יריב בן–אהרון, בנו של מזכיר ההסתדרות המיתולוגי, הבין שייעודו הוא לחבר בין המורשת היהודית לזו החלוצית. לרגל צאת פירושו לשירי אלתרמן הוא מספר על המתח עם אביו וחולק את דאגתו מהמשבר בתנועה הקיבוצית ומבעיות הנהגת המדינה. מפעל כתבי הקודש של החלוציות העברית

"ביאליק אמר", מצטט יריב בן–אהרון, "שמאז התנ"ך לא יצרה התרבות העברית שום אפוס, סיפור שלם ורחב יריעה של קורות העם. אז אפשר לומר שזה האפוס העברי הראשון מאז התנ"ך". האפוס הזה הוא מחזור בן שלושים שירים, המגולל את סיפור תקומת המדינה, על הגבורה והמצוקות שבו – "שירי עיר היונה" של נתן אלתרמן.

יריב בן–אהרון לימד שנים רבות ב"בית המדרש החלוצי" שהקימו בוגרי המכינה הקדם–צבאית על–שם רבין שבמכללת אורנים. בבית המדרש הזה נהגו ללמוד טקסטים של בני העלייה השנייה והשלישית – אישים כמו ברל כצנלסון, א"ד גורדון, יוסף–חיים ברנר ואחרים – לצד הטקסטים המסורתיים של המקורות היהודיים. לפני כשמונה שנים, בשנת השישים למדינה, הציע בן–אהרון לתלמידיו ללמוד טקסט מסוג שונה – שורות השיר של אלתרמן.

מבחינת הציבור הרחב מדובר ביצירה אלמונית למדי, בוודאי יחסית לאלתרמן. הוא פרסם אותה ב–1957, כמתנה למדינה הצעירה לקראת שנת העשור להולדתה. ביצירה הזו מופיע סיפור ההעפלה שקדם למדינה, מלחמת העצמאות, קיבוץ הגלויות, ואפילו מבט מעמיק אל משמעות ימי השגרה שאחרי כל ימי הסער והסופה.

לא סתם נותרה יצירה זו אלמונית. בן–אהרון מספר שכבר בזמן פרסומה היא התקבלה בהסתייגות על–ידי הקוראים שהתגעגעו לאלתרמן האישי, הרומנטי, של "כוכבים בחוץ", וחשבו שאת האקטואליה ראוי שישמור רק לחרוזי "הטור השביעי".

"היצירה הזו נדחתה מהרגע שפורסמה. כבר אז היו חוגים שהיו עייפים ממשא החלוציות שאלתרמן מפאר ביצירה הזו. אנשים כמובן התגאו בחלוציות, אבל במקביל חשו שהיא גדולה עליהם: איך הם יכולים להתמודד עם התביעה הגדולה הזו, עם המחויבות. גם מבחינה ספרותית, נתן זך כבר פרסם באותם ימים את ההתקפה הגדולה שלו על אלתרמן, והתקופה כבר בשלה לשירת ה'אני' במקום ה'אנחנו'. במסיבת ההשקה לספר, שנערכה בביתו של אהרן מגד, אמר אברהם שלונסקי במסדרון שבעצם מדובר ב'טור שביעי' גרוע. אפילו חיים גורי, מעריצו של אלתרמן, הביע לאחרונה פליאה איך אלתרמן לא הבין שזמנה של יצירה מהסוג הזה כבר עבר. כאילו ששירה צריכה להתנהל לפי אופנות חברתיות. רק אבא קובנר ציין בהתרגשות באותה מסיבת השקה: 'אשרי שנולדתי בדור שבו הופיעה היצירה הזו'".

בן–אהרון מציין ש"אפילו אלתרמן עצמו חשש כנראה מן ההעזה לכתוב את אפוס הקוממיות, ולא הקדיש ליצירה הזו ספר נפרד, אלא קבע אותה כמחזור שירים בתוך ספר גדול יותר, שאמנם נקרא גם כן 'עיר היונה' אבל נכללים בו גם הרבה שירים אחרים".

מאז ועד היום לא זכה מחזור "שירי עיר היונה" לעדנה. בין עשרות שיריו המולחנים של אלתרמן רק שיר אחד מתוכו, "ליל חניה", זכה ללחן מוכר (וגם הוא בגרסה מקוצצת), ושיר נוסף, "שבחי החושך", זכה גם כן ללחן נפלא של יאיר רוזנבלום, הושר בידי דורית ראובני אבל שקע, כמו היצירה כולה, בתהום הנשייה.

צילום: ערן לוף

שעתה של הריבונות

את היצירה הזו ביקש בן–אהרון להעניק לתלמידיו לכבוד שנת השישים למדינה. הוא אומר ש"היא מאוד דיברה אליהם. אלה צעירים שהלכו למכינה קדם–צבאית, ואחר–כך הקימו קבוצות שיתופיות מתוך רצון להיות המשך של משהו. והיצירה הזו פתחה להם פתח יותר מוחשי לתקופה שהם הרגישו בחוש שהם קשורים אליה ומחויבים אליה, משהו שנוגע בקודש של החיים בארץ, ועד היום לא היו להם מספיק דרכים לפגוש את זה".

מאז לימד את היצירה גם בשבע קבוצות נוספות, של מבוגרים וצעירים גם יחד, ובכולן, לדבריו, הייתה ההתלהבות עצומה: "לימדתי אותה בחוג של חברים בקיבוץ שבו אני גר, ראש הנקרה. זה חוג של חברים בני דורי [בן–אהרון, בנו של מזכיר ההסתדרות המיתולוגי יצחק בן–אהרון, הוא בן 81. י"ש] וקצת צעירים ממני, בני הדור שגדל במדינה. הם קיבלו את היצירה בהתלהבות אדירה. הרגשתי שהלימוד הזה החזיר לאנשים תחושת פשר ומשמעות לתקופת הנעורים שלהם, וגם החזיר תחושת משמעות וכבוד למפעל החיים שלהם בקיבוץ. אפשר לומר שלמבוגרים זה נתן תחושת משמעות לעברם, ולצעירים העניק תחושת משמעות לעתיד שהם רוצים לבנות".

אחרי שלימד את היצירה בשמונה קבוצות שונות, מפרסם בימים אלה בן–אהרון את "שירי עיר היונה" עם פירוש משלו – "מסכת", כפי שהוא נוהג לקרוא לפירושים האלה; פירוש שמתבסס לעתים קרובות גם על רעיונות שאמרו לו התלמידים בקבוצות השונות שלו. הוא אומר שבניגוד לקהל שהסתייג מהיצירה, "אלתרמן חשב שהשירה העברית בדורו לא יכולה לכתוב אלא על 'זה' – על המפעל האדיר של התקומה: 'פרטי חייו ומעשיו של עם חי', כפי שהוא קרא לזה".

אילו תובנות הוא רצה להעביר ביצירה הזו ביחס למפעל התקומה?

"קודם כול, כפי שהוא כותב, את ההבנה ש'שעת בריאה אינה נשנית'. היו לעם ישראל הרבה מאורעות בתולדותיו, אבל השעה הזו – שעת כינון הריבונות היהודית המודרנית, פרי החלוציות העברית – היא שעה ייחודית, שעה שלא נשנית, וצריך לקבע אותה במקום נישא.

"מעבר לכך, היה חשוב לו להדגיש מהן תכונות הרוח שמצמיחות שעה כזו. זו החלוציות של הצעירים העברים, אותן דמויות סמליות של מיכל ומיכאל שעומדות במרכז היצירה. הוא גם רצה להזהיר אותנו מפני סכנות התקופה – סכנת הערצת הכוח, או ראיית המדינה והצבא כאליל שיש נכונות להשתעבד לו. ובעיקר, נדמה לי שהוא גם רצה להזהיר אותנו מפני הגלישה הקלה למדי לחזרה אל הגלותיות. גלות זה לא רק מקום גיאוגרפי. גלות זו מהות שעיקרה היעדר רצון של עם לקחת אחריות על גורלו. זו יכולה להיות גלות חרדית, גלות דתית–לאומית משיחית שאינה מכירה באחריות הנתבעת ממנה, או גלות יאפית שרוצה רק ליהנות ממנעמי החיים. ביאליק אומר שהיהודי בגולה נחשב לפרזיט למרות שהוא תרם המון לחברות שהוא חי בתוכן, משום שהוא אינו רוצה באחריות הכוללת לניהול חייו הלאומיים. זו הפרזיטיות: הפחד מפני עמידה עצמאית וריבונית של עם ברשות עצמו, והצורך הנפשי להישען על אחרים".

מה זו חלוציות בימינו? לאיזה משימות היית מכוון היום צעירים בעלי נפש חלוצית?

"זה קודם כל עניינם להחליט מה המשימות שחשובות להם. אני לא צריך להחליט במקומם. אבל אם היו באים להתייעץ איתי, הייתי אומר להם: בראש וראשונה, חינוך. כל 'התנועות הכחולות' (הכינוי לתנועות הנוער של תנועת העבודה, המתאפיינות בחולצות הכחולות שלהן; י"ש) ובוגרי המכינות הקדם–צבאיות שלנו מתמקדים בחינוך – חינוך לערכים של סוציאל–דמוקרטיה, של צדק חברתי".

למי אני עמל?

הפירוש ל"שירי עיר היונה" הוא רק הדוגמה האחרונה בשרשרת המפוארת של מפעל המסכתות של בן–אהרון. בשלושים השנים האחרונות הוא מקדיש את עיקר מרצו, לעתים עם שותפים ולעתים לבד, לכתיבת "המסכתות" האלה על מיטב יצירות הקלאסיקה של תנועת העבודה: סיפורי ברנר, "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק, הפואמה "מסדה" של יצחק למדן, השיר "זמר" של אברהם שלונסקי, "שמחת עניים" של אלתרמן ועוד ועוד. הכינוי "מסכתות" כמובן אינו מקרי. בן–אהרון מעצב את הפירושים שלו בגרפיקה הדומה לתלמוד: הטקסט המקורי במרכז העמוד, ובשוליו הפירוש. הוא קורא להן "מסכתות" כי בעיניו אלה כתבי הקודש של היהדות החלוצית, וכך הוא גם רוצה שיתייחסו אליהן.

"בראש וראשונה עסקתי בברנר, כי ראיתי בו את הניגוד וההשלמה שבין סמל הכפירה ומעוז האמונה; איך מתוך הייאוש צומחת אמונה. וגם ראיתי בו זן חדש של תוכחה נבואית שחוזרת לעם ישראל. כל מיני מקווי גאולה מדברים על שאיפה ששיבת ציון החדשה תחזיר לנו את הנבואה, אבל כשהנבואה הופיעה בדמותו של ברנר לא ראו אותה – כי היא הייתה מרה, כואבת, חותכת בבשר החי, כמו שנביא צריך להיות. אז כתבתי פירוש ולמדתי עם התלמידים את 'מסביב לנקודה' של ברנר. זה לא היה פשוט, אבל בסוף השנה הם אמרו לי: הרגשנו שהספר הזה הוא עלינו, כי הוא מדבר על אינטלקטואל יהודי שמחפש את דרכו – בין ניטשה, יהדות, דמוקרטיה, פועלי ציון. הם לגמרי התחברו.

"אחר–כך המשכתי עם יצירות נוספות של ברנר, והחלטתי להמשיך גם עם אחרים. לפעמים זה היה בעקבות לימוד של יצירה כלשהי עם הצעירים, ולפעמים להיפך: כתבתי פירוש על יצירה שהייתה נראית לי חשובה ואז למדתי אותו איתם. זה יכול להיות 'גילוי וכיסוי בלשון' של ביאליק, שכתבתי עם המשורר עלי אלון ושנינו הרגשנו איך ביאליק מלווה אותנו במהלך הכתיבה. או הפואמה 'מסדה' של יצחק למדן, שהרגשתי שאני מתקשה לסיים את הכתיבה מרוב שהיצירה קשה. בשלב מסוים עלי רצה לכתוב פירוש על 'מסביב לשער החוק' של קפקא, ועלינו לירושלים, להתייעץ עם מרדכי שלו. בפגישה איתו הוא שכנע אותנו כמה חשוב לעסוק באלתרמן, ושלח אותנו לקרוא את המסה שלו על 'שמחת עניים'. בעצם, המסכת שכתבנו על 'שמחת עניים' היא פירוש ומקורות למסה של שלו לא פחות משהיא עוסקת ישירות ביצירה של אלתרמן.

"עם שלו העבודה לא הייתה פשוטה, כי היו לו המון פרינציפים. כמו שהוא מעולם לא הסכים להוציא את מאמריו בספר, הוא גם לא הסכים שעל המסכת שלנו יתנוסס שמו. מבחינתו, אם שמו יופיע על כריכה של ספר שעוד עלול להתגלגל חלילה לאיזה חלון ראווה, זה מעשה שלא יכופר. אפילו להצעה שלנו שנסתפק בפרסום שמו בדף הפנימי של היצירה הוא לא הסכים. מצד שני, כמובן לא יכולנו לשים את שמנו כמחברים של היצירה. אז הפשרה הייתה שכתבנו את שמנו כעורכים".

ויש חוט רעיוני מקשר בין כל המסכתות, שמבחינת בן–אהרון הוא עצם העילה לפרסומן. לא רק העולם החלוצי כשלעצמו, "אלא יציאה נגד המיתוס שאומר שהחלוצים שכחו את המקורות המסורתיים שלהם. לפחות מורי הדרך של התנועה החלוצית מעולם לא שכחו ולא הדחיקו את המקורות שלהם. כל הפירושים שכתבנו מיועדים להראות עד כמה מורי הדרך הללו היו בקיאים בשפת המקורות, השתמשו בה ונשענו עליה – כולל ברנר. זה היה מסר חשוב גם בשבילי אישית, כי אני גדלתי על היצירות האלה אבל לא הצלחתי להבין אותן, כי לא הכרתי את שפת המקורות שהם נשענים עליהן. רק כשנחשפתי לעולם המקורות יכולתי להבין לעומק גם את הטקסטים האלה. וזה מתחבר למסר הנוסף שרציתי להעביר בכל המסכתות האלה: לתנועה החלוצית לא יהיה קיום אם היא לא תדע לשמר את מה שגרשום שולם קרא לו 'דיאלקטיקה של רציפות ומרד'. אם לא יהיה רצף יהודי, בסופו של דבר גם לא יהיה רצף ציוני".

כשאני מספר לו על תקופה שבה אני ומשפחתי למדנו בסעודות השבת המשפחתיות את המסכת שלו על "שמחת עניים", בן–אהרון אינו יודע את נפשו: "תראה מה זה, שנים אני שואל את עצמי למי אני עמל, והנה, דבר שלא פיללתי". הוא מתרגש כל כך, משום שלשיטתו הקשר ו"הברית ההיסטורית" עם הציונות הדתית הם עניין חשוב מאין כמותו: "הציונות הדתית הייתה בת ברית של תנועת העבודה, במיוחד בקיבוץ הדתי. צוריאל אדמנית היה מצטט את גורדון, ומשה אונא דיבר על חזון של סוציאליזם דתי. עם השנים זה נעלם. אין יותר שורש משותף, של שאיפה לתיקון החברה. אני מרגיש בציונות הדתית שכל הכלאה בין יהדות לסוציאליזם הפכה לבלתי לגיטימית. אני אומר את זה מתוך כאב גדול. יש לי אכזבה עמוקה משום שהיו לי תקוות שיש שם חוט שדרה חברתי. אז יש תופעות יפות של צדקה וגמילות חסדים בתוך הקהילות, זה תמיד היה בקהילות יהודיות. אבל איפה ראיית המאקרו של צדק חברתי בפרספקטיבה של מדיניות לאומית? 'והארץ לא תימכר לצמיתות' – זה כולל גם את מאגרי הגז שבתוכה. אני רואה את ערוץ 20 מדברר את בעלי ההון. ממתי יהדות הלכה יחד עם טייקונים וההון הגדול? הנביאים המליצו על חנופה לטייקונים? התנאים המליצו על זה? זה בא מהגלות!

"הציונות הדתית ביקשה לחקות את תנועת העבודה במעשה החלוצי – בניית ישובים, סלילת כבישים, נטיעת פרדסים – ולא הבינה שהחלוציות היא קודם כול תפיסת עולם. רעיון. אחריות. הציונות הדתית מבקשת היום להנהיג את המדינה, ולא מבינה שאי–אפשר להנהיג חברה בלי מדיניות חברתית, כמו שאי אפשר להנהיג מדינה מתוך תפיסת עולם משיחית".

‭"‬הייתה‭ ‬ציפייה‭ ‬ממני‭ ‬שאהיה‭ ‬סוג‭ ‬של‭ ‬ממשיך‎‭". ‬
יצחק‭ ‬בן‭ ‬אהרון‭, ‬1951
צילום‭: ‬טדי‭ ‬בראונר‭, ‬לע‭"‬מ

שיח לוחמים

הוא נולד ב–1934, בקיבוץ שהוריו היו בין מייסדיו – קיבוץ גבעת חיים, שבפילוג הגדול של שנות החמישים הפך לגבעת חיים מאוחד. חוויות הילדות והנערות שלו הן החוויות שעליהן כתב אלתרמן ב"עיר היונה": העפלה, מלחמת העצמאות, קיבוץ הגלויות. "אני חוויתי את כל החוויות האלה באינטנסיביות עצומה ומתוך הזדהות גדולה. במלחמת העולם השנייה קראתי כל יום כילד את 'דבר', גם משום שאבא שלי היה שבוי במשך ארבע שנים בשבי הגרמני (כחייל ארץ–ישראלי שהתנדב לצבא הבריטי. י"ש). כשהגיעו העולים מתימן, אני והחברים שלי הלכנו להתנדב במעברת אליכין, 800 מטר מהקיבוץ".

אבל גם כשאבא חזר הביתה מהשבי הגרמני, ואפילו כשהסתיימה מלחמת העצמאות, המצוקה של הילד יריב לא הסתיימה: "שוב לא היה לי אבא, כי את השבי הגרמני החליף השבי בעסקי הציבור, בפעילות התנועה והמפלגה". השורה הזו מסגירה לכאורה כעס גדול על אביו, ועל דור ההורים בכלל, שמרוב שליחות לאומית שכחו את ילדיהם. בן–אהרון אכן פרסם ב–1986 רומן בשם "פלג", שבו ערך חשבון נוקב עם אביו ובני דורו. אבל כשאני שואל אותו על כך שאלה מפורשת, מתברר שהעובדה שההורים כבר אינם בין החיים צובעת את יחסו אליהם באור שונה לגמרי.

בן–אהרון, איש גדל–גוף בן 81, מדבר לפתע בהתרגשות עצומה, מלווה בדמעות: "אני היום כבר לא מנהל מלחמות עם ההורים שלי. אני יודע היום מה הם הקריבו ועל מה גם הם ויתרו, מה המחיר האישי העצום שהם שילמו על מה שהם נתנו לנו – גם בזוגיות שלהם, וגם כל אחד בתוכו. אני היום הרבה יותר מפויס מהתקופות שבהן כתבתי נגדם. אז היה בזה גם יסוד תרפויטי, שגם הוא היה אמיתי, אבל היום אני מבין שזה לא מה שחשוב. חשוב שזה דור שנתן לנו ארץ, נתן לנו שפה, נתן לנו את ערך העבודה, ונתן לנו את הזכות להחזיק נשק ביד כיהודים. ויש דברים שהדור הזה לא נתן והיינו צריכים למלא בעצמנו, כמו כל הצד הרוחני".

אז העיסוק ב"עיר היונה" הוא גם כדי לתת פשר ומשמעות לסבל האישי שלך באותם ימים?

"כן ולא. כי גם לגמרי הזדהיתי עם הערכים האלה. אבל נכון שאלתרמן מחזיר גם אותי לשנים האלה ומעניק להן תוכן ומשמעות, הרבה מעבר למה שאני עצמי הרגשתי באותם ימים".

הדור שלכם גם תואר לא פעם כדור מסורס, דור שעמד כל הזמן בצל ההורים הגדולים, ולכן מעולם בעצם לא הצליח להגיע לגדולה ולעמדת בכורה ציבורית. הבכורה עברה היישר מדור ההורים שלכם לדור הילדים שלכם, ולמעשה לימין.

"יש הרבה שאלות שאפשר לשאול על הדור שלי. אני חוויתי את עצמי כחריג בתוך הדור שלי – עם דחפים רוחניים שאין לי מה לעשות איתם, שאף אחד לא רוצה אותם. המסר של החינוך הקיבוצי היה שצריך להיות איש מעשה, חקלאי ואיש צבא. בדור שלי היו אנשים שהתגייסו לפלמ"ח בגיל 16, וסיימו את מלחמת העצמאות בגיל 18. המשימתיות הייתה מעל הכול. היחד והאנחנו היה מאוד דורסני. לא רואים בכלל את היחיד ואת המצוקות שלו. עם השנים הופיעו הפסיכולוגים גם אצלנו, אבל בהתחלה התייחסו לזה בזלזול, כי התת–מודע הקולקטיבי חשב שהמעשה החלוצי גם מרפא את העם היהודי מתחלואיו וגם מרפא כל יחיד.

"הישועה הפרטית שלי היה איש יקר בשם פצ'י, אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל, שהקים את כתב העת שדמות. הוא קרא רשימה שלי בעיתון הקיבוץ, חיפש את הטלפון ויצר קשר. ככה התחברתי לחבורת 'שדמות', וגיליתי שיש עוד אנשים כמוני. פתאום עניין חיי הרוח ועולמם של יחידים נהיה לגיטימי. אני זוכר איזו התפעלות הרגשתי פעם באחת הישיבות של החבורה, כשפתחו והקריאו איזה מכתב אישי של מישהו שלא יכול היה להגיע לפגישה. אני לא יכולתי קודם להעלות בדעתי – שעולמו של היחיד ומחשבותיו יהיו חשובים לקבוצה".

לבסוף, גם התנועה הכירה הכרה מסוימת במאווייו הרוחניים: הוא נשלח לסמינר של שנתיים באפעל, שהיה מיועד לאנשים שרצו ללמוד אבל לאו דווקא לימודים אקדמיים מסודרים. אחר–כך עבד בגיוס צעירים לתנועה, ומהר מאוד התמנה למזכיר של קיבוצו; בכל זאת בן של בן–אהרון. "הייתי מזכיר קיבוץ מאוד בוסרי, אבל אז לא הבנתי את זה. מה בכלל הבנתי אז בבני אדם".

מלחמת ששת הימים, שפרצה באותה תקופה, עימתה אותו עם שאלות חדשות: שאלות של מחיר המלחמה גם למי שניצחו בה. בשאלות האלה עסק הקובץ "שיח לוחמים", שחבורת שדמות בניצוחו של פצ'י יזמה והוציאה לאור, וגם בן–אהרון היה בין המראיינים והמדובבים שלו. כשאני שואל אותו לדעתו על הסרט התיעודי שהופק לפני כשנה מן הסלילים הגנוזים שנותרו מן ההקלטות וחשפו לכאורה גם פשעי מלחמה שביצעו הלוחמים בששת הימים, הוא מסתייג בחריפות: "לא ראיתי את הסרט, אני לא רוצה לראות אותו וגם לא רוצה לדבר עליו. מכיוון שלא ראיתי אני לא יודע בדיוק את אופיו, אבל ממה שקראתי התרשמתי שיש כאן ממד פוליטי מגמתי שלא היה בספר. הספר היה לדעתי מסמך מאוד חשוב, כיוון שהוא ביטא מצוקות אותנטיות של אנשים שהיו זקוקים לווידוי הזה: להתייחס למלחמה לא רק במונחים של כמה מחיילי האויב הרגנו אלא מה קרה לנו, מה משמעותה של הארץ הזו שפתאום נחשפנו אליה במלחמה".

למען הסר ספק: בן–אהרון, שגדל בבית מאוד פוליטי, בהחלט לא מתנזר מעיסוק בפוליטיקה ומהבעת עמדות פוליטיות. בעניין הזה הוא נשאר עקבי מאז ששת הימים ועד היום: "זמן קצר אחרי המלחמה, שבה שירתי כקצין בשריון, פרסמתי מאמר קצר ב'דבר', ובו הצגתי את התפיסה המדינית שלי: חלוקת הארץ באופן חד–צדדי, לא על בסיס קווי 67', אלא על בסיס הבחנה בין שטחים צפופי אוכלוסייה ערבית, שאסור לנו לספח, ושטחים שחשובים לביטחוננו, שבהם אין אוכלוסייה ערבית צפופה, ואותם ראוי לספח. משהו מעין 'תכנית אלון' (תכנית שפרסם בשעתו יגאל אלון, והציעה את סיפוח בקעת הירדן, גוש עציון, רמת הגולן ופִתחת רפיח, תוך ויתור על שאר חלקי יו"ש לירדן. י"ש). בהשקפה הזו אני מחזיק עד היום: אני לא מקדש את קווי 67'. אין בהם שום קדושה, במיוחד לאור העובדה שהם שונו במלחמה שבה הצד השני תקף אותנו. העיקרון שאני מקדש זה לא לשלוט על עם אחר".

השאלות העיקריות שהמלחמה עוררה אצלו נגעו ליחסו ליהדות: "זה התחיל משאלת יחסי לחבלי הארץ שנכבשו במלחמה, והשאלה הזו עצמה חידדה שאלות שהעסיקו אותי עוד מגיל הנעורים, של היחס ליהדות והתחושה שהמקורות היהודיים והמסורת היהודית נשללו ממני". החבר פצ'י שוב עזר לו, הפעם לקבל מלגה מן התנועה לטובת לימודי יהדות בירושלים. המלגה הייתה למעשה מלגת קיום, לא מלגת לימודים: את הלימודים עצמם עשה בן–אהרון כשומע חופשי בשני מקומות: האוניברסיטה העברית ומכון שכטר של התנועה הקונסרבטיבית, ובשניהם התמקד בלימודי יהדות. באותה תקופה הוא הרבה ללמוד בחברותא עם שני תלמידי חכמים ידועים – הרב מנחם פרומן ופרופ' דוד הרטמן: "למדנו סוגיות מחשבתיות בתלמוד שדוד הרטמן חשב שכדאי לנו ללמוד. באופן אישי אני חייב המון לשני האנשים האלה, שמהם למדתי את עיקרי תורתי היהודית, ולמרות הבורות שלי כמתחיל הם התייחסו אלי באופן מאוד חם ומקרב. את השילוב של יהדות וחלוציות לא מהם למדתי, אבל את מרב תורתי היהודית הייתי צריך ללמוד מהם, כי בחצר שלי לא היו אנשים כאלה.

"באותה תקופה הייתי על הסף המנטלי של תהום החזרה בתשובה. העושר של המקורות, ההיצע העצום הזה, מאוד קסם לי. זו לא הייתה תפיסת עולם מגובשת, אלא הופיע כתחושה של ריק שמבקש להתמלא, ואולי יכול למצוא את תשובתו באורח–חיים דתי. לא התחלתי לשמור מצוות, אבל הייתה הימשכות ומדי פעם יכולתי להגיד איזו ברכה בלחש – לא כמצווה, אלא כביטוי נפשי של הכרת תודה".

אז מה שמר עליך מתהום החזרה בתשובה?

"הקשרים החלוציים שלי והבית הקיבוצי. הידיעה שנסיגה מהתמודדות עם המורשת החלוצית שלי היא לא דבר אמיתי. יש אמת גדולה, אמת קדושה, במעשה החלוצי שגדלתי בתוכו, ובקרב האנשים שחוללו אותו. במקביל לפרומן והרטמן, התוודעתי בירושלים גם לשני חלוצים שבערוב ימיהם הגיעו לשם: שלמה צמח, חבר ילדות של בן–גוריון מהעיירה פלונסק, ויהודה יערי, איש העלייה השלישית, שהתקרב לחסידות ברסלב. גם הם תרמו לאיזון שלי, להבנה שהייעוד שלי הוא לחבר בין המורשת היהודית והמורשת החלוצית. שאני לא יכול לחיות בעולם שיש בו רק רציפות, או שיש בו רק מרד. אני צריך את המתח והדיאלקטיקה שבין העולמות".

העדיפו‭ ‬להתעסק‭ ‬יותר‭ ‬במקורות‭ ‬המסורתיים‭ ‬מאשר‭ ‬במקורות‭ ‬החלוציים‭. ‬מכללת‭ ‬אורנים
צילום‭: ‬מכללת‭ ‬אורנים

משבר הניכור והאחריות

אחרי שמילא את כרסו ביהדות בירושלים, חזר לקיבוץ לעיסוק היחיד שהתאים לאיש רוח כמותו: הוראה. הוא לימד כמה שנים בבית הספר האזורי של עמק חפר, ששכן אז בקיבוץ מעגן מיכאל. אחרי כמה שנים חבר למוקי צור ולאביבה זמיר מקיבוץ מעגן מיכאל ביוזמה להקים סדנה שתנסה להעביר הלאה את השניות שבין רציפות ומרד, יהדות וחלוציות. הם הקימו את הסדנה הזו בסמינר אפעל, ותלמידי הסדנה היו לימים בין האנשים שיובילו את מהפכת "ההתחדשות היהודית" של בני תנועת העבודה – מוטי זעירא, שי זרחי, ארי אלון ורבים אחרים.

הוא החל לפרסם אז את מחשבותיו ההגותיות–חינוכיות כרצף של מאמרים ב"במעלה", ביטאון תנועת "הנוער העובד". את המאמרים האלה הוא גם קיבץ לספר, שהוא קרא לו "שורשי יניקה של הגרעין החלוצי". ברוח מחנכי תנועת העבודה, ולמעשה גם ברוח בעלי ההגות המסורתיים, יש בספר הזה קיבוץ של הרבה מאוד קטעי מקורות שבן–אהרון מבקש לשזור אותם לרעיונות. מן הספר הזה צמחה למעשה סדרת המסכתות, כאשר בן–אהרון הגיע למסקנה ש"לא מספיק לתת לצעירים רק טעימות ומגדנות מן המקורות השונים. צריך לאפשר להם להתמודד עם יצירות שלמות".

הבית שמצא בן–אהרן לעצמו, להוראה ולפרסום המסכתות שלו גם יחד, היה "המדרשה", בית המדרש שהוקם במכללת אורנים על–ידי כמה מתלמידיו, כמו זעירא וזרחי. למשך שנים אחדות החיבור הזה היה כמובן טבעי לגמרי, עד שבן–אהרון התחיל לחוש, לדבריו, "שב'מדרשה' מעדיפים יותר להתעסק במקורות המסורתיים מאשר במקורות החלוציים. הם התעייפו מלהוציא את המסכתות, ואני עברתי לפרסם אותן בהוצאת 'דרור לנפש' של תנועת הבוגרים של הנוער העובד, ובשנים האחרונות בהוצאת הקיבוץ המאוחד (שפרסמה גם את המסכת הנוכחית, על שירי עיר היונה"; י"ש)".

איך התייחסו הוריך, איך התייחסה הסביבה הקיבוצית, ל"שיגעון היהודי" שאחז בך?

"למען האמת, הייתה אווירה בקיבוץ שיריב ירד מהפסים. הרי כבנו של יצחק בן–אהרון הייתה גם ציפייה ממני שאהיה סוג של ממשיך. אנשים כבר סימנו אותי לכל מיני משימות ותפקידים. וכשהתברר שמה שאני רוצה לעשות זה ללמד יהדות וחלוציות התייחסו אליי קצת כמו משוגע הכפר. אבא שלי מעולם לא התעניין במה שאני עושה. האוניברסיטה הפתוחה הפיקה פעם סדרה של ארבע שיחות שהוא מקיים עם אנשים שונים, אחת מהן איתי, ובשיחה הזו הצלחתי להגיד לו מה שמעולם לא הצלחתי להגיד בבית. אמרתי לו: אבא, בלי השורשים היהודיים שעולים מתוך המסכתות האלה יאבד גם כל המפעל החלוצי שלו הקדשת את חייך. אני לא יודע אם הוא הקשיב, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שכשאני עוסק ביהדות עולות לפניו הדמויות של הרבנים והאדמו"רים שהוא הכיר מרומניה, עם כל האמונות הטפלות שלהם, והוא לגמרי נאטם.

"הטקסט היחיד שהוא הציע לי אי–פעם ללמוד איתו היה 'הקפיטל' של מרקס, וגם זה החזיק מעמד פגישה אחת בלבד. אבל זה היה הטקסט היחיד שממש עניין אותו להוריש לי. רק בערוב ימיו הוא קצת נפתח לנושא היהדות – הרבה בזכות אשתו השנייה. אחרי שאמא נפטרה, הוא יצר קשר עם בלהה רובין מהקיבוץ השכן, גבעת חיים איחוד. הם חיו כזוג לכל דבר ואפילו נישאו, אם כי המשיכו לשמור גם על שני בתים נפרדים בשני הקיבוצים. בכל אופן, היא פתחה אותו קצת גם לנושא היהדות. בערוב ימיו כבר היה קשה לו לקרוא, אבל הוא ביקש מבלהה שתקרא לו קטעים מהמסכתות שהוצאתי, וגם דאג שאני אדע שהוא ביקש את זה".

זו הייתה מחוות פיוס כלפיך, או הכרה אמיתית בחשיבות העניין?

"היה פה רצון גם להבין אותי ואת עולמי, אבל לדעתי גם טיפה חשבון נפש על מה שהוא והדור שלו איבדו בתוך סערת המהפכה".

יריב עצמו ממשיך לראות ביחס של אביו ושל שאר בני התנועה הקיבוצית – צעירים ומבוגרים גם יחד – ליהדות את שורש המשבר שאליו הגיעה התנועה הקיבוצית, שמסמל גם את המשבר הכללי של החברה הישראלית: "התנועה הקיבוצית נתנה בשעתו ביטוי למרד נגד הגלות ונגד דפוסי החיים הגלותיים, אבל בסופו של דבר כל התהליכים השליליים שקרו בחברה הישראלית קרו גם בתנועה הקיבוצית. התופעה הגלותית של היעדר האחריות הגיעה לצערי גם לתנועה הקיבוצית, ואני רואה את זה למשל בתופעת ההסתלקות מהאחריות לבניין הכוח של צה"ל. יש הבדל בין שירות משמעותי בצה"ל, שירות קרבי וקצונה, שעדיין ממשיך להתקיים, לבין עיסוק בבניין הכוח בדרגות הגבוהות. כאן התנועות כבר דואגות לעצמן ולהשאיר אצלן את האנשים הטובים, וזה כבר לא הדור שמגדל את הצמרת של צה"ל".

אז אולי טוב שהציונות הדתית ממלאת את השורות החסרות?

"בטח שזה טוב. אבל בציונות הדתית יש בעיות אחרות של היעדר אחריות. של משיחיות, של אי הבנה של חשיבות הדמוקרטיה".

אז גם אתה שותף לתחושה הקשה, הפסימית, שאופפת היום הרבה ישראלים? אפילו תוכנית סאטירית חדשה קיבלה את השם הבוטה "הכול אבוד".

"אני בהחלט מלא חששות. רציתי כל חיי להילחם בתהליכים המסוכנים האלה, אבל אני יודע שלי ולדור שלי לא היה כוח לבלום אותם. המצב מאוד לא טוב. אני מרגיש שהמסכתות האלה הן מפתח להתמודדות עם המצב ואנשים לא מקשיבים. בבתי הספר הקיבוציים זה לא נכנס בכלל. בתנועות הנוער זה קצת נכנס, אבל בעצם רק באופן סמלי, ולפעמים אני שואל את עצמי: למי אני עמל? פניתי פעם לשני מזכירי תנועות נוער והצעתי להם להקים בית מדרש שבו אלמד את המסכתות האלה והלומדים יעבירו אותן הלאה. אבל הם לא נענו. לא הרגישו שזה מספיק חשוב. לא הרגישו את הדחיפות, או אולי את תחושת הריק, שהביאה אותי למהלך הזה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט שבט תשע"ו, 29.1.2016