המוות הוא מאהבה היחיד | בכל סרלואי

המשוררת שקצה בחיי דוגמנות לפני שקצה בחייה מרדה בכל מוסכמה וכתבה בצורה מרהיבה על החוויות המופרעות ביותר. שירה על המחיר שמשלמת אישה בהגשמת ייעודה הכפוי 

סקסטוןשיעורים ברעב

אן סקסטון

מאנגלית, הערות ואחרית דבר: יעל גלוברמן

קשב לשירה, 2015, 194 עמ'

אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת מַרְגִּישָׁה יוֹתֵר מִדַּי. / כָּל הַטְּרַנְסִים וּתְחוּשׁוֹת הַבֶּטֶן הָאֵלֶּה! / כְּאִלּוּ מַחֲזוֹרִים וִילָדִים וְאִיִּים / לֹא מַסְפִּיקִים; כְּאִלוּ מְקוֹנְנוֹת וְרַכְלָנִיּוֹת / וִירָקוֹת לְעוֹלָם לֹא יַסְפִּיקוּ; / הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁתוּכַל לְהַזְהִיר אֶת הַכּוֹכָבִים. / סוֹפֶרֶת הִיא בֶּאֱמֶת מְרַגֶּלֶת. / אָהוּב יָקָר, אֲנִי הַנַּעֲרָה הַזֹאת.

תצלומים שבהם מופיעה כותבת שורות אלה הקוראת משיריה מראים אישה יפה ואלגנטית, לבושה היטב ובטוחה בעצמה, הקוראת באירוניה והומור שירים על ההשתוקקות למוות. אלא שמתחת לעור הצח והמראה המושלם (היא התפרנסה מדוגמנות בשנות נעוריה) רחשה נפש שלא יכולה הייתה לשאת נימה אחת של שקר, ובחנה בדיוק אכזרי כל פיסה בחייה שלה ובנפש הסובבים אותה.

מתיזה‭ ‬את‭ ‬הנפש‭ ‬על‭ ‬הדף‭. ‬
אן‭ ‬סקסטון‭ ‬מחזיקה‭ ‬בספרה‭ ‬זוכה‭ ‬פרס‭ ‬הפוליצר‭ "‬חיה‭ ‬או‭ ‬מות‭", ‬1967 צילום‭: ‬אי‭.‬פי

מתיזה‭ ‬את‭ ‬הנפש‭ ‬על‭ ‬הדף‭. ‬
אן‭ ‬סקסטון‭ ‬מחזיקה‭ ‬בספרה‭ ‬זוכה‭ ‬פרס‭ ‬הפוליצר‭ "‬חיה‭ ‬או‭ ‬מות‭", ‬1967
צילום‭: ‬אי‭.‬פי

חוללה מהפכה

אן סקסטון נולדה בשנת 1928 בשם אן גריי הארווי למשפחת אצולה עשירה במסצ'וסטס, שלא נפגעה מהשפל הכלכלי הגדול, ונראה היה שיש לה כל החומרים הנחוצים לאושר – הורים אוהבים, רווחה כלכלית, יופי ומעמד. אלא שמתחת ליופי רחשה זוועת האלכוהוליזם של האב, שבה לא ניתן היה לטפל וחמור מכך – שעליה לא ניתן היה לדבר. חייה של אן הצעירה נראו כה מבטיחים – אישה צעירה ויפהפייה שחפצה בחיי נישואין ובכל השפע שהוצע לנשים באותה התקופה; היא הגשימה את חלומה זה ונישאה בגיל 19. בזכות יופייה מצאה פרנסה בקריירת דוגמנות קצרה וכזבנית בחנות לבגדי נשים – אפיק מקובל לנשים בתקופתה; במקביל לעבודתה לא חדלה לקרוא ולשוחח על ספרים.

כמה שנים אחר כך, מיד לאחר שהפכה לאם, החלה ההתמוטטות הנפשית הראשונה שלה, הראשונה ברצף של מצבי נפש קיצוניים שילוו אותה כל חייה. בהגיעה לאשפוז הפסיכיאטרי הראשון שלה, שאל אותה הפסיכיאטר שטיפל בה, ד"ר אורְן, איזה כישרון או כוח יש לה. סקסטון השיבה שכוחה היחיד הוא הקסם הנשי המושך אחריו גברים; אלא שד"ר אורן, שבשונה מהמטופלת שלו לא המעיט בערכה, עודד אותה לכתוב, כיוון ש"אולי זה יעזור לאחרים שסובלים מקשיים דומים להרגיש פחות לבד".

האישה, שבנותיה נלקחו ממנה בשל מצבה הנפשי, החלה לכתוב שירה ולא חדלה מכך כל ימיה. היא כתבה על עצמה ועל חייה בכנות מהממת ומשחררת, וזכתה להכרה מיידית, שמעטים זוכים לה. "המשוררת החובבת" וחסרת ההשכלה הספרותית התייחסה לכתיבתה ברצינות עצומה והתמחתה בה בסדנאות כתיבה עם המשוררים בני אותה התקופה; היא נעשתה חברת נפש של המשוררת הדגולה סילביה פלאת'. על אף הצד האישי הנועז בשירתה, אין חולק על כך ששירתה של סקסטון (כשירתה של פלאת'), הפורצת מתוך הביוגרפיה שלה, חזקה ממנה: היא נקראת בראש ובראשונה בזכות עוצמתה הכבירה והמהפכה שחוללה בספרות ובשירת נשים בפרט.

האישי הוא הפוליטי

השירה הווידויית, שסקסטון הייתה בין המייצגים הראשונים שלה, היא שירה המעמידה את חוויותיו של המשורר והדובר השירי במרכז, ושמה את נפשו שלו כנקודת התייחסות ארכימדית לעולם. זוהי שירה כמעט אוטוביוגרפית, חושפת כול, המתיזה את הנפש על הדף ועוסקת בכל מה שלא ניתן היה לעסוק בו קודם לכן. בלא בושה היא שוחה בכל אוקיינוס הנושאים שנחשבו לא יאים לשירה, קל וחומר לא למשוררת: פצעי נפש, מצוקות ילדות, יחסים קשים במשפחה, מין וגירושין. אלא שהשירה הזו חורגת מלהיות עניינה הפרטי והמביך של הכותבת אותה, שכן סגולתה היא בהיותה אישית ופוליטית, פרטית וכללית בעת ובעונה אחת.

סקסטון מתייחדת ביכולתה לרסן את הסערה כאשר היא רכובה על גבה, ולכתוב בצורות ספרותיות מרהיבות ומורכבות על החוויות המופרעות ביותר. וכמה שהיא קשה ומאתגרת, מביכה לעיתים: כשהחלה לכתוב אמר לה המשורר ג'ון הולמס כי שירתה היא "יומן צר כל כך, עד שאינה מעניקה לקוראים דבר שיוכלו ללמוד ממנו". על כך השיבה לו בשיר: "הִקַּשְׁתִּי עַל רֹאשִׁי; / הוּא הָיָה עָשׂוּי זְכוּכִית, קְעָרָה הֲפוּכָה. / לֹא עִנְיָן גָּדוֹל, / לְהִשְׁתּוֹלֵל בְּקַעֲרָתְךָ הַפְּרָטִית. / בַּהַתְחָלָה זֶה הָיָה אִישִׁי. / אַחַר כָּךְ זֶה נַעֲשָׂה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַצְמִי; / זֶה נִהְיָה אַתָּה, אוֹ הַבַּיִת שֶׁלְךָ / אוֹ הַמִּטְבָּח…. / וְלִפְעָמִים, בִּמְחִצָּתִי הַפְּרָטִית – / מִטְבָּחִי, הַמִּטְבָּח שֶׁלְךָ, / פָּנַי, הַפָּנִים שֶׁלְּךָ".

הרבה לפני שטבע הפמיניזם הרדיקלי את הביטוי "האישי הוא הפוליטי", טענה סקסטון כי לחוויה הפרטית שלה יש משמעות החורגת רק מחייה שלה, ונוגעת לכלל חיי האדם. ארבעה עשורים אחרי ששלחה יד בנפשה, דפי יומנה הצר רק הולכים ומתרחבים ברלוונטיות של שיריה ובהערצה שרוחשים להם רבים מאוד.

"שיעורים ברעב", הכולל מבחר מקיף מכל שירתה בתרגומה המצוין והמוער בדקדקנות של יעל גלוברמן (שאף כתבה אחרית דבר מקיפה ומאירת עיניים על חייה של המשוררת), הוא הזדמנות לפגוש יוצרת חשובה ומרתקת, שדפיה נעשים לחלק מסיפור חייו של הקורא אותם.

עולם נפשי סוער

וְאִם אֲנַסֶּה / לְהַעֲנִיק לָכֶם דָּבָר אַחֵר, / דָּבָר שֶׁמִחוּץ לְעַצְמִי, / לֹא תֵּדְעוּ / שֶׁהַגַּרוּעַ בְּיוֹתֵר בְּחַיֵּי אָדָם / עָלוּל לִהְיוֹת, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר / תְּאוּנָה שֶׁל תִּקְוָה.

חייה של סקסטון הם "תאונה של תקווה". אלה היו חיים של התנגשות בין הרצון לחיי אושר ובין הרצון לכתוב ולחוות עד קרקעית הנפש. סקסטון הייתה משוררת מורדת, לא רק משום שמרדה ברבות ממוסכמות התקופה על הטוב והיאה לאישה, אלא משום שבראש ובראשונה היא מרדה בעצמה, בחייה שנראו מהוגנים ומוגנים, שכל צד בהם תוכנן מראש. אולי משום שבגרה במציאות שאין לדבר בה על המצוקות העמוקות ביותר, עם בגרותה כמשוררת עשתה כל שביכולתה כדי לתאר את הבלתי ניתן לתיאור. מהבחינה הזו שירתה מרתקת לא רק בעוצמת החשיפה, אלא בעצם היכולת לתאר דברים שהוגדרו כטאבו עמוק מכל מוסכמה חברתית: הטאבו על המחיר שאותו משלמות נשים בהגשמת מה שנתפס כייעודן היחיד, ובהשתקת כל קול או שאיפה אחרת.

בשנות החמישים רווח הדגם של האישה הנשואה, המסופקת בנישואיה ובחברת ילדיה, שמציגה חיים מהוגנים ללא דופי. אלא שמתחת לכל היופי הזה, שאן סקסטון כמו הוברגה לתוכו מילדותה, פעפע עולם נפשי עז, סוער, כואב וחריף. הרבה לפני שבטי פרידן כתבה על ה"מסתורין הנשי", המתאר כיצד נדרשת האישה למצוא את כל סיפוקה בחיי נישואין, ללא השכלה או מרחב שמעבר, כתבה סקסטון שירה נוראה בחריפותה על המחיר שמשלמת אישה שכל שנדרש ממנה הוא רק להיות מַראה לאלה המתבוננים בה.

אך יותר מכול, זוהי שירה של מלחמה מתמדת, מאוהבת, בדיכאון. וכך היא כותבת בשירה "לרצות למות": "אֲבָל לְהִתְאַבְּדֻיּוֹת יֵשׁ שָֹפָה מְיֻחֶדֶת. / כְּמוֹ נַגָּרִים, הֵן רוֹצוֹת לָדַעַת בְּאֵילוּ כֵּלִים. / הֵן לְעוֹלָם לֹא תוֹהוֹת לְשֵׁם מָה לִבְנוֹת. // פַּעֲמַיִם הִצְהַרְתִּי עַל כַּוָּנוֹתַי בְּפַשְׁטוּת כָּזֹאת, / כָּבַשְׁתִּי אֶת הָאוֵֹיב, זָלַלְתִּי אֶת הָאוֹיֵב, / סִגַּלְתִּי לִי אֶת אָמָּנוּתוֹ וְאֶת קִסְמוֹ". המוות האויב נעשה לחלק מהמשוררת – היא כובשת אותו, אך בעשותה כן היא אינה מכניעה אותו אלא הוא נעשה לחלק ממנה. קריאה רציפה, עמוקה בספר, מראה כי המוות, יותר משהוא מציאות שיש לנצח, הוא המאהב הגדול והיחיד שלה. היא, שידעה חיי אהבה פרועים וסוערים, נותרה כל חייה נאמנה למותה, עד שבחרה בו בסופו של דבר.

המשוררת המצליחה והמרשימה, מרצה מחוננת ואם, חייתה בחיקו הפעור של הדיכאון, ולבסוף נכנעה לו בשלחה יד בנפשה, והיא בת ארבעים ושש בלבד. ההכרעה הזו עוררה במשך שנים ביקורת נוקבת עליה, ביקורת המתעוררת בלב הקורא בין דפי הספר. אלא שמעבר לחולי והתלות בו, היו אלה חיים של מלחמת חורמה בכאב ובאובדן, שהותירו אחריהם שירה נפלאה.

"וַאֲנִי רַק אוֹמֶרֶת / וּזְרוֹעוֹתַי נִפְרָשׂוֹת לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁל אֶבֶן, // מַהוּ מוֹתֵךְ / אִם לֹא דָּבָר שֶׁשַּׁיָּך לָךְ מִזְּמַן / שֵׁן שֶׁנָּשְׁרָה / מֵאֶחָד מִשִּׁירַיִךְ?", היא כותבת לחברתה הטובה סילביה פלאת', שמותה עורר בה קנאה וכמו ניבא את מותה שלה. אלא שקריאה עמוקה בשירתה של סקסטון מגלה כי לא רק המוות נשר ממילותיה, אלא בעיקר רצון איום ונורא לכל פיסה של חיים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט שבט תשע"ו, 29.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 בינואר 2016,ב-גיליון יתרו תשע"ו - 964, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: