מתפלל את המוסיקה | אריאל הורוביץ

צבי זלבסקי מוציא אלבום עשירי ומספר על קשריו עם זלדה ור' שלמה קרליבך, ההשפעה הקשה של הסכמי אוסלו וההתנתקות על יצירתו ועל האמנות המורכבת בהלחנת פיוטים. הפסגה מבחינתו היא כאשר שרים את לחניו במהלך התפילה

כשהיה צבי זלבסקי בן עשר הוא התחיל לנגן בגיטרה. "לימדתי את עצמי", הוא מספר, "בהתחלה זה היה עם חברים, שלימדו אותי כמה אקורדים בסיסיים. השירים ששמענו באותן שנים לא היו בנויים מאקורדים מסובכים, ולאט לאט התקדמתי. לקחתי שיעורים מדי פעם, וכך מצאתי את הדרך שלי בסבך הצלילים". בימים אלה מוציא זלבסקי את אלבומו העשירי, "והנה הבית מואר".

על העטיפה שער ביתו שבנווה דניאל, ובאלבום עצמו שנים–עשר שירים שאסף והלחין בשנים האחרונות, כולל משירי זלדה, פנחס שדה ואמיר גלבע. אחד השירים, "סנה בוער", נכתב לזכרו של רס"ן בניה שראל שנהרג במבצע צוק איתן לפני כשנה. בשיחה מספר זלבסקי על האהבה למוסיקה, על היחס שבין המוסיקה לבין מאורעות שונים בחייו ועל המשוררים שהלחין את שיריהם.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

ממלא חורים בתפילה

זלבסקי נולד בירושלים  ב–1954 להורים ניצולי שואה. המשפחה הייתה ציונית–דתית, אך בחגים נסעה המשפחה לקרובי משפחה חרדים בבני ברק ולקרובי משפחה חילונים בחולון. "הייתי קרוע בין ההזדהות עם עולם הקדושה וההתלהבות הדתית לבין עולם החופש והמרחב הישראלי", מספר זלבסקי. "בילדותי, אבא שלי היה אוהב לסייר בערבי שבתות במאה שערים ב'טישים' של האדמו"רים, למרות שבהשקפותיו היה רחוק מהם. לראות מקרוב את ה'בית ישראל' מגור ואת מבט עיניו החודר, או לראות את האדמו"ר של ר' אהרל'ך רוקד לבדו עם ספר תורה בהקפות. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת". במקביל גם פיתח כישרון ציור, שנזנח עם השנים, אך כשעבר לגור בנווה דניאל למד את אמנות הוויטראז' ועיצב את החלונות של בית הכנסת של היישוב.

אחד המפגשים שהשפיעו על חייו של זלבסקי היה המפגש עם ר' שלמה קרליבך והמוסיקה שלו. כשהיה בן עשר נסעה משפחתו של זלבסקי לשליחות באוסטרליה, ושם פגש את המוסיקה של שנות השישים ואת שיריו של קרליבך. "השירים שלו כבשו אותי. חיכיתי לכל לחן חדש כמו שהצמחים מחכים לגשם", הוא אומר, "אני זוכר היום שכאשר התחלתי להלחין בעצמי, הייתי מושפע טוטלית מקרליבך. כל מה שהלחנתי היה בהשפעתו, ועמוק בבטן הרגשתי שזה לא זה. את קרליבך אי אפשר לחקות. אבל פעם ביקשתי ממנו שישמע שיר שלי, והוא פינה לי זמן ובאתי לדירתו וניגנתי. הוא הקשיב ואמר: 'יפה מאוד, אני מזמין אותך לנגן בהופעה שלי השבוע'. הייתי בהלם. ר' שלמה העלה על הבמה אנשים מכל הבא ליד. בכלל לא הפריעו לו הזיופים שלהם, אז חשבתי שכנראה הוא לא התרשם ממני במיוחד. ובכל זאת, תמיד כשפגש אותי היה מציג אותי ואומר: 'היי, הנה הבחור עם השירים היפים'".

במרוצת השנים הלחין זלבסקי שירים רבים, בהם גם הלחן המוכר לפיוט "אל מסתתר בשפריר חביון", שאותו הלחין כמתנת אירוסין לאשתו. אל ההלחנה הגיע במקרה. "מכיוון שלא למדתי מוסיקה באופן מסודר, ניסיתי ללמוד מהמלחינים הגדולים כיצד הם מתייחסים לטקסט ומה הלחן בעצם אומר", אומר זלבסקי. "כשאני קונה דיסק, אני מתייחס אליו כאל שיעור במוסיקה. למדתי מקרליבך וממתי כספי ומיוסל'ה רוזנבלט ועוד, ופיתחתי טכניקות שנתנו לי אפשרויות מגוונות. ההלחנה בעיניי היא מסע תגלית לארצות שלא נודעו. כל פסוק או פיוט הם חידה עמוקה שצריך לפענח. זה כמו להסתכל במפה טופוגרפית ולהבין באופן מוחשי איזה נוף מדהים היא מתארת. הטקסט מתחיל לקרום עור וגידים ולנשום. השרטוט מתמלא בצבעים מרהיבים, אור וצל. חושניות.

"כבר בגילאים מאוד צעירים רציתי מאוד להלחין, אבל לא כל כך ידעתי איך עושים את זה. הרגשתי קצת כמו אנדרוגינוס – רציתי להיות גם מוסיקאי וגם צייר. בשלב מסוים, כשהתחלתי להלחין קטעים מהתפילה, הבנתי שהייעוד שלי הוא להיות מוסיקאי. זה פרץ מאוד חזק. מצאתי נתיב שהרגשתי שהוא הנתיב המיוחד שלי, ואז כבר לא הייתה לי התחושה שאני מנסה לחקות מישהו. הרגשתי שזה הולך בכיוון. מדי שנה בשנה הייתי ממלא עוד חור בפיוטים של התפילה. אף פעם לא אהבתי שמלבישים מנגינות קיימות על פיוטים מהתפילה. לכל פיוט יש מקצב משלו ואווירה משלו, ורציתי להשתמש באמצעים האמנותיים שהפייטנים השתמשו בהם, לא לעבור מעליהם כאילו שהם לא היו וליצור ניגון לא מתאים. בהתחלה הלחנתי מעט קטעים מהתפילה, וכשאנשים בסביבה הקרובה שלי מאוד אהבו, זה עודד אותי".

שבר אמונה

במשך שנים גר זלבסקי בקריית ארבע. ב–1993, עם תחילת תהליך אוסלו, הוא נכנס לייאוש עמוק מן המצב, שהתבטא גם ביצירה.

"היה ברור שהסכמי אוסלו הם ויתור על כל הישגי ששת הימים. לפתע פתאום הפכנו לאויב, למי שחייו ורכושו הפכו הפקר. המחבלים קיבלו נשק ובדרכים נרצחו יהודים. התחושות היו בלתי נסבלות. הדרך שלי להישאר נורמלי הייתה לכתוב שירים. אחרי אוסלו הוצאתי דיסק עם הרבה שירים שכתבתי את המילים שלהם, ובהם הבעתי את הכאב שלי ואת התחושה שמשהו נורא קרה לציונות, בקנה מידה היסטורי.

"כשאני כותב לחן אני הולך עם המילים, אני לא מתווה מראש את הלחן. אני נכנס לתוך המילים והלחן יוצא מעצמו. הכתיבה הייתה בשבילי מקום לרפואה. זה כמו שיש אדם שצריך לבכות, ואם הוא לא בוכה זה אוכל אותו מבפנים. כך הרגשתי. רציתי שזה יצא החוצה, ורציתי גם לעזור לציבור גדול שהיה מאוד פגוע. רציתי שתהיה בזה מידה מסוימת של נחמה, והאפשרות להתבטא היא מנחמת. זה מה שרציתי. היו באלבום הזה שירים של כאב לצד שירים של תקווה, שירים שמביעים נכונות להמשיך לשאת בעול ולא ליפול. לי אני מרגיש שזה עזר".

וזה חזר גם בזמן ההתנתקות?

"כן. מאז שנודע שלשרון יש כוונות לפנות יישובים התחלתי לעמוד ברחובות עם שלטים. אני לא אקטיביסט גדול, אבל הרגשתי שהולך לקרות משהו איום ונורא, והתחלתי לעמוד קצת בצמתים. היינו מעט מאוד אנשים בהתחלה, ולאט לאט הצטרפו עוד למאבק. אחרי שהכול נגמר נכנסתי לתחושה של שבר אמונה עצום. הרגשתי שאני נכנס למצב נפשי לא בריא, ואני חושב שהמוסיקה ריפאה אותי. מצאתי באותו זמן שירים שיונדב קפלון כתב על ימית והם מאוד התאימו לי. הלחנתי אותם והוצאתי אלבום, והרגשתי מאוד משוחרר אחר כך.

"בשנים האחרונות חזרתי לשירים יותר שמחים", אומר זלבסקי, "לפעמים קורה שקופצת לי מנגינה ואני כאילו מרגיש את ר' שלמה קרליבך עומד מאחוריי ולוחש לי: 'פשוט, צבי, פשוט. אל תנסה להתחכם'. ותוך שתי דקות השיר מוכן. ישר למטרה. אני חושב שר' שלמה נפטר טרם זמנו, ולכן תלמידיו צריכים להמשיך לייצר ניגונים שהוא לא הספיק לייצר".

מלבד קטעים מן התפילה ומן המקורות מלחין זלבסקי גם שירי משוררים. המשורר הראשון שהלחין משיריו הוא ש' שלום. גם הגילוי של ש' שלום היה מקרי. "לא ידעתי בכלל שיש אדם כזה", אומר זלבסקי, "היה ספר שלו בבוידם של הספרים של אבא שלי. יום אחד הוא סידר את הספרים ונתן לי לקרוא. באותו זמן חיפשתי חומר חיצוני, לא פסוקים, שאני יכול להלחין. אז עוד לא חשבתי לכתוב בעצמי. לא ידעתי איך לעשות את זה, וחיפשתי כל מיני חומרים בספרי שירה. כשקראתי את השירים של ש' שלום הרגשתי שיש לו כישרון מיוחד לצלצול של המילים. משהו בשירה שלו הזכיר לי את הקליר, בהטיות ובשימושים בשפה. הלחנתי שלושה שירים שלו".

אתה מספר שחיפשת שירים להלחנה בכל מיני ספרים ידעת להגיד מה בדיוק אתה מחפש?

"לא. לא ידעתי מה אני מחפש, פשוט חיפשתי, בלי לדעת בדיוק מה. אבל בגלל שיש בשירים האלה כל כך הרבה צלצול, זה מאוד מעורר את המוסיקה, ופתאום מצאתי נתיבים חדשים להלחנה. אני אוהב את השירים האלה עד היום, הם יפים מאוד בעיניי".

זלזול בבעלבתיות

אחר כך זלבסקי נתקל בשיר של פנחס שדה, "עוד מעט" ("איך שהזמן עובר"). שדה כתב אותו כשהיה מאושפז בבית החולים וחשב שלא יֵצא משם חי. "אהבתי את השיר מהרגע הראשון", אומר זלבסקי, "השיר עצמו הוא כמו פיוט קדמון, הוא נכתב בחרוזים, למרות שבלחן שלי שברתי את החריזה. מה שהיה יפה בעיניי הוא שיש כאן עברית מודרנית, וסיטואציה כמעט קברטית, אבל מצד שני יש כאן תבנית של פיוט, וגם התוכן קרוב לשם. זה הרשים אותי".

זלבסקי נתקל לראשונה ביצירתו של שדה כשהיה בכיתה י"ב, במהלך שבוע ישיבה בישיבת כרם ביבנה. שניים מהבחורים בישיבה שהיו אחראים על השבו"שים המליצו לזלבסקי על ספר הפולחן של שדה, "החיים כמשל". לימים הסתבר לזלבסקי שאחד מהם היה הרב שג"ר. "'החיים כמשל' מאוד דיבר אליהם", הוא נזכר, "הם התלהבו מאוד מהזלזול של שדה בבעלבתיות, מהקוצקאיות שלו, מהבוז לבורגנות והנכונות להקריב. ככה הכרתי אותו ואז גם את שיריו. בסופו של דבר הוא הבריא מהמחלה הזו והשתחרר מבית החולים, והייתי יכול להיפגש איתו, אבל לא עשיתי את זה. לא עלה על דעתי שאני יכול ללכת למשורר גדול כזה ולהשמיע לו לחנים. בדיעבד אני קצת מצטער על כך, למרות שהיום אני קצת מסויג מהדמות שלו. הדמות של שדה מורכבת. גם מבחינה תיאולוגית, הבנתי למעשה ששדה לא מאמין בא–ל חי אלא במין 'רוח העולם', וזה קצת מפריע לי".

את המשוררת זלדה, שגם משיריה הלחין זלבסקי, זכה להכיר. "חברה של אשתי גרה אצלה בבית. בדיעבד אני מצטער מאוד שהיא נפטרה כשהייתי צעיר כל כך. בשנים שהכרתי אותה הייתי איש קריית ארבע, קצת קיצוני, והיא בכלל לא הייתה בקטע הזה. זה לא היה בראש שלה בכלל. התרשמתי ממנה מאוד, מהעדינות שלה ומהפיוטיות שלה, מטוב הלב שלה. היא הייתה באמת מסוג האנשים שכביכול כל העולם מהדהד בה. היא הייתה מאוד לא מגזרית, לא משויכת.

"דווקא בתקופה שהכרתי אותה נהגתי לצייר יותר מאשר להלחין. רק אחרי שהיא נפטרה התחלתי להלחין את השירים שלה, ואז גיליתי אותם באמת. הרגשתי שהשירים שלה הם כמו קריסטל, גביש כזה. אני מרגיש שאצל הרבה משוררים לא כל מילה חייבת להיות שם, אבל אצלה זה כאילו ירד ככה מהשמים – אין מילה מיותרת ואין מילה חסרה. הלחנתי את השיר שלה 'קידוש', שבעיניי הוא שיר קודש בכל המובנים. אין גבול להתפלאות שלי מהשיר הזה. על זה אני מצטער – שלא זכיתי לשיר את השירים האלה בפניה".

מושכים את המילה

מעניין ששירי המשוררים שאתה בוחר משלבים באמת את החדש ואת הישן מצד אחד הם שירי משוררים ישראלים מודרניים, מצד שני יש בהם הד קדום.

"נכון. זה מאפיין את השירים שאני בוחר. כשיש שיר שמשלב – אני מרגיש שיש לי בו אמון. אני צריך שיהיה לי אמון במשורר, יכולת להכניס את עצמי לתוך העולם שלו בלי גבול. הלחנה היא הרי סוג של התמסרות למילים, והיכולת שלי להתמסר תלויה באמון שלי. אצל זלדה, אצל ש' שלום וגם אצל פנחס שדה הרגשתי שאלה מתנות שמים, שאפשר ללכת עם השירים האלה כמעט כמו עם תפילה.

"אני זוכר שלפני כמה שנים פגשתי את אריאל זילבר, נסעתי אליו הביתה, כבר אחרי שהוא חזר בתשובה, והוא אמר לי שנורא קשה לו לשיר בבית הכנסת. 'אצלי בשירים', כך הוא אמר לי, 'לכל הברה יש תו משלה. אני לא יכול לסבול את זה שבשירים בבית הכנסת מושכים מילה'. כלומר, שישנם כמה תווים על אותה הברה. ואני זוכר שנדהמתי ממה שהוא אמר, ושמתי לב שבשירים שלי זה קורה המון, וגם בחזנות בכלל. יש בשירים דתיים האלמנט הזה של משיכת המילים.

"חשבתי על זה שבזמנו שמעתי כל מיני שירים של בעלי תשובה, ובאמת היה שם תו אחד על כל הברה, וזה היה נשמע לי מאוד מוזר. לא הבנתי למה זה מוזר לי עד שהוא אמר לי שבעלי תשובה רגילים להלחין באופן שבו אין טעם למשוך מילים, כי אתה הרי לא תמשוך מילים על שירים קלילים. הבנתי שהסיבה שבשירים דתיים מושכים את המילים היא ההתעמקות במילים. אתה מתעמק בכל מילה, ולכן אתה מושך. אני מרגיש שיש במוסיקה שלי יסוד מאוד דתי, ולכן גם כשאני מלחין שירים שהם לאו דווקא דתיים, אני מתפלל אותם. זה יוצא משהו יותר 'תפילתי', ואם תרצה – זה ההבדל בין מוסיקה דתית למוסיקה חילונית".

אילו תגובות אתה מקבל על השירים?     

"מבחינתי, התגובות הטובות ביותר הן כשאנשים שרים את השירים. יש שירים ליום כיפור שהלחנתי ושרים אותם בכל מיני מניינים, בישיבות. בעיניי זה הדבר הכי טוב שיש. לא חשבתי על זה מלכתחילה, אבל עגנון אמר פעם שיהיה זה הישג עבורו אם את הספר שלו 'ימים נוראים' יקראו בבית הכנסת, לצד ספרי הקודש. אני גם מרגיש כך. אפשר לומר שהמקום הכי גדול להכניס שיר הוא בתפילה, בבית הכנסת. זו תגובה אחת. יש תגובות אחרות שאני שומע כשאני פוגש אנשים, והן תמיד משמחות. אבל חשוב לי תמיד לזכור שגם אם יש שיר שהיה להיט גדול אבל אחר כך נעלם, זה לא באמת שווה. אני לא מקנא באנשים שיכולים להיות מפורסמים ואז ישכחו את השירים שלהם. זה לא שווה בעיניי. כשזה בתוך בית הכנסת יש בזה משהו נצחי".

ארץ מלאת מוסיקה

זלבסקי ממשיך להופיע ולעבוד על חומרים נוספים, ובינתיים נהנה להאזין למוסיקה שנעשית בארץ. "אני מאוד אוהב את המוסיקה בארץ היום", הוא אומר, "אחד האלבומים האהובים עליי ביותר מהשנים האחרונות הוא זה של אהובה עוזרי, וכמובן האלבום של שולי רנד, שהיה בעיניי מופת שכמעט אין דומה לו. יש לו כל מיני שירים שנוגעים בי מאוד עמוק, אבל אני לא יכול לומר שזה משפיע עליי.

"מדי פעם אני קונה אלבום שמתפרסם ומעניין אותי לשמוע אותו, אני מרגיש שאני יכול ללמוד מזה המון. כך, בזמנו מתי כספי היה קצת מורה למוסיקה שלי. היחס שלו למילים הוא מהרגישים ביותר שאני מכיר, וזה היה לי שיעור גדול לשמוע אותו. יש כל כך הרבה טובים כאן. זו ארץ מלאת מוסיקה, שלפעמים אני אפילו שואל את עצמי אולי אני סתם, מה יש לי להוסיף כאן בכלל".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג טבת תשע"ו, 25.12.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בדצמבר 2015,ב-גיליון ויחי תשע"ו - 959. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לצבי זלבסקי יש מוסיקה מדהימה. אחד היוצרים המוכשרים שיצא לי לשמוע, והוא מגלם את המושג ענווה בכל רבדי האישיות שלו וגם במוסיקה היפה שלו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: