בינתיים, מחכים | דותן גורן

הראי"ה קוק התנגד לעלייה להר הבית ולאקטיביות אנושית ביחס להקמת המקדש, ופעל למימוש חופש התפילה היהודי דווקא בכותל המערבי ולהקמת בית כנסת גדול בסמוך לו

בחודשים האחרונים פורסמו מאמרים של רבנים ואנשי רוח שונים המצדדים בעלייתם של יהודים להר הבית. בין היתר התייחסו הכותבים למשנתו של הראי"ה קוק ובדבריהם נרמז או נטען כי הוא לא התנגד לעלייתם של יהודים בטהרה להר הבית, ואם לדייק לחלקים המותרים שבו לפי שיטתם ההלכתית. יש אף המגדילים לעשות וקובעים כי במציאות של ימינו פסיקתו ההלכתית של הראי"ה הייתה בוודאי בעד עלייה יהודית להר הבית. המחברים מבססים את מסקנותיהם בנושא על עדויות וממצאים דלים ומוטעים, לעתים תוך שימוש מגמתי בכתביו של הראי"ה. כאן אבקש לבחון בקצרה את העובדות לאשורן ולהעמיד דברים על דיוקם ההיסטורי ולאו דווקא ההלכתי.

‭"‬להשמר‭ ‬מהאיסור‭ ‬של‭ ‬הכניסה‭ ‬למקום‭ ‬המקדש‭". ‬מבט‭ ‬אל‭ ‬הר‭ ‬הבית‭, ‬2015 צילום‭: ‬מירי‭ ‬צחי

‭"‬להשמר‭ ‬מהאיסור‭ ‬של‭ ‬הכניסה‭ ‬למקום‭ ‬המקדש‭". ‬מבט‭ ‬אל‭ ‬הר‭ ‬הבית‭, ‬2015
צילום‭: ‬מירי‭ ‬צחי

המתחדשים האינטליגנטים עולים

בהיותו הרב של יפו והמושבות כתב הראי"ה בשנת תרע"ג (1913) אל הנהלת בית–הספר גימנסיה הרצליה בשכונת אחוזת בית (ראשיתה של תל–אביב). במכתבו הוא דרש מהמורים להקפיד על שמירת השבת ולמנוע את כניסתם של התלמידים להר הבית בטיולם לירושלים, "שעל ידם לא יחולל כבוד הדת וכל קודש, למשל חילול שבת ביחוד בפרהסיה, ואיסור הכניסה למקום המקדש" (אגרות הראיה, כרך ב, עמ' קנז).

 בתכתובתו האישית ולא בפרהסיה הראי"ה מתח ביקורת נוקבת על כניסתו של הברון אדמונד רוטשילד להר הבית במהלך ביקורו בירושלים בשבט תרע"ד (פברואר 1914):

פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים ואף על פי שלא הפסידאת ערכו הגדול בתור מיסד הישוב, ובשוגג או בדרך מי שהכל הוא בשגגה בא מעשה לידו, וד' הטוב יכפר ויקח טוב.

במקרה הנדון בחר הראי"ה לסנגר על "הנדיב הידוע" ותלה זאת בפזיזותו, אלא שהאחרון היה מודע היטב לאיסור ההלכתי ונכנס להר הבית גם בביקוריו הקודמים בעיר הקודש.

מדבריו אלו של הרא"יה ניתן ללמוד כי בראשית המאה העשרים החל להתערער הטאבו שמנע מיהודים לעלות להר הבית. תהליך זה התרחש כתוצאה מהתפתחות היישוב החדש בירושלים, מהתחזקות התיירות המודרנית לעיר ומביטול הצורך ברישיון לביקור במקום הקדוש. חיזוק לכך נמצא בעדותו של יהודי ירושלמי מערב פסח תרע"ד (אפריל 1914), שלפיה נוהגים תיירים יהודים ובני היישוב החדש לבקר בהר הבית לעיני כול, וזאת למגינת לבם של בני היישוב הישן:

כפעם בפעם הרבה מן האורחים שלנו והרבה מן המתחדשים האינטליגנטים הדרים בעיר הזאת; ואף גם כתות כתות מתלמידי בתיהספר הידועים עם מוריהם בראשם מבקרים את "הר הבית" בראש גלי עוברים ושבים משער לשער, הולכים ובאים פנימה, אשר בעוונותינו אסור לנו הדבר הזה… (מוריה, 2.4.1914, עמ' 2).

במהלך שהותו של הראי"ה בלונדון במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא נשאל אם מותר לבנות בית מקדש שלא על מנת להקריב בו קרבנות. על–כך השיב הראי"ה בכ"א בחשוון תרע"ח (6.11.1917) כי אין מצווה לבנות מקדש ללא הקרבת קרבנות, אך חיווה דעתו כי אין איסור לבנות מקדש גם שלא על מנת להקריב בו בהדגישו כי "אם יהיה רצון ד' שנבנה בית המקדש גם קודם שיבוא משיח ותתגלה הנבואה ויראו הנפלאות לא יהיה כל כך עיכוב בדבר" (משפט כהן, צד, עמ' קעח–קפ). מבחינת תיארוך הדברים חשוב לציין כי הצהרת בלפור ניתנה ימים ספורים לפני–כן (2.11.1917), אך פרסומה הרשמי נדחה בשבוע ולכן הראי"ה לא היה מודע לה בעת תשובתו.

אין דורכים במקום הקודש

כשלושה חודשים לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בירך הראי"ה את משלחת ועד הצירים בראשותו של ד"ר חיים ויצמן, שיצאה אל ארץ–ישראל מטעם ההסתדרות הציונית בעקבות הצהרת בלפור. במכתבו מכ"ח באדר תרע"ח (12.3.1918) הצביע הראי"ה על קדושת מקום המקדש והורה לחברי המשלחת להישמר מפני כניסה לתחום הר הבית ולהוסיף לשאת תפילה בכותל המערבי:

אתם בטח תתנו כבוד בתום ובהוד לכל קדשינו, אתם תהיו אורחים ומבקרים גבוהים של המקומות הקדושים שלנו ולא תשכחו לקדש את הנקודה המקודשת קודש קודשים של ארצנו הקדושה, זהו מקוםהמקדש, באותה יראתהכבוד הגדולה שכל ככלישראל כולו בכל הדורות מקדש אותו מזמן חורבן ביתמקדשנו, להיזהר מלדרוך על המקום הקדוש יותר מהגבול המסומן שאנו מותרים לדרוך עליו על פי משפט התורה. טמאימתים אנחנו, ועד הזמן אשר תבוא טהרתנו, בעת אשר הישועה השלמה תופיע, אין אנחנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ובפחד, בגודלרוח ובטחון נמרץ, לפני הכותל המערבי ושם שופכים את לבנו, את הלב הישראלי (אגרות הראי"ה, כרך ג, אגרת תתעח, עמ' קסזקסח).

במענה לשאלות הרב חיים הירשנזון בכסלו תר"פ (דצמבר 1919) חזר בו הראי"ה והביע התנגדות נחרצת להקמת מקדש ללא קרבנות. היה זה מספר חודשים לאחר שובו לארץ–ישראל ומינויו לתפקיד רבה של ירושלים. בשנתיים הבאות (1921–1920) נמנע הראי"ה מלהכריע בסוגיה ההלכתית של עליית יהודים להר הבית וצידד בהשארת המצב הקיים על כנו מחמת הספק. בדבר הקרבת הקרבנות עמדתו הייתה כי יש להמתין עד לגאולת ישראל:

בענין מקום המקדשלעניות דעתי אין בידינו להכריע זה הספק של מחלוקת הראשונים, והדבר נשאר בספק של כרתובענין הקרבנותונקיים בעזרת השם כשתבוא הישועה, ונבואה ורוח הקודש ישובו לישראל (אגרות הראי"ה, כרך ד, אגרות תתקצד, אכב, עמ' כגכה, מחמט בהתאמה).

בציפייה לביאת ימות המשיח ולבניין המקדש ייסד בראש חודש חשוון תרפ"א (אוקטובר 1920) את ישיבת "תורת כהנים" נוכח הר הבית ללימוד הלכות הקודש והמקדש. בכך הושפע הראי"ה מידידו, הרב ישראל מאיר הכהן (כגן) מראדין (ה"חפץ חיים"), שהתמסר ללימוד וביאור של סדר קודשים. כרב הראשי האשכנזי לארץ–ישראל פעל הראי"ה בשנים הבאות למימוש חופש התפילה והפולחן היהודי בכותל המערבי. במסגרת זו שקד בין היתר על גיוס כספים לרכישת רחבת הכותל ולפינוי בתי שכונת המוגרבים במטרה להקים במקום בית כנסת גדול ומפואר "בעד כל האומה סמוך למקום מקדשנו".

לא נכנסים לחצר

לאורך תקופת המנדט החזיק הראי"ה בדעה כי בניין בית המקדש ועליית יהודים להר הבית אינם קשורים לאקטיביזם יהודי התובע לגביהם זכויות מידיות אלא לגאולה משיחית המלווה בניסים ונפלאות שלאדם אין שליטה עליהם. לא מן הנמנע כי פסיקתו ההלכתית בסוגיה נשענה גם על ההתרחשויות הפוליטיות והביטחוניות בארץ–ישראל, אך הוא דבק בה עד לפטירתו בג' באלול תרצ"ה (1.9.1935).

כך למשל בעדותו בפני ועדת החקירה הבריטית לבדיקת הגורמים לפרוץ מאורעות תר"פ בירושלים (אפריל 1920) התייחס הראי"ה לסוגיית המקומות הקדושים בארץ–ישראל והדגיש את חזון הנביא ישעיהו:

אין לנו כל רצון מעשי לכבוש אותם בכח כי הרי מאמינים אנו שבוא יבוא היום וכל העמים יודו כי המקומות הללו שייכים ליהודים ואז יהיה הר הבית למקום תפלה בשביל בני כל העמים (הצפירה, 28.6.1920, עמ' 3).

בתפקידו כראש רבני ארץ–ישראל אסר הראי"ה באופן פומבי את הכניסה להר הבית ולמקום המקדש. בעקבות פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים ובהתקרב חג הפסח תרפ"ה (אפריל 1925) הוא התריע על–כך בפני התיירים היהודים הרבים שפקדו את העיר:

מקום בית מקדשנו קודש הוא, ואסור לנו עדיין איסור חמור מאד להכנס להר הבית למקום המקדש, בזמן הזה,  עד אשר ירחם ד' עמו, ונזכה לבנין שלם… ונעלה להר ד' בקדושה ובטהרת הקודש כתורה וכמצוה (דאר היום, 7.4.1925, עמ' 2).

"אזהרה לרבים" ברוח דומה פורסמה מטעמו בעיתונות בערב פסח תרפ"ח (דאר היום, 5.4.1928, עמ' 4).

הראי"ה שב וחזר על עמדה זו בעדותו בפני ועדת שאו, שחקרה את הסיבות שהובילו לפרוץ מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929): "…אין אנו רשאים אפילו להיכנס לחצר בית המקדש… עד שיבוא יום הגאולה שאז יעשה הדבר על ידי ה' בלבד, בלי שאנו נעשה איזה פעולה לדחוק את הקץ" (מ' ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, ירושלים תשס"ח, עמ' 19–18). לקראת פסח תרצ"ב (אפריל 1932) שב וחזר הראי"ה על אזהרתו וקרא "…לכל האורחים והמבקרים היהודים להשמר מהאסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית" (דאר היום, 11.4.1932, עמ' 1).

לימוד הלכות קודשים

מכל האמור עולה כי עמדתו של הראי"ה בסוגיית הר הבית הייתה עקבית במסגרת תפקידיו הרבניים. מתוקף האיסור ההלכתי הזהיר הראי"ה פעם אחר פעם את היהודים (בייחוד בחגים) שביקשו לעלות להר הבית. הוא עשה כן במטרה לשמור על גדרי מצוות מורא מקדש ומשום שסבר כי היהודים הם בחזקת טמאי מתים ומיקומו המדויק של מקום המקדש על הר הבית אינו ברור.

בה בעת הראי"ה היה איתן בדעתו כי הקמת בית המקדש לא תזורז באמצעות פעולה גשמית אלא תמתין לבוא הגאולה מידי הקב"ה. אולם למרות התנגדותו הנחרצת לעלייתם של יהודים לשטח הר הבית כולו ולכל פעולה מעשית לקימום בית הבחירה, הראי"ה שקד ללא לאות על לימוד והנחלה של תורת העבודה במקדש העתיד לקום ביום מן הימים. את משנתו בסוגיה פירש בסיכום דיונו ההלכתי "קדושת מקום מקדשנו בזמן הזה", שכתב בשנת תרפ"א (1920/1):

קדושת מקום מקדשנו קדשה לעתיד לבוא וקימת היא כולה בזמן הזה ולעולם, וכן ההלכה רווחת וקבועה בישראל.

וכאשר החל קצת אור צמיחת ישועה להגלות, בחסדי ד' המרובים, כן יוסיף לנו צור ישראל ב"ה את אור חסדו ואמתו ויגלה לנו את אור גאולתו השלמה ויביא לנו במהרה את גואלנו האמתי גואל צדק משיח צדקנו, ויקיים מהרה את כל דברי עבדיו הנביאים, ויבנה בית המקדש במהרה בימינו בכבודו והדרת קדושתו, כשישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב, לבשר לנו את בשורת הגאולה.

ועד אז כל ישראל חברים יתאגדו לאגודה אחת לכוין את לבם לאביהם שבשמים, בלא פרץ ובלא יוצאת, בלא שום הריסות גדר ובלא שום חשש איסור של חלול הקודש וטומאת מקדש וקדשיו, כי אם ביראת ד' טהורה ובאמונת אומן בדבר ד' הנאמן לעד, וברוח קדושה וטהרה ובחיי נועם ושלום רב לכל עם ד' הגוי כולו, העומד להושע בקרוב, בימין ד' רוממה העושה חיל, תשועת עולמים (משפט כהן, צו, עמ' קפב–רכז).

דר דותן גורן מלמד במכללת הרצוג וחוקר את המקומות הקדושים בארץישראל בעת החדשה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' אדר א' תשע"ו, 12.2.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בפברואר 2016, ב-גיליון תרומה תשע"ו - 966 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. מאמר זה אינו מתייחס לגוף הטענה ביחס לעמדתו של הרב קוק, אין מי שחולק שהרב קוק התנגד לעלייה להר הבית מכיוון שהעולים עלולים להיכנס למקום המקדש, הטענה הינה שהרב קוק אינו סובר בשום פנים ואופן שחל איסור הלכתי לעלות לכל שטחי ההר. וכך הוא הצהיר בפירוש כאשר הוא נשאל על ידי הועידה הבריטית בעקבות פרעות תרפ"ט:

    "_ אמרת כי מנהגך לפרסם אזהרות למבקרי ירושלים היהודים שלא ילכו לשטח "החארם", "מפני קדושתו?
    _ הרב: דברתי רק על שטח מקום המקדש העתיק."

    (המקור נמצא בספר "'ועדת החקירה דין וחשבון מלא מעבודת ועדת החקירה הפרלמנטרית בירושלים" (הוצאת הספרים תל- אביב, חלק ו' ישיבת שישים וחמש עמ' 29 וניתן לראות צילום בכתובת https://drive.google.com/file/d/0B51sL2MNG25AYVRodXUwZmN0ZXM/view?usp=sharing)

    היום, המחקרים, שלא היו לרשותם של הרב קוק, יודעים להגיד לנו מהם המקומות שאינם "מקום המקדש" וזאת בהתאם למסורת הגורסת שכיפת הסלע הוא מקום קודש הקודשים. וכדברי הרדב"ז (ח"ב סי' תרצא) "יש לי לתת טעם למנהג שנהגו כל העולם לעלות באותם עליות לראות משם את הבית כלו ולא שמענו ולא ראינו מי שמיחה בידם… הילכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות" המראים לנו בפירוש שלא רק שהיה מנהג מובהק להתקרב עד מקום המקדש אלא ש"כל העולם" לא מיחו בידי העולים.

    ולכן היום ניתן לעלות להר הבית גם לשיטת הרב קוק.

  2. ליוסף לברן הי"ו
    אם הרב קוק לא סבר שחל איסור הלכתי לעלות לכל שטחי ההר, למה הוא לא עלה?
    ולמה רבי שמואל סלאנט לא עלה? והרצ"פ פראנק? וכל רבני וצדיקי ירושלים – למה אף אחד מכל מאותיהם לא עלה?
    תודה

  3. ליוסף לברן,

    1. אם לא קראת את כל כתבי הרב קוק בנושא, אינך ראוי לחוות דעתך בשאלה מהי "שיטת הרב קוק".
    ובטח כשמדובר בענין ציבורי וכבד משקל כמו סוגיית הכניסה להר הבית.
    אי אפשר להביא ציטוט אחד, חלקי, ולהוציאו מהקשרו, ועל פי זה לבנות שיטה שלימה שסותרת בעליל את כל דברי הרב קוק בשאר המקומות.
    ודי בשפע המובאות שהביא כותב המאמר שלפנינו, מאגרות הראי"ה ועוד, כדי לראות שהרב אסר לעבור את קו הכותל.

    2. ממתי עושים 'דיוק' בסגנון של ישיב'ה בו'חר מתוך דו"ח עיתונאי (הספר שציינת), בעוד שפורסם תקציר הדו"ח בספר מאמרי הראי"ה אחרי שהרב עצמו עבר על הרשום בגירסה שנדפסה שם?

    3. לגופו של ענין – בטרמינולוגיה של הרב קוק המילים "מקום המקדש" מכוונות לכל שטח הר הבית. כך נוכח לדעת כל מי שמעין בכתבי הרב קוק. ואגב, זו טרמינולוגיה שמתחילה בחז"ל (משניות, מדרשי רבה) ונמשכת דרך הראשונים והאחרונים (למשל הרדב"ז שציינת), ועד – להבדיל – הסגנון העיתונאי של תקופת הרב קוק.
    אם יש לך עוד ספק בדבר, תואיל להכנס לאתר של הספריה הלאומית ותקרא שם עיתונים סרוקים מלפני מאה שנה ותראה שכסתמא דמילתא נהגו כולם לומר "מקום המקדש" על שטח הר הבית.

    4. הייתי מציע שתעיין מחדש בכל הנושא, ואח"כ גם תפרסם התנצלות בפייסבוק שלך, על היותך מכשיל רבים מבני הציבור המבקש ללכת אחר הכרעותיו של הראי"ה קוק.

    בברכת,
    האמת והשלום אהבו

  4. יהודה,
    אני לא טענתי שהרב קוק היה בעד עלייה להר הבית (כך פתחתי). אני אפילו חושב שבזמנו במציאות שעם ישראל איננו ריבון בארצו, עלייה של יהודים, במיוחד רבנים, להר הבית היה מסכן את היישוב כולו. צא ולמד מפרשת הכותל שהובילה לפרעות תרפ"ט. על כן אין תמיה על כך שהם לא עלו. טענתי היא שאין לשייך לרב קוק איסור הלכתי של עליית יהודים להר הבית בכל שטחי הר הבית כפי מה שהוא הצהיר.

    יחיאל,
    1. וכי אני באתי לסתור את הנאמר בשאר המקורות? נא לדייק בדבריי, אני התחלתי בכך שהרב קוק התנגד לעלייה להר הבית ואין לחלוק על כך. אך בנוגע לשאלה האם הרב קוק סבר שיש איסור הלכתי על כל שטחי ההר, המקור שהבאתי מוכיח שלא. ואם אתה טוען שהוא יוצא מהקשרו, נא להוכיח.

    הרב אסר לעבור את קו הכותל כי הוא חשב שהכול הוא שריד של בית המקדש והדברים מפורשים באיגרת למושל הצבאי בולס בתר"פ (איגרת א'לו, אגרות הראיה ד עמ' ס) וז"ל "הנחלה הקדושה לנו קדש קדשים זכרונינו העתיק והקדוש קדושת עולמים זהו הכותל המערבי של מקום בית מקדשנו" ועל כן אין להסיק מכך שהרב קוק אסר לעבור את קו הכותל כי הוא חשב שיש איסור על כל שטחי ההר, אלא פשוט הוא לחשב שהשטח שהוא מעבר לכותל הוא "מקום המקדש".

    2. כפי דבריך המאמר שמובא במאמרי הראי"ה אינו אלא תקציר של דברי הרב בעידת החקירה. תקציר זה הוא הנוסח שהופיע בעיתון ההד, טבת תר"ץ (שנה ה) גליון ד (גם מקור עיתונאי!). איני יודע מנין לך שהרב אישר את הנוסח הזה.
    אבל גם אם נקבל זאת, אין זה אומר שהוא יותר מדויק מהדו"ח השלם. הרי כאשר הרב ראה את הנוסח הזה (לשיטתך) לא עמדה שאלת המקומות המותרים על ההר לנגד עיניו ולכן לא היה צורך מרכזי להדגיש זאת בנוסח שהוא אישר (עדיין אתה צריך להוכיח שהוא אישר).

    3. "בטרמינולוגיה של הרב קוק המילים "מקום המקדש" מכוונות לכל שטח הר הבית. כך נוכח לדעת כל מי שמעין בכתבי הרב קוק. ואגב, זו טרמינולוגיה שמתחילה בחז"ל (משניות, מדרשי רבה) ונמשכת דרך הראשונים והאחרונים"
    נא להוכיח את הדברים בבקשה ולא להצהיר בלי ביסוס. במיוחד בדברי הרדב"ז אינך יכול לטעון זאת כאשר כל תשובתו היא ניתוח של שטח הר הבית כדי להודיע לשואל אלו מקומות על ההר אינם "מקום המקדש". קצת יושר בבקשה.

    4. אני מחזיר לך את ההצעה ושמחתי לקרב רבים מבני הציבור אל האמת.

    • ליוסף,

      הרי תשובותך:

      1.
      בהמשך אתייחס לשאלה האם "מקום המקדש", בלשונו ובכתביו של הראי"ה קוק, זה "הר הבית" או (כטענתך) מקום פנימי יותר שידוע ששם היה מחנה שכינה, כלומר העזרות.
      בהנחה ש"מקום המקדש" זה אכן על פי רוב כינוי תמציתי לכלל הר הבית, ולפעמים אפילו הרב מפרט ומדגיש "מקום המקדש והר הבית" (כמכלול אחד), ובהנחה שהרב הראשי לישראל הרב קוק אומר לציבור שומעיו הלכות ברורות וחד משמעיות ולא מסרים מעורפלים שיתפלפלו בהם, אז בהחלט הרב קוק מזכיר 'איסור הלכתי' של כניסה לכל שטח ההר:
      "איסור הכניסה למקום המקדש";
      "להזהר מלדרוך על המקום הקדוש, יותר מהגבול המסומן שאנו מותרים לדרוך עליו, על פי משפט התורה";
      "טמאי מתים אנחנו… אין אנחנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ובפחד… לפני הכותל המערבי";
      "אסור לנו עדיין איסור חמור מאוד להכנס להר הבית, למקום המקדש, בזמן הזה… עד אשר ירחם ד'… ונעלה להר ד' בקדושה…";
      "להשמר מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית"; "היותו במקום המקדש… שהוא דבר האסור" (באגרת על רוטשילד).
      עד כאן ציטוטים מהמקורות שד"ר גורן מביא במאמרו.
      כנראה כותב המאמר הוכרח לקצר במסגרת של מאמר עיתונאי ולא הביא את הכל, אז אוסיף לך עוד כמה ציטוטים מהרב קוק:
      "שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל.. אל המקום הקדוש הזה.. מפני רוב הקישור שלנו אליו ואל רוממות קדושתו" (מכתב לגנרל בריטי, תר"פ);
      "לפי מצוות התורה אסור לנו, עד היום ההוא, אפילו להכנס למקום המקדש. בימי חג ומועד, כשיהודים רבים באים לבקר בירושלים, אני נוהג לפרסם אזהרות שלא יכנסו חס וחלילה למקום הקדוש ההוא" (פרוטוקול ועדת החקירה הנ"ל);
      "הישמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית" (נוסח הכרוז);
      "מה שהיהודים נמנעו להכנס לפנים מן הכותל במשך הדורות היה זה רק מפני הכרעת הדת, שקדושת המקום היא חמורה כל כך, עד שאין אנו חושבים שיש לנו אפשרות להכשיר את עצמנו עכשיו להכנס במקום הקדוש הזה, בצידו הפנימי" (הערת הרב על תזכיר הועד הלאומי);
      "אבקש.. שימנע את המורים ואת התלמידים.. מלהכנס למקום המקדש. חלילה לנו לחלל את מקום מקדשנו.. שהיא איסור חמור ומוחזק בישראל מימי קדם, עד אשר ננחם בכפלים, ונשוב בטהרה אל מקום אשר עינינו ולבנו שם" (אגרת מכתב יד);
      "שום אדם אינו רשאי להקל בו… ובפרט בנידון דידן, שכמה וכמה דורות עברו שנמסרה לנו הקבלה הקבועה שמחזיקים בדעת האוסרים, ויראים וחרדים הם כל עדת ישראל להיכנס אל מקום המקדש מפני הטומאה, בוודאי אין זה מן המידה כלל, לקום עכשיו בזמן הזה ולאמר, שנמצאה ההכרעה להקל בזה" (משפט כהן צו – בתגובה להצעת הרב הירשנזון להקים בית כנסת על הר הבית ולהתפלל שם 'בטהרה');
      הרב עצמו היה נמנע מלהכניס אצבעות לתוך הכותל או לנשק במקום שהאבנים שקועות בו (לשלשה באלול א, סי' עא; למקדשך תוב, עמ' 184), ובשום מקום לא נרמז שזה בגלל שלא טבל במקווה כטבילת נשים.
      בקיצור, הוא אשר אמרתי – קרא ולמד וחקור היטב את כל כתבי הרב בנושא (לפחות ברמה של כותב המאמר עליו אתה משיג), לפני שאתה מסיק מסקנות ומטעה את הרבים.

      המקור שהבאת מ"ועדת החקירה דו"ח" (חלק ו' עמ' 29) אינו מוכיח דבר:

      א. כאמור, כדי להוכיח מה דעת הרב צריך להתייחס למכלול, ולא להסתמך רק (!) על מקור אחד, עיתונאי, ובמיוחד כאשר הוא עומד בסתירה עם מקומות אחרים, ועם דברי עשרות רבות של תלמידי הראי"ה קוק, ביניהם בנו הרצי"ה, שידעו היטב לומר מה היתה דעת רבם.

      ב. הדברים הוצאו מהקשרם. מציע לך לקרוא שוב את כל הפרוטוקול עב הקרס, או לפחות את העדויות של ראשי הקהל היהודיים. אז תיווכח, שכמו היום גם אז טענו המופתי הערבי וראשי העדה הערבית, שהכותל המערבי (והרחבה הצמודה לו!) הם חלק בלתי נפרד מ'שטח החארם' ולכן קדושת אל-אקצה ומורשת אל-בוראק שורה גם על המקום הזה – אותו היהודים מנסים לכבוש ולנשל מתחת ידי הערבים. [אם תחפש בגוגל תמצא אמירות כאלו גם בעשור האחרון, בימינו אנו]. חלק ניכר מה'משפט הכותל' שניהלה הוועדה היה לנסות לברר האם הסטטוס קוו היה מאז ומתמיד שהיהודים נהגו להגיע ולהתפלל בכותל (-כפי שטען הרב וכל העדים היהודיים), או שמא זו המצאה חדשה ופרובוקטיבית של נוער בית"ר וקומץ חרדים שמנסים לשנות את העובדות בשטח, כדי להתכונן להקמת בסיס פעולה ברחבת הכותל ממנו ישתלטו בהמשך על כל ה'חארם' הקדוש (-כפי שטען המופתי וחלק מהעדים הערבים). החוקר העו"ד הערבי שייצג את עמדת המופתי לא היה תחמן קטן (אלא גדול!), וניסה – בעזרת ראשי הוועדה – להפיל את הרב בפח ולהוציא ממנו אמירה שהיהודים לא התקרבו מאז ומעולם למקום, ורק עמדו מרחוק, צפו מגגות הבתים וכו'. והרב קוק לא היה תמים (אלא גאון!) וידע להלוך בין הטיפות, לומר מה שצריך לומר, ולא לומר מה שלא צריך.
      וכעת הכל מובן –
      החוקר: אמרת שאתה מפרסם אזהרות ליהודים לא להתקרב לכל 'שטח החארם', כי זה מקום קדוש (לשיטתכם) ואתם לא מתקרבים?
      הרב: לא, דיברתי רק על שטח הר הבית, "מקום המקדש" העתיק, ולא על התוספות וההרחבות הממוצאות שלכם!

      ובמחילה ממך, האמירה שהרב קוק חשב מה שכל גדולי ישראל ידעו שזו טעות, היא ממש זלזול בכבודו. אם כך אתה תופס את אישיותו של הראי"ה אז חבל על הזמן שאתה מבזבז בלנסות להבין מה הוא אמר. במילים פשוטות: כל בר בי רב יודע שהכותל המערבי הוא חומה של הר הבית, וכבר למעלה ממאתיים שנה הדברים כתובים במאות ספרים, ולא היה חולק בדבר (ולמרבית הדעות הוא ניצב על אותו מקום מאז בית ראשון, גם אם הונמך והוגבה במשך הדורות – ראה כפתור ופרח, בדורות שאחרי הרמב"ם). זה לא חידוש של ה-90 שנה האחרונות, וחוץ מבודדים שאפשר לספור על יד אחת, לא היו פוסקים שנקטו למעשה שהכותל הוא מקה"ק וכיוצ"ב, ובודאי שלא כאמירה מוצקה והחלטית כפי שאתה אונס כעת בפי הרב קוק.
      כדאי שתמצא רעיון אחר מדוע הרב אסר לעבור את הכותל, למרות שהכיר את המשניות המפורשות, ורמב"ם ועוד מפורשים, שפסקו כי למחנה לויה מותר להכניס אפי' מת עצמו.

      אכן, דעת הרב קוק, כדעת גדולי הדורות מאז ומתמיד, היא שהכותל של הר הבית הוא "שריד של בית המקדש". מה לעשות? חוץ מהשריד היקר הזה, שהוא לנו זכרון יקר וקדוש קודש קדשים, לא נשאר לנו כלום בשלמותו. רק חלקי חומות, שברי כדים, ואולי איזה כמה ממצאים ארכיאולוגים.

      2.
      הרב קוק אישר את הנוסח שבמאמרי הראיה: "נרשם בשולי הגליון בו הוא נתפרסם: 'נוסח העדות תוקן עפ"י בירור עם כבוד הרב" (שם עמ' 555).
      אכן, עדיין אין הכרח שבענין "שאלת הר הבית" הזה מדויק יותר. ועם זאת, מדובר בנוסח תמציתי, ולכן יש לשער שהדברים החשובים נכתבו בו ודוייקו בהתאם לדעת הרב, בעוד אלו שפחות חשובים הושמטו.
      האמירה שלך ש"כאשר הרב ראה את הנוסח הזה לא עמדה שאלת המקומות המותרים על ההר לנגד עיניו" אינה נכונה, כפי שתכף נראה. אך גם אם אתה צודק בכך, אין באמירה זו בכדי להוכיח שלכן הנוסח לא דוייק באופן כזה שיהיה ברור חד משמעית שאסור להכנס להר הבית. לכן הדבר נשאר בתיקו. חוץ מזה, אם מפני ש"שאלת הר הבית" לא היתה למול עיניו לכן צריך לומר שהרב לא דק בדבריו בנושא, אז באותה המידה אי אפשר לעשות את ה'דיוּק' שאתה רוצה לדייק מהנוסח המקביל הארוך, שנאמר באותו מעמד ובאותו זמן.
      אבל – כפי שטענתי, האמירה הזו אינה נכונה. כבר בתרע"ד (כחמש עשרה שנה לפני ועדת החקירה) אנו מוצאים בעתונות התקופה עיסוק בשאלת הכניסה להר הבית, ומוזכרים אזהרות של רבנים בנידון. בתר"פ (כ-9 שנים לפני הועדה) נכתבו כמה תשובות ארוכות, שאח"כ הפכו לספרים, מאת הרב חיים הירשנזון, אשר טרח לשתף את הראי"ה במחשבותיו. הרח"ה רצה ליזום הקמת בית כנסת בהר הבית, והרב קוק שלל זאת מכל וכל, ולא הציע להקים את הבית כנסת באיזור ש'לכל הדעות' אינו מחנה שכינה. גם בתרפ"ח כתב ת"ח ירושלמי קונטרס בשם 'שערי דלתי הלבנון' ועל כך הוא "זכה" לצרור תגובות חריפות מגדולי הדור שנכנסו לעובי הקורה בסוגיה זו, וביניהם הראי"ה קוק ש"ציוה עליו שלא יהין להדפיס את הקונטרס שלו" (הגרימ"ט, ההד שבט-אדר תרפ"ח). בשנים מאוחרות יותר (תר"צ-תרצ"ב) התנהלה התכתבות פולמוסית-פומבית של המחבר הנ"ל עם חכמים אחרים סביב הגדרת הגבולות, זיהוי 'אבן השתיה' וכו'.
      שמא תאמר, לא היו להם כלל מדידות של ההר באותם ימים, ועד שבאו חיל הנדסה בראשות הגר"ש גורן לא ידעו למצוא ידים ורגלים בשאלת "מקום המקדש" (=מקום הבית עצמו, על פני ההר)? זוהי טעות חמורה שמנסים משום מה בשנים האחרונות להשריש בציבור. אמנם לא היה 'חיל הנדסה', ולא 'חיל חינוך' (וד"ל).. אך כבר בתרכ"ה (שנת לידתו של הראי"ה קוק) שורטטו מפות מדויקות ע"י חוקרים בריטיים, בקנה מידה של 1:5 (כלומר, כל ס"מ על הדף שווה ל-5 מטר), ויש אפילו בקנה מידה מפורט ומדוייק יותר. המפות לא הופצו באותם ימים בכל בית כנסת, ולא באינטרנט, אך מי שרצה להעמיק בסוגיה היה יכול למצוא את הדרך להגיע אליהן, במיוחד דמות רבת הערך ורמת הדרג כראי"ה קוק.
      גם בשנים תרע"ח-תר"פ נערכו מדידות ושרטוטים בפרהסיה בהר, שזכו לסקירה תיקשורתית, ובוצעו ע"י משלחת בראשות ארנסט ריצ'מונד.

      3.
      האם הביטוי "מקום המקדש" וכדומה יכול לשמש כינוי לכל שטח הר הבית?
      בודאי. מצאנו המון דוגמאות ו'תקדימים' להתייחסות אל כל הר הבית כ'מקדש' או 'עזרה'. מפאת קוצר הזמן והמקום, אציין רק מעטים. וגם אם יש לדון על חלק מהדוגמאות, הרושם הכללי שמתקבל הוא שבהחלט הסתכלו לאורך הדורות על כל שטח ההר של המקדש כ'מקום המקדש', והיו לכך כל מיני נפק"מ לגבי היחס אל המקום הנקרא כיום בד"כ "הר הבית".
      משום כבודם של הראשונים, אתחיל בדוגמאות מחז"ל, ומהראשונים, ולבסוף אגיע גם לדברי הראי"ה קוק ואחרונים נוספים:

      א. יבמות ו ע"ב: מורא האמורה ב'מקדש' – לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ואי זו היא מורא 'מקדש'? לא יכנס אדם 'בהר הבית' במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק"ו… מורא האמורה במקדש לעולם.
      *המורא 'במקדש' הוא 'בהר הבית'!. אמנם יש לדחות ולומר שאדרבא, מ'מורא מקדש' נוהג בכל הר הבית כי זה איזור שהוא סביב המקדש. אך זה דחוק, ורוב המפרשים לא הסבירו כך.

      ב. שמות רבה פרשה טו, אות ח: משל למלך שהיה לו בן והשליטו על כל נכסיו, ואמר הבן לאביו: 'אם אין אתה נותן לי הכסא שלך היאך הכל יודעים שאתה מחבבני? אלא כשתתן לי מקום הכסא שלך הכל נותנין לי קלוס'. כך נתן האלהים לאברהם העולם, שנאמר (בראשית יח, יז): "וה' אמר המכסה אני מאברהם", כיון שנתן לו הכל אמר לו: 'אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום', ונתן לו הקדוש ברוך הוא כל מה שבקש, שנאמר (שם מח, כב): "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", וכיון ששמע אברהם כן, מה אמר (תהלים ס, ח): "אלהים דבר בקדשו אעלזה" (ועיין ירמיה יז, יב; שמואל-א ב, ח).
      *מפורש שמתנת "בית המקדש" ו'מקום הכסא' שנתן הקב"ה לאברהם ובניו אחריו, היא כל הת"ק על ת"ק אמה של הר הבית (ועיין פי' הרי"פ על אתר).

      ג. בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב אות כב: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" (שיר השירים ב, ט) – אחר כותל מערבי של בית המקדש, למה? שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם, ושער הכהן ושער חולדה (=שערים של הר הבית) לא חרבו לעולם, עד שיחדשם הקב"ה.
      *מכיון שמוזכרים שערים בחומת הר הבית משמע שמדובר על חלקים מגבולות הר הבית שלא חרבו, וביניהם הכותל המערבי שנקרא "של בית המקדש" (הסבר הגרי"מ טוקצ'ינסקי ב'עיר הקודש והמקדש' חלק ד).

      ד. בראשית רבה פרשה עט אות ז: שלשה מקומות שאין אמות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף… בית המקדש – דכתיב (דברי הימים-א כא, כה): " וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם, שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת".
      *"גורן ארנן היבוסי" שקנה דוד המלך מידי ארוָנה, היה "הר הבית" – מקום המקדש והעזרות, שבמרכזו אבן השתיה. כן עולה מהמשך הפסוקים בדברי הימים (שם, כא): "וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים, וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה… בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי, וַיִּזְבַּח שָׁם". וכן נאמר בדברי הימים-ב ג, א: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלַ‍ִם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ, אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי".
      וחז"ל מכנים את המקום "בית המקדש".

      ה. בתאור בית המקדש השלישי ביחזקאל (מח, ח-י): "וְעַל גְּבוּל יְהוּדָה מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה… וְהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹכוֹ… וּלְאֵלֶּה תִּהְיֶה תְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ לַכֹּהֲנִים… וְהָיָה מִקְדַּשׁ ה' בְּתוֹכוֹ". פרש"י: "והיה מקדש ה' בתוכו. הוא הר הבית, חמש מאות קנים על חמש מאות קנים, יהיה באמצע רצועה זו וכל סביבותיו לכהנים…". [אמנם מדובר על הבנין העתיד לבוא בב"א, אך רואים מפורש שכל הר הבית נקרא 'מקדש ה"].

      ו. ביכורים פרק א משניות ח-ט (ומפרשים): "הפריש בכוריו… נטמאו בעזרה, נופץ ואינו קורא". וברע"ב: "דכיון שבאו להר הבית לא מתחייב תו באחריותן". [עזרה=הר הבית]
      "ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביא להר הבית? שנאמר (שמות כג): 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך', מלמד שחייב באחריותם עד שיביא להר הבית". ובתוס' יו"ט: "יש לומר ד'הר הבית' דהכא נמי לאו דוקא, אלא כלומר 'לבית המקדש'".

      ז. ספר החינוך מצוה תקסה: "שלא יכנס טמא להר הבית – שנמנע כל טמא מהכנס במחנה לויה, שדמיונה לדורות: 'הר הבית'. …ונוהגת מצוה זו שלא להכנס טמא, בין זכר בין נקבה, בהר הבית – אפילו בזמן הזה. וכענין שאמר הכתוב (ויקרא כו, לא): "והשמותי את מקדשכם", ודרשו בו זכרונם לברכה (מגילה כח, א): קדושתן עליהם אפילו כשהן שוממין.
      *משמע שאיסור כניסת טמא להר הבית (כפי שהוא בזמן הזה) נלמד מהפסוק על קדושת בית המקדש. ויעויין עוד בלשונותיו במצוות שסג ו-קפד.

      ח. רבנו אברהם בן רבי עזריאל מביהם (אחד הראשונים, נלב"ע ~ד'תתקצ"ד), בספר 'ערוגת הבשם' כרך ג, בביאור לקינה "זכור את אשר עשה צר" מרבנו הקליר, עמ' 276: "על פתח הר הבית החל לבוא, ביד ארבעה ראשי טפסריו להחריבו" – כמו שדורש באיכה רבתי (א, לא): שתי שנים ומחצה צר אספסיינוס על ירושלים ועִמו ארבעה דוכסים וכו' וחילק להן ארבעה כותלי 'בית המקדש', לכל אחד ואחד להחריב חלקו. "על צד מערבי לזכר השרידו" – שדורש שם, שהיה דוכס ששמו אפגר, שמסר לו כותל מערבי ורצה להחריבו [אך לא הצליח]… כמו שנאמר (שיר השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵינוּ"…

      ט. הרדב"ז בשו"ת חלק ב סימן תרמח: "דעתי במי שאנסוהו ליכנס לבית המקדש (=להר הבית) לעשות איזו מלאכה והגיע זמן תפלה ונמצא עומד בין כותל מערבי (=של הר הבית) ובית קדש הקדשים… יהפוך פניו אל קדש הקדשים ככל שאר המתפללים (-בכל העולם), כי אף על פי שאמרו (שמות רבה ב, ב): "לא זזה שכינה מכותל מערבי", ראש הכותל גבוה כמה אמות נמצא שהיא חולקת רשות לעצמה ואף על פי שיהיו אחוריו אל הכותל לית לן בה, ומקום בית קדש הקדשים אפילו בחרבנו בקדושתו הוא עומד".
      • הרדב"ז דן בתשובתו בין השאר בקדושת השכינה שעל 'כותל המערבי' שאנו רואים בגבול ההר, מוכח בלשונו כאן ובהמשך התשובה ש'בית המקדש' הוא הר הבית (כפי שהמקום מכונה עד היום בסתמא). וכן להלן בסימן תרצא מכנה הרדב"ז את הר הבית כולו בשם "בית המקדש" כמה וכמה פעמים ("שאלת ממני אודיעך דעתי אם מותר ליכנס לעליות הבנויות סביב 'לבית המקדש', שהן בולטות לתוך המקדש (=הר הבית) על גבי זיזין וגזוזטראות" – מפורש בדבריו שם שהכוונה לעליות הנמצאות על גבי כותל מערבי של הר הבית..
      • מעטים ניסו לטעון שלדעת הרדב"ז ה'כותל המערבי' שלא חרב הוא כותל העזרה, אך רוב ככל האחרונים דחו שיטה זו, ואף יש שביארו שיטת הרדב"ז שהעזרה היתה צמודה למערב הר הבית באופן שכותל העזרה הוא כותל הר הבית (דעת הרב קורן בשיטת הרדב"ז). וכן כתב הגרצ"פ פראנק (מקדש מלך – הר צבי, פרק י, עמ' קכו) ש"ודאי גם הרדב"ז סבירא ליה דכותל מערבי דנן הוא גבול כותל מערבי של הר הבית".

      י. בישעיה נו, ה-ז ופירוש המצודות שם: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם… וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי…". בביתי ובחומותי. בבית המקדש מבפנים לחומת הר הבית, אשר שמה ישבו כסאות למשפט מושב הסנהדרין והזקנים (*לשכת הגזית – חציה בקדש [בעזרה], וחציה בחול [סמוך לגבול הר הבית] – יומא יט, א ; כה, א)… והביאותים. את העושים כל אלה אביא אל הר קדשי הוא בית המקדש…

      יא. ר' מרדכי מרויסטיץ, ב'מכתב מארץ ישראל' (שנת שע"ה):
      אל תאמינו לאיש מה שיאמר לכם מפי השמועה… וחלילה שאכתוב לכם אחרת ממה שראיתי, ואהיה ממטילי מום בקדשים… בבואי לירושלים, ביום ז' טבת שע"ה לפ"ק, [ראיתי] עיר מלוכה עם חומה נאה מסביב… והעיר מונחה ישר, ו"בית המקדש" בתוך החומה (כלומר: "מקום המקדש" – הר הבית. הערת המהדיר י. בן צבי). אומרים [העולם], שבית המקדש עומד למעלה מן העיר – שקר. העיר עומדת למעלה מבית המקדש [ללא ספק], מפני שחצר ההקדש בו אנו נמצאים סמוכה לבית המקדש (=להר הבית). והנה הלכתי לכותל המערבי.. והחומה גבוהה מאוד… מבדילה בינינו ובין בנין המקדש.. במקום שעמד המקדש – חומה מסביב… והעיר ירושלים אמנם גבוהה מבית המקדש. וכשאנו הולכים בימי השבת לכותל המערבי, עומדים אנו על הר אחד (עושים "תצפית"), וכאן רואים שהמקדש מונח בעמק… ובעמק הר הזיתים נמצא בית החיים שלנו, סמוך לבית המקדש.

      יב. רבי דניאל פינצי מירושלים ('ספור דברים מורגלים בירושלים', שנת שפ"ה), 'אסופות' כרך א, עמ' רלא:
      ירושלים הבנויה עתה, קצתה על הר ציון וקצתה על הר הבית… הבאים אליה מגלילותינו, נכנסים בה למערבה… יורדים בדרכי העיר עד סוף הר ציון, המשלים במקום שקוראים אותו הצוק"ו (=אדן, פרסה), שהוא השוק. ומשם מתחיל שיפועו של הר הבית… רק חוצה לו סמוך ל"כותל המערבי" רשות להתקרב… ונשקתיו והשתטחתי לרגליו, ושם אמרתי תפילות מסודרות… ועם שנקרא "כותל מערבי", אינו אותו חלק שהיה מכוון כנגד קדש הקדשים, אחרי שאותו מקום השווהו ליסטים מזויינים… אמנם הוא כותל מערבי של הר הבית.. ויש בנינים רבים במקום בית המקדש, וחצרות ופרדסים.. וחומת העיר סובבת מלפניו לצד מזרח בגבהו של הר, ומימין לחומת בית המקדש (=מדרום לחומת הר הבית) גם כן. ולצד מזרח כנגד הבית המקדש יש שני שערים סגורים, בנויים בחומה.. וקראו'[ם] "שערי הרחמים"… ולבית המקדש י"ב שערים, עם ב' הנ"ל שלצד מזרח המשמשים לעיר גם כן, כמו שזכרתי. זהו מה שאני יכול להעיד על פי הראייה.
      • רואים שמחליף כל הזמן מ"הר הבית" ל"מקום בית המקדש" וכיוצ"ב – כלפי אותו שטח מוגבה שמעבר לכותל המערבי, מבלי להבחין ביניהם.

      יג. הגר"א, אמרי נעם, ברכות ג, א, ד"ה שבעונותיהם: "יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי…". לפי שאיתא במדרש (איכה רבה א, לא, על פסוק [איכה א, ה]: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ") שלא יכלו לשרוף כותל מערבי של הר הבית אלא החריבו אותו, אבל ההיכל שרפו את כולו, וזהו שאמר "החרבתי" את ביתי – זה הר הבית, ו"שרפתי" את היכלי – זה ההיכל שנשרף כולו.
      • הכותל המערבי הוא כותל של "הר הבית", וההר הוא "ביתי".

      יד. "המקדש – העמוד הגדול לההשלמה האנושית היותר נפלאה ויותר מאוחרת, הבאה על ידי הר ד' ובית אלֹהי יעקב, שינהרו אליו כל הגויים (ע"פ ישעיה ב, ב)". [הראי"ה, עין איה ברכות ב, פרק ט סימן רלו].

      טו. "מקום המקדש – באותה יראת הכבוד הגדולה שכל כלל ישראל כולו בכל הדורות מקדש אותו מזמן חורבן בית מקדשנו, להזהר מלדרוך על המקום הקדוש, יותר מהגבול המסומן שאנו מותרים.. אין אנחנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ופחד, בגודל רוח ובטחון נמרץ, לפני "הכותל המערבי"" (אגרות הראיה ג, אגרת תתעח).
      *"מקום המקדש" = השטח שמן הכותל המערבי והלאה.

      טז. "מה שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל.. אל המקום הקדוש הזה.. אין לנו עכשיו אלה האמצעים הדתיים שנוכל על ידם להכשיר את עצמנו, עד שיבוא הזמן ויימצא לנו כל הדרוש להכשיר את עצמנו לעמוד במקום הקדוש הזה".
      *"המקום הקדוש הזה" הוא ההר שמעבר לכותל המערבי.

      יז. " כמה עלבונות אנחנו סובלים מזה, ש'מקום קדשנו העליון' מוקף הוא בסמטאות צרות וגרועות מיושבות מערבים גסים ופראים. ועתה נודע שיש אפשרות לקנות בקנין חוקי את כל החצרות הנ"ל " (אגרת מי' באייר תרפ"ג).

      יח. " שציון מדת צדיק יס"ע וירושלים היא במלכות… מתוך שמדת ציון היא פנימית, אינה בעוה"ז ניכרת בקדושתה, ע"כ היא כאן מקום הממלכה (הר ציון/מצודת עיר דוד), ולא מקום המקדש (הר הבית) כמפורסם לעומדים בעה"ק ". ודוק'. (אגרות הראי"ה ד, אג' ארעז)

      יט. שו"ת 'אבני נזר' חלק יורה דעה סימנים תנ-תנב: אין־לומר ד'מחנה לויה' לא מקרי 'מקדש', דהא ביבמות (ו, ב): "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא כו, ב) שלא יכנס להר הבית במקלו וכו', הנה דכל הר הבית נקרא מקדש… העירני איש אחד דביחזקאל (מח, י): "והיה מקדש ה' בתוכו", פרש"י: הוא הר הבית, ה' מאות קנים על ה' מאות קנים. ואין לי עסק בנסתרות לומר דלעתיד יתעלו העולמות ויהיה הר הבית כקדושת מקדש…

      כ. 'אגרות משה' לגר"מ פיינשטיין, יורה דעה ד [סוף כרך ח], סימן סג אות ה, ואות ז: "על כותל 'הר הבית' היא כוונת הרמב"ם בפרק ח ממעילה הלכה ד, דכתב כשבונין 'במקדש' אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש… גזירה שמא יהנה… וקרי להר הבית: 'מקדש', שכן הוא קורא בכל מקום"."דפשטות לשון 'מקדש' הוא על מקדש והר הבית דוקא".

      לגבי ה"טרמינולוגיה" של הרב קוק בנידוננו, אינני מנסה לטעון שתמיד תמיד כוונת הרב באמרו "מקום מקדש" היא "הר הבית", למרות שכך היה נשמע מלשוני הקצרה לעיל. רצוני להראות שהדבר שכיח מאוד, ומותאם גם עם רוח הזמן, וכן הולך מישרים עם רוח דברי חז"ל והראשונים. כמובן, כל מקרה של שימוש בלשון כגון זו צריך לבחון לגופו.
      המחשה: פשוט וידוע, שכל ביטוי ומשפט צריך להתקבל אצל הקורא בהקשר הרחב שלא. לכן לא ניתן לדייק ממשפט אחד, אלא אם הוא נקרא ונלמד מתוך מבט רחב על כל האגרת, ובמקרה שמדובר בתשובה לשאלה, יש לראות גם את השאלה כחלק מהמכלול הרחב.
      לדוגמא – אם נקרא את המשפט שלהלן (מאגרת ארצג): "עומדים הכן בכל תפוצות הגולה לעלות אל הר ד' בירושלים ליהנות מ… כל ההופעות האדירות והקדושות העומדות לצאת מהבית הגדול הזה, העתיד להיות בע"ה לאור בית ישראל, מהר הקודש מירושלים". בקריאה ראשונה הלא פשוט, שהרב מדבר כאן על בית המקדש – "הבית הגדול הזה" – שיאיר את בית ישראל "מהר הקודש מירושלים". אך כל מי שיראה את הדברים ממקורם, וללא דילוג, תכף ומיד יבין שלא מדובר שם אלא על "ישיבת מרכז הרב" שייסד הראי"ה בירושלים באותה שנה.

      ולהבדיל, גם ה"טרמינולוגיה" של סופרים ועיתונאים מימי קדם ועד ימי הראי"ה קוק, היא באופן זה ש"מקום המקדש"="הר הבית". האמת, זה מגוחך להתווכח על הענין הזה והנך יכול לקרוא קצת עיתונים וספרות ישנה ולהסיק בעצמך. עכ"פ מכיוון שביקשת, אז אצרף כמה דוגמאות:

      כא. יוספוס פלאויוס, שחי בזמן חז"ל, כותב בספרו 'מלחמות' ספר חמישי ה, ב (הביאורים בסוגריים מהרב זלמן קורן):
      "והעובר דרך הככר הזאת (=הר הבית, החצר החיצונה) אל המקדש השני, הגיע עד מחיצת אבנים (הסורג)… המודיעים את חוקי הטהרה… כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הקודש… ובארבעה עשרה מעלות עלו אליו מן המקדש הראשון (=הר הבית, החצר החיצונה) והוא היה רבוע ממעלה (למקדש הראשון) וגם לו היתה חומה מסביב…".
      *כלומר – היו 'מדרגות' קדושה בהר הבית באופן שההר כולו נקרא בפי העם 'מקדש ראשון', ומן הסורג פנימה נקרא 'מקדש שני' או 'קודש'.

      כב. עתון דאר היום, א' בסיון תר"פ, עמ' 3: "העתון חולק חינם בין המתפללים בבית המקדש ביום הששי שבוע זה… בתפילת יום הששי היו נאומים בבית המקדש, בחצר המטרה, על המצב".
      *כמובן, לא מדובר כאן על תפילת יהודים בבית המקדש… אלא תפילת המוסלמים בהר הבית.

      כג. שם, ח' בסיון עמ' 3, תאור איש צבא בריטי בפני ועדת החקירה על פרעות תר"פ: "הגענו ל'מקום המקדש' בלי כל בלבול, בכל השערים הועמדו חיילים מושלמים שפקדו לא לתת לאיש לצאת את מקום המקדש. יצאתי את מקום המקדש.. הלכתי לבית הסוהר…".
      *כלומר – התבצרות מתפרעים ב'הר הבית'.

      אגב, כשהרב קוק רצה לחדד דבריו בפני הוועדה ולדבר על המקדש עצמו (בתגובה לטענת הערבים שהיהודים מנסים לבנות את בית המקדש במרכז ההר – במקום 'כיפת הסלע'), הוא אמר דבריו באופן ברור על 'בית המקדש':
      "עבר הזה של הכותל המערבי… זהו המקום היחידי, אשר אליו יבוא העברי לשפוך את צקון לחשו ומר נפשו על חורבן בית המקדש… למקום הזה נועדת אותה הקדושה שחפפה על בית מקדשנו… הסימן המובהק ביותר, לכבוד שאנו רוחשים למקום 'בית המקדש, הוא עמידתנו בפרוזדור, הרחק מהמקום, ואנו רק מבטאים את דבקותנו בו".
      ואם אנו רוצים להיות תלמידים של הרב קוק (ולכן לברר מה שיטתו), אז כדאי לראות גם את המשפט הבא שאמר הרב מיד לאחר מכן: "יחסי אני לכותל המערבי, הוא יחס של קדושה ושל הערצה רוחנית…" (פרוטוקול הדו"ח המלא, ע"פ הספר 'כותלנו', ירושלים תשס"ט, עמ' 148-154).

      4.
      "גדר גדול אצל ישראל לבל יקרב איש ישראלי לדרוך כפות רגליו לפנים מן הכותל, וזה אף תינוקות של בית רבן ידוע הוא אצלם, וכת"ר בא לעשות חדשה בארץ ולהחשיב את כל העולם טועין?! הפך המקובל והמוסכם בלבבות כל ישראל?!… אין טעם חדש, כמובן, ומטעמו הוא כשלון גמור, כמוחש… מהר, אולי כת"ר יחזור בו, שכן דרך הגאונים להודות על האמת.. אפילו גדול שבגדולים חייב להודיע לרבים שהוא חוזר בו, וזכות גדולה זו לכת"ר שלא יכשלו רבים להכנס אל הקודש".
      (ממכתב הגרי"ח זריהן למחבר 'שערי דלתי הלבנון', אייר תר"צ).

      _________

      עוד ב' הערות לסיום:
      א. עסקתי רק ב"העמדת העובדות על אשורן". לא באתי ולא נכנסתי לדון בשיטתו 'ההלכתית' של הראי"ה, ולנסות להסביר את מקורותיו וסיבותיו לפסוק מה שפסק. אכן הדברים דורשים לימוד, ולא תמיד קלים להבנה הן מבחינת הסוגיות ההלכתיות והן מהצד הרעיוני, אך אין זה משנה מאומה את העובדות.
      אחרי שיודעים מה פסק הרב 'עובדתית', ניתן לבוא ולדון ולנסות לבאר את הצד ה'הלכתי-רעיוני', וזה כבר עשו טובים ממני. ומן הסתם עוד יעשו.
      ב. נלענ"ד שמטבע הלשון שהיתה שגורה על לשונו וכתביו של הרב "הר הבית ומקום המקדש" וכד', היתה בתור הדגשה שהר הבית הוא מקום המקדש, ואין מבחינתנו חלוקה ביניהם. או שמא כוונה אחרת היתה לו? לא אדע. אך מסתבר כי כשהרב כתב לאנשים "לא להכנס להר הבית למקום המקדש", כוונתו היתה שחומרת קדושת המקום ויראתו היא כאל מקום מקדש, הרי אפילו ביחס לכותל המערבי אמר הרב שנועד המקום להדמות ל"אותה הקדושה שחפפה על בית מקדשנו".
      כמדומני, לוּ ידע הרב שכעבור 90 שנה יבואו אינשי מְּעָלֵי להר הבית, דלא שימשו כל צרכם בתורה ובידיעת ההסטוריה והלשון, ויעשו בלשונו 'דיוקים' שתוצאתם הפך כוונתו, קרוב לודאי שהיה מתנסח בדרך אחרת.

      • קוראים יקרים, אשמח לקרוא חוות דעתכם ביחס לב' הערות סיום אלו.

      יחיאל

  5. לר' יוסף לברן, שלום.

    כמה הערות בשולי הדיון המרתק שפתחתם:

    א) לטענתך, הראי"ה קוק זצ"ל סבר שהכותל המערבי הוא כותל המקדש עצמו. (כנראה כוונתך ל'עזרה', ולא ל'קדש הקדשים'). אם כן, כיצד הוא עלה בנעליים לכותל המערבי? מדוע הוא לא מחה במי שהולך להתפלל בכותל ללא טבילה, הכוללת 'חפיפה' ו'בדיקה', הרי מקום זה הוא חלק מהר הבית?
    (ובכלל, כרוזיו הזהירו מעלי'יה להר הבית, אך לטענתך הוא סבר שגם רחבת הכותל היא חלק מהר הבית?!)

    [ואם תאמר שסבר שהכותל המערבי הוא כותל המקדש וגם כותל הר הבית (כדעת הרדב"ז ח"ב תרצא, להסבר הרב זלמן קורן שליט"א), אם כן היה לו לראי"ה להתיר כניסה שי"ג אמות ממזרח בהר הבית, כמש"כ הרדב"ז שם].

    ב) כיצד אתה מבאר את דברי הראי"ה, שהובאו בגוף המאמר, האוסר להיכנס ב"חצרות בית ה'"?

    ג) בדבריך מקופלת ההנחה שאין שום בעי'ה הלכתית להיכנס להר הבית, מלבד החשש שמא המקום הוא מקום העזרה. מני'ין לך זאת? כבר ה'כפתור ופרח' (פ"ו, עמ' קב במהד' ביהמ"ד להלכה בהתיישבות, תשנ"ז) אסר להיכנס לכל הר הבית מחששות שונים, כטומאה היוצאת מגופו, ובדורנו האריך בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' א, ובעקבותיו הרב יעקב עדס שליט"א בספרו דברי יעקב).
    כמו כן, יש הסוברים (הרב טוקוצ'ינסקי, הרב ז'ולטי ועוד) שכניסה להר הבית בזמן הזה – דהיינו כשאין בדבר מצווה עד שתחזור העבודה או שיחזור אפר פרה, ונוכל לעלות לרגל בעזרה – היא איסור-עשה של 'מורא מקדש'.

    ד) כבר רבי צדוק הכהן מלובלין בשו"ת תפארת צב"י (יו"ד סי' כז, אותיות יא-יב) כתב שאם ניתן להגיע לכותל המערבי בטומאה [ובנעלים], אם כן מדוע נהגו שלא להיכנס להר הבית בטבילה? ותירץ שחששו לטומאות היוצאות מגופו, וכנ"ל.
    – האם אתה חולק עליו? האם לדעתך הראי"ה לא חשב על חשבון פשוט זה?

    ה) מעבר לכל הנ"ל, אתה נוקט בפשטות שכיום אנו יודעים לזהות את "מקום המקדש", דבר שלא ידעו בימי הראי"ה. האם תוכל לנמק את דבריך? איזה מידע ודאי ומוחלט (שמוציא מכלל חשש כרת) קיים היום שלא היה קיים, או שלא היה ידוע, בעבר?

    בברכה,
    אבי קלמן

  6. לפני שאגיב לדברי המתכתבים הנכבדים, אבהיר דבר חשוב. הנחת היסוד שלי הינה שאין שום איסור הלכתי לעלות להר הבית, למקומות שהם מחוץ לחיל (לגבי טענותיו של אבי, אתייחס בהמשך). מעולם, לא היה איסור כזה ולעולם לא יהיה כי אי אשפר להמציא איסור בייחוד בעידן שאין לנו סנהדרין (שישב על הר הבית! דרך אגב). הנחת יסוד זו מבוססת על העדויות שבידינו המצביעות על העובדה שיהודים עלו להר הבית במהלך הדורות:

    הרמב"ם (אגרות הרמב"ם עמ' 224):
    "וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת שש ועשים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון … ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בד' ואכילה ושתיה. א-להים יעזרני על הכל ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה אמן.
    (הבית הגדול והקדוש הוא ביטוי תלמודי לבית המקדש עיין ברכות מח ע"ב)

    וכן ישנם עדויות רבות על כך שהיה על הר הבית בית כנסת ליהודים במשך הרבה זמן. ראו למשל ר' אברהם בר חייא בספרו מגילת המגלה עמ' 99 – 100:
    ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג [הזה] נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש המעוז, שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסלי טעותם בתוכו, והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר היא כנגד התמידים, כי מיום שגברו אלו הרשעים לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה.

    (להרחבה בנושא בית הכנסת שעמד על הר הבית, אני מפנה אתכם למחקרו של בן-ציון דינור " 'בית תפילה ומדרש', ליהודים על הר הבית בימי הערבים" מתוך ספרו "במאבק הדורות" כרך שני עמ' 134 – 170, שם מובאות שאר העדויות)

    וכן מעיד המאירי (בית הבחירה, שבועות דף טז עמ' א):
    ומנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו

    וכאמור שהמקור המפורש ביותר הוא תשובת הרדב"ז (ח"ב, תרצא) שמעיד על המנהג הרווח של עלייה להר ושלא מיחו בידיהם. ועוד אשוב לתשובה זו בהמשך דבריי.

    ולכן אם במהלך הדורות עלו להר על סמך המסורת הברורה שכיפת הסלע הוא מקום המקדש כפי שמעיד הרדב"ז, אין אדם יכול לבוא היום ולהטיל ספק במסורת זו ולמעשה להוציא לעז על כל הדורות הללו של עולים (אלא אם כן הוא מצליח להוכיח שהם טעו). לפי זה, כאשר אני בא לדון בדעת הרב קוק, אינני בא ללמוד האם מותר לעלות להר הבית במקומות המותרים אלא אני בא "ליישב" כיצד גדול עולם כמו הרב קוק יכול לאסור דבר שנהגו בו היתר במהלך הדורות. ועל כן כאשר נמצא לפניַ מקור שניתן לפרש אותו בשני אופנים (בהמשך דבריַ אראה איך העמדת יחיאל את דברי הרב אינה רק פחות מפולפלת מהעמדתי אלא אף יותר) אעדיף לפרש את דברי הרב בהתאם למנהג הידוע והמקובל מדורי דורות. ואמנם אין אני תמים ורוצה לעוות מקורות ולכן, והיה ותצליחו להוכיח לי שאני טועה ואכן הרב קוק אסר דבר שנהגו בו היתר, אפרסם מיד התנצלות שטעיתי בדעת הרב ואמנם אמשיך לעלות ולעודד עלייה להר הבית ואשאר ב"צריך עיון" גדול על דברי הרב.

    ולגופו של עניין:

    יחיאל,

    1.

    א. ראשית, כל המקורות שהבאת היו ידועים לי לפני כן ולכן אני ראוי לחוות דעתי בנושא כלשונך.

    הנך מתעקש לטעון שמקום המקדש בדברי הרב הוא כלל הר הבית כאשר אתה בעצמך מביא את דבריו בכרוז "מקום המקדש והר הבית" ומכאן (לפי הנחתך שהרב הראשי אומר דברים ברורים וחד משמעיים) שבכל המקומות האחרים הוא מתייחס אך ורק למקום המקדש בלי הר הבית! והנה בכרוז עצמו שבו מופיע האיסור של כניסה להר הבית, הרב הסביר, במקור שהבאתי, מה הייתה כוונתו והיא רק למקום המקדש העתיק. ואם תאמר הרי בפועל היה כתוב הר הבית ומקום המקדש משמע ששניהם אסורים, תשובתי היא ש"הר הבית" השונה ממקום המקדש בכרוז אינו אלא הר הבית ההלכתי שדרוש טבילה כדי להיכנס אליו ולא כלל הר הבית הפיזי של היום שכולל גם הרחבות שאליהן ניתן להיכנס בלא טבילה. הרב הדגיש את האיסור של כניסה להר הבית (ההלכתי) כאשר הוא פנה לציבור שהוא בוודאי לא מקפיד על טבילה לפני העלייה ובתור רב הראשי הוא ראה לנכון לאסור חד משמעית עלייה להר הבית ההלכתי. ראה שלפי פירושי כל המקורות מתיישבים היטב ואין שום סתירה. אך לפי פירושך שמקום המקדש הינו הר הבית אתה מתבקש להסביר למה בכרוז הוא חרג מלשונו הקבוע.

    ב. דבריך תמוהים. הרי לפי פירושך אין החוקר שואל לעניין, במה העובדה שהרב מפרסם הזהרות שלא ללכת לשטח חארם סותרת את העובדה שיהודים נהגו להתקרב לכותל גם אם הכותל הוא חלק מהחארם, הרי רחבת הכותל אינה חלק מהחארם! לא הצלחתי לעקוב אחרי הלוגיקה בדבריך ובינתיים אין דברי הרב יוצאים מפשוטם.

    לגבי טענתי שהרב קוק סבר שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, אין זה מופרך כלל ועיקר מאחר ורבים הבינו שזאת כוונת הרדב"ז כמו שלהלן נראה.

    2.
    "נרשם בשולי הגליון בו הוא נתפרסם: 'נוסח העדות תוקן עפ"י בירור עם כבוד הרב" אין בכך שום ראיה שהרב אישר את הנוסח הזה. מה שכתוב כאן הוא שעורכי העיתון עשו בירור אצל הרב. האם ידוע לך מה הם ביררו ומה הם לא ביררו? וראה בעצמך שהעורכים של מאמרי הראי"ה כתבו לפני המשפט הזה "נתפרסם פרוטוקול מדוייק של דיוני ועדת החקירה ובה מופיעה נוסח עדותו של הרב זצ"ל במלואה. אולם העדפנו את הנוסח הזה, שנתפרסם בעתונות, מפני שהוא תמציתי וקולח, ומפני שנרשם בשולי הגליון וכו'".

    הוויכוח עם הרב הירשנזון אינו ראיה כלל כי הרי, יש לצרף למחלוקת זו את המרכיב האידיאולוגי. הרב הירשנזון חשב שאין לצפות להקרבת קורבנות בבית המקדש ולמעשה הבית כנסת שהוא רצה לבנות היה אמור להוות בית מקדש בלי קורבנות. הרב השיב לו שהוא טועה השקפתית באופן חמור ועל כן ברור שהוא לא הציע לו להקים את הבית הכנסת שלו גם בשטח המותר כאשר הוא למעשה יעקור את הציפייה לבית המקדש האוטנטי.

    3.
    אני חושב שדי למה שהראנו לעיל כדי להבין שהרב קוק מבחין בין מקום המקדש לבין שטח הר הבית ולכן אין להביא ראיה ממקורות שאינם שייכים לכתבי הרב.
    ואולם ברצוני להתייחס כאן לתשובת הרדב"ז. תשובתו החשובה של הרדב"ז נמצאת כאמור בח"ב סי' תרצא. כל המעיין בתשובה זו מבין היטב שהרדב"ז דן בשאלה עד איפה ניתן להתקרב אל כיפת הסלע (לא הר הבית!) והאם מותר להיכנס אל העליות הבנויות מסיב ל"רמה". למשל ניקח משפט מדגים מתוך התשובה " הילכך מי שעולה בעליות אשר לרוח מערב או הנכנס לראות מהפתח אשר לצד מערב צריך לשער שיהיה בינו לבין הכיפה יותר מאחד עשר אמה" אף אחד לא יוכל לטעות כאן, מדובר על העליות הנמצאות על ההר ולא מחוץ להר, מי שטוען אחרת אינו אלא מסלף את דברי הרדב"ז. ולכן תשובת הרדב"ז היא ברורה המנהג הפשוט והכשר הוא לעלות להר הבית אך לא להתקרב לכיפת הסלע.

    ואולם האחרונים הקשו על הרדב"ז בכמה נקודות שלא היו להם ברורות מתוך תשובתו. למעשה הקושיות הללו הובילו אותם לחשוב שהרדב"ז אינו יודע מה הוא שח ואמרו שיש בדבריו "שרשרת שלימה של טעויות ועירבובים שאין עליהם מענה". כמובן שקשה מאוד לקבל דברים כאלה, כאילו הרדב"ז גדול המשיבים בזמנו כאשר הוא נדרש להורות לרבים איך לעלות להר בלי לעבור על איסור ענה בקלות ראש בלי בדיקה מעמיקה. היעלה על הדעת שבזאת חטא הרדב"ז?!

    למעשה הרב ישראל אריאל הראה שהאחרונים הקשו על הרדב"ז כי הם לא הכירו את הטרמינולוגיה שלו שהייתה מקובלת בזמנו. אני מפנה לחוברת "בית ה' נלך" שבה יש כמה פרקים על תשובת הרדב"ז. שם הרב אריאל מראה שבלשון הרדב"ז "מקום המקדש", הוא העזרה ההלכתית, וה"עזרה" היא שטח הר הבית. שם הוא מביא סימוכין מבני התקופה ובכך פותר את הקושיות של האחרונים על הרדב"ז ובפועל מראה שהרדב"ז עשה עבודה מדויקת להפליא של בדיקה ומדידה על ההר והוציא תשובה ברמה מקצועית גבוהה מאוד. לא אחזור כאן על כל הדברים שהרב אריאל כתב אך לגבי השאלה אודות הכותל המערבי שמשמע לכאורה מדברי הרדב"ז שהוא כותל העזרה, הרב אריאל מסביר שיש כאן טעות דפוס ודבר זה מוכח מאחר שאם לא כן יש לחשוד שהרדב"ז היה נתון לסכיזופרניה כאשר במשפט בסמוך הוא טוען שניתן לעמוד ברוח מערבת מהכיפה ואם הוא סבר שכותל העזרה נמצא בקצה ההר כי אז דבר זה לא ייתכן עיי"ש.

    ובסוף אומר שגם אם יש שאלות על הרדב"ז, שוב הפשט הוא שהוא מעיד על מנהג לעלות להר הבית עד שטח הכיפה וזה אי אשפר למחוק!

    אבי,

    א) כנ"ל הרב קוק חשש לתשובת הרדב"ז לפי הבנתו שכותל המערבי הוא כותל העזרה. הוא לא הורה היתר בצד השני כי הרי הבנה זו ברדב"ז היא כאמור תמוהה ועל כן אי אפשר לסמוך רק עליה.

    ב) ציין נא את המקור המדויק.

    ג) בני ישראל אשר עלו להר במהלך הדורות לא חששו לטומאה היוצאת מגופו של אדם והרב קוק לא רמז בשום מקום שהוא חושש לכך. ולגופו של עניין טומאת זב היא מחלה וחזקת האדם להיות בריא. עיין במקורות הבאים: הרב טוקצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש ח"ד עמ נ, ר"ש וינגרטן ב"תורה שבעל פה" י"א עמ' רו וכן הרב שילת תחומין ז' עמ' 506.

    ה) מסורת מדורי דורות שמעיד עליה הרדב"ז "מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב" (שם). האיסור כרת שייך רק לטמא מת שנכנס אל העזרה. היום אדם שאינו מתקרב ל"רמה" אינו מקרב לעזרה ולכן אינו מתקרב לאיסור כרת לפי מסורת זו. היום המחקרים מאשרים את המסורת הזאת לאור ממצאים בשטח. לסקירה קצרה וברורה עיין משנה תורה (מהדורה מפעל משנה תורה) בנספח בסוף ספר עבודה ח"א.

    בברכה,
    יוסף

  7. לכב' ר' יוסף לברן הי"ו, שלום ורוב ברכה!

    אתייחס בלי נדר לכמה נקודות מדבריך, על פי סדר אחר.

    1. הדיון החל בבירור דעתו של הראי"ה קוק זצ"ל בנוגע לעלייה להר הבית, וכעת עבר למישור אחר – וחבל. (כמובן, עצם הדיון בשאלת העלייה להר הבית הוא חשוב מאד, אך כדאי להפריד בין הדיונים).

    2. אם הבנתי נכון את עמדתך, הראי"ה אסר את העלייה להר הבית ההלכתי (ת"ק על ת"ק אמה). למה?

    3. לטענתך, הראי"ה אסר לעבור את קו הכותל המערבי משום ש"חשש" שהוא כותל העזרה. האם לפי זה, רחבת הכותל המערבי, היא הר הבית? מדוע א"כ הוא לא חלץ את נעליו טרם בואו לכותל? מדוע הוא נלחם על הזכות להתפלל בו ולא הזהיר את הציבור מהכניסה למקום ללא טבילה?

    4. אם אכן הראי"ה חשש שרחבת הכותל היא הר הבית ההלכתי, והוא אסר את הכניסה להר הבית ההלכתי, מדוע הוא לא אסר את הכניסה לרחבת הכותל?

    5. האם יש מקור לטענתך שהראי"ה "חשש" למשמעות דברי הרדב"ז שהכותל המערבי הוא כותל של הר הבית?
    (כמובן, האיגרת לגנרל בולס שהזכרת הייתה יכולה להוות מקור לטענה שהראי"ה "סבר" שהכותל הוא חומת ההיכל או העזרה, אך בוודאי איננה מהווה מקור שהוא "חשש" לשיטה כזו, שהרי הלשון שם היא של קביעה ולא של חשש: "הכותל המערבי של מקום מקדשנו". לכן, לענ"ד מסתבר יותר הסברו של ר' יחיאל, שהכוונה לכותל המערבי של הר הבית, והראי"ה לא נכנס לדייקנות בפרטים עם הגנרל בולס).

    6. האם בכלל יש מקור לטענה שהראי"ה אסר את הכניסה להר הבית כולו מפני שהסתפק היכן מקום המקדש בהר הבית? (חשש למורא מקדש מוזכר כמה פעמים במשפט כהן סי' צו, וחשש לכניסת זבים למחנה לויה מוזכר ב'טוב ראי' זבחים החדש, עמ' רכב).

  8. עד כאן הערתי בכמה נקודות בנושא של שיטת הראי"ה קוק בעניין. כעת אעבור בלי נדר להתייחס לדבריך לגבי המנהג בימי הראשונים.

    7. קביעתך: "אי אפשר להמציא איסור בייחוד בעידן שאין לנו סנהדרין" – איננה מדוייקת בהקשר הנוכחי.
    ודאי כבודו מכיר את דברי השולחן ערוך (יו"ד ריד, ב): "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם. ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן…" אם כן, הציבור יכול לקבל על עצמו חומרות, גזירות ותקנות.
    כך, למשל, נהגו האשכנזים שלא לשאת אשה שנייה (ואף שחרם דרבנו גרשום הוא רק לאלף החמישי, מ"מ נהגו האשכנזים שלא לשאת אשה שנייה גם לאחר מכן, כמבואר ברמ"א אה"ע א, י), אע"פ שככל הנראה ניתן להביא מקורות שנשאו שתי נשים (או אכלו קטניות בפסח) קודם למנהג זה. גם המנהג שפנויות לא יטבלו לנידתן פשט בכל ישראל, וכך עוד הרבה מנהגים אחרים, שנוסדו אחר חתימת התלמוד.
    וא"כ מנהג שנהגו ישראל במאות שנים האחרונות (בהם ישבו בירושלים ת"ח מופלגים מכל העדות, והיה קשר מכתבים ושליחים בינם לרבני הגולה לגווניהם), להימנע מעלייה לכל הר הבית (והכוונה לכל השטח שבין הכותל המערבי למזרחי), מנהג זה מחייב את כל ישראל (ועכ"פ בירושלים…), גם אילו בימי הרמב"ם או הרדב"ז היה המנהג להיכנס להר הבית.

    8. לגבי מקורות על המנהג בארץ ישראל, יש להבדיל בין מקורות המעידים על חכמי ישראל המוכרים לנו ובין מקורות המעידים על יושבי ארץ הקודש בתקופה זו, שמחמת הגלות הקשה לא נותרו בארץ ישראל בני תורה. לדוגמה, כידוע, עד התפשטות הרי"ף חשבו שבארץ ישראל ראש השנה הוא רק יום אחד (בעל המאור ביצה ג.), וזאת "לפי שגלינו גלות שלימה ובעונותינו לא נשאר בארץ ישראל בימים ההם אלא מעטים ואינן בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול והוחלף להם בשאר ימים" (מלחמות ה', שם). (לסקירה קצרה אודות העניין, ניתן להסתכל במבוא ל'מחזור המפורש').

    9. כך יש להתייחס למובא במאירי שהיה מנהג להיכנס למקום המקדש עצמו בטומאה, שוודאי דבר זה הוא שלא כהכרעת ההלכה (כדעת רוב ככל הראשונים וכהכרעת האחרונים, וייתכן שאין מי שחולק על זאת, והאריך בכ"ז הראי"ה במשפט כהן סי' צו), וממילא אין שום משמעות תורנית למנהג שגוי זה.
    (כתבתי דברים אלו בהנחה שהיה מנהג כזה, אך הרב זלמן קורן שליט"א כתב לשער שהמנהג היה שהתפללו ליד הכול המערבי, והמאירי שלא היה במקום סבר שהכוונה לכותל המערבי של המקדש; ובקובץ תורה שבעל פה, גיליון עשירי, ובעוד ספרים כתבו שככל הנראה מסגנון לשונו של המאירי נפלה שם ט"ס, וכוונתו לומר שמנהג שלא להיכנס להר הבית, ואכמ"ל).
    והאריך בכל זה בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' א אות נ (וכ"כ מנחת יצחק הנ"ל, אות טו, ובעוד הרבה ספרים).

    10. לכן, אין להתייחס לשמועות על בית כנסת בהר הבית, כל עוד לא נדע על חכם מובהק מרבותינו הגאונים/הראשונים שהתפלל שם (או שהביא בדבריו את המנהג להתפלל שם). לעומת זאת, ישנם מקורות ברורים על חכמי ישראל שהתפללו הר הזיתים (למשל, ספר חסידים, פורמה, סי' תרל, על רב האי גאון; שלשלת הקבלה לראב"ד, על מנהג בזמנו) או בסמוך לכותל המזרחי (ראה להלן) או בסמוך לכותל המערבי.
    (קיבוץ נוח ונגיש של מקורות אלו נמצא בקונטרס 'הר קודשי', ניסן תשע"ה, עמ' 96 ואילך; אע"פ שיש בסקירה זו אי-דיוקים בכמה נקודות, ומכללן בשיטת הרדב"ז).

    11. לגבי הרמב"ם, כידוע הוא לא התפלל בבית המקדש עצמו, והביטוי "הבית הגדול והקדוש" מכוון לבית כנסת חשוב בירושלים, כמו בדברי המהרי"ק (שורש ה'), וכפי שנתבאר במנחת יצחק הנ"ל (ח"ה סי' א) אות טז (ובעוד ספרים).

    12. ושוב, כל הדיון לגבי המנהג בימי הראשונים (נקודות 8-11) לא רלוונטי לימינו, אחרי שנהגו שלא להיכנס שם במאות השנים האחרונות, וכנ"ל בנקודה 7.

    13.יש להתפלא שבכל הדברים של כבודו לא הוזכר המקור ההלכתי החשוב ביותר בנוגע לזיהוי נקודות בארץ ישראל, הלא הוא ספר 'כפתור ופרח'. ולא בכדי…
    ה'כפתור ופרח' שהיה בארץ ישראל (בניגוד למאירי) ובדק את המסורות השונות ואת מידת אמנותם, העיד (עמ' קיג במהד' הנ"ל) שהמנהג לא להיכנס להר הבית, מעבר לכותל המזרחי. כמו כן, הוא לא הזכיר – וכנראה גם לא הכיר – מסורת הקובעת שאבן השתייה היא בכיפת הסלע (וראה תחו"מין כח עמ' 472).

  9. כעת אתייחס בלי נדר לדבריך בנוגע לעוד כמה נקודות (אע"פ שא"א לדון בכל נקודה, כמובן).

    14. לגבי הרדב"ז, הוא אכן קובע כי אבן השתייה היא בכיפת הסלע, ואין ספק בדבר, אך הוא לא מזכיר שמדובר ב"מסורת". כמובן, יתכן שמדובר במסורת, אך יתכן גם שמדובר בסברא או בשמועה שהרדב"ז לא הטיל בה ספק (הוא לא היה בעידן הביקורתי והמחקרי שלנו). באותה תשובה הוא סמך על זיהוי הכותל הדרומי על סמך "אבנים גדולות", דבר שלדבריו "מורה שהוא בניין קדמון".

    15. מדוע לדבריך הרדב"ז התיר להיכנס שי"ג אמה מכיוון הכותל המזרחי, וקל"ה אמה מצפון לכותל הדרומי?

    16. המקור שביקשת הוא תפארת צב"י (לרבי צדוק הכהן מלובלין) יו"ד ח"ב? תשובה כז (במהדורה הישנה, ובמהדורת ירושלים תש"ס – תשובה לא) אות יא-יב (ובעיקר סוף אות יב), עמ' קצה (במהדורה החדשה הנ"ל).

    [או שמא כוונתך לפסקה מהמאמר של ד"ר דותן גורן עליו אנו מגיבים: הראי"ה שב וחזר על עמדה זו בעדותו בפני ועדת שאו, שחקרה את הסיבות שהובילו לפרוץ מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929): "…אין אנו רשאים אפילו להיכנס *לחצר* בית המקדש… עד שיבוא יום הגאולה שאז יעשה הדבר על ידי ה' בלבד, בלי שאנו נעשה איזה פעולה לדחוק את הקץ" (מ' ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, ירושלים תשס"ח, עמ' 19–18).]

    17. בנוגע לטומאות היוצאות מגופו, אני הזכרתי את הנושא באופן כללי, ולא פרטתי את החששות השונים. ואדרבה עיקר חששם של הכפתור ופרח והאח' שציינתי הוא לפרטי דיני טומאת קרי. כמובן, המקורות שהזכרת חולקים על חששות אלו, לפחות חלקם, ומ"מ ברור שהכפתור ופרח הנ"ל (עמ' קב) הצריך הערב שמש (ומטעם זה כתב שלא עולים להר הבית כלל, וצ"ב, וראה מש"כ בזה במנחת יצחק הנ"ל אות ב, וכדבריו משמע בפאת השולחן סי' ג בית ישראל ס"ק כה-כו), כפשטות שיטת רש"י בכ"מ (ולא כהסבר הרב שילת שם). וכן נקטו עוד אח' ואכמ"ל.
    כמו כן, התפארת צב"י הנ"ל כתב שהמנהג מפני החשש הוא ממים חלוקן או עכורים (וע"ש שהוא חומרא, אכן אם נהגו מחמת חומרא זו הדבר מחייב וכנ"ל). ובפרט שלגבי חלת חו"ל (שאכילתה בטומאה אסורה מדרבנן), כתבו האח' שיאכלנה מיד לאחר הטבילה מחשש מים עכורים (עי' מ"ב סי' תנז ס"ק כא, ולשונו "טוב להיזהר", מפני שאם יטיל מים חלוקין או עכורין אסור מדינא, וא"כ מי שאינו יודע להבחין…), וק"ו שיש לחוש במקום איסור תורה. (גם לגבי זב יש מה להשיב ואכמ"ל).
    כמובן, ניתן להתפלפל ולדון בנימוקים אלו לכאן ולכאן (ודברו בזה רבים, מלבד הנזכרים, למשל אורחות רבנו ח"ב עמ' קנח-קנט; מועדים וזמנים ח"ג סי' רכט וש"נ; ועוד), אך הדיון היה בשיטת הראי"ה קוק זצ"ל, וא"כ על כבודו להוכיח מניין לו שסבר כדעתו (וכדעת הרב וינגרטן והרב שילת), ולא כדעת הכפתור ופרח ופאת השולחן (וסיעתם) או כהכרעת המ"ב (לחוש למים עכורים)?

    18. לעצם הדבר שציין לגבי טומאת זיבה, מן הסתם כבר ידוע לו שפשטות הרמב"ם, השולחן ערוך (יו"ד שכב) והרמ"א (או"ח תנז, ב) להקל בזה לגבי חלת חו"ל (וע"ז סמך הרב שילת שם), אך יש לחלק בין דרבנן לדאורייתא (כפי שהעיר הרב יעקב עדס שליט"א בספרו), וא"כ אפשר שלכו"ע יש לחוש לטומאה זו, ואין לסמוך על חזקה קמייתא;
    ועוד שהמ"ב (שם ס"ק כ) כתב שבקטן פחות מבן ט' נותנים לו לאכול מחלת חו"ל, משום ש"אינו מטמא בקרי ומן הסתם לא ראה זיבה" (ומקורו טהור באליה רבא שם ס"ק ט ובשולחן ערוך הרב שם אות כ), וא"כ מבואר בדבריו שחיישינן לזיבה אפילו לגבי חלת חו"ל. (ומה שגדול מותר לאכול בתרומה, צ"ל שכוונת הראשונים "שיטבול לקריו" – שיטבול במים חיים כדינו, או שהוא רק בכה"ג שאומר ויודע בוודאי שלא ראה זיבה מימיו, ומי הוא שיכול לומר כן בזמננו?…)

    19. כמובן, יש להאריך בעוד פרטים בדברי כבודו (ובעוד כמה סיבות חזקות לאסור העלייה להר הבית, כגון מחשש שיכנס לחיל), אך לא התכוונתי להאריך, אלא רק להעיר שהקביעות שקבע הן לענ"ד חסרות ביסוס וודאות.

  10. 20. עוד נקודה מהותית:
    כבודו טען בביקורתו על החוברת של הרב צבי ישראל טאו שליט"א: "נראה שיש כאן הנחת יסוד בעייתית. איך הפרשנות הרעיונית יכולה להשפיע על הלכה?", אולם הדברים מתמיהים, שכן הכל יודעים ששאלות הלכתיות שונות (בדבר היתר מכירה, גיוס לצה"ל, תשלום מיסים, ועוד) תלויות בהשקפת עולמו התורנית של הפוסק. לכן, נחוץ לברר היטב את השקפת עולמו הרוחנית של הראי"ה קוק בנוגע לעלייה להר הבית, כדי לטעון שעמדתו ההלכתית הייתה משתנה בשינוי נסיבתי מסוים.
    זו הייתה טענת ד"ר דותן גורן, כי מעבר לוויכוח ההלכתי עומד ויכוח הנוגע לתפיסת העולם. הרב ישראל אריאל שליט"א (למשל), מאמץ כל פרשנות אפשרית בכדי לטעון שחובת בניית המקדש ועלייה להר הבית הן מצוות הנוהגות אף בזמן הזה, ולשם כך הוא מרחיק את כל החששות והספקות השונים בנוגע לעניין. לעומתו, הראי"ה קוק – לפחות לפי טענה זו – אימץ גישה אחרת לחלוטין בנוגע למקדש להר הבית, וממילא בכל ההכרעות המעשיות של עלייה להר הבית (ועוד נושאים דומים) הוא יהיה זהיר יותר ומתון יותר.

  11. אבי,שלום לך

    הסתבכתי עם כל המספור. אחלק לשלושה
    א. שיטת הראי"ה קוק
    ב. דיון אודות הכניסה להר
    ג. דבריי על החוברת של הרב טאו

    א.
    _ אכן, טענתי שבכרוז, הרב קוק הזהיר על הכניסה להר הבית ההלכתי בלבד, אין זה אומר שהוא סובר שאסור להיכנס לשם באופן מוחלט, אלא בתור רב הראשי, ובתור מי שיודע שהציבור המגיע להר לא יקפיד על טבילה, ראה לנכון להזהיר על כך.

    _ אפשר לסבור שהכותל המערבי הוא כותל העזרה בלי לסבור שרחבת הכותל היא חלק מהר הבית. למשל אם הבית המקדש היה בקצה של ההר. כמובן שזאת עמדה דחוקה אך רבים הבינו כך את דברי הרדב"ז, ועל כן הרב ראה נכון להחמיר. ולגבי האיגרת לבולס אני מוכן לקבל את הערתו של יחיאל אבל עדיין דעתי היא שהוא חשש לשיטת הרדב"ז כפי הבנתו.

    _ מורא הקדש מוגדר בהלכה ואין שום אזכור לאיסור על כניסה להר. לגבי החשש זיבות או בעל קרי, העיקר חסר מן הספר בדברי הרב במיוחד בתשובתו המרכזית סי' צו שכל הדיון שם הוא על האיסור כרת.

    ב.
    _ דייק נא בדברי השו"ע שהבאת וראה שהוא מדבר על תקנות שבית דין הנהיג ולא על מנהג שנהגו בלא נימוק. וכן הם דברי הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה "וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעָמַד אַחַר הַתַּלְמוּד בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְגָזַר אוֹ הִתְקִין אוֹ הִנְהִיג לִבְנֵי מְדִינָתוֹ, אוֹ לִבְנֵי מְדִינוֹת". לא זכור לי שאי פעם בית דין התכנס ותיקן שאסור ליהודים להיכנס לכל שטחי ההר. ולכן אם יהודים לא עלו להר הבית בתקופה מסוימת, אין זה הופך את זה לתקף מבחינה הלכתית. נזכיר לכבודו שהיו תקופות שיהודים נמנעו מלעלות לארץ ישראל, האם אי פעם מישהו טען שהמנהג המקובל הוא שאסור להיכנס לארץ? על כן לדעתי כל המקורות אודות המנהג להיכנס להר תקפים והנהגה לא מנומקת אינה יכולה לבטל פסקי דינים מפורטים למדי כמו תשובת הרדב"ז.

    _ לגבי הרמב"ם נראה לי מופרך לטעון שמדובר בבית כנסת כאשר הוא השתמש בביטוי התלמודי המובהק המכוון לבית המקדש שכל יהודי מזכיר בברכת המזון כל יום.

    _ אכן לא הבאתי את דברי הכפתור ופרח כי הם אינם רלוונטים לדיונינו וז"ל "אם כן היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ נוכל להתקרב לענין תפלה והשתחויה עד אותם הכתלים, וכן עמא דבר באים עד אותם הכותלים ומתפללים לאל יתעלה לפני אלו השני שערים שהזכרנו" ראה שהוא אינו אומר שהמנהג הוא שלא להיכנס להר מפני חשש וכדומה אלא שהעם אינו יכול להיכנס ועל כן הוא מתפלל ליד החומה המזרחית. אם נלך לפי הבנתך שהכפתור ופרח מורה כאן שאין להיכנס אל הר הבית אז יש ללמוד גם כן שהוא מורה להתפלל רק בכותל המזרחי ולא במערבי.

    _ היעלה על דעתך שהרדב"ז, גדול המשיבים בזמנו, יורה לרבים בתשובה מפורטת לעלות להר ולהסתכן באיסור כרת על סמך שמועה או סברה ?! טיעון זה היה מספיק כדי לדחות את דבריך אלא שנראה שגם לשונו אינו נותן פתח להעמדה הזאת "מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב". ולגבי שאלתך אודות השי"ג אמות כבר הבאתי את הסברו של הרב ישראל אריאל ואני שוב מפנה אותך לשם. בכל אופן תשובת הרדב"ז אינה יוצאת מפשוטה ויש כאן עדות ברורה ומנומקת על המנהג הכשר והרווח לעלות להר.

    ג.
    דבריי כוונו בעיקר אל הדיוקים של הרב טאו בפסקאות של הרב קוק שמטרתם ללמוד שאין לבנות כעת את בית המקדש כי המצב של האומה אינו עומד בדרישה מסוימת. ועל כן טענתי היא שהשקפה כלשהי אינה יכולה להשפיע על גופי ההלכה ואם לא מצאנו בתורה שבעל פה דרישה המקדימה את בניין המקדש (ובכן חפשו ברמב"ם הלכות בית הבחירה למשל לא תמצאו דרישה כזאת) שום פסקה לא יכולה לשנות זאת ועל כן אמרו חכמים "טעמא דקרא לא דרשינן". ולא התכוונתי לטעון שאין משקל להשקפה של הפוסק בפסיקה שלו.

    בברכה,
    יוסף

  12. שלום,

    ישר כח עצום לרב אבי קלמן על ההרחבה המרתקת והמנומקת בעניינים ההלכתיים.

    כאמור, תגובתי הייתה רק מצד הבירור ההיסטורי והעובדתי, ולא נכנסתי לסוגיות הלכתיות, ולכן שמחתי לראות את ההתכתבות המדוייקת הזו. אינני מצליח להבין את טענותיו של ר' יוסף לברן שכנגד, אך לא באתי לעסוק בזה.

    איני מוצא לנכון להאריך בדבר הברור כשמש – שהרב קוק באגרותיו התייחס ל"הר הבית" כפי שהוא נראה כיום לעיננו, ולא לשום דבר אחר ("הלכתי").
    כמו כן ברור כשמש שהלשון "מקום המקדש" בכרוזים ובאגרות, שהרב כתב לציבור הרחב שברובו כלל לא מכיר את המושג "ההלכתי", אף היא מכוונת על ההר. על כל היקפו.
    אך למי מהקוראים שעדיין מסופק בדבר, אצרף כאן קישור ל"ספר לתייר" משנת תרפ"א, בתוספת רקע קצר. אחרי זה נראה לי שהדיון יכול להסגר:

    בזמן השלטון התורכי על ארץ ישראל לא היתה אפשרות להתארגנות יהודית רשמית שתעסוק בתיירות וכד' משום שהשלטון כלל לא אהב ביקורים כאלו. בתרע"ט החל להתבסס המנדט הבריטי בארץ ישראל כעובדה קיימת, ההכרה במוסדות היהודיים החלה להתממש כחלק מהחזון של "בית לאומי ליהודים בארץ ישראל", ושערי הארץ נפתחו לפעילות רשמית עם הכרה במוסדות היהודיים כגופים שפועלים לקראת ה"מדינה שבדרך".

    מתוך כך, הוקמה חברת "אקספרס ארץ ישראלי", והוציאה לאור ספר מדריך תיירותי בשם "ארץ ישראל וסוריה הדרומית", ושם מוצעים מגוון סיורים ומסלולים, עם הסבר והדרכה למטייל הלא מצוי. ממש כמו ספרי טיולים ומסלולים שיש היום. סביר להניח שספר זה היה אחד הפופולארים בקרב התייר היהודי המצוי.

    http://hebrewbooks.org/46796

    הספר נכתב על ידי י. פרס, ציוני נלהב, מורה בבית הספר של מונטיפיורי, ומנהל במשך 40 שנה של "בית הספר למל" הנודע לשמצה, ואשר הוחרם על ידי רבני ירושלים. פרס לא כתב את הספר מתוך אורח חיים דתי אדוק. ואכמ"ל. בספר יוחד מקום רחב לטיול בירושלים ובמרכזו סיור ארוך ומקיף בהר הבית, כולל כניסה למבנים שבו. כפי שכותב ד"ר גורן, אלו שפרצו את האיסור המקובל מזה דורות, היו יהודים חילוניים. אם כן, "חידוש העליה להר הבית" לא באה מתוך עולם התורה וההלכה. ודי בזה למבין.

    למשל, בתחילת ה"ביקור בהר הבית" כתוב בספר הנ"ל בעמ' 157: "מקום המקדש, שהוא השטח הכי יפה בירושלים – צורתו כריבוע בלתי משוכלל, מדתו בצדו המערבי, הוא הצד היותר ארוך, 490 מטר…". וכן הרבה, ראו שם.

    http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46796&st=&pgnum=157&hilite=

    הראי"ה קוק, שהחל לכהן כרב הראשי לישראל בדיוק לפני 95 שנה (אדר תרפ"א), החל לפרסם כרב ראשי כרוזים רשמיים שמתייחסים להצעות של מדריכי טיולים וכד' כדוגמת חברת התיירות הנ"ל, אשר מציעים ליהודים, חילוניים בעיקר, שלא מכירים את מנהג המקום משום שמעולם לא היו בארץ…, לבוא ולסייר בהר הבית כחלק מביקורם בארץ.
    בספר הנ"ל מופיע כל הזמן המינוח "מקום המקדש" על כלל הר הבית, ולפעמים מוזכר רק המינוח "הר הבית" ולפעמים נזכרים שניהם כאחד "הר הבית מקום המקדש".
    והראי"ה קוק מחה והודיע ופרסם בכל האמצעים שעמדו לרשותו שהכניסה להר אסורה, והתבטא לפי הניסוח המקובל באותם ימים. פעם כך ופעם כך. ואולי הקפיד לומר את המילים "הר הבית ומקום המקדש" כדי שלא יעשו 'דיוקים' בלשונו כאילו רק ל"מקום המקדש" אסור להכנס אך לא להר הבית, או שרק ל"הר הבית" אסור להכנס, אך לא למקדש הקדוש, דהיינו לצורך מצווה וכד' (כפי שהיו שחשבו אז שהכניסה למקדש היא מצווה, מתוך בורות).
    לכן אין שום יסוד לנסיון לדייק מלשון הרב בכרוזים כאילו יש איזו חלוקה בין הר הבית למקום המקדש, לא הלכתית ולא גאוגרפית.
    הרב הורה לכולם להמשיך במנהג המקובל בירושלים מימי השל"ה הקדוש שלא להכנס לכל ההר, ולא המציא שום איסור.

    יחיאל

  13. לר' יוסף לברן שלום ורוב ברכה!

    א.
    1) כתבת שייתכן שהרב הזהיר מפני הכניסה להר הבית, אך זה לא אומר שאסור להיכנס לשם "באופן מוחלט", דהיינו בטבילה. – זה כמובן דוחק, ופשטות לשון הרב מורה שלא כדבריך. (גם התנהלותו המעשית הייתה שלא כדבריך, גם בהליכתו יחידי עם הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, ובהזדמנויות נוספות).
    2) כתבת: "עדיין דעתי היא שהרב חשש לשיטת הרדב"ז לפי הבנתו". – שוב, לא הבאת מקור לשתי קביעות אלו: (א) שהרב חשש לשיטת הרדב"ז, (ב) שזו הבנתו בדברי הרדב"ז (שהכותל המערבי הוא כותל העזרה).
    3) כתבת שרבים הבינו את דברי הרדב"ז שכותל הר הבית המערבי הוא כותל העזרה והר הבית גם יחד. – האם תוכל לציין מי הבין כך את הרדב"ז בתקופת הראי"ה קוק או לפניו? (למיטב ידיעתי, הרב זלמן קורן שליט"א הוא הראשון שהעלה רעיון זו, שהוא מוכרח בדברי הרדב"ז אם לא נטען שהנתונים המספריים שבו הם טעות סופר).
    4) כתבת: "מורא מקדש מוזכר בהלכה, ואין שום אזכור לאיסור על כניסה להר הבית". – שוב, זה עניין של פרשנות (הרמב"ם כותב שלא יכנס להר הבית "אלא לעניין מענייני העבודה"), והרב הזכיר בפירוש את הנימוק של מורא מקדש כעילה שלא להיכנס להר הבית (כמבואר באריכות במשפט כהן ובטוב רא"י זבחים, שאפילו אם נאמר בדעת הראב"ד שאין איסור לאו לטמאים להיכנס למקדש, מ"מ מחמת מורא מקדש אסור להם להיכנס למקדש).
    5) כתבת: "לגבי חשש זב או בעל קרי, העיקר חסר מן הספר בדברי הרב, במיוחד בתשובתו המרכזית במשפט כהן סי' צו, שכל הדיון שם הוא על איסור כרת". – לענ"ד כבודו שגה בזה. הדיון שם הוא האם קדושת המקדש וירושלים קידשה לעתיד לבוא או לא, וזה נוגע לכל הטומאות כולן (ולא הוזכר כרת, אלא ביחס לדברי הראב"ד שהנכנס שם בזה"ז אין לו כרת). הרב מבאר זאת בפירוש הן במשפט כהן סי' צו אות ו ד"ה ואמנם מצינו, והן בטוב רא"י זבחים הנ"ל (שהיא תשובה מקבילה למשפט כהן הנ"ל).

    ב.
    6) כתבת: "דייק נא בדברי השו"ע שהבאת וראה שהוא מדבר על תקנות שבית דין הנהיג". – מניין לכבודו חידוש זה? אדרבה בשו"ע (יו"ד ריד, ב) כתוב שמנהג מחייב "אפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה" (ומקורו בפסחים נ: ובשו"ת הריב"ש שצט, כמובא בב"י), דהיינו אפילו ללא החלטה ציבורית!
    7) מה שהזכרת שהיו תקופות שיהודים לא עלו לארץ ישראל, איננו קשור כלל. בשום פוסק לא מוזכר שיש מניעה הלכתית או חשש כלשהו לעלות לארץ. הדיון הוא רק על האפשרות לעשות כן, וזה ברור שדברי השו"ע הנ"ל אמורים במנהג שהוא "לעשות גדר וסייג לתורה".
    8) כתבת: "הנהגה לא מנומקת אינה יכולה לבטל פסקי דינים מפורטים למדי כמו תשובת הרדב"ז". – ראשית, מדובר בהנהגה מנומקת, כפי שמובא בכפתור ופרח ובפאת השולחן (ועוד) וכנ"ל. שנית, המדד להכרעת הלכה איננה באורך הדברים…
    9) כתבת: "לגבי הרמב"ם נראה לי מופרך לטעון שמדובר בבית כנסת כאשר הוא משתמש בביטוי תלמודי מובהק המכוון לבית המקדש, כפי שכל יהודי מזכיר בברכת המזון". – ראשית, המהרי"ק השתמש בו לגבי בית כנסת, וא"כ אפשר שאף הרמב"ם השתמש בו לגבי בית כנסת. שנית, בביטוי זה, כמו בביטויים תלמודיים אחרים, השתמשו המפרשים בשימוש מושאל וא"צ להאריך. שלישית, הביטוי לא משמש כלל ככינוי להר הבית, שהוא כלל איננו "בית". בקיצור, המקור חסר ביסוס, וקשה מאד לסמוך עליו להלכה.
    10) ציטטת רק חלק מדברי הכפתור ופרח שהזכרתי, הוא אף כותב (בעמ' קיג): "…מסכת יבמות פרק קמא מאי (עיר) [חצר] חדשה, שחידשו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. אם כן אין לנו לקרב מפתח הר הבית ולפנים כי משם והלאה הוא מחנה לויה". וא"כ מבואר בדבריו להדיא שאסר להיכנס להר הבית. (והדברים הובאו להלכה גם בפאת השולחן). א"כ מדובר על מנהג מנומק, שמופיע כבר בראשונים.
    11) כתבת: "אם נלך לפי הבנתך שהכפתור ופרח מורה שאין להיכנס להר הבית, אז יש ללמוד ג"כ שהוא מורה להתפלל בכותל המזרחי ולא המערבי". – ראשית, בטח ראית את הערת המהדירים (לונץ, ובעקבותיו במהדורת המכון להלכות התלויות בארץ) שבימי הכפתור ופרח הכותל המערבי לא היה גלוי, ולכן לא הזכירו. כך שהדקדוק שהבאת תמוה. שנית, הדקדוק שהבאת כלל לא מתייחס לנימוק האוסר את הכניסה להר הבית, ולא לכותל המערבי.
    12) כתבת: "היעלה על הדעת שהרדב"ז, גדול המשיבים בזמנו, יורה לרבים בתשובה מפורטת לעלות להר ולהסתכן באיסור כרת על סמך שמועה או סברא?!" – זו תמיהה עצומה, אך אני הזכרתי שהרדב"ז בתשובה זו מסתמך על השערות מעין אלו ("אבנים גדולות"), שחשבן לוודאיות, וה"נ לא שנא.
    כמובן, אין כוונתי שהרדב"ז היה אדם לא אחראי ח"ו, אלא שאין לצפות מחכם לפני 500 שנה להטיל ספק במדע של זמנו, בדיוק כשם שאנו סומכים בהלכות שבת על דברי חשמלאים שייתכן שבעוד 200 שנה יתבררו כמופרכים או כחסרי ביסוס. (וזאת אף אם לא נקבל את דברי הגר"א נבנצל שליט"א שאין לסמוך על תשובה זו, כמובא ב'מעלין בקודש' ה, עמ' 161).
    13) כתבת: "לגבי שאלתך אודות ה-שי"ג אמות שהזכיר הרדב"ז, כבר הבאתי את הסברו של הרב ישראל אריאל, ואני מפנה אותך לשם". – בעקבות דבריך (הקודמים) אכן עניינתי בדבריו, והוא פשוט מחליט שחסר משפט לפני מילים אלו, וממילא מוציא אותן ממשמעותן. יתכן שהוא לא שם לב, שגם הנתון של קפ"ז אמה המוזכר בתשובה מורה שלא כדבריו (זה שיעור של העזרה, והרדב"ז סופר אותו מהכותל המערבי). כמו כן, הנתון של קל"ה אמה ממערב המוזכר בתשובה זו מורה שלא כהבנה זו (כפי שהעיר הרב יצחק שילת שליט"א, ב'מעלין בקודש' ד, עמ' 182).
    14) גם טענתו שבימי הרדב"ז השתמשו בלשון "עזרה" לכל רחבת הר הבית התחתונה לענ"ד איננו מבוסס (המקורות שהוא מזכיר, מתפרשים היטב בלי הסברה זו, ואדרבה הוא נאלץ לעשות בהם אוקימתות, ולחדש שבימי הרדב"ז היה עוד כותל מערבי, מזרחית לכותל שלנו ומערבית לכיפת הסלע).
    (אגב, לטענתו שכוונת חז"ל וחכמי הדורות לכותל המערבי של העזרה/ההיכל, וממילא הדברים סותרים את דברי חז"ל "שנשבע לו הקב"ה שאיננו חרב לעולם").
    (קיצרתי בהסברת הדברים, אך כבודו המכיר את הדברים מבפנים, ודאי מבין את ההערה, ומדוע קיים קשר עקבי בין פרשנותו שכוונת חז"ל לכותל ההיכל/העזרה, ובין טענתו שכוונת ר' בנימין מטודלה ואחרים לכותל שהיה מזרחית לכותל המערבי 'שלנו', שחרב במרוצת השנים).
    15) לסיכום, בתשובת הרדב"ז ישנה סתירה, וקשה לסמוך עליה למעשה. וזאת מלבד, שיש חולקים על קביעתו (כמו הכפתור ופרח, וכנ"ל בתגובתי הקודמת סעיף 13). וזאת מלבד חששות אחרים מהכניסה להר הבית (וכנ"ל).
    16) שוב, גם אם אתה חולק על מסקנתי בנק' 15, מ"מ עליך לבסס את טענתך שהרב קוק סבר כמותך (כנגד פאת השולחן, למשל). כמו כן, עליך לבסס את הטיעון שהמידע שיש בימינו היה גורם לראי"ה לשנות את עמדתו (וכנ"ל).

    ג.
    17) לגבי דבריך בנוגע לחוברת של הרב טאו, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. בפסקה המובאת בחוברת (עמ' ט, מגנזי ראי"ה ג עמ' 10), מבואר בפירוש שיש נימוקים הלכתיים שלא לבנות את המקדש (ספקות בזיהוי מקום המזבח, התכלת, ייחוס הכהונה, ועוד), וההסברה של הרב היא להבין למה ההשגחה העליונה גלגלה ספקות אלו, בכדי שנדע את הדרך להתקרב לבניין הבית באופן ממשי, ראלי ואמיתי (וד"ל).
    18) כמובן, לתפיסה זו יש השלכה מעשית גדולה, כמה ננסה להקל ולהתעלם מהספיקות ההלכתיים בנוגע לעלייה להר הבית ולבניין בית המקדש (וכנ"ל בתגובתי הקודמת). לענ"ד, גישתו של הרב ישראל אריאל שליט"א (למשל), שונה מהותית מזו של הראי"ה קוק זצ"ל, ובזה צודק ד"ר דותן גורן.
    19) ובכלל, אמירתך "…ואם לא מצאנו בתורה שבעל פה דרישה המקדימה לבניין המקדש…" – מתמיהה, שכן בגמרא (סנהדרין כ:) וברמב"ם (מלכים א, א-ג) מובאות שתי דרישות מקדימות: הקמת מלך ומחיית עמלק (והאריך בזה בשו"ת שאילת דוד, כנזכר בחוברת). וא"כ, יש מקום רב לתת "טעמא דקרא" לקביעה זו.
    20) (אגב, הניסוח: "…ואם לא מצאנו בתורה שבעל פה דרישה המקדימה את בניין המקדש… – שום פסקה לא יכולה לשנות זאת" – מוציא, במתכוון או בשגגה, את דברי הרב, ואולי את כל התחום הענק של מחשבת ישראל, מכלל תורה שבעל פה. אולי לו לאותו ביטוי.)

    ד.
    21) ולסיום, נדמה לי שלא התייחסת כלל לשאלות 2, 5-6, בתגובה הקודמת. (כמובן, עיקרי דבריי שם נותרו בעינם, ובפרט שבחרת שלא לדון בהם).
    22) לסיכום, אין זיהוי ודאי של מקום המקדש, עליו ניתן להסתמך בנוגע לעלייה להר הבית. מעבר לכך, קיימות חששות נוספים בכניסה הר הבית (כניסה לחיל, חשש זיבה, חשש מים עכורין, איסור טבול יום בהר הבית לכמה שיטות, ועוד), וזאת מעבר למצות מורא מקדש (הנימוק שהזכיר הרב בנוגע לכניסה להר הבית וכנ"ל).
    לכן, לענ"ד הרבה יותר סביר שמרן הרב קוק זצ"ל היה נשאר בעמדתו ההלכתית ובתפישת עולמו הרוחנית, השוללת בכל תוקף כניסה להר הבית, ובמקומה עוסקת בהשתדלות בלימוד ענייני המקדש וניסיון לקרב את העם לדרישת המקדש, ע"י מלחמה עיקשת למען שמירת ההלכה במרחב הציבורי ולמען תודעה יהודית-תורנית בקרב כל יהודי באשר הוא.

  14. אבי, שלום וברכה מצטער על האיחור.

    א.
    1) הגעתי למסקנה זו בעקבות עדותו של הרב בוועידה שאליה לא התייחסת כלל ועל פי ההבחנה העקבית בדברי הרב בין "מקום המקדש" לבין "הר הבית". על כן אבקש ממך להתמודד עם גוף הטענה.
    2) כל הדיון בשאלה האם הרב קוק חשש לשיטת הרדב"ז הינו צדדי ואינו שייך לגוף הטיעון. הוא נבע מהשמועה שהרב נמנע מלגעת בכותל. מעשה זה אינו מלווה בשום נימוק ולכן הוא אינה מהווה סתירה לטענתי. אני יכול להעלות על דעתי עוד מאה סיבות להתנהגות הזאת של הרב (אולי הרב סבר שאין לגעת בכותל שמא יחשבו שהוא קדוש כאשר הוא סתם הרחבה מאוחרת של הרומאים, למשל). ניסיתי לטעון שהרב סבר כשיטת הרדב"ז אליבא דמי שרואה במעשה הזה מניעה הלכתית נטו. על כן אינך חייב לקבל הסבר זה ועדיין אין זה מערער במאומה על טענתי המרכזית.
    3) לא חיפשתי מישהו כזה אבל לפי מה שעניתי ב-2 אין בזה צורך כלל.
    4) ציין נא את המקור ברמב"ם לדבריך. אגב, שוב אינך מבחין בין מקום המקדש לכל שטח הר הבית. כפי מה שאמרתי לעיל סי' צו מתייחס רק למקום המקדש ולא לכלל הר הבית.
    5) ציין נא בדברי הרב מקום אחד שבו הוא אומר שיש לחוש שסתם אדם הוא בחזקת זה (טענתך) לא מצאתי רמז לכך בדברי הרב שאתה מפנה אליהם.

    ב.
    6) והיה ודבריך נכונים בדברי הש"ע (ואיני בטוח בכלל אבל נניח את זה) כידוע לך שמנהג שנוגד את ההלכה, יש לבטלו כפי שגדולי ישראל במהלך הדורות מיחו במנהגים לא ראויים (כגון ביטול ברכת כוהנים וכדומה שלא מצאו לזה הצדקה ועוד הרבה דוגמאות לכך עיין בכרך הראשון של "מנהגי ישראל" של הרב שפרבר). אם כן, טענת עולי המקדש שחושבים שיש בעלייה להר הבית קיום מצוות שונות כגון כיבוש הארץ ועוד (לא אפרט כאן ואני שוב מפנה לחוברת של הרב אריאל) אמורה לבטל את התוקף המנהג הלא נכון הזה.
    7) חוץ מזה כפי מה שטענתי אין כאן שום מנהג אלא אילוץ מהשלטונות אשר מנעו מהיהודים לעלות ולכן זה ממש דומה לעלייה לארץ ישראל ולגבי מה שאמרת שאין איסור עלייה לארץ בהלכה, דבריך תמוהים בעיני וכי נעלמו ממך דברי התוספות בכתובות קי ע"ב "והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם"? אם כן היו דעות האלה במהלך הדורות שאין לעלות לארץ.
    8) כנ"ל
    9) טיעוננו שקולים בדברי הרמב"ם (למרות שאני עדיין חש שהרמב"ם לא היה משתמש בביטוי כזה לגבי בית כנסת אבל אין בידי להוכיח זאת) ולכן אין אני נסמך עליו בטענתי.
    10 – 11) הכפתור ופרח אינו מנמק את דבריו ועל כן אי אפשר להעמיד אותו מול דברי הרדב"ז ונימוקיו ולהשתמש בו כבסיס לשיטת האוסרים.
    12 – 13) הסתירה הזאת בדברי הרדב"ז אינו ניתנת לפתרון בכך שהוא הסתמך על מדע ישן. כפי מה שכתבתי לעיל וכפי מה שהראה הרב ישראל אריאל, הרדב"ז סותר את עצמו באותו משפט כלומר שמצד אחד מותר להיכנס מערבית לכיפה ומצד שני זהו מקום העזרה. על כן יש כאן סתירה לוגית ואין זה קשור להסתמכות למדע שגוי כפי מה שאתה מנסה לטעון. אם כן מי שאינו מנסה ליישב את דברי הרדב"ז אינו אלא מוציא אותו כטועה וכמטעה את הרבים בלי שום אחראיות. ההסבר של הרב אריאל הוא בינתיים הסביר ביותר.
    ולגבי מה שאתה מעלה בדברי הרדב"ז שהוא מודד את הקפ"ז אמות מהכותל ההיפך הוא הנכון וז"ל "ואם העליות הם בצד צפון צריך לשער מכותל מערבי לצד המזרח באורך קפ"ז אמות כל העליות הבנויות באורך זה הם בניות על אורך העזרה ממזרח למערב וכל העליות הבניות חוץ מאורך זה לצד מזרח או לצד מערב אינם בכלל האיסור" כלומר העליות מצד מערב מחוץ לקפ"ז אינן אסורות! משמע שיש חלק במערב בין הכותל המערבי לעזרה שהוא מותר.
    (ולגבי מה שאתה מזכיר בשם הרב שילת אין זה מופיע במקור שציינת)
    14) איני מצליח לראות איך ניתן להבין את המקורות שהוא מביא עם הפרשנות הקלסית למושג "עזרה". כמו כן הרב אריאל אינו עושה אוקימתא כאשר הוא מדבר על שלושה כתלים, זאת פשוט מציאות הלכתית ובשטח. יש כותל העזרה, כותל המערבי של הר הבית המקורי וכותל המערבי של היום שהוא מאוחר לכולם.

    ג.
    17 – 18) אכן לגבי בניית המקדש ישנם ספיקות רבים. אלא שבהלכה, ספק אינה מובילה לביטול מצווה אלא להתמודדות הלכתית. למשל הפוסקים מתלבטים מהי הרגשה בימינו לענייני נדה. ספקות רבות נפלו ואף פוסק לא חשב שההשגחה הובילה לכך שיש לבטל את הלכות נידה בגלל הספק הזה. למעשה הספקות הללו דורשים עיון והעמקה ורבים וטובים עושים זאת. ואם כבר נרצה ללמוד מה הייתה דעתו של הרב קוק מול הספקות הללו, ניתן לראות גישה מקלה למדי כפי מה שהוא כותב בסי' צד שאין צורך בכוהנים מיוחסים, כי הייחוס הוא רק חומרה. זהו חידוש מהפכני של הרב. על כל פנים אין הוא למד מכך שאין כוהנים מיוחסים שאין מצווה לבנות בית מקדש.
    19) דרישות אלה אינם שייכות לכל הדורות אלא רק לדור שנכנס לארץ כפי שהלשון מורה על כך, והראיה הגדולה לכך היא שהרמב"ם לא הזכיר שום תנאי כזה בהל' בית הבחירה ולומדי הרמב"ם המכירים את סידורו הנפלא יודעים שלא יעלה על הדעת שתנאי כה בסיסי בהלכות בית המקדש לא יופיע בהלכות הרלוונטיות אלא במקום אחר לגמרי. (דומה לטענה נגד מי שאומר שהרמב"ם פותר את לומד התורה משירות צבאי על פי מה שהוא כתב בסוף הל' שמיטות ויובלין ולא רמז לכך בהל' מלכים ומלחמותיהם).

    ד.
    21) התייחסתי
    22) לא הצלחת לשנות את דעתי ואני נשאר בעמדתי שהרב היה כיום מתיר את העלייה להר. בנוסף אני רוצה להבהיר דבר חשוב. גם אם לא הצלחתי לשכנע אותך, אתה לכל הפחות יכול להודות שהדברים אין כ"כ ברורים כמו שיש שמנסים להראות באומרם "הרב קוק אסר את העלייה להר הבית". אני חושב שהדיון (הפורה) שלנו הוביל אותנו למסקנה ברורה והיא .. שזה לא ברור (שוב בעיניי זה ברור). על כן אם תרומתי היא רק זאת, די לי. כי אם לא ברור מה הייתה דעתו של הרב כיום אין להשתמש בו בפסקים העכשוויים.

    בברכה
    כל טוב.

  15. לר' יוסף לברן נר"ו,
    שלום וברכה.

    ראשית, סליחה על האיחור בתגובה. זמן רב הייתי עסוק בענייני הפסח, ולא היה סיפק בידי להגיב ברשת. עם כבודו והקוראים הסליחה.

    שנית, שמחתי בדיון הפורה והרציני, אע"פ שהמסקנות שלנו הפוכות.
    לטעמי, הדיון העלה *באופן ברור* שאין כל בסיס לטענה שהרב קוק שאסר לעלות להר הבית – כיום היה מתייחס לעניין אחרת. לענ"ד לא נמצא שום הבדל בין תקופתו לימינו, ואף כבודו לא הצליח לענ"ד להראות משהו כזה.
    (הדבר היחיד שהשתנה – לטענתך – הוא הצעת הפתרון של הרב ישראל אריאל שליט"א לדברי הרדב"ז. כפי שהסברתי לעיל, הצעה זו איננה מתיישבת עם הנתונים המספריים בדברי הרדב"ז, וממילא איננה פותרת כלל את הסתירות. בנוסף, עליך לנמק, מדוע הראי"ה ושאר חכמי דורו לא יכלו להגיע לפרשנות זו בדברי הרדב"ז. בנוסף, עליך להוכיח שאיסורו של הרב נבע מהסתירות בדברי הרדב"ז, דבר שלא הוזכר בדבריו כלל).

    שלישית, עוד עולה בבירור מהדיון לענ"ד, שתפיסת העולם שהניעה את הראי"ה להתנגד לעלייה להר הבית היא מנוגדת (בנושא הזה) לתפיסת העולם של רבים מהמתירים (שאגב, רובם רואים עצמם כתלמידיו), כפי שנמצא, למשל, בהבדל בין ההתייחסות שלך לספקות המעכבים את בניין המקדש והקרבת הקורבנות (בנוגע לתכלת, ייחוס הכהונה וכו') לעומת גישתו של הראי"ה עצמו ביחס לספקות אלו וכדלהלן.
    אוסיף עוד דוגמה לעניין זה. הראי"ה כתב שפגימה במקום המקדש "עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים". לפיכך ברור, שלדעתו, יש להתייחס לסיורים לחילוניים בהר הבית (מבלי לוודא שטבלו כהלכה, שהסירו נעליים, ושלבושם צנוע והולם את קדושת המקום) כאסון גדול מההתנתקות, ולראות במארגניו חוטאים בחטא חמור יותר מאשר אריאל שרון, יצחק רבין ואנשי שמאל אחרים. – האם כך מתייחסים אליהם תומכי העלייה להר הבית (באופן המותר, לטענתם)?
    (ניתן לעשות חיפוש בגוגל "סיור בהר הבית", ולראות כלפי מה הדברים מכוונים).

    לכן, לענ"ד ברור שהראי"ה קוק זצ"ל היה ממשיך באיסורו את העלייה להר הבית גם בזמנינו, ודווקא הרבנות הראשית (החרדית בזמנינו, והדת"ל בימי הגר"א שפירא זצ"ל) היא הממשיכה את דרכו של מייסדה הגדול, רואה האורות וצופה הישועה, זצוק"ל.

    רביעית, אני מציע שתשאיר למישהו אובייקטיבי את שלב הסיכומים. נראה לי מוזר שאתה מסכם מסקנות החלטיות בדיון, כשאתה נזקק לתירוצים משונים מאד בכדי להסביר את הנהגתו העִקבית והתדירה של הרב (למשל: "אולי הרב סבר שאין לגעת בכותל שמא יחשבו שהוא קדוש כאשר הוא סתם הרחבה מאוחרת של הרומאים", או הטענה שהרב חשש לפרשנות מסוימת של חלק מסוים של תשובת הרדב"ז, הסותר חלקים אחרים בתשובה זו, פרשנות שהוצעה לראשונה כארבעים שנה לאחר פטירתו, ובפרט שהרב לא הזכיר כלל את תשובת הרדב"ז בכל דיוניו הארוכים בנושא).

    (גם במישור האישי, זה לא כ"כ נעים לעשות דיון עם מישהו המכניס לך מסקנות לפה: "גם אם לא הצלחתי לשכנע אותך, אתה יכול לכל הפחות להודות שהדברים לא כ"כ ברורים כמו שמנסים להראות…", דבר הגורם להיעדרותי בתקופת הפסח להתפרש כמסכים וכמודה במקצת, כאשר לענ"ד ההפך הוא הנכון וכנ"ל. אם כבר ראוי להתבטא: גם אם נחלוק על טענתי, עדיין אני חושב שהדברים לא כ"כ ברורים, – ולא לתבוע ממני להתכחש לעמדתי).

  16. וכעת נעבור על סדר המספור.
    א.
    1) טענת שהראי"ה שאסר את העלייה להר הבית בכרוזים רבים, בכמה וכמה מכתבים, ובשיחות רבות, אסר זאת דווקא בלא טבילה (וכד'). ושאלתי אותך על הבסיס לטענתך, ולא נעניתי, מלבד הציון לדבריו בוועדת החקירה (אליהם ביקשתני להתייחס). יש להעיר על זאת:
    ראשית, כידוע למר, לדבריו בוועדת החקירה ישנן שלוש נוסחאות, שתיים מהן אוסרות את העלייה להר הבית כליל, ואחת מחלקת "מקום המקדש" ובין שאר שטח ה"חרם" (- ה'הקדש' הערבי). ההיגיון נותן, להעדיף את הנוסחאות המתאימות למכלול דבריו, ולא את הנוסחה הסותרת את התנהלותו האישית (כנודע) ואת כלל כתביו. (וזאת מעבר לוויכוח המחקרי מה מידת הדייקנות של הכותבים שערכו בירור עם הרב לעומת כותבים שלא נהגו כך).
    ובפרט, אחר שהציע ר' יחיאל הסבר אחר לנוסחה השלישית, ולפיו אין כלל ראיה לטענתך, ברור שאין בכוח מקור זה לעשות 'אוקימתא' דחוקה בכל שאר כתביו (עשרות מקורות שציינת שאתה מכיר), 'אוקימתא' שאיננה מתאימה ג"כ להתנהלותו המעשית של הראי"ה (והארכתי בזה לעיל).
    ובפרט אחרי שהראי"ה דיבר על המניעה מלהתקרב ל"חצרות בית המקדש" כמובא בגוף הכתבה וכנ"ל.
    ובפרט שמדובר על דקדוק הלכתי, שבתחום זה קשה מאד לסמוך על הכותבים והרושמים, בטח שלא בהשוואה לדברים העולים מכרוזים עליהם חתם הרב עצמו, מאגרות מפורשות שכתב, ובעיקר מתשובותיו ההלכתיות במשפט כהן (צו) ובטוב ראי"ה זבחים. (ולטעמי, גם מהתנהגותו המעשית בפועל).

    בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי הרמב"ם באגרותיו:
    "…וכל המניח דברים שאמרנו, שהם בנויים על יסודי עולם, והולך ומחפש בהגדה או במדרש או בדברי אחד מן הגאונים ז"ל, עד שימצא מילה לפי פשוטה, ישיב בה על דברינו, שהם דברי דעת ותבונה – אינו אלא מאבד עצמו לדעת, ודי לו מה שעשה לנפשו… אלא כך ראוי למי שהוא מבין ולִבו נכון למול דרך האמת: שישִׂים עניין זה המפורש בתורה – עיקר ויסוד שלא ייהרס, ויתד תקועה אשר לא תמוש, וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי רז"ל חולק על עניין זה, ידרוש ויבקש בעין לִבו עד שיבין דברי הנביא או החכם, אם יצאו מכוונים כעניין המפורש בתורה – הרי מוטב, ואם לאו – יאמר דברי הנביא הזה או חכם זה, איני יודע דברים שבגוון [= בפנימיותם], ואינן על פשוטם".
    (אגרות הרמב"ם, מהד' הר"י שילת, מעלה אדומים, ירושלים תשנ"ה, ח"א עמ' רלו-רלז)
    לענ"ד, כך גם ראוי להתייחס בנידון שלנו, ולהתאים מקורות חריגים להנהגה הקבועה של הראי"ה קוק זצ"ל, כפי שעולה מכתביו המפורשים, מאגרותיו, מהנהגותיו וכו', למקום החריג, ובפרט שכמדובר במקור שיש לו נוסחאות אחרות, המתאימות היטב להנהגתו הרגילה, ושאף הוא יכול להתפרש אחרת וכנ"ל. (ובפרט שהתנהלותו של הרב ממשיכה מסורת של התנהלות בני ירושלים עיה"ק ורבניהם במאות השנים האחרונות).

    אגב, לשונך: "ההבחנה העקבית בדברי הרב בין 'מקום המקדש' לבין 'הר הבית' " – איננה מדויקת לענ"ד. הרב הדגיש תמיד את איסור הכניסה, הן "למקום המקדש" והן "להר הבית", כפי שהאריכו דותן גורן (בגוף המאמר) ור' יחיאל (בתגובתו הנ"ל), כלומר, באופן "עקבי", הרב לא חילק ביניהם.
    גם בתשובתו במשפט כהן סי' צו (ובמקבילתה בטוב רא"י זבחים החדש), הרב משתמש באופן עקבי במילים "מקום המקדש", אך הרב מבהיר שכוונתו לכל הר הבית (כי גם "זבים וזבות יכנסו למקום האיסור"), בפסקה שכבר הפניתי אליה בסעיף 5.

    2) הטענה שהמעשה של הראי"ה שלא הכניס אצבעותיו בסדקי הכותל היא "שמועה" חסרת נימוק, היא כלל לא מדויקת (בלשון המעטה). – זו לא שמועה בעלמא, אלא דבריו שאמר בנו, כמובא בספר 'למקדשך תוב' (של הרב שלמה אבינר שליט"א), ושם מופיע גם הנימוק.
    ראוי לציין ג"כ שזו דעת רבים מחכמי ירושלים, ובהם המהרי"ל דיסקין, האדר"ת ועוד (וכך פסק ג"כ הגרי"ש אלישיב, כמובא בספר 'אשרי האיש' יו"ד ח"א). דברי האדר"ת מופיעים ג"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' א אות א), וכלל לא יפלא שהראי"ה נהג כדעת חותנו (בזו"ר) זצוק"ל.
    [כמובן, האבני נזר ואחרים התירו להכניס ידיים בסדקי הכותל המערבי, ולא באתי לנקוט עמדה, אלא רק לציין להנהגתו של הראי"ה קוק זצ"ל.]

    אגב, הרעיון המשונה: "אולי הרב סבר שאין לגעת בכותל שמא יחשבו שהוא קדוש כאשר הוא סתם הרחבה מאוחרת של הרומאים", דבר הסותר את כל הגישה של הרב למקום קדוש זה, מעבר לתמיהה היכן ראינו שאין לגעת בדבר שקדושתו נמוכה יותר. (ומעבר לעובדה שהנהגה זו של הרב מנומקת באופן הפוך וכנ"ל).
    מעבר לכך, המחשבה כאילו אם נזלזל בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, נקרב בכך את הבית השלישי, היא טעות קריטית. הדרך להתעלות למדרגת המקדש עוברת דווקא דרך הכותל המערבי, והיחס המרומם כלפיו.

    3) שאלתי אותך מקודם, אם הראי"ה חשש שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, מדוע הוא נכנס לשם בנעליו? מדוע הוא לא מחה בנכנסים לרחבת הכותל ללא טבילה? ומה עם נשים בטומאתן?
    לטענתך הראי"ה חשש רק לסברא שהכותל המערבי הוא גם הכותל של הר הבית וגם כותל העזרה, דבר תמוה מאד (כי זו סברא מחודשת, נגד פשטי הסוגיות בכ"מ, ראה בתחו"מין ח"ג עמ' 422 ובמעלין בקודש ל' (פסקה ט' במאמר של הרב קורן) באריכות.
    – האם היה בכלל מישהו שהציע רעיון זה קודם לרב זלמן קורן? מדוע הראי"ה חשש לכך (לטענתך)?

    2-3) לטעמי, הטיעון שהראי"ה חשש לשיטת הרדב"ז שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, – הוא חסר ביסוס ואיננו נכון. היות וגם כבודו מודה שהוא חסר ביסוס, כדאי שכבודו יכתוב זאת בפירוש (כנגד דבריו לעיל שהדברים מפורשים באגרת לבולס, דבר שאם הבנתי נכון, גם כבודו חזר בו מזה, כי שם כלל לא מפורש "חשש" שהכותל הוא כותל העזרה, אלא קביעה שהוא כותל המקדש, דבר שיכול להתפרש – כותל הר הבית או כותל העזרה או כותל ההיכל, ואם הראי"ה "קבע" שזהו כותל העזרה, מדוע אסר את הכניסה לכל הר הבית, ולא התיר להיכנס לצִדו המזרחי? ומדוע בא לרחבת הכותל בנעליים?).

    4) מקור דברי הרמב"ם שציטטתי ("שאסור להיכנס לכתחילה לאותו ההר הנכבד אלא לאיזה עניין מענייני העבודה") הוא בפירוש הרמב"ם למשנה (ברכות פ"ט מ"ו, נד.).
    [לגבי המשפט כהן, כבר הערתי למר שקביעתו איננה מדויקת כלל].

    5) השאלה על מי חובת ההוכחה (ואבאר דבריי).
    אתה ציינת שהרב לא הזכיר חששות אחרים מלבד הכרת, אך זה לא נכון. הרב כתב תשובה על השאלה האם האיסורים להיכנס בטומאה למקום הקודש נוהגים בזמן הזה. הוא לא התייחס דווקא לכרת, אלא לכל דיני טומאה. (וזאת הייתה הערתי).
    מכוח מסקנתו שקדושת המקדש וירושלים "קידשה לעתיד לבוא", הוא אסר את הכניסה לכל הר הבית (אע"פ שהוא הזכיר בתשובה את הדין שטמא מת, ואפילו מת עצמו, מותר להיכנס בהר הבית). השאלה למה, וייתכנו תשובות שונות; אך לענ"ד אי אפשר לבסס מסקנות על הקביעה שהרב לא הזכיר טומאות אחרות, כי הוא לא הזכיר שום נימוק ספציפי לאיסורו להיכנס לכל ההר (מלבד שאיסורי כניסה בטומאה נוהגים בזמן הזה).
    במילים אחרות: הטענה שהראי"ה חשש לספק של "מחנה שכינה" איננה כתובה בדבריו בדיוק כמו שהחשש שכל אדם מישראל הוא ספק זב איננו מפורש בדבריו.
    לסיכום: הרב אסר את הכניסה לכל הר הבית, ונימק זאת בכך שקדושת המקום (ואיסור הכניסה אליו בטומאה) קיימים גם בזמן הזה. הרב לא פירט לאיזה טומאה מסויימת הוא חושש, אף שידע (והזכיר זאת בתשובה בפירוש) שלטמא-מת, ואף למת עצמו, מותר להיכנס להר הבית. יתכנו השערות רבות מה טעמו של הרב, אך כולן רלוונטיות היום כמו בימי הרב עצמו.

    ב.
    6) ראשית, אינני מבין מדוע כבודו מטיל ספק בדברי השו"ע המפורשים שהבאתי.
    שנית, לטענת כבודו המנהג הוא שלא כהלכה, אך כדאי לשים לב שרבים מחכמי ישראל בדורות האחרונים (לפחות מהשל"ה, פאת-השולחן ואילך, ובכללם רוב ככל רבני ירושלים וחכמיה, כולל הראי"ה קוק עצמו) החזיקו בו בנחישות. לומר שזהו מנהג "שלא כהלכה", צריך עזות פנים מופלגת.
    כדאי לשים לב להבדל בין ההתייחסות המזלזלת של כבודו במנהג זה ("המנהג הלא נכון הזה"), לעומת יחסו הרציני והמעמיק של רבי צדוק הכהן מלובלין, שעמד (בתשובתו הנ"ל) על אותה שאלה, התקשה בה הרבה, ובסוף תירץ אותה לפי דרכו. אני מציע לכבודו ללכת בדרך של גדולי ישראל, ולא לזלזל במסורת הדורות.
    (אגב, גם בנוגע לברכת כהנים בחו"ל, יש להעיר על דבריו ואכמ"ל.)
    שלישית, לטעון שמנהג זה הוא בניגוד להלכה כי יש 'עניין' להתפלל על הר הבית, לענ"ד היא טענה שגויה, כפי שהטיעון שחומרת בנות ישראל לפרוש ז' נקיים מכל דם הוא מנהג שלא כהלכה, כי הוא מונע מפו"ר ועוד מצוות, הוא טיעון שגוי. (וי לשים לב, שם מדובר בחובות גמורות המחייבות כל יהודי, ולא ב'עניין' בעלמא).
    מעבר לכך, צריך להיות ישרים, לציין שהראי"ה קוק עצמו המשיך במסורת המנהג המקובל, ולא ראה אותו כנוגד להלכה, ואדרבה. (ושוב, עיקר הדיון שלנו הוא על עמדת הראי"ה קוק זצ"ל, ולא על עמדתך האישית).

    7) אתה טוען שלא מדובר על מנהג, אלא על אילוץ מפני הסכנה. כמדומני שזו שגיאה היסטורית, שבהרבה שנים (במאתיים שנים האחרונות) יהודים יכלו לעלות להר הבית, והרבנים (למשל, הראי"ה קוק והרב זוננפלד) פרסמו על האיסור שבדבר דווקא מפני שהיו שעלו על הר הקודש. גם השל"ה ופאת-השולחן כתבו על *האיסור* שבדבר (ולא רק על המנהג להימנע, שהיה מקום לטעות ולתלותו בסכנה). גם רבי צדוק מתייחס לדבר כמנהג הלכתי, ולא כאילוץ מפני הסכנה.
    (כמובן היו תקופות שהייתה מניעה 'ביטחונית' מלהיכנס להר הבית, אך היו גם תקופות שלא, ובאותן תקופות היו שרצו לעלות להר, ורבני ירושלים מחו בעדם; כך למשל, הראי"ה קוק, מחה כנגד בתי-ספר שרצו לעלות להר הבית.)
    לגבי עלייה לארץ, *אולי* הנוסח שלי ("שום פוסק") היה מוגזם, אך גם ר"ח הכהן לא כתב שיש איסור לעלות לארץ, אלא שאין מצווה. שנית, כבודו מכיר את דברי הפתחי תשובה (אה"ע עה ס"ק ו) המפורסמים ש"כל הפוסקים ראשונים ואחרונים" חלקו ע"ד ר"ח הכהן (והמהרי"ט ועוד כתבו שאלו דברי תלמיד טועה), וגם החזו"א באגרתו כתב שמצות ישוב הארץ הוכרעה ע"י הרמב"ם והרמב"ן, וידוע כמה שאף הח"ח לעלות. למיטב ידיעתי, שום פוסק לא הזכיר "מנהג" שלא לעלות, ולכן ההשוואה תמוהה.

    [בסעיף 8 לא ענית כלל לטענותיי, שמדובר בהנהגה מנומקת ע"י הכפתור-ופרח, השל"ה, הפאת-השולחן ועוד, ודבריהם מבוארים בהרבה מתשובת הרדב"ז, בה ישנם קשיים עצומים, שעד כה לא נמצא "נגר ובר נגר" שיפתור אותם בדרך מרווחת, כפי שהעירו רבים, וראה להלן סעיף 10].

    10-11) כתבת שהכפתור ופרח איננו מנמק את דבריו, אך כבר ציינתי לעיל שהוא כן מנמק, ואף ציטטתי את דבריו (לשיטתו, יש איסור דרבנן לטבול יום להיכנס לכל הר הבית). אדרבה, מדובר בדברים המבוארים בהרבה מתשובת הרדב"ז.

    12-13) ראשית, ההסבר של הרב ישראל אריאל שליט"א איננו מיישב את הנתונים המספריים שברדב"ז, והוא מתעלם מכמה וכמה מדבריו המפורשים. לכן, אין לראות בדבריו כלל "פתרון" לבעייתיות שבתשובה זו, גם אם פתרונות אחרים גרועים יותר (לדעתך).
    לעומת זאת, הטענה שהרדב"ז לא ידע את מיקומה של כיפת הסלע, מיישב את כל דבריו הפלא ופלא, והוא גם הגיוני, כי מכיוון הרובע היהודי והירידה ממנו לכותל (וכן בחלק המערבי של הרחבה) – כיפת הסלע נראית קרובה מאד לכותל המערבי, וייתכן שכך חשב הרדב"ז (כפי שמאריך הרב זלמן קורן שליט"א לטעון ולבסס, ראה בספרו חצרות בית ה', פ"א סעיף ח-ט, עמ' 39-42, ובמעלין בקודש ל').
    בכל אופן, איזה משפט לטענתך הרדב"ז סותר את דבריו (לפי הטענה האחרונה)?

    עוד כתבת: "ולגבי מה שאתה מעלה בדברי הרדב"ז שהוא מודד את הקפ"ז אמות מהכותל ההיפך הוא הנכון וז"ל 'ואם העליות הם בצד צפון צריך לשער מכותל מערבי לצד המזרח באורך קפ"ז אמות כל העליות הבנויות באורך זה הם בניות על אורך העזרה ממזרח למערב, וכל העליות הבניות חוץ מאורך זה לצד מזרח או לצד מערב אינם בכלל האיסור'. כלומר העליות מצד מערב מחוץ לקפ"ז אינן אסורות! משמע שיש חלק במערב בין הכותל המערבי לעזרה שהוא מותר."
    – דבריך אינם מובנים לי. מהיכן מדד הרדב"ז קפ"ז אמה?
    באופן פשוט, כוונת הרדב"ז, שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, לכן, צריך למדד קפ"ז אמה (= שיעור העזרה) מכותל זה (- "לשער *מכותל מערבי* לצד המזרח באורך קפ"ז אמות"), ומכאן ואילך למזרח או למערב (= מערבית לכותל המערבי) הוא מחוץ לעזרה.
    (כמובן, גם דברים אלו יתבארו יותר לנוכח הכרת המציאות, לפיה לא ידעו היכן הכותל המערבי ממשיך צפונה, עד שהיו שחששו ששוּק אל קטאנין, הנמצא מערבית לכותל המערבי, הוא בתוך הר הבית, אך הרדב"ז שלל זאת, מפני שזה מרוחק הרבה מן הכיפה, והוא סבר שהכותל המערבי הוא במרחק י"א אמה מהכיפה, כפי שהאריך הרב זלמן קורן שליט"א וכנ"ל, ודו"ק בזה).

    (לגבי דברי הרב יצחק שילת שליט"א, אכן טעיתי בציון המקור, מעלין בקודש גיליון ד [ולא: ה, כפי שכתבתי בטעות], עמ' 161, ע"ש שהנתון של קל"ה אמה סותר את קביעת הרדב"ז לגבי זיהוי אבן השתייה וגם לפרשנותו של הרב ישראל אריאל שליט"א, כי ממנו רואים שהרדב"ז סבר שהכותל *הדרומי* הוא כותל העזרה עצמה.)

    14) דברי הרב ישראל אריאל שליט"א הם אוקימתא, כי הוא טוען שהיה *בימי הרדב"ז* כותל מערבי נוסף (מזרחית לכותל המערבי 'שלנו'), שלא קיים בימינו. האם יש לכך ביסוס היסטורי/ארכאולוגי? (עכ"פ הוא לא מביא, ומדבריו נראה שזו סברא בעלמא).
    (אגב, ראה בספר 'חצרות בית ה", פ"א סעיף ז, עמ' 38, המאריך להשיב על טענה דומה לפיה היה כותל מערבי נוסף, פנימי לכותל המערבי הידוע, דבר הנשלל גם מבחינת הידיעות ההיסטוריות שלנו, וגם מגוף תשובת הרדב"ז ע"ש).

    כתבת: "הרב [ישראל] אריאל אינו עושה אוקימתא כאשר הוא מדבר על שלושה כתלים, זאת פשוט מציאות הלכתית ובשטח. יש כותל העזרה, כותל המערבי של הר הבית המקורי וכותל המערבי של היום שהוא מאוחר לכולם."
    בפשטות, יש רק שני כתלים: כותל העזרה וכותל הר הבית. האחרון הוא 'הכותל המערבי' שלנו. כותל העזרה כנראה חרב לפני למעלה מאלף שנים, ומאז ומעולם לא היה כותל נוסף בינו ובין הכותל המערבי שלנו.
    שוב, טענתו שהכותל המערבי עליו דברו חז"ל (והראשונים) הוא כותל העזרה הופכת את שבועת הקב"ה "שאינו חרב לעולם" (שיר השירים רבה ב, ד; ועוד) ל…
    (את דברי ר' בנימין מטודלה אפשר להסביר בדיוק כפי שהוסברו דברי הרדב"ז לעיל, הוא חשב שכיפת הסלע צמודה לכותל המערבי, כפי שנראה למתבונן מכיוון מערב וכנ"ל, כפי שניתן לראות בתמונה שבספר 'חצרות בית ה", פ"א סעיף ט, תמונה 10, עמ' 42, ובמאמרו ב'מעלין בקודש' ל. וראה גם מש"כ ע"ד ר' בנימין מטודלה הרב זלמן קורן עצמו, שם סעיף ג-ד, עמ' 32, 34-36).

    15-16) כבודו לא התייחס לטענות 15-16 בדבריי (בתגובתי הקודמת)…

    ג.
    17-18) כפי שציינתי בפתיח, בסעיפים אלו מתגלה השוני התפיסתי בין גישת הראי"ה קוק זצ"ל ובין הגישה של כ"ת (ועוד רבים ממתירי העלייה להר הבית).
    הטיעון שהזכרת ("שבהלכה ספק אינו מוביל לביטול מצווה") איננו מדוייק כלל. אם הספקות הם כ"כ מקיפים עד שאיננו יכולים לקיים את המצווה, אזי אנו נמנעים מלעשותה (בלית-ברירה). כך נמנעו במשך כל הדורות מללבוש תכלת בציצית, ולא השתמשו באיזה צבע מסופק שאולי מתאים ודומה לתכלת האמיתית. (כמובן, אין דמיון בין דוגמאות אלו לדיון לגבי הרגשה בנדה).
    מסיבה זו דנו הראשונים והאחרונים בכמה וכמה ספקות בנוגע לבניין המקדש ו/או להקרבת קורבנות (ובהם: מקום המזבח, ייחוס הכוהנים, זיהוי התכלת לבגדי כהונה), וראו בספקות אלו (אם הם אכן נכונים בפרמטרים הלכתיים קלאסיים) מניעה מוחלטת מהאפשרות לבניין המקדש והקרבת הקורבנות.
    כך גם סבר הראי"ה קוק, כמוזכר בכמה מקומות בכתביו, ובהם בתשובותיו (ההלכתיות!) במשפט כהן (סי' צא-צב).
    כבודו מקשה מדבריו במשפט כהן סי' צד, ואדרבה, שם כתב: "…ובאמת אם נגיע למדה זו לבנות ביהמ"ק…" משמע שעוד לא הגענו לכך. (כל דבריו שם, הוא שכשיבוא הזמן לבנות המקדש, ימצאו הפתרונות לקורבנות, אך לא שכעת אין בעיה לבנות מקדש וכו').
    ואדרבה מדבריו שם מבואר כטענתי הנ"ל, שהספקות ההלכתיים המונעים כעת את האפשרות לבנות מקדש ולהקריב קורבנות, יפטרו כשיבוא הזמן להקים את המקדש, דהיינו, המישור ההלכתי מתאים למישור הרעיוני, שכעת עוד לא הגיע הזמן להקמת המקדש, ולכן מתעוררות מניעות הלכתיות ומעשיות להקמתו, אך עוד נשוב לעבודת הקורבנות, ולכן שנוכל להקים מקדש יפטרו ג"כ הספקות ההלכתיים בנוגע להקרבת קורבנות, ממש כמו שהרב מסביר בנוגע למניעות מקיום מצות "שופטים ושוטרים" ולדן דיני נפשות, ראה אגרות הראי"ה, ח"א, סי' כ, עמ' כ, ד"ה והנה כדי.

    (אגב, רבים מהחולקים על הראשונים והאח' הנ"ל, סברו שניתן ליישב בעיות אלו בצורות שונות, אך לא העלו על דעתם את השיטה שכשיש ספקות איננו מבטלים מצוות, אלא שסברו שהספקות הללו תשובתם בצִדם, למשל, כי – לדעתם – לא נחוץ לעבודה במקדש כהנים מיוחסים או שיש כאלו.)

    19) הטיעון שהלכה זו (שהקמת מלך והכרתת זרע עמלק קודמות לבניין המקדש) נאמרה רק לדור שנכנס לארץ לענ"ד חסרה ביסוס, ובפרט שבתורה כתוב קודם המצווה לבנות את המקדש "והניח לכם מכל אויבכם", משמע שרק בתנאי זה (עי' סנהדרין כ:) יש מצווה לבנות המקדש. ומדוע להפריד את הפסוקים, חצי לדרוש לכל הדורות וחצי רק לדור הנכנס לארץ?
    (אינני יודע מהיכן הסקת ש"הלשון מורה על כך" "שדרישות אלו אינן שייכות לכל הדורות, אלא רק לדור שנכנס לארץ", הלשון "בשעת כניסתם לארץ" בא לשלול אפשרות לקיום מצוות אלו בחו"ל, כפי שהעיר רש"י שם, וכ"ה בספרי ע"ש, וכן לקבוע שקיומן ע"י כלל הציבור ולא ע"י יחידים, ראה ספר החינוך מצוה תרד).

    אוסיף, שהחינוך (סוף מצוה תצה) כתב שמצות בניין המקדש "נוהגת בזמן שרוב ישראל על אדמתן", ובפשטות מקורו בגמרא בסנהדרין הנ"ל (ראה שם מצוה תצז ודו"ק), וכך ראיתי ג"כ בשם הגרי"ש אלישיב. א"כ, לפחות לשיטתו, עדיין לא הגיעה העת לבנות את המקדש. האם יש ראשון החולק עליו *בפירוש*, וסובר שחובת הקמת המקדש בזה"ז קודמת להקמת מלך ולמלחמת עמלק?

    לגבי העובדה שהרמב"ם הזכיר תנאי זה רק בהלכות מלכים, זו אולי קושיה, אבל קשה להוציא ממנה מסקנה כה נחרצת (מבלי ראיות מפורשות). אני משער שאם תחפש תמצא עוד כיו"ב. למשל, את דיני התשובה והווידוי של יום הכיפורים מביא הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב ה"ז, ולא בספר זמנים (דוגמה זו דומה יותר מאשר דברי הרמב"ם על "אשר נדבה רוחו אותו" בסוף הלכות שמיטה ויובל).
    מעבר לכך, אף לדידך, מניין ששאר הראשונים מסכימים לו בזה?

    ד.
    21) לא התייחסת. ובפרט לשאלה 2 (מדוע לטענתך הראי"ה אסר את הכניסה להר הבית *ההלכתי*?)
    22) שוב, לא הראית שום נימוק מבוסס ויציב לטעון שהראי"ה שאסר לעלות להר הבית בזמנו (ולא רק לשטח העזרה) היה מתיר זאת היום. אם יש לך נימוק טוב, אנא תאמר אותו; ואם לא, יש להישאר בעמדה שהראי"ה אסר ואוסר את הכניסה להר הבית (גם בזמנינו).

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 969 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: