האדם המאמין מכיר בשבריריות המעיקה של חייו, משליך את יהבו על האלוהים המסתתר וזוכה בכך בהיטהרות. על הפיוט שגרם לאורי אליצור לקנא ברבי אלעזר אזכרי 

קשה שלא להתפעל מהאהבה היוקדת, מההשתוקקות המפעימה ומתחושת הקרבה הנדירה של משורר "ידיד נפש" – רבי אלעזר אזכרי אל אלוהים. יש כאן תעוזה רבה, אומץ מסחרר ואולי אף פשטות עמוקה וכנות יוצאת דופן שהעניקו דרור לפייטן לכנות את ריבונו של עולם "ידיד נפש","חביב", ואף לומר לו בלי להתבלבל ובלי בדל יראה או פחד "מחמד לבי".

בהספדו של יואב אליצור על אביו אורי זכר חכם לברכה, בחר הבן לספר על הקנאה הגדולה של אביו ברבי אלעזר אזכרי שיכול היה לכנות את ריבון העולמים "ידיד נפש". הוא התקנא בקרבה ובאהבה הניתזת לכל עבר בפיוט השבתי המכונן הזה:

אבא, אני רוצה לדבר על שני דברים שלמדתי ממך שהם נר לחיי, ועל דבר אחד שלא למדתי ממך. לא למדתי ממך יראת שמים. ממך למדתי רק אהבת שמים. אהבת ה'. כל חייך עבדת את ה' מאהבה. סיפרת כמה אתה מקנא ברבי אלעזר אזכרי על השיר שהוא כתב, "ידיד נפש". על הדרגה שהוא הגיע אליה בעבודת ה', על המילים שהוא כתב: "הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך".

עשה‭ ‬אתה‭ ‬את‭ ‬הצעד‭ ‬לקראתי‭, ‬ורק‭ ‬אז‭ "‬ירוץ‭ ‬עבדך‭ ‬כמו‭ ‬אייל‭". ‬גור‭ ‬איילים‭ ‬בכרמל
צילום‭: ‬דורון‭ ‬הורוביץ‭, ‬
פלאש‭ ‬90‭ ‬

מחנק הדתיות השברירית

הפיוט "ידיד נפש" רצוף אהבה וחיבה וחברות וקרבה. הוא מפתיע בתיאור העוצמתי של פשטות הידידות בין אדם לאלוהים. מבלי משים מבקש המשורר לספר על טיב קשריו החבריים עם הא–ל הגדול, הגיבור והנורא. אמנם התבוננות מעמיקה בפיוט מגלה שבין שורות השיר זועק המשורר את תביעתו המהדהדת על היעדרותו של אלוהים. דווקא בשל האהבה האינסופית שרוחש המשורר לידיד נפשו הוא דורש ממנו לפזר את ערפל קיומו ולהתגלות במלוא עוזו, כמעט כתנאי הכרחי לקיומיות הדתית המבקשת לקיים תדיר את צו הא–לוה וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומשפטיו.

מיד אחרי שפותח המשורר בכינוי הא–ל "יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחְמָן“, כמי שמבקש "אלוהים קרובים אליו", הוא משבץ מתוך שיר השירים את הפסוק "משכני אחריך נרוצה" ומעבד אותו למשפט "משוך עַבְדָּךְ אֶל רְצונָךְ“. ממש כמו בקשת כנסת ישראל "השיבנו ה' אליך" ורק אז "ונשובה", גם כאן תובע המשורר "משוך עבדך אל רצונך", הושט אתה את היד, משוך אותי ריבונו של עולם אל רצונך, עשה אתה את הצעד לקראתי, ורק אז "ירוץ עבדך כמו אייל". "משכני אחריך" ורק מתוך כך "נרוצה".

גם בבית השני, אחרי שסיפר המשורר "נַפְשִּי חולַת אַהֲבָתָךְ", הוא מבקש על נפשו הדווה "אָנָּא אֵ–ל נָא, רְפָא נָא לָהּ". כיצד תגיע רפואה לנפש המיוסרת? המשורר איננו תובע מעצמו לתקן דרכיו או לקיים את מצוות הא–ל כדי להירפא, אלא מגלגל זאת לפתחו של ה' ומוצא את המזור המיוחל בהתגלות, "בְּהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ". רק "אָז תִּתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵּא" ואחרי ההתגלות המרפאת "וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עולָם". כמו אומר לריבונו של עולם: רק תראה את פניך ולו לרגע קט, תן לי טעימה של ודאות בנוכחותך, ואני אשתעבד לך עד כלות, עד אחרית ימיי. אם רק תציץ אליי מבין החרכים אהיה לך לעבד עולם.

בבית השלישי כבר מניח המשורר זאת בפירוש שלא משתמע לשתי פנים: "כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ". הוא רוצה לגעת באור, לשמוע ספיחי נבואה. הוא כבר לא מסוגל לשאת את מחנק ההיעדרות האלוהית, את הקיום הדתי השברירי, את הנגיעות האלוהיות המעורפלות, את ההסתרה המתמדת, המכאיבה, את הענן הכבד על ההר. הוא כבר לא מוכן להשלים עם האלוהות העלומה, המסתתרת בשפריר חביון: "אָנָּא אֵ–לִי, מַחְמָד לִבִּי, חוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם", הוא צועק מלבו.

הבית הרביעי פותח בבקשת ההתגלות: "הִגָּלֵה נָא וּפְרשׂ חָבִיב עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלומֶךְ". הוא מספר על האורות שתשפיע ההתגלות המיוחלת על העולם, "תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבודָךְ", וממש כמו בשיר השירים – אחרי בקשת "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו", אז, ואולי רק אז, "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ".

אולי דווקא בשל האהבה האינסופית והקרובה כל כך מזכיר לנו רבי אלעזר אזכרי כי האדם המאמין פוסע תמידית בתוך הערפל, הוא בוחר בצעידה בטוחה במרחבים זרועי ספק. האדם המאמין משלים עם חוסר הוודאות שמלפף אותו תדיר ומכיר בשבריריות המעיקה של חייו. הוא משליך יהבו על הא–ל המסתתר בחביון וחותר אליו בחושך, מקווה שיציץ אליו מבין חרכיו, שיגלה פניו לרגע, שיישיר מבט אל עיניו הנבוכות המחפשות אחריו. האדם המאמין מבין עמוקות כי העולם הזה הוא מעבר לו, הוא חידה קיומית אפופת סוד. תקוות אנוש נבלעת שוב ושוב בסוד הא–לוהי שאנו חפצים כל כך לפענחו. ענן כבד על ההר, קול מסתורין הולך וחזק והאלוהים יעננו בקול.

לא לסגת

במאמרו הנפלא של הגרי"ד סולוביצ'יק "היעדרותו של אלוהים וקהילת התפילה" הוא כותב על החוויה המורכבת הזו של האדם המאמין:

האדם מתפלל אל האלוהים הנחבא: אנא, גלה את עצמך אלי, תן לי אות שאתה מצוי כאן ושם, שהיקום איננו מדבר דומם שבו שולטים האירועים המקריים ביד רמה. אך לא תמיד הוא זוכה למענה על תפילותיו הלוהטות… התנ"ך מלא בתלונותיהם ובטענותיהם של הנביאים, אשר אף בהיותם מחויבים לאלוהים ואמונתם בו בלתי מעורערת נבהלו בשל העדרו מקרבם. הם נבעתו מהמחשבות על אודות התהום, החושך המסתורי והתוהו ובוהו שקדמו לבריאה ונחרדו בשל תפילות שלא נענו… הם ראו את המפגש המאיים והמסתורי כקריאה אל האדם, שלא ייסוג בפני דבר בלתי ידוע, אלא יפרש את הבלתי נודע במושגיה של חוויה נפלאה, כזו המעשירה את האדם ומטהרת אותו.

הרב סולוביצ'יק שהציף את אותה מצוקה ממש של האדם המאמין הבין שצריך לצעוד בבטחה בתוך הערפל, להשלים עם היעדרותו של הא–ל ולהפוך אותה לחוויה מטהרת ומעשירה. אמנם, רבי אלעזר אזכרי מלמד אותנו תנועה נפשית–אמונית אחרת. הוא לא רק שיקף לנו נכוחה את יחסי הא–ל המסתתר עם האדם התר אחר קונו אלא מבקש שלא נשלים עם היעדרות הא–ל. הוא קורא לנו כבניו, אהוביו של מקום, לתבוע ממנו את נוכחותו הגואלת, והוא מורה לנו כי בדרכי ריצוי, אהבה וקרבה אינסופית נמצא את המפתחות לבקוע שערים נעולים ולפזר את ערפל הנוכחות האלוהית: "מַהֵר, אָהוּב, כִּי בָא מועֵד, וְחָנֵּנִי כִּימֵי עולָם".

אבישי מזרחי הוא מנהל חטיבת הביניים אמי"ת בר–אילן בנתניה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב שבט תשע"ו, 22.1.2016