רגב אחר רגב | משה גרנות

כשם שהאדמה סופגת את הגשמים ומצמיחה פירות, כך הושפעה היצירה העברית מספרות המערב. עיון ביצירתם של אלתרמן, ביאליק, יל"ג, שלונסקי ואחרים מראה שעלו לעתים על המקור 

שמירהמוזה בארץ המראות

הדים ממסורות המערב ביצירות ביאליק ואלתרמן מסות ותרגומים

זיוה שמיר

אבן חושן, 2015, 208 עמ'

בצעירותי האזנתי לריאיון שקיים קול ישראל עם אברהם שלונסקי. הוא היה כעוס מאוד וזעמו ניתך על איזה משורר צעיר שהצהיר כי הוא מקורי ואיננו מושפע מאף אחד. שלונסקי זעם: רק בלטה אינה מושפעת מהגשם (הוא אמר במפורש "בלטה", לא מרצפת). רגב אדמה סופג את הגשם, ורק כך יש צמיחה ופירות! (ציטוט מהזיכרון)

כשסקרתי את תוכן העניינים בספרה החדש של פרופ' זיוה שמיר, הייתי משוכנע שמדובר ברצף של השפעות מספרות המערב על הספרות העברית המודרנית. מעין "רגב אחר רגב" משיר הילדים של יהושע פרידמן ומנשה רבינא, לאמור: סופרי ישראל היו הרגבים שספגו את תרבות המערב והצמיחו גן של יצירות; אבל קריאה בספר גדוש הידע הזה פקחה את עיניי לראות שמדובר בו בעיקר בהקבלות ובהתכתבות עם ספרות המערב, וכשמדובר בהשפעה – הרי שהמושפע עולה במורכבות התוכנית והפרוזודית על המשפיע. בכותר מוזכרים רק ביאליק ואלתרמן, אבל בספר עצמו יש יריעה רחבה הרבה יותר של יוצרים שהתכתבו עם ספרות המערב מתקופת ההשכלה (בעיקר יל"ג, שעליו כתבה זיוה שמיר ספר שלם) ועד שלונסקי ותלמידיו.

בספר שנים-עשר פרקים ובסופו שני נספחים: בראשון יש ביקורת נוקבת על תרגומו של עתר הדרי למבחר שיריו של ביאליק, תרגום שזכה לחסותו של דן מירון אשר כתב עליו מבוא בן 50 עמודים. שמיר מזכירה עשרות ליקויים המצביעים על חוסר ההבנה של המתרגם, וכאן אזכיר רק אחד מהם והמדהים ביותר – בסיום שירו של ביאליק, "לא זכיתי באור מן ההפקר", כתוב: "וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי / אֶת הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם". את "חלבי ודמי" מתרגם הדרי: my milk and blood. נדמה לי שאני פטור מלהביא כאן דוגמאות נוספות.

בנספח השני מצוי תרגום מיידיש של זיוה שמיר לדבריו של יצחק בשביס זינגר על יצירתו ועל קשיי התרגום של יצירתו מיידיש לשפות אחרות. הקורא חש בתרגום לעברית את הניחוח היידישאי, שהרי שמיר משקיעה את כל מאודה בפיצוח המורכבות של לשון המקור, וכך היא פעלה גם בשאר התרגומים הרבים מאנגלית ומצרפתית שבספר זה. נקל להתרשם מהווירטואוזיות שלה בתחום זה מאחר שהקורא מוזמן לקרוא גם את המקור ולהסיק איזו מלאכת מחשבת הושקעה כאן.

פושקין, בציור של וסילי טרופינין, 1827

פושקין, בציור של וסילי טרופינין, 1827

אין גיבורים עבריים

לא אסקור כאן את כל השפע שהספר הזה מציע. אביא רק פכים קטנים להתרשמות בלבד. כולנו קראנו בבית הספר התיכון את "הדרשה" של חיים הזז, שם הגיבור טוען שאין לנו היסטוריה, וכי מה שקרה לנו נוהל על ידי אחרים, ולא על-ידינו. עובדה זאת מצאה את ביטויה בספרות – אין לנו כמעט יצירות על עלילות הרואיות. משוררי ההשכלה ניסו לפצות על חסר זה בעלילות גבורה של ימי התנ"ך והמשנה. אבל הגיבור היהודי המודרני הוא "המתמיד" שמתכתב עם "דון קישוט" ועם "פאוסט".

שיר העלילה הענק של ביאליק "מתי מדבר" מתאר  כישלון, והפרש המופיע בו הוא ערבי, ולא יהודי. נוח מ"מאחורי הגדר" אמנם רוכב על סוס כמו הגויים, אבל בסוף הסיפור הוא נעשה בעל בית כמו אביו וכמו כל שאר היהודים. יוצא דופן ב"מדבר ההרואי" של ספרותנו הוא שירו של נתן אלתרמן "הקרב על גרנדה", על המצביא היהודי בן ימי הביניים שמואל הנגיד, ובנו יהוסף שהעתיק את שיריו. ייתכן שהקרבות שבהם השתתף שמואל הנגיד יישכחו, אבל השירים שהעתיק בנו כשהיה בסך הכול בן תשע יישארו לתמיד. המחברת מציינת שאלתרמן היה משורר של סייפא (שלונסקי ולאה גולדברג לא כתבו על מלחמות), של ספרא ושל המחרשה.

סונטה 50 של שייקספיר (זיוה שמיר תרגמה את כל סונטות שייקספיר בספר הנפלא "עיני אהובתי", ספרא והקיבוץ המאוחד 2011) השפיעה מן הסתם על "חניה מול יערות בערב מושלג" של רוברט פרוסט. מטפוריקה דומה, המושכת קווים של אנלוגיה בין הדרך הקונקרטית הנמתחת בין העיר ליער לבין מהלך החיים, ניכרת גם בשיר כדוגמת "לאט עולים סוסיי" של דוד פוגל.

המחברת מציינת שביאליק ידע עד גיל 17 רק עברית ויידיש. הוא למד רוסית וגרמנית, אבל מעולם לא שלט בשפות אלו, בוודאי לא באנגלית, ואת הקטע מ"יוליוס קיסר" הוא תרגם מכלי שני (מרוסית). מסתבר שסופרי תקופת ההשכלה שלטו בעיקר בגרמנית וברוסית. רק יל"ג ופרץ סמולנסקין ידעו אנגלית והושפעו מהספרות האנגלית (הראשון בעיקר מרוברט בראונינג, והשני מדיקנס). המתרגמים מאנגלית בתקופה הזאת היו בעיקר מומרים (סטניסלאו הונא ויצחק אדוארד זלקינסון), ורק בשנות השלושים של המאה העשרים נמצא משורר דובר אנגלית, שמעון הלקין (היגר בנעוריו מרוסיה לארה"ב), שתרגם את "הסוחר מוונציה". חבורת "יחדיו", ובראשם אברהם שלונסקי, תרגמו מהספרות האנגלית מבלי לשלוט בשפה.

כתמי רורשאך

יש להניח ששירו של ביאליק "והיה כי יארכו הימים" הושפע מפושקין, ולא משירו האפוקליפטי של ויליאם באטלר ייטס (The Second Coming”"(, אבל מוחשת ההתכתבות בין שני השירים, למרות ששירו של ביאליק קדם לזה של ייטס ב-10 שנים. מי שמתכתב בוודאות עם ייטס הוא אלתרמן, בשירים "ליל קיץ" ו"הם לבדם", שבהם מתואר מצב של התפוררות. אלא שב"כוכבים בחוץ" יש גם השיר הפותח "עוד חוזר הניגון" המתאר המשך מהלך תקין של העולם, כשניתן עדיין לפגוש כבשה ואיילת ואישה בצחוקה.

ביאליק אמנם לא ידע אנגלית, אבל בוודאי קרא את תרגומו של דוד פרישמן לשירו של שארל בודלר מתוך "פרחי הרוע" – "הנבלה", ושירו "רק קו שמש אחד עברך" בוודאי הושפע ממנו ("… וכלבים נבלים בהדרך / יריחו מרחוק נבלתך – ").

פרק מיוחד בספר מתאר את לבטי האוהב אל מול חלונה של האהובה. "הלילה ארבתי" ו"עם דמדומי החמה" מתכתבים עם היינה; "היא יושבה בחלון" מתכתב עם פ"ב שֶלי. אלא שהמחברת מוכיחה עד כמה עולה ביאליק במורכבות כתיבתו על היינה ועל שלי.

כתיבתו של ביאליק דומה לכתם רורשאך. גם אלתרמן מתאר דיאלוג בין האוהב לאהובה בשירו "הבכי", אבל אצלו האהובה קרובה לעין, אך בלתי מושגת, כי האוהב הוא רוח מהשאול.

מאהבה משחרר רק המוות

המחברת מתארת כיצד הוואגאבונד של ז'אן ארתור רמבו הופך אצל אלתרמן ל"הלך" שיש בו מורכבות רבה יותר. למשל, בשיר "פגישה לאין קץ" יש אמנם אותה אכזריות מערבית כמו אצל רמבו ("פצוע ראש"), אבל גם רכות מאינוונטר ההוויה היהודית – "שקדים וצימוקים".

נראה לי שהמחברת צודקת כשהיא מתייגת את ו"ב ייטס ואת אלתרמן הצעיר כמיזוגנים. שניהם התנסו באהבה נכזבת. ייטס כותב על אונס לֶדה על ידי ברבור (זאוס הנואף), אונס שגרם לצאצאים ייסורים ואסונות (הלנה שגרמה למלחמת טרויה, וקליטמנסטרה שנקמה באגממנון שהקריב את בתם איפיגניה). אלתרמן מזכיר בשיר "ארמונות מקשה" (שנכתב כמו שירו של ייטס ב-1928) את ונוס התמה לעומת מדם פומפדור המושחתת, ואת לֶדה הנאנסת הנושקת לברבור האונס.

הפרקים האחרונים עוסקים בעיקר באלתרמן (ראו גם זיוה שמיר, "עוד חוזר הניגון – שירי אלתרמן בראי המודרניזם", 1989): הקבלה בין שירו של דילן תומס "אל תלך לאט אל תוך החשכה" ובין "קץ האב" של אלתרמן; בין השירים הבוטים של המשורר הצרפתי בן המאה ה-15, פרנסוא ויון, ובין "ניגון עתיק" של אלתרמן. אלתרמן תרגם את "הבלדה על מרגו השמנה" של ויון, שבה מתואר האירוח אצל יצאנית, והריב בין "המארח" והיצאנית. את הפיוס שמתואר בצורה מפולפלת למדי אלתרמן לא תרגם, כי הרי אצל אלתרמן פיוס בין האוהבים ייתכן רק אחרי המוות.

להשלמת התמונה מובא התרגום המלא של חנוך לוין לשירו הבוטה הזה של ויון. כן מושווה השיר המרטיט "מגש הכסף" ל"הנרדם בגיא" של רמבו, וברור שהראשון עולה על האחרון עשרת מונים, גם אם נתעלם מהנימים הלאומיות והרגשיות שמקשרות אותנו אליו.

סקרתי כאן רק חלק קטן מהשפע הגדול שהספר המושקע הזה מציע לקורא. תמיד התפעלתי מהידע האצור בספריה המושקעים של פרופ' זיוה שמיר, אבל נדמה לי שספר זה אף עולה על קודמיו.

ספרו האחרון של ד"ר משה גרנות, "האי", ראה אור בהוצאת מעין

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 בדצמבר 2015,ב-גיליון שמות תשע"ו -960, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: