מאת מיכאל אברהם, גיליון בא

ההגות באה מהאקדמיה

"הפיזיקאי האקדמי", כותב ד"ר אברהם, "אמור לחקור את חוקי הטבע שיצר הבורא". ראשית, אפשר להבין מתחילת המשפט שיש דבר כזה שנקרא פיזיקאי לא אקדמי. אז אין דבר כזה. פיזיקאי זה לא צייר או משורר. פיזיקה אינה ציור, פיסול, שירה או ספרות, שנוצרים ללא קשר לאקדמיה. כדי להיות פיזיקאי יש לעבור במחלקה לפיזיקה באוניברסיטה, ולקבל את התואר האקדמי.

שנית, הקביעה  שהבורא יצר את חוקי הטבע היא מוטעית מעיקרה. הבורא, לידיעת ד"ר אברהם, יצר את הטבע. הוא לא יצר את חוקי הטבע. חוקי הטבע הם ניסיונם של מדענים להסביר את הטבע באמצעות חוקים שהם מנסחים. אין כל אפשרות להוכיח שהטבע פועל לפי חוקים כלשהם. חוקי טבע שהיו ברורים ובטוחים הופרכו בזה אחר זה. תפקידו של המחקר המדעי הוא לנסח את חוקי הטבע באמצעות מעבדות וניסויים. הפיזיקאי בהחלט יוצר דברים חדשים במהלך מחקרו כגון חוקים, נוסחאות וכדומה. הוא לא "חוקר את חוקי הטבע" כדברי ד"ר אברהם, הוא חוקר את הטבע. אי אפשר לנסח חוקי טבע חדשים או לקדם את מדע הפיזיקה, אלא במהלך מחקר אקדמי. אי אפשר לנתק את הפיזיקאי מהמעבדה שלו באקדמיה.

באשר לפילוסופיה, היא אכן אינה דומה לפיזיקה, אולם מצד שני היא באופן ברור לא שירה, ספרות או ציור . בהחלט ייתכן  שייכתב חיבור פילוסופי בעל ערך על ידי הוגים שאינם אנשי אקדמיה ואפילו חסרי השכלה פילוסופית פורמלית כלל, אולם דבר זה, שהיה אולי מקובל יותר בעבר, נהיה נדיר ביותר. חזקה על פילוסוף פורץ דרך שיכיר היטב את שדה הפילוסופיה ואת מה שנכתב לפניו כדי שחיבורו יהיה באמת בעל ערך. הרוב המוחלט של הוגי הדעות המובילים בדורות האחרונים באו משורות האקדמיה. יהיה זה מביך לדבר על ענקי רוח כגון קרל פופר, ברטרנד ראסל, ישעיה ברלין, עמנואל לוינס ורבים אחרים בניתוק מהאקדמיה, שהרי הגותם הפילוסופית של אלה היא פועל יוצא של עבודתם האקדמית–מחקרית. העניין הטכני של פרסום ספרם בהוצאת האוניברסיטה או בהוצאה פרטית הוא סמנטי בלבד, ואינו מהותי.

והערה אחרונה: "איש מדעי הרוח אמור לחקור את מה שיוצר האדם", כותב ד"ר אברהם. המטפיזיקה, תורת ההכרה ועוד, שהם רכיבים מרכזיים במחקר הפילוסופי, אינם בשום אופן מחקר של מה שיוצר האדם.

הלל לרמן

הלל לרמן הוא מהנדס ומנהל חברות הזנק ומחבר הספר "אין אנשים טיפשים"

—–

יוצרים בכללי חקר

הבחנתו היסודית של הרב אברהם נשמעת ומקובלת, ועם זאת מעוררת הרהורים. אין ספק, יש פער ברור בין המשורר לבין חוקר השירה, ונכון לחלק כך גם בפילוסופיה. עם זאת לא בכל המקצועות ניתן לחלק נחרצות בין העיסוק בדבר עצמו ובין הדיבור "עליו". בניגוד לשירה ולפילוסופיה, ישנם תחומי יצירה המחייבים את היוצרים עצמם לעמוד בכללי חקר.

ניקח לדוגמה את פסיקת ההלכה. לדברי הרב אברהם, יש פוסקים "בסדר ראשון", היצירתיים בתחום, שתקדימים אינם אומרים להם דבר. ומצד אחר יש "חוקרי הלכה" הנצמדים לתקדימים  ומוכנים לאפשר גיור בלי קבלת מצוות כי כך אמר רד"צ הופמן. אבל גם הפוסק מסדר ראשון מוכיח את דבריו על פי מקורות; השאלה היא רק מקורות מאיזה "סדר". מדד השפיטות חל עליו בהחלט, כמו על החוקר (עם מירכאות או בלי), והוא מתייחס לא רק לאיכות מתודולוגית, אלא לאמינות המסקנה. בקיצור, ההבחנה בין סוגי הפוסקים היא משמעותית, אך לא בטוח שהיא עקרונית.

קריטריונים שפיטים חלים גם על יוצרים בתחום הפיזיקה כניוטון ואיינשטיין, ועל פורצי דרך בתחומי הביולוגיה והגנטיקה. הדבר נכון גם ביחס לעבודת ההיסטוריון.

היצירה, הגילוי והתיאור הם שלושה מושגים העומדים על רצף. הקושי להבחין ביניהם בחדות אינו בהכרח פרי טשטושם של מלומדים תועים, אלא עשוי להיות אימננטי. ומכיוון שכך, יש גם מקום להתייחס לתופעה לא כאל "קושי". ייתכן שהגמשת המסגרות היא דווקא הזדמנות להפריית החשיבה.

ועל כן אין כל צורך לחייב את החוקר "להמית" את מושא מחקרו–אהבתו. המחקר האובייקטיבי הוא תרומה חיובית ויוצרת, המקדמת את התחום.

אליקים קרומביין

הרב אליקים קרומביין הוא ר"מ בישיבת הר עציון

מתודה חז"ליסטית

נהניתי מההבחנה שעשה אברהם בין מחקר במדעי היהדות לבין ההוגים בתחום זה. כך, בדומה להבדל בין הפילוסוף לחוקר הפילוסופיה, ההבדל בין חוקר הספרות לסופר עצמו, מסכים אני שכתיבתם של ההוגה, הסופר והמוסיקאי אינה שפיטה לפי קריטריונים אקדמיים.

ברם, מהשורה התחתונה של ניתוחו של אברהם עולה כי לא היה מוצדק להעניק מעמד פרופסורה לא"ב יהושע, לחיים באר ולמוסיקאים דגולים המלמדים באקדמיה. מכיוון שלצורך המחשת חשיבות ההבחנה ניסח אברהם את המאבק סביב מקומו של ד"ר אבינעם רוזנק באוניברסיטה העברית כהתמודדות בין חסידי המתודה ההיסטורית–פילולוגית לבין אלה המאמינים ש"העלאת נושאים אקטואליים" מהווה חומר לגיטימי בהוראה אקדמית, ברצוני למחות כאן על צרות האופקים המתודולוגיים שאברהם נזקק להם במאמרו.

כך, מאחר שהוא כלל אותי ברשימת המצדדים כביכול בדיונים אקטואליים באקדמיה, ברצוני להאשימו מעל במה זו בחוסר הבנת הנכתב. בהתאם הוא כנראה לא הבין או לא הבחין בעובדה שאני פוסל הענקת מעמד אקדמי להגיגים פוסט–מודרניים ואף אקטואליים שאינם מעוגנים בפרשנות טקסטואלית של מקורות.

הכיצד? מזה זמן שאני זועק נגד כותבים בנושאי יהדות ורוח נגד התעלמותם מידע פסיכו–סופי הנוגע ישירות למחקריהם. בהתאם אני מציג לצורך המחשה את הדרשנים החז"ליים כאלופי הסילוף המגמתי של טקסטים תורניים כאשר אני נזקק לדוגמאות הצגת בנות לוט ותמר כ"צדיקות" משום שמגמת חז"ל הייתה להסביר את אפשרות הקמת מלכות דוד וכיוצא בזה.

בכתיבתי אני חוזר ומדגיש שמתודת המחקר שלי היא "חז"ליסטית" במובהק משום שאני מסכים איתם שלצורך טיפוח האתוס היהודי צריך לקבוע למשל ש"הלכה היא שעשו שונא ליעקב". כי לפי פשוטו של מקרא עשו היה יוצא חלילה צדיק. כל מה שאני דורש מכותבים בנושאים יהודיים הוא שהם יבינו שללא התייחסות לשיטת הדקונסטרוקציה הפרשנית של חז"ל, גם המחקר הפילולוגי–היסטורי של טקסטים יהודיים הוא עקר.

כך פסילה אקדמית של מחקרי פיתוח של שיטות חינוך, תרפיה ותיקון יהודיים בגלל אי התייחסות שיטתית למקורות היא לא רק שגויה אלא גם נכשלת בזיהוי האתיקה היצירתית הגלומה בחשיבת חז"ל.

מרדכי רוטנברג

פרופ' מרדכי רוטנברג הוא חתן פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית לשנת ה'תשס"ט

—–

פיזיקה ותואר ראשון / הרב ד"ר מיכאל אברהם משיב:

על אף הנחרצות, דבריו של הלל לרמן רצופים שגיאות ואי הבנות. הדיוק המפולפל מהמונח "הפיזיקאי האקדמי" לא עומד בכללי הלוגיקה (שכן מכלל הן אי אתה שומע לאו). בנוסף, לא שמעתי על חוק שדורש מפיזיקאי לעבור במחלקה לפיזיקה באוניברסיטה ולקבל תואר אקדמי כתנאי לעיסוק בפיזיקה. באשר לקביעתי ("המוטעית מעיקרה", כלשונו) שהבורא יצר את חוקי הטבע, ולמידע שלרמן "הביא לידיעתי" (כלשונו) בעניין, כתבתי על כך כמה ספרים ואין לי אלא להפנות אותו אליהם. בכל אופן, מדובר לכל היותר בדעה (מופרכת לחלוטין לדעתי), ולכן נפלאת בעיניי התייחסותו לזה כאילו יש כאן עובדה.

באשר ליכולת ליצור פילוסופיה מחוץ לכותלי האוניברסיטה או בתוכם, אני חולק עליו. ולבסוף, הפסקה המסיימת שלו מעידה על אי הבנה יסודית. לא כתבתי שתורת ההכרה היא מחקר של מה שיוצר האדם. כתבתי שמדעי הרוח עוסקים ביצירה אנושית. המטפיזיקה וההכרה האנושית הן מעשי הבורא כמובן, ובהן עוסק הפילוסוף. חקר שיטותיהם של הפילוסופים הוא עניינם של מדעי הרוח. הזיהוי השגוי (לדעתי) הזה היה נושא המאמר.

לרוב דברי הרב קרומביין אני נוטה להסכים. אבל העובדה שיש תחום אפור אינה אומרת שאין שחור ולבן. חשוב לעשות את ההבחנות, וחשוב גם להבין את מגבלותיהן. כל לומד מבין מה ההבדל בין פוסק מסדר ראשון ושני, למרות שגם פסיקה מסדר ראשון מחויבת למקורות. הטשטוש לעולם לא מבורך, הגמישות לפעמים כן.

באשר לדברי פרופ' רוטנברג, אני אכן טוען שאין מקום לסופר בהוראה האקדמית, אלא אם הוא משמש גם בכובע של חוקר. כתבתי בפירוש שאיני מבחין בין אנשים אלא בין כובעים. יכול סופר, במקרה או שלא במקרה, להיות גם חוקר ספרות, וכן חוקר הלכה או פילוסופיה, אבל חשוב שיבחין בין שני הכובעים הללו. אציין גם שלא האשמתי אותו במאומה, אלא לכל היותר הבאתי אותו כתומך במה שחזר והודה בפירוש בדבריו כאן: שהוא מקבל עבודות לא שפיטות באקדמיה. לגיטימי לגמרי כמובן להציג עמדה שונה משלי ואפילו להאשים אותי בצרות אופקים (על סמך מה?), אבל אם בחוסר הבנת הנקרא עסקינן, עליי לומר לו בצער קשוט עצמך תחילה.

הבהרה נוספת. אחרי פרסום דבריי שוחחתי עם ד"ר אבינועם רוזנק והוא אמר לי שהתיאור שלי את שהתרחש בחוג באוניברסיטה לא היה מדויק (כתבתי שהוא הועבר בעל כורחו לחוג אחר, ושהוא משלב נושאים אקטואליים בלמידה בחוג). כפי שציינתי, אין לי שום מידע בעניין ונסמכתי על מה שנכתב במאמרים שהופיעו במוסף זה בעבר. השתמשתי במקרה כטריגר לדיון העקרוני. בכל אופן, אני מתנצל בפניו אם התיאור שנתתי היה לא מדויק.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב שבט תשע"ו, 22.1.2016