להוריד קדושה למציאות | שמעון קליין

פערים גדולים קיימים בין ציווי ה' על קדושת הבכור לדרך שבה הוא מוצג לעם על ידי משה. מה מלמד הדבר על המצווה ועל נבואת משה בכלל?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, א–ב). במילים אלו פונה ה' אל משה ומצווה אותו על קדושת הבכורות. בעקבות הציווי פונה משה אל העם. אילו התבקשנו לדמיין מהו תוכן דיבורו אליהם, דומה שהיינו מציירים הלימה בין הציווי המקורי לבין ציוויו של משה. והנה, באופן מפתיע, משה פותח בנאום היסטורי, מתאר את עתידו של העם ומשלב בו שורה של מצוות: חמץ ומצה, הגדה לבן, אות על היד וזיכרון בין העיניים. רק בסיומו הוא שב ומצווה על הבכורות. הפתעה צפויה גם בתוכן הציווי על הבכור, השונה כל כך מצורתו המקורית (שם, יב–טז):

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ, וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.

ה' ציווה על קידוש בכורות ואילו משה מוסיף לו עיתוי – בעקבות הכניסה לארץ; ה' דיבר על "קידוש" ומשה מדבר על העברה ועל פדיון. הבדלים רבים נוספים מבחינים בין צו ה' לבין תרגומו על ידי משה. מה מקופל בפערים אלו? מה בין מבט אלוהים על הבכור לבין מבטו של משה עליו?

נקדים ונאמר: עצם קיומם של פערים מעין אלו הוא אחד הצירים המרתקים, היפים והעמוקים במקרא. בכל מקום שבו מתואר ציווי אלוהי ולצידו מתואר מימושו, קיים פער משמעותי ביניהם. כשאין פער, אין צורך לחזור ולתאר את הסיפור. די לומר את הציווי, ולאחריו "וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה" (שמות יז, ו) או "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (במדבר יד, לט). חזרה על המימוש כמוה כהזמנה להקשבה, וכשבאים להקשיב מגלים פערים שלא ייאמנו. הנביאים שמעו את דבר אלוהים בטהרתו, אך הוא לא מילא את החלל. אלוהים פינה להם מקום, והזמין אותם לומר את דברם.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מנוע לעתיד

כך פותח משה את נאומו: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם, ג), כלומר – "זה עתה יצאתם ממצרים", "הוציאו יומנים וסמנו יום זה כיום היסטורי". ומהו הדבר שעליהם לזכור? את האצבע הוא מניח על חוזק ידו של אלוהים: "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה" (שם). לא בכוחכם יצאתם ממצרים, אומר להם משה, כי אם מכוח יד אלוהים חזקה שחוללה והביאה אתכם עד הלום. מכאן ועד סוף הפרשייה הוא משרטט תהליך היסטורי שבו כניסה לארץ, צמיחה והתפתחות, ואליו נלווית שורת מצוות שנושאן הוא "יד ה' החזקה". שיאו של התהליך הוא בפדיון הבכור החותם את הפרשייה.

מה מביא את משה לדבר על יד ה' החזקה, שעה שאלוהים ציווה אותו על קדושת הבכור?

מצוות הבכור מתייחסת לחיים חדשים הבאים לעולם, והיא מצביעה על הקשר הקיים בין האלוהי לאנושי בתהליך יצירתם. בהתאם לכך, אלוהים מזמן את העם אל החלק האלוהי המגולם בראשית החיים, והוא מצווה אותם לקדשו – כי "לי הוא". מנגד, משה מפנים את דבר קיומו של החלק האלוהי, אך הוא הולך צעד נוסף קדימה, מבקש לתת לו ביטוי משמעותי במציאות. לא בנוכחות האלוהי והמקודש הוא מתמקד, כי אם בהשלכותיו על מעגלי החיים שבהם הוא נתון. "ביום זה יצאתם ממצרים ביד חזקה", הוא אומר לעם, ומצביע על חלקו של אלוהים בהתרחשות. נוכחות הא–ל ביצירת החיים תשמש מעתה מנוע לתהליך העומד כעת לפתחכם: הכניסה לארץ וקורותיכם בה.

נקודת מבט זו, שבה משתקפת מידת האחריות שהייתה למשה, נותנת את אותותיה על התהליך כולו, והיא עשויה לתת פשר לצביונה המחודש של מצוות הבכורות.

מבט אנושי

מה בין הבכור שעליו מצווה אלוהים לבין הבכור בתפיסת משה? אלוהים מצווה לקדש בכור כמות שהוא, בשל היותו ראשית, וכמי שמשויך אל ה'. אביו של הבכור אינו מהווה נושא, אחיו אינם נזכרים, וגבול לא מוצב למידת שיוכו אל הקודש. והנה בא משה ומייצר לו הקשרים: בדבריו הוא פונה אל בעליה של הבהמה, אל האב הפודה את בנו, וגם הבהמה, אמו של הוולד, נוטלת חלק בסיפור; תחת הקידוש המהותני הוא מדבר על מעבר מרשות לרשות או על פדיון, המשיב את הבכור אל חיק המציאות; בניגוד להתמקדות הראשונה בבכור כשלעצמו, בדברי משה הוא משויך אל כלל הבנים: "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה". הווה אומר: הבכור הוא חלק ממשפחה, שאליה הוא שב בפדיונו, והיא המשמשת מושא להתרחשות כולה.

מבט זה על נאום משה הינו קצה חוט בהבנת ההבדל הקיים בין מילים היוצאות מפי הגבורה לבין מילים היוצאות מפיו ומלבו של משה. הראשונות מגלמות מבט גבוה, ממרומים, ואל האחרונות מצורפת נקודת מבט אנושית, המזמנת בעצם קיומה את התורה אל המחוזות העמוקים של החיים.

הרב שמעון קליין מלמד במכללות ליפשיץ והרצוג ובישיבה הגבוהה בבית אל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' שבט תשע"ו, 15.1.2016

פורסמה ב-15 בינואר 2016, ב-גיליון בא תשע"ו - 962 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: