אומרת שירה 963 | בכל סרלואי

בכל 1כוח לאינטימיות

ערש

אורית גידלי, הקיבוץ המאוחד, 37 עמ'

*

כדי לגלות מה שירה יכולה באמת לעשות, כדי לראות כיצד מסיפור חיים אפשר ליצור עולם של דימויים, של רגש, של אובדן והחלמה – קראו את שירתה של אורית גידלי בכלל ואת "ערשׂ" בפרט. ספרה השני "סמיכות" היה תיאור רגיש ושובר לב של נישואין שניים בצילה של הרעיה הקודמת, המתה, שנוכחותה ונפקדותה מלווה את חיי הזוג והילדים שנולדים להם; "ערש" הוא מחזור שירי קינה בעקבות מות אִמהּ של המשוררת מסרטן.

הלוז שסביבו נעה כל שירתה של גידלי הוא האינטראקציה, הקשר האנושי בין בני אדם, חיים ומתים. זהו חלק מהכוח של שירתה היוצרת מרחב אינטימי שלם, עשוי נייר. לאורית גידלי יש כוח לאינטימיות וחוש נדיר לתיאור עולם של רגש ומערכות יחסים, שהקורא בשיריה כמו נעשה לחלק ממנו; היא מפליאה לעשות זאת גם בספרה הנוכחי.

המוות הוא הכוח המניע של הספר הזה, אלא שטעות תהיה לראות בו את מרכיבו העיקרי. באחד השירים היא בוחנת את ריקבון הגוף בקבר לעומת ימי השבעה והאבל של החיים; השיר נחתם במילים "עוֹמֵד הַיֹּפִי בַּיֹּפִי. / עוֹמֵד הַמָּוֶת בְּמוֹתֵךְ". הספר הוא מחזור שירים הבוחן את המסע אל ההעדר והמסע שלאחריו, שלמרבה הפלא דווקא מרומם את חוויית החי. המוות, על נוכחותו החובקת-כול, הוא לא רק חותם סופי, אלא בעיקר המנסרה שדרכה נבחנים ומוערכים מחדש חייה של המשוררת.

בהמשך למכלול שירתה של גידלי, הפורצת יחד עם המוות ולעומתו, מנכיח המוות ביתר שאת את ערכם ופלאיותם של החיים. דווקא משום שהיא מתארת את המוות ואת ההליכה אליו באומץ פקוח עיניים, דווקא משום שהיא מישירה מבט אל ההעדר, היא משרטטת בשירתה את גבולותיהם החיישניים, הרועדים, של החיים הנותרים מאחור.

אֲנִי מִתְקָרֶבֶת אֵלַיִךְ בַּשְּׁבִילִים, בַּת אַרְבָּעִים וְעֲדַיִן מְדַלֶּגֶת. / וְאֵיךְ תַּלִּינִי עָלַי, שֶׁכָּל הַחֶדְוַה הַזּוֹ מִיָּדַיִךְ; / הֶעָרוֹת בִּכְתַב יָד עַל מַתְכּוֹן, / קְלֶמַנְטִינוֹת קְלוּפוֹת, / גַּרְבַּיִם סְדוּרִים מִכְּבִיסָה. / שָׁנִים בַּפֶּרֶךְ שֶׁל הָאַהֲבָה, / עַד שֶׁעָשִׂית מַה שֶּׁרַק אֵם אֲמִתִּית יְכוֹלָה, / הוֹלַדְתְּ לִי אֶת הָעוֹלָם כְּאָח. // אֲנִי רוֹכֶנֶת לְנַשֵּׁק אֶת פָּנַיִךְ, / לְהַסְמִיךְ אֶת אוֹנִי לְאֵינֵךְ, / וּצְרוֹר מַפְתְּחוֹת נִשְׁמָט כָּבֵד מִכִּיסִי, / נִפְרָשֹ עַל הָאֶבֶן כְּמוֹ זֵר. // רְאִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת. כָּמָּה מִתְפָּרֵט מִמֶּנִי שֶׁהִתְפָּרַטְתִי מִמֵּךְ. / אֲפִלוּ בִּשְׁעָתֵנוּ הַקָּשָׁה אֵין לָנוּ אֶלָּא לְהוֹסִיף וְלִפְתֹּחַ. / אֲפִלוּ עַכְשָׁו אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נוֹסִיף וְנִכָּנֵס.

——

שבירה והתכה של הלב

בכל 2בלט על הקרח

רחל חלפי, קשב לשירה, 131 עמ'

*

שירתה של רחל חלפי היא בוודאי השירה הענווה ביותר שנכתבת בשפה העברית כיום. ולא משום שהיא אינה מודעת לגבהיה, שבשיאם מתרוממים ונישאים אל פסגות חיי אנוש; אלא משום שיש בה מודעות מלאה לשאיפה לגודל בתוך פרופורציה אנושית: הידיעה ששיאו של האדם אינו אלא גרגר אבק במונחים קוסמיים.

זו הסיבה שבשירה שלה יש קשב עמוק ומקום עצום לפרטי הפרטים של חיי יצורים זעירים ומכלול כביר של עובדות על היקום הסובב אותם. זוהי שירה היונקת את כוחה מהעובדות – מאלה שלא ניתן להכחיש ומאלה הנולדות מהן; מהפרשנות האישית שנצברת בנפש שעה שהיא פוגשת בהן. למרבה הפלא, היכולת הכבירה של חלפי לפרש את העולם לא מעצימה את האני המתבונן, המפרש, של הכותבת, אלא מאפשרת לו יראת כבוד, כמעט יראת רוממות, נוכח פלאו האינסופי של העולם.

בשונה מספריה האחרים של חלפי, שיש בהם ממד קונספטואלי, דהיינו – עיסוק מקיף בנושא יחיד (כמו "סין" ו"ספר היצורים"), עומד "בלט על הקרח" בייחודיותו בכך שבמבט ראשון אין בו נושא יחיד והוא כולל שירים ומחזורים העוסקים בנושאים מגוונים: יש בו מחזור (מקסים) על חתולים, מחזור (חלש יותר) המתאר טיול משפחתי בהולנד ומחווה מופלאה ומרגשת למשורר הפורטוגזי פרננדו פסואה.

מבט מעמיק יותר יגלה כי הספר בוחן את עצם חווית השבירה – את הנקודה שבה המבט האנושי על העולם מתנפץ לרסיסים, ומתעלה לאפשרות של התבוננות מחודשת במציאות. בספר שעריכה קלה הייתה יכולה להדק את סגולותיו הרבות, בולט בכוחו השיר על פרננדו פסואה, המתאר באומץ ובהומור את המפגש הראשוני המסעיר של המשוררת עם שירתו, כנערה צעירה המתאהבת לראשונה: "אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לַעֲזֹב!  אֲנִי צוֹעֶקֶת / בַּחֲזָרָה. גִּלִּיתִי אוֹתוֹ לִפְנֵי אַרְבַּע שָׁנִים – / וְהוּא גִּלָּה אוֹתִי לִפְנֵי מָאתַיִם!" בשיר מלא הומור (ואין עדות מוצקה יותר לכוחו של משורר נוכח ההומור שבשירתו) מגלה הקורא את מה שמגלה המשוררת: מפגש עם שירה טובה באמת הוא שבירה של הלב והתכתו ליסוד חדש, בכל שלב של החיים.

שְׁבִירוּת הַשַּׁפְרִירִית / קֹטֶן הַפְּלַנְקְטוֹן / כְּלוּמִיּוּת קוּר- / הָעַכָּבִישׁ / הַמְּמַדִּים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל / הַפוֹטוֹן / הַשְׁבִירוּת הַנִּרְמֶסֶת שֶׁל נְמָלָה / כְּשֶׁהִיא אַחַת / וְלֹא אַחַת מִנִּי מִילְיוֹן / הַשְּׁבִירוֹת הַנִּרְמֶסֶת שֶׁל תֵּל נְמָלִים / הַמִּיקְרוֹ-מִיקְרוֹ-זְעִירוּת שֶׁל תָּא / בְּמֹחֵנוּ / הַיֻהֲרָה / לִקְרֹא סְפָרִים עַל הַקּוֹסְמוֹס / הַהֶעָזָה לוֹמַר "אֵינְסוֹף" / הַיֻּמְרָה / לְהָבִין תָּנָ"ך / הַיְשִׁיבָה, כְּמוֹ שֶׁל פִּשְׁפֵּשׁ הַיַּעַר, / עַל גַּב עָלֶה נִדָּף / בְּרוּחַ / מַצְלִיפָה

 —–

השירה היא מכת אגרוף

בכל 3אהובתו של התלוי

רפאל וויאצ'ק, מפולנית: יונתן ברקאי, אבן חושן, 78 עמ'

"מָוֶת // (אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל שִׁיר בַּמִּלָּה הַזֹּאת – / הַאִם לֹא עָדִיף / לִתְלוֹת מִיָּד אֶת עַצְמְךָ?)".

*

כל שירתו של המשורר הפולני רפאל וויאצ'ק היא מבוא כפול למוות ותלויה בו כתלוי על חבל: מה"מוות הגדול" בקצו של אדם (ובקוצו של אדם בחייו, כפי שמעידה הביוגרפיה שלו – הוא שלח יד בנפשו בהיותו בן עשרים ושש) ועד ל"מוות הקטן" הכרוך בסופה של החוויה המינית. שירתו המפוכחת והמטורפת (בתרגומו הפנטסטי של יונתן ברקאי) משתרעת על פני המנעד האנושי הזה, ובה תלות נואשת בעצם אפשרות החיים והמוות שבמילה.

נדיר לקרוא ספר שהיה פורץ דרך לפני כחצי מאה ולראות כי לא נס לחו ושהוא נועז, פורץ וחדשני אף לתקופתנו. נראה שוויאצ'ק הקדים את זמנו הרבה לפני שמותו השיג את חייו. הוא היה "משורר מקולל" – מן המשוררים שכישרונם שווה בערכו ובכוחו ליצר ההרס העצמי שלהם, שנולד וגדל בפולין שלאחר המלחמה. אלא שבשונה משאר המשוררים בני דורו, אין הוא מעמיד את החוויה האנושית בבסיסו של האני, אלא את חווית הזהות של האדם היוצר.

"חֲרוּזִים וְאָסוֹנַנְסִים, חֲרִיזָה חָפְשִׁית, מִקְצָבִים וְשִׁירִים – / הַכֹּל מִתְכַּחֵשׁ לִי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתי רִאשׁוֹן", הוא כותב על הידיעה שכל שרצה להגיד כבר נאמר; "מִשּׁוּם שֶׁהוּא מֻכֶּה כָּל הַזְּמַן כְּיֶלֶד, / הַמְשׁוֹרֵר, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵע דָּבָר עַל אָמָּנוּת, / מְכַוֵּץ אֶת אֶגְרוֹף הַשִּׁיר וּמַכֶּה". השירה אינה ליטוף אלא מכה, פגיעה בעולם האדיש שאינו נזקק לה, ולכן היא מעשה אלים ונועז.

זו הסיבה שהדימוי החזק והנוכח ביותר בספר למעשה האמנות הוא דימוי האישה: הגבר הכותב הוא אישה המחוזרת ומחוללת על ידי דחף החיים שלה ודחפו האלים של העולם. בעצם מעשה האמנות הופך המשורר את מערך יחסי הכוח שבין המינים, ומוליד שירה יפהפייה וגדולה, שבדיוק כמו הדימוי המרכזי שלה לנשיות מהווה מופת של פגיעות וכוח.

אֲנִי עֲדַיִן אִשָּׁה. אַתָּה מַכְרִיחַ אוֹתִי כָּל הַזְּמַן לִהְיוֹת אִשָּׁה, / לֹא בְּאִיּוּמִים. אַתָּה חָזָק מִמֶּנִי / בַּחֻלְשָׁה הַמְרַגֶּשֶׁת אֶת דֹּפֶק הַנָּשִׁיּוּת שֶׁלִּי,/ שֶׂרוֹצָה כְּבָר לִקְפֹּא. // וּבְעֶצֶם אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַה מַּשְׁמָעוּת הַמִּלִּים הַלָּלוּ, / אִשָּׁה וְנָשִׁיּוּת. יֵשׁ לָהֶן מַשְֹמָעוּת עֲבוּרְךָ. / אֲנִי כְּבָר עֲיֵפָה מִכְּתִיבַת הַשִּׁיר / בַּגּוּף הַנֶּאֱנָס תָּמִיד, // רוֹצָה כְּבָר לִהְיוֹת מְשֹוֹרֶרֶת. לִכְתֹּב בְּעֵט כַּדּוּרִי / עַל דַּף רָגִיל. לֹא עַל דַּף הַסָּדִין. / פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ יֵשׁ לִפְתֹּר אֶת הַצֹּרֶךְ הַגּוּפָנִי / לְמַעַן כְּתִיבָה טוֹבָה יוֹתֵר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב שבט תשע"ו, 22.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 בינואר 2016,ב-אומרת שירה, גיליון בשלח תשע"ו - 963. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: