רעדה אחזתני לפסוק | חיים שלם

מאורעות השואה העלו את השאלות הקשות ביותר האפשריות, גם בתחום ההלכה – התאבדות, מרד, הצלה תוך סיכון ומסירה לאויב. דיון בעקרונות החשיבה ההלכתית

אכלוהסנה איננו אכל

יחזקאל שרגא ליכטנשטיין

יד ושם, תשע"ה, 
363 עמ'

נושאים הנידונים בספר שעוסק בסוגיות הלכתיות שעלו בתקופת השואה הם מטבע הדברים קשים מנשוא. הספר מציג ניתוח הלכתי המנסח בבהירות את הדילמות והשאלות הקשות שניצבו בימים איומים אלה. המחבר אכן מביע דעתו כי "לא עלינו לפסוק בהם", וכדי לחזק את טענתו זו הוא מצטט את עדותו של הרב צבי הירש מייזליש, שכתב על שאלה שנשאל בבירקנאו בעניין הנוגע לדיני נפשות: "ואני בשמעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות. והשבתי לו: ידידי היקר, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה. הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות עולה על שולחן הסנהדרין" (339).

המחבר, הרב ד"ר יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, הוא דור שני לניצולי שואה. כך כתב בהקדמתו: "אבדנם של בני משפחה רבים והישרדותם של הורי עורר בי דחף פנימי לקרוא על השואה על כל מכאוביה ונוראותיה. הכתיבה הזאת יש בה מעין פורקן נפשי של הכאב והזעם שפעפעו בקרבי על ההתעללות וההשפלה עד מוות שהיו מנת חלקם של המוני בני עמי". הוא הקדיש את ספרו להוריו, גיבורי החיל שבנו מחדש את עולמם ומצאו מזור לנפשם בהקמת משפחתם ועמם בארץ–ישראל.

הספר דן בשאלות הקשות ביותר שנשאלו בימי השואה מתוך פרספקטיבה של עקרונות הדיון ההלכתי ועל–ידי שילוב של דיון רחב יריעה מן התנ"ך, המשנה והתלמוד, מדרש ואגדה, ספרות השו"ת וספרי הלכה והגות מאז ועד ימינו. הוא פותח צוהר לאופן התמודדות ההלכה וההגות היהודית עם שאלות של חיים ומוות, שאלות שבאו לידי ביטוי נורא מאין כמוהו בתקופה הנדונה.

מכיוון שיש בספר בירור עקרוני של יסודות החשיבה ההלכתית, הרשה המחבר לעצמו לבקר דעות מסוימות ולהקשות עליהן קושיות הנובעות מביאור שונה למקורות שעליהן הסתמכו, או לחזק דעות מסוימות על–ידי תוספת ביאור והסברתן במונחים הלכתיים ברורים יותר (23–22).

קידוש‭ ‬השם‭ ‬על–ידי‭ ‬עצם‭ ‬ייחודו‭ ‬של‭ ‬היהודי‭ ‬כיהודי‭. ‬שמואל‭ ‬ניסנבאום‭, ‬עגלת‭ ‬המוות‭ (‬ההפצצה‭ ‬הגרמנית‭ ‬על‭ ‬ורשה‭), ‬1980

קידוש‭ ‬השם‭ ‬על–ידי‭ ‬עצם‭ ‬ייחודו‭ ‬של‭ ‬היהודי‭ ‬כיהודי‭. ‬שמואל‭ ‬ניסנבאום‭, ‬עגלת‭ ‬המוות‭ (‬ההפצצה‭ ‬הגרמנית‭ ‬על‭ ‬ורשה‭), ‬1980

קידוש השם

בתחילת הפרק הראשון דן המחבר בשאלה האם הליכה למוות בידי הגרמנים יש בה קידוש השם, שהרי אין בכך בחירה חופשית, ואף המרת דת לא היה בה כדי להציל ממוות, והמומרים משכבר הובלו כשאר היהודים לגטאות ולמחנות עם נאמני דת ישראל. הרוגי השואה הוכתרו בתואר "מקדשי השם" מפני שנהרגו על היותם יהודים. ההגדרה הזאת – שאינה תולה את מעשה קידוש השם במעשיו ובבחירתו החופשית של עם ישראל אלא בכוונת הרוצחים, וקובעת שאדם מישראל יכול להתעטר בכתר הקדושה בלי עמידה בניסיון – היא ההגדרה הנפוצה ביותר אף כיום. ואולם היא מעמידה קושי בזיקתה למקורות שההגדרה בהם מתייחסת לפן הדתי של ההריגה.

אלא שבחירתו וייחודו של עם ישראל כסגולה מכל העמים יש בהם שני פנים: קדושה אחת גלויה – קיום תורה ומצוות בפועל; וקדושה נוספת, נסתרת, הטבועה בעם ישראל מעצם יצירתו ואינה תלויה כלל בבחירתו ובמעשיו. כיוון שבחירת עם ישראל נועדה לקדש שם שמים בעולם, בבחינת "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", ברור שאף קידוש השם שני פנים לו, גלוי ונסתר. יש קידוש השם של מסירות נפש גלויה על קיום התורה ומצוותיה, אך יש גם קידוש השם על–ידי עצם ייחודו של היהודי כיהודי. כיוון שביקשו הנאצים להכחיד את ישראל מן העולם, היה גם במאבק על עצם החיים משום קידוש השם ויש לכלול בין הקדושים לא רק את הנרצחים אלא גם את הניצולים. שרידי החרב האלה, אף שידעו ייסורים גופניים ונפשיים קשים מנשוא ואף שראו במות בני משפחתם באכזריות נוראה, אזרו כוח להוסיף לחיות ולהקים משפחות ולבנות את ארצם וקהילתם (36–35).

הפרק השני בספר דן בשאלה האם מרד מזוין והתנגדות במצב חסר סיכוי כגון מרד גטו ורשה ומקרים אחרים הוא קידוש השם או התאבדות. לאחר סקירה של הדעות השונות התומכות במרד והמתנגדות למאבק מזוין, מדגיש המחבר שלמלחמה בצוררים פנים רבות: מלחמת הישרדות יומיומית למציאת מזון לבני המשפחה ולהישארותם בחיים על אפם וחמתם של מבקשי רעתם; מרד מזוין ונקמה באויב האכזר; מרידה רוחנית נגד הסטרא אחרא והליכה אל העקדה מתוך קבלת הדין ומתוך עליונות של קדושה, כהגדרת האדמו"ר מסלונים, "כדרך שבן מלך מסתכל על אוכלי אדם מן הגזע הארור והמסואב שבאנושות" (עמ' 139). דרכי המלחמה השונות בצוררים, איש איש על–פי תפיסתו ויכולתו, כולן מהוות מרד ומאבק ברוע וברשעה של הנאצים ושותפיהם ולפיכך יש לקבלן, להעריכן ולשבחן, כפי שכתב הרב יהושע משה אהרונסון במאמרו על הנושא, שבו כרך יחדיו בסוף דבריו את גיבורי המרד עם גיבורי הרוח וראה ב"מרדנות" את "הצד השווה שבכולם" (143).

דיני יודנראט

הפרק השלישי עוסק בשאלת הצלת הזולת תוך סיכון עצמי של המציל. מעשים כאלו נזכרים לרוב בספרי הזיכרונות ואף נידונו בתשובותיהם של הרבנים ששרדו בשואה. המחבר מעלה מספר דוגמאות למעשים מעין אלו ודן בהם על פי מקורות מספרות ההלכה, בעיקר מספרות הראשונים והאחרונים ומתשובות שניתנו בתקופת השואה. מזעזע במיוחד הוא הסיפור על אב שביקש שיניחו את חבל התלייה על צווארו ולא על צוואר בנו שנידון לתלייה, ובסופו של דבר אולץ הבן לתלות את אביו ונורה לאחר מכן בידי הגרמנים (214–213).

הפרק הרביעי והאחרון עוסק בהרחבה בעניין "מסירה" לאויב, על רקע פועלן של מועצות היהודים ושותפיהן. לאחר תיאור מקיף של מסירת יהודים לידי הגרמנים במספר גטאות, דן המחבר בשאלות ההלכתיות והמוסריות העולות ממעשי היודנראט, כגון: האם מותר ליודנראט להיענות לדרישת הגרמנים להרכיב רשימות של יהודים המועמדים לשילוח, כדי שבדרך זו ישרדו יהודים המהווים כוח עבודה יעיל לגרמנים? ועוד כיוצא באלה. הדיון בשאלות אלו דוחה בתוקף את האפשרות למסור יהודים לידי הגרמנים ומביא דברים שנכתבו בעת השואה בגנותם של השוטרים היהודים שלקחו חלק פעיל בהוצאת היהודים מבתיהם ובהובלתם לרכבות הגירוש (304–298).

בסיכום הספר כותב המחבר כך: "במהלך הכתיבה תהיתי האם רשאים אנו לדון בנושאים אלו ולשפוט את הנפשות הפועלות לשבט או לחסד… ואל תדון את חברך…" (339), ואולם, הוסיף כי הדיון –

נעשה בידי רבנים ניצולי שואה ורבנים וחוקרים נוספים מתוך חרדת קודש כחלק מעיסוקם בתורה ועיונם בהלכה ובהגות המקיפות את כל אירועי הדורות, השמחים והכואבים גם יחד, למען ידעו הדורות הבאים את מה שאירע, את מה שנעשה ואת מה שהיה צריך להיעשות על פי דרכה של המסורת היהודית (341–340).

אשר על–כן, סובר המחבר כי "יש לראות בדיון בשאלות שהשואה גרמתן מצבת זיכרון לנספים ועריכת חשבון נפש של הניצולים וצאצאיהם… יש לראות בספר זה נר נשמה תמידי נוסף, זיכרון נצח, שיספר לדורות הבאים את הקורות, השאלות והדילמות בתקופה הנוראה ההיא, על האפלה והקדרות שהיו בה ועל שביבי האור שבקעו מתוכה" (343). אכן, זכה הרב יחזקאל ליכטנשטיין בספר זה להדליק נר נשמה תמידי לנרצחים.

ד"ר חיים שלם הוא חוקר 
שואה ומרצה במכללה ירושלים. ספרו "מנובהרדוק דרך מונטרה לירושלים" רואה אור בימים אלה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג טבת תשע"ו, 25.12.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בדצמבר 2015,ב-גיליון ויחי תשע"ו - 959, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: