פצעי העץ / נוית בראל

מֵחָדָשׁ

נוית בראל

עם עובד, 2015, 81 עמ'

נוית בראל כותבת את המחצית הראשונה של ספרה בלשון "אנחנו", אלא שהאנחנו הזה הוא אישי מאוד ההולך ומתפרק: קולה של השותפות הזוגית והביטחון המשפחתי. זהו דיוקן של כאב שתוכו רצוף רסיסים של קרבה ואהבה: מהפלא הראשוני של ההתוודעות, של המפגש, ועד לרגעים קשים של התפוררות, של התכת היחיד לכאבו והתכת הקשר הזוגי לשני יסודות שונים, שאינם מבשרים דווקא את סופו. ההתכה הזו באה לידי ביטוי גם בחלקו השני של הספר, העוסק במציאות הנוראה של "אין ילד".

זוהי שירה של פגיעות גדולה, של חיפוש מתמשך אחר אי של קשר בתוך ים של בדידות. "כִּי הָאֱמֶת מְצוּיָה רַק בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָֹפָה / וּמָה שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע, תַּעֲלוּמָה". המילים מונחות במדויק, באבחנות פוצעות וחדות, ויחד עמן עולה התחושה כי התעלומה שבבסיס המילים חזקה מכול. ההיעדר הנורא בשירתה של בראל הוא היעדר של התפרקות יסודות – מאובדן ההורים, שלהם יוחד פרק יפהפה ושובר לב, עד להתפרקות הזוגית, האישית והלאומית.

מפליא לגלות שדווקא שירת התפרקות שכזו נכתבת בלשון מיומנת, בוטחת וכמעט איתנה. אין ספק כי מקום המבטחים האמיתי של בראל אינו מצוי במרחב שמחוץ למילים אלא בתוכן; המרחב הזה ניכר בסופו של הספר המייחד פרק לדמויות ספרותיות שהמשוררת מתכתבת עמן.

בספר שירה ערוך לעילא ונדיר בדיוקו, בחכמתו ובהשכלה הפואטית שבו מניחה בראל את הקורא בתוך שירה איתנה למראה שכולה שבר וכאב. אלא שהשבר הזה אינו פצע אלא קו מִתאר יפהפה בשפה העברית. שירתה של בראל מזכירה את שרף העצים: פצעי העץ מולידים, אחרי שנים במעבה האדמה, אבני חן; והכאב הנכבש במעבה שנים של נפש המשוררת מוליד אבני חן שיריות, מהודקות ומלוטשות.

מָה הַגֶּשֶׁם הַזֶּה? סִימָן לְמָה? כָּל טִפָּה וְטִפָּה / כְּמוֹ נְשָׁמָה חוֹטֵאת, מִתְגַּלְגֶּלֶת וְנִצְרֶפֶת. /עוֹמְדִים לִפְנֵי הַדֶּלֶת, אֲנַחְנוּ מְחַכִּים שֶׁיֵרָגַע. / צִלּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר נִצָּב בֵּינֵינוּ. / אֵינֶנִּי מַאֲמִינָה לַשְּׁתִיקוֹת הָאֵלֶּה, הֲרֵי / אֹשֶׁר שֶׁל זֶה הוֹרֵס אֶת אָשְׁרוֹ שֶׁל אַחֵר. / הָיִיתִי חוֹלֶמֶת לַעֲשׁוֹת כָּאן רַעַשׁ גָּדוֹל, אַךְ / אֵין חֲלוֹמוֹת מוֹרִידִים אוֹ מַעֲלִים / וְאֵין סוֹפִי לִפֹּל אֶלָא בּיַד הָאַהֲבָה. / וְאִם אַהֲבָה אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, אֵין עוֹלָם. וְאִם / עוֹלָם אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, אֵין אַהֲבָה.

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' אדר א' תשע"ו, 12.2.2016