בהר הבית). השאלה למה, וייתכנו תשובות שונות; אך לענ"ד אי אפשר לבסס מסקנות על הקביעה שהרב לא הזכיר טומאות אחרות, כי הוא לא הזכיר שום נימוק ספציפי לאיסורו להיכנס לכל ההר (מלבד שאיסורי כניסה בטומאה נוהגים בזמן הזה).
במילים אחרות: הטענה שהראי"ה חשש לספק של "מחנה שכינה" איננה כתובה בדבריו בדיוק כמו שהחשש שכל אדם מישראל הוא ספק זב איננו מפורש בדבריו.
לסיכום: הרב אסר את הכניסה לכל הר הבית, ונימק זאת בכך שקדושת המקום (ואיסור הכניסה אליו בטומאה) קיימים גם בזמן הזה. הרב לא פירט לאיזה טומאה מסויימת הוא חושש, אף שידע (והזכיר זאת בתשובה בפירוש) שלטמא-מת, ואף למת עצמו, מותר להיכנס להר הבית. יתכנו השערות רבות מה טעמו של הרב, אך כולן רלוונטיות היום כמו בימי הרב עצמו.

ב.
6) ראשית, אינני מבין מדוע כבודו מטיל ספק בדברי השו"ע המפורשים שהבאתי.
שנית, לטענת כבודו המנהג הוא שלא כהלכה, אך כדאי לשים לב שרבים מחכמי ישראל בדורות האחרונים (לפחות מהשל"ה, פאת-השולחן ואילך, ובכללם רוב ככל רבני ירושלים וחכמיה, כולל הראי"ה קוק עצמו) החזיקו בו בנחישות. לומר שזהו מנהג "שלא כהלכה", צריך עזות פנים מופלגת.
כדאי לשים לב להבדל בין ההתייחסות המזלזלת של כבודו במנהג זה ("המנהג הלא נכון הזה"), לעומת יחסו הרציני והמעמיק של רבי צדוק הכהן מלובלין, שעמד (בתשובתו הנ"ל) על אותה שאלה, התקשה בה הרבה, ובסוף תירץ אותה לפי דרכו. אני מציע לכבודו ללכת בדרך של גדולי ישראל, ולא לזלזל במסורת הדורות.
(אגב, גם בנוגע לברכת כהנים בחו"ל, יש להעיר על דבריו ואכמ"ל.)
שלישית, לטעון שמנהג זה הוא בניגוד להלכה כי יש 'עניין' להתפלל על הר הבית, לענ"ד היא טענה שגויה, כפי שהטיעון שחומרת בנות ישראל לפרוש ז' נקיים מכל דם הוא מנהג שלא כהלכה, כי הוא מונע מפו"ר ועוד מצוות, הוא טיעון שגוי. (וי לשים לב, שם מדובר בחובות גמורות המחייבות כל יהודי, ולא ב'עניין' בעלמא).
מעבר לכך, צריך להיות ישרים, לציין שהראי"ה קוק עצמו המשיך במסורת המנהג המקובל, ולא ראה אותו כנוגד להלכה, ואדרבה. (ושוב, עיקר הדיון שלנו הוא על עמדת הראי"ה קוק זצ"ל, ולא על עמדתך האישית).

7) אתה טוען שלא מדובר על מנהג, אלא על אילוץ מפני הסכנה. כמדומני שזו שגיאה היסטורית, שבהרבה שנים (במאתיים שנים האחרונות) יהודים יכלו לעלות להר הבית, והרבנים (למשל, הראי"ה קוק והרב זוננפלד) פרסמו על האיסור שבדבר דווקא מפני שהיו שעלו על הר הקודש. גם השל"ה ופאת-השולחן כתבו על *האיסור* שבדבר (ולא רק על המנהג להימנע, שהיה מקום לטעות ולתלותו בסכנה). גם רבי צדוק מתייחס לדבר כמנהג הלכתי, ולא כאילוץ מפני הסכנה.
(כמובן היו תקופות שהייתה מניעה 'ביטחונית' מלהיכנס להר הבית, אך היו גם תקופות שלא, ובאותן תקופות היו שרצו לעלות להר, ורבני ירושלים מחו בעדם; כך למשל, הראי"ה קוק, מחה כנגד בתי-ספר שרצו לעלות להר הבית.)
לגבי עלייה לארץ, *אולי* הנוסח שלי ("שום פוסק") היה מוגזם, אך גם ר"ח הכהן לא כתב שיש איסור לעלות לארץ, אלא שאין מצווה. שנית, כבודו מכיר את דברי הפתחי תשובה (אה"ע עה ס"ק ו) המפורסמים ש"כל הפוסקים ראשונים ואחרונים" חלקו ע"ד ר"ח הכהן (והמהרי"ט ועוד כתבו שאלו דברי תלמיד טועה), וגם החזו"א באגרתו כתב שמצות ישוב הארץ הוכרעה ע"י הרמב"ם והרמב"ן, וידוע כמה שאף הח"ח לעלות. למיטב ידיעתי, שום פוסק לא הזכיר "מנהג" שלא לעלות, ולכן ההשוואה תמוהה.

[בסעיף 8 לא ענית כלל לטענותיי, שמדובר בהנהגה מנומקת ע"י הכפתור-ופרח, השל"ה, הפאת-השולחן ועוד, ודבריהם מבוארים בהרבה מתשובת הרדב"ז, בה ישנם קשיים עצומים, שעד כה לא נמצא "נגר ובר נגר" שיפתור אותם בדרך מרווחת, כפי שהעירו רבים, וראה להלן סעיף 10].

10-11) כתבת שהכפתור ופרח איננו מנמק את דבריו, אך כבר ציינתי לעיל שהוא כן מנמק, ואף ציטטתי את דבריו (לשיטתו, יש איסור דרבנן לטבול יום להיכנס לכל הר הבית). אדרבה, מדובר בדברים המבוארים בהרבה מתשובת הרדב"ז.

12-13) ראשית, ההסבר של הרב ישראל אריאל שליט"א איננו מיישב את הנתונים המספריים שברדב"ז, והוא מתעלם מכמה וכמה מדבריו המפורשים. לכן, אין לראות בדבריו כלל "פתרון" לבעייתיות שבתשובה זו, גם אם פתרונות אחרים גרועים יותר (לדעתך).
לעומת זאת, הטענה שהרדב"ז לא ידע את מיקומה של כיפת הסלע, מיישב את כל דבריו הפלא ופלא, והוא גם הגיוני, כי מכיוון הרובע היהודי והירידה ממנו לכותל (וכן בחלק המערבי של הרחבה) – כיפת הסלע נראית קרובה מאד לכותל המערבי, וייתכן שכך חשב הרדב"ז (כפי שמאריך הרב זלמן קורן שליט"א לטעון ולבסס, ראה בספרו חצרות בית ה', פ"א סעיף ח-ט, עמ' 39-42, ובמעלין בקודש ל').
בכל אופן, איזה משפט לטענתך הרדב"ז סותר את דבריו (לפי הטענה האחרונה)?

עוד כתבת: "ולגבי מה שאתה מעלה בדברי הרדב"ז שהוא מודד את הקפ"ז אמות מהכותל ההיפך הוא הנכון וז"ל 'ואם העליות הם בצד צפון צריך לשער מכותל מערבי לצד המזרח באורך קפ"ז אמות כל העליות הבנויות באורך זה הם בניות על אורך העזרה ממזרח למערב, וכל העליות הבניות חוץ מאורך זה לצד מזרח או לצד מערב אינם בכלל האיסור'. כלומר העליות מצד מערב מחוץ לקפ"ז אינן אסורות! משמע שיש חלק במערב בין הכותל המערבי לעזרה שהוא מותר."
– דבריך אינם מובנים לי. מהיכן מדד הרדב"ז קפ"ז אמה?
באופן פשוט, כוונת הרדב"ז, שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, לכן, צריך למדד קפ"ז אמה (= שיעור העזרה) מכותל זה (- "לשער *מכותל מערבי* לצד המזרח באורך קפ"ז אמות"), ומכאן ואילך למזרח או למערב (= מערבית לכותל המערבי) הוא מחוץ לעזרה.
(כמובן, גם דברים אלו יתבארו יותר לנוכח הכרת המציאות, לפיה לא ידעו היכן הכותל המערבי ממשיך צפונה, עד שהיו שחששו ששוּק אל קטאנין, הנמצא מערבית לכותל המערבי, הוא בתוך הר הבית, אך הרדב"ז שלל זאת, מפני שזה מרוחק הרבה מן הכיפה, והוא סבר שהכותל המערבי הוא במרחק י"א אמה מהכיפה, כפי שהאריך הרב זלמן קורן שליט"א וכנ"ל, ודו"ק בזה).

(לגבי דברי הרב יצחק שילת שליט"א, אכן טעיתי בציון המקור, מעלין בקודש גיליון ד [ולא: ה, כפי שכתבתי בטעות], עמ' 161, ע"ש שהנתון של קל"ה אמה סותר את קביעת הרדב"ז לגבי זיהוי אבן השתייה וגם לפרשנותו של הרב ישראל אריאל שליט"א, כי ממנו רואים שהרדב"ז סבר שהכותל *הדרומי* הוא כותל העזרה עצמה.)

14) דברי הרב ישראל אריאל שליט"א הם אוקימתא, כי הוא טוען שהיה *בימי הרדב"ז* כותל מערבי נוסף (מזרחית לכותל המערבי 'שלנו'), שלא קיים בימינו. האם יש לכך ביסוס היסטורי/ארכאולוגי? (עכ"פ הוא לא מביא, ומדבריו נראה שזו סברא בעלמא).
(אגב, ראה בספר 'חצרות בית ה", פ"א סעיף ז, עמ' 38, המאריך להשיב על טענה דומה לפיה היה כותל מערבי נוסף, פנימי לכותל המערבי הידוע, דבר הנשלל גם מבחינת הידיעות ההיסטוריות שלנו, וגם מגוף תשובת הרדב"ז ע"ש).

כתבת: "הרב [ישראל] אריאל אינו עושה אוקימתא כאשר הוא מדבר על שלושה כתלים, זאת פשוט מציאות הלכתית ובשטח. יש כותל העזרה, כותל המערבי של הר הבית המקורי וכותל המערבי של היום שהוא מאוחר לכולם."
בפשטות, יש רק שני כתלים: כותל העזרה וכותל הר הבית. האחרון הוא 'הכותל המערבי' שלנו. כותל העזרה כנראה חרב לפני למעלה מאלף שנים, ומאז ומעולם לא היה כותל נוסף בינו ובין הכותל המערבי שלנו.
שוב, טענתו שהכותל המערבי עליו דברו חז"ל (והראשונים) הוא כותל העזרה הופכת את שבועת הקב"ה "שאינו חרב לעולם" (שיר השירים רבה ב, ד; ועוד) ל…
(את דברי ר' בנימין מטודלה אפשר להסביר בדיוק כפי שהוסברו דברי הרדב"ז לעיל, הוא חשב שכיפת הסלע צמודה לכותל המערבי, כפי שנראה למתבונן מכיוון מערב וכנ"ל, כפי שניתן לראות בתמונה שבספר 'חצרות בית ה", פ"א סעיף ט, תמונה 10, עמ' 42, ובמאמרו ב'מעלין בקודש' ל. וראה גם מש"כ ע"ד ר' בנימין מטודלה הרב זלמן קורן עצמו, שם סעיף ג-ד, עמ' 32, 34-36).

15-16) כבודו לא התייחס לטענות 15-16 בדבריי (בתגובתי הקודמת)…

ג.
17-18) כפי שציינתי בפתיח, בסעיפים אלו מתגלה השוני התפיסתי בין גישת הראי"ה קוק זצ"ל ובין הגישה של כ"ת (ועוד רבים ממתירי העלייה להר הבית).
הטיעון שהזכרת ("שבהלכה ספק אינו מוביל לביטול מצווה") איננו מדוייק כלל. אם הספקות הם כ"כ מקיפים עד שאיננו יכולים לקיים את המצווה, אזי אנו נמנעים מלעשותה (בלית-ברירה). כך נמנעו במשך כל הדורות מללבוש תכלת בציצית, ולא השתמשו באיזה צבע מסופק שאולי מתאים ודומה לתכלת האמיתית. (כמובן, אין דמיון בין דוגמאות אלו לדיון לגבי הרגשה בנדה).
מסיבה זו דנו הראשונים והאחרונים בכמה וכמה ספקות בנוגע לבניין המקדש ו/או להקרבת קורבנות (ובהם: מקום המזבח, ייחוס הכוהנים, זיהוי התכלת לבגדי כהונה), וראו בספקות אלו (אם הם אכן נכונים בפרמטרים הלכתיים קלאסיים) מניעה מוחלטת מהאפשרות לבניין המקדש והקרבת הקורבנות.
כך גם סבר הראי"ה קוק, כמוזכר בכמה מקומות בכתביו, ובהם בתשובותיו (ההלכתיות!) במשפט כהן (סי' צא-צב).
כבודו מקשה מדבריו במשפט כהן סי' צד, ואדרבה, שם כתב: "…ובאמת אם נגיע למדה זו לבנות ביהמ"ק…" משמע שעוד לא הגענו לכך. (כל דבריו שם, הוא שכשיבוא הזמן לבנות המקדש, ימצאו הפתרונות לקורבנות, אך לא שכעת אין בעיה לבנות מקדש וכו').
ואדרבה מדבריו שם מבואר כטענתי הנ"ל, שהספקות ההלכתיים המונעים כעת את האפשרות לבנות מקדש ולהקריב קורבנות, יפטרו כשיבוא הזמן להקים את המקדש, דהיינו, המישור ההלכתי מתאים למישור הרעיוני, שכעת עוד לא הגיע הזמן להקמת המקדש, ולכן מתעוררות מניעות הלכתיות ומעשיות להקמתו, אך עוד נשוב לעבודת הקורבנות, ולכן שנוכל להקים מקדש יפטרו ג"כ הספקות ההלכתיים בנוגע להקרבת קורבנות, ממש כמו שהרב מסביר בנוגע למניעות מקיום מצות "שופטים ושוטרים" ולדן דיני נפשות, ראה אגרות הראי"ה, ח"א, סי' כ, עמ' כ, ד"ה והנה כדי.

(אגב, רבים מהחולקים על הראשונים והאח' הנ"ל, סברו שניתן ליישב בעיות אלו בצורות שונות, אך לא העלו על דעתם את השיטה שכשיש ספקות איננו מבטלים מצוות, אלא שסברו שהספקות הללו תשובתם בצִדם, למשל, כי – לדעתם – לא נחוץ לעבודה במקדש כהנים מיוחסים או שיש כאלו.)

19) הטיעון שהלכה זו (שהקמת מלך והכרתת זרע עמלק קודמות לבניין המקדש) נאמרה רק לדור שנכנס לארץ לענ"ד חסרה ביסוס, ובפרט שבתורה כתוב קודם המצווה לבנות את המקדש "והניח לכם מכל אויבכם", משמע שרק בתנאי זה (עי' סנהדרין כ:) יש מצווה לבנות המקדש. ומדוע להפריד את הפסוקים, חצי לדרוש לכל הדורות וחצי רק לדור הנכנס לארץ?
(אינני יודע מהיכן הסקת ש"הלשון מורה על כך" "שדרישות אלו אינן שייכות לכל הדורות, אלא רק לדור שנכנס לארץ", הלשון "בשעת כניסתם לארץ" בא לשלול אפשרות לקיום מצוות אלו בחו"ל, כפי שהעיר רש"י שם, וכ"ה בספרי ע"ש, וכן לקבוע שקיומן ע"י כלל הציבור ולא ע"י יחידים, ראה ספר החינוך מצוה תרד).

אוסיף, שהחינוך (סוף מצוה תצה) כתב שמצות בניין המקדש "נוהגת בזמן שרוב ישראל על אדמתן", ובפשטות מקורו בגמרא בסנהדרין הנ"ל (ראה שם מצוה תצז ודו"ק), וכך ראיתי ג"כ בשם הגרי"ש אלישיב. א"כ, לפחות לשיטתו, עדיין לא הגיעה העת לבנות את המקדש. האם יש ראשון החולק עליו *בפירוש*, וסובר שחובת הקמת המקדש בזה"ז קודמת להקמת מלך ולמלחמת עמלק?

לגבי העובדה שהרמב"ם הזכיר תנאי זה רק בהלכות מלכים, זו אולי קושיה, אבל קשה להוציא ממנה מסקנה כה נחרצת (מבלי ראיות מפורשות). אני משער שאם תחפש תמצא עוד כיו"ב. למשל, את דיני התשובה והווידוי של יום הכיפורים מביא הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב ה"ז, ולא בספר זמנים (דוגמה זו דומה יותר מאשר דברי הרמב"ם על "אשר נדבה רוחו אותו" בסוף הלכות שמיטה ויובל).
מעבר לכך, אף לדידך, מניין ששאר הראשונים מסכימים לו בזה?

ד.
21) לא התייחסת. ובפרט לשאלה 2 (מדוע לטענתך הראי"ה אסר את הכניסה להר הבית *ההלכתי*?)
22) שוב, לא הראית שום נימוק מבוסס ויציב לטעון שהראי"ה שאסר לעלות להר הבית בזמנו (ולא רק לשטח העזרה) היה מתיר זאת היום. אם יש לך נימוק טוב, אנא תאמר אותו; ואם לא, יש להישאר בעמדה שהראי"ה אסר ואוסר את הכניסה להר הבית (גם בזמנינו).