ממלכת הרוח עושה פוליטיקה | דוד מ' פויכטונגר

חשיבותו של מעמד הר סיני לא מתמצית רק במתן חוקים לעם ישראל אלא בעצם כינונו כישות לאומית. על האמנה החברתית והפוליטיקה השמימית בעקבות משנתו של הרב יצחק ברויאר

עם ירידת מעמדה של הכנסייה הקתולית בשלהי ימי הביניים, עלתה שאלת מקור חיובו של היחיד לציית להחלטת הרוב. מאחר שהכנסייה היא זו שהיוותה את מוקד הסמכות הדתי, התרבותי, החוקי והחברתי, הרי שירידת קרנה חייבה מציאת חלופה פילוסופית ומשפטית להבניית יחסי פרט–חברה.

תומס הובס (1588–1679), הוגה דעות ופילוסוף פוליטי בריטי, מצא בספרו "לוויתן" את פתרונה של הבעיה באמצעות השימוש בדגם האמנה החברתית. נקודת המוצא לתיאוריה של הובס הייתה בחינת "המצב הטבעי", קרי – מה היה קורה במצב שבו האדם היה מתקיים בטבע ללא חוק, ללא מסגרת מדינית מגִנה? תשובתו הייתה ברורה: "אדם לאדם – זאב". מצב הטבע מזמן מלחמה מתמדת בין בני אדם הנובעת ממוטיבציות שונות. משום כך נוצר הסכם בין הפרטים, "האמנה החברתית", שבו מוותרים היחידים מתוך שיקול דעת מודע ורצוני על זכויותיהם ומעבירים אותן לריבון העליון (המדינה במקרה שלנו), שתפקידו העיקרי הוא שמירה על ביטחונם של חברי הקבוצה:

הדרך היחידה להקים כוח משותף כזה, שיהא ביכולתו להגן עליהם מפני פלישת זרים ומפני קיפוח זכויות הדדי, ובכך לתת להם אותו ביטחון שיאפשר להם לכלכל את נפשם בעמל כפיהם ובפירות האדמה ולחיות חיי נחת רוחהדרך היחידה לכך היא שימסרו את כל כוחם ועוצם ידם לאדם, או לכנסת אנשים אחת, שתוכל לצמצם את כל רצונותיהםכדי רצון אחדובכך יבטלו כולם את רצונותיהם מפני רצונו ומשפטיהם מפני משפטו (הובס, לוויתן, פרק יז).

כך היה הובס להוגה הראשון אשר סלל מבחינה פילוסופית את רעיון כינונה של החברה על סמך הסכמתם של יחידיה לכונן אותה, ובמנותק מכל הקשר תיאולוגי (למרות העובדה שהתנ"ך היה חלק ממקורות השראתו בספר).

בדברים הבאים אבקש להראות כיצד מעצב מעמד הר סיני אתוס פילוסופי–פוליטי שונה מזה שנוסח על ידי הובס, ואשר משמש מצע לחברה המודרנית–ליברלית. את זאת אעשה באמצעות עיון במשנתו של הרב ד"ר יצחק ברויאר (1883–1946), המשפטן והוגה הדעות של "אגודת ישראל", חניך התפיסה הניאו–אורתודוקסית של סבו, הרש"ר הירש, אשר בשנה זו אנו מציינים שבעים שנה לפטירתו. בניגוד לעמדה החרדית הקלאסית אשר דגלה בפאסיביות פוליטית במישור המדיני, ברויאר ביקש לקדם את האקטיביות הפוליטית החרדית. את עמדתו תמך, בין היתר, בסיפור מעמד הר סיני, שבו ראה מעשה המכונן את הלאומיות היהודית המקורית והראויה.

עם‭ ‬ישראל‭ ‬בלי‭ ‬תורה‭ ‬הוא‭ ‬אפס‭. ‬
הר‭ ‬סיני צילום‭: ‬ברטהולד‭ ‬וורנר

עם‭ ‬ישראל‭ ‬בלי‭ ‬תורה‭ ‬הוא‭ ‬אפס‭. ‬
הר‭ ‬סיני
צילום‭: ‬ברטהולד‭ ‬וורנר

כשמשפט בורא עם

מצבם הפוליטי של העבדים שזה עתה שוחררו מעול עבדות מצרים לא היה שונה ממצבם של אנשים אשר עדיין אינם מאוגדים כחברה, פרק לעובדה שמשה שימש להם מנהיג יחיד.

עבדי פרעה הנמלטים, והנישאים על כנפי נשרים למקור הטהור של האנושות, והמובאים על ידי זה לקרבת האלקים, עומדים לפני הר סיני, עומדים בין החיים המטאהיסטוריים ובין המוות ההיסטורי, המון עבדים נמלטים. ויהי "בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל", נכרתה הברית בין השם ברוך הוא ובין המון העבדיםועל ידי הברית הזאת, שנכרתה כאסיפת ראשי עם, הוקם איחוד שבטי ישראל, הוקמה האומה. אך זה עתה משפחה וחברה של עבדים נמלטים, והנה כבר: עם. "היום הזה נהיית לעם" (הרב יצחק ברויאר, מוריה, עמ' 59).

בברית שנקבעה בין הקב"ה לעמו בהר סיני, ניתן להצביע, לאור תיאורו של הרב ברויאר, על שתי מהויות נבדלות שאפיינו את קבלת התורה ושהתקיימו בו זמנית. בראש ובראשונה קבלת התורה כוננה את הפרטים לעדה. החברה – בני ישראל כקבוצה – מסכימה באמצעות ה"חוזה" הנקבע בינה לבין הקב"ה לקבל על עצמה את התורה כמקור סמכות משפטי אשר הציבור כולו כפוף לו. במעמד זה הפכו היחידים ל"ציבור" משותף, ועוצבה זהותה הבסיסי של העדה.

גמירות הדעת המשפטית הבאה לידי ביטוי בהסכמתם המפורשת של בני ישראל (תחילה בקריאת "נעשה" ולאחר מכן באופן ספציפי, כאשר חוזרים ישראל ומאשררים: "נעשה ונשמע") הינה, אפוא, חלק מזהותו של הציבור כאורגן משפטי. "לא עם ישראל ברא את המשפט, כי אם המשפט ברא את עם ישראל. והנה כל מהותו של עם ישראל היא: איחוד משפטי" (שם, 64). הקהילה, האיחוד המשפטי שהופיע במהלך ההיסטוריה כתשתית חייו של היחיד, היא התגלמותה הלכה למעשה של הברית שנכרתה בין ישראל לקב"ה בסיני. ברית זו עיצבה את גבולותיו של הקולקטיב הן מבחינת זהותו ביחס לעמים אחרים, והן במחויבותו כלפי הדורות הבאים. זאת ועוד, ברית סיני קבעה את מעמדו של ה' כמלך: "אדון העבדים הפך למלכו של עם חופשי, כי התורה היא התחוקה של עם ישראל, ומלכו הוא מלך קונטיטוטיבי" (שם, 58).

ההסכמה השנייה בקבלת התורה, שעליה מצביע ברויאר, היא ההסכמה לקבלת התורה כנורמה המשפטית הקובעת את תכניה ואורחות חייה של הקהילה. אם בהסכמה הראשונה קבלת התורה היא שמעניקה תוקף למושגים "ציבור" ו"עֵדָה", הרי שבסוג ההסכמה הזה העניק עם ישראל כקיבוץ המדיני תוקף לקיומה של מערכת משפטית נורמטיבית (מצוות) ולהתנהגות על בסיס חוקי התורה. מעתה הופכות התורה ומצוותיה למערכת משפטית מחייבת המוּחלת על עם ישראל לדורותיו.

פרשנות זו מצביעה על הקבלה רעיונית ברורה בין ברית סיני לתפיסת האמנה החברתית בפילוסופיה הפוליטית המודרנית (שפינוזה כבר הצביע על כך במסכת התיאולוגית–מדינית שלו). בשתיהן נקבעת המסגרת החוקית שעל פיה יתנהל הציבור, בשתיהן מתחייב הציבור בפני כל אחד מהפרטים שבקבוצה לשמור על ביטחונו וזכויותיו דרך החוק ומנגנון אכיפתו, ובשתיהן נקבעת דמות המנהיג.

ואולם, למרות הזהות הרעיונית, רב ההבדל בין שני ההסכמים. בעוד האמנה החברתית מבקשת לכונן את החברה האזרחית אך ורק כדי לשמור על חירותו וביטחונו של היחיד (שזהו למעשה הבסיס לליברליזם המודרני), הרי שברית סיני נוגעת בראש ובראשונה במרכיבי זהותו של הציבור. הציבור אינו רק אוסף של פרטים המתאגדים סביב רעיון שמירת הביטחון (כפי שביקר זאת בחריפות אדמונד ברק בחיבורו "מחשבות על המהפכה בצרפת"), אלא זוהי עדה, עדת ה'. היא עדות למלכות ה' בעולם והיא ביטוי לייעוד שלה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

הציונות וגזלת הלאומיות

שני ההיבטים של קבלת התורה במעמד הר סיני שנמנו לעיל מניחים כי חכמתו של הקב"ה בתורה (התיאולוגיה) ועצם התגלותו כוננו את הקהילה והטביעו את חותמה – הן ביצירתה ועיצובה של הזהות והן בכינונם של הסדרים החוקיים (הפוליטיים) שעל פיהם הקהילה עתידה להתנהל. ברית סיני חשובה אפוא לא רק משום שהיא זו אשר יצרה את הסדר והמבנה הפוליטי של הקיבוץ המדיני העברי שאך זה יצא ממצרים, אלא יותר מכך, משום שהיא התנאי לכינונו:

עם ישראל בלי תורה, כמו גוף בלי נשמה? לא נכון. עם ישראל בלי תורה הואאפס. אף גופו לא נמצא. כמו החפצים החלליים בלי חלל  (שם, 65).

התיאולוגיה בעם ישראל מעצבת ומכוננת את הפוליטיקה. המחשבה היהודית מחייבת כתנאי מוקדם והכרחי ליצירתו של המבנה הפוליטי את ציווי הקב"ה והנהגתו הפעילה בתוכו. לאור תובנה זו ניתן להבין מדוע המשכם של עשרת הדיברות הוא הקביעות המשפטיות הנוגעות למעמד האדם ורשויות החוק בפרשת משפטים, ולאחריהן הציווי על בניית המשכן על כליו השונים. זהו החוק, זהו מקום עבודת הא–ל, כך צריכה להיות מעוצבת הספֵרה החברתית כאשר הקב"ה הוא מנהיגו ומעצבו של הקיבוץ המדיני.

תמה זו הביאה את הרב ברויאר לביקורת חריפה נגד התנועה הציונית, שכתנועה לאומית חילונית ביקשה לשחק במגרש המשחקים האירופי של "הלאומיות המוחלטת" שצמחה במאה ה–19. במכתב לרב שמואל דוד מונק (19.6.1944), רב הקהילה החרדית המתבדלת בחיפה, מבהיר ברויאר את מושג ה"לאומיות" שבו הוא משתמש ובתוך כך שוזר את עמדתו הנחרצת המתנגדת לתנועה הציונית, אשר אותה הוא מאשים בגזלת רעיון הלאומיות מהיהדות החרדית:

גזלה הציונות את הלאומיות מאיתנו, ואנחנו, בחולשתנו הרוחנית, נתנו לציונות להשתרר על הלאומיות ולהפכה לעבודה זרה בהפרידה בינה לבין התורה השולטת על האומה. כל עבודתי זה כבר במשך שלושים שנה היתה מוקדשת למטרה אחת: להשיב לנו את הגזלה הזאת ולהטביע על הציונות כולה את המטבע של מרד לאומי. נפשי יודעת מאד שחלק גדול של ה"חרדים" מפחדים עד היום הזה להודות בפה מלא בלאומיות אשר הקב"ה בכבודו ובעצמו חנן בה את יוצאי מצרים.

הווה אומר: "לאומיות מוחלטת" המבקשת לקדם את עצמה לשם עצמה, פסולה. "לאומיות יחסית", מנגד, הרואה את עצמה כאמצעי לשם קידום רעיון עבודת ה' – היא הראויה ואותה יש לקדם בכל מחיר. בדרך זו יוצר הרב ברויאר תמהיל מרתק של הגות לאומית וחרדית, הפתוחה לעולם הפילוסופי הנאור ומנגד מעלה ביקורת פוליטית נוקבת כלפי התנועה הציונית. בתוך ביקורת זו נעוצה גם קריאה גדולה לציבור החרדי, להכיר בלאומיות היהודית ולקדם אותה באופן פוליטי.

ד"ר דוד מ' פויכטונגר הוא ראש החוג לאזרחות במכללת הרצוג ומלמד מחשבה מדינית יהודית בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט שבט תשע"ו, 29.1.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 בינואר 2016, ב-גיליון יתרו תשע"ו - 964 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: