המתווך שחזר מן הכפור | אמנון לורד

בשונה מג'ון ויין ב"המחפשים", בסרטו החדש של סטיבן ספילברג מצליח בן דמותו העדכני, טום הנקס, לחזור מהמלחמה הקרה הביתה, לאמריקה. אלא שהבית הוא כבר לא מה שהיה פעם 

אצל סטיבן ספילברג לא מדובר רק במאבק של הטוב והרע; הטוב אצל ספילברג מגלם את ערכי החופש והיעדר הפחד. וכך, כאשר באחד מסרטי אינדיאנה ג'ונס מופיע בסביבה ערבי מאיים המנופף בחרב אימתנית, לא נותר להריסון פורד (אינדיאנה ג'ונס) אלא לשלוף מאי משם אקדח, ותוך סינון מילה שמגדירה את טמטומו של הרע לחסל אותו בירייה. זה, בפשטות, מחיר הניצחון של הטוב, ואולי זה מה שהיה עוזר לשרת החוץ של שוודיה מרגוט וולסטרום להבין את הפרוצדורה בישראל. אבל לא תמיד זה כל כך ברור, ולא תמיד כל–כך קל ומשובב נפש כמו הופעתו ההרפתקנית והמחויכת של הריסון פורד.

חלקים‭ ‬גדולים‭ ‬מהסרט‭ ‬עוברים‭ ‬עליו‭ ‬בקור‭ ‬נוראי‭ ‬והצטננות‭. ‬טום‭ ‬הנקס‭ ‬ב‭"‬גשר‭ ‬המרגלים‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ

חלקים‭ ‬גדולים‭ ‬מהסרט‭ ‬עוברים‭ ‬עליו‭ ‬בקור‭ ‬נוראי‭ ‬והצטננות‭. ‬טום‭ ‬הנקס‭ ‬ב‭"‬גשר‭ ‬המרגלים‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

פרנויה גרעינית

בסרטו של ספילברג "לינקולן" (2012) מחיר החירות הוא הנכונות לנהל מלחמת חורמה, שכוללת מאות אלפי הרוגים ואף שרפת ערים. אברהם לינקולן, הנשיא האמריקני שאובמה ומעריציו כל כך אוהבים לדמות אותו אליו, הבין איזו השקעה נדרשת, איזו אחריות, וכמה היא כבדה כשהיא כוללת את הנכונות לראות שנים של סבל תוך ניהול מערכה עד הניצחון. בסרטו הנוכחי, "גשר המרגלים", ספילברג מציב עוד משפטן (כמו ב"לינקולן" וב"אמיסטאד" מ–1997) כמגלם את המערכה למען הטוב, למען החירות. זהו עו"ד ג'יימס דונובן (המגולם על–ידי טום הנקס), אירי משני הצדדים, מוותיקי משפטי נירנברג, שמוצא את עצמו בתפקיד שנראה כפוי טובה, אך הוא יודע למצות אותו ברוח ערכיו.

דונובן מתבקש, כסנגור ציבורי, להגן על רודולף אבל, שנעצר על–ידי ה–FBI בחשד שריגל למען ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. מאוחר יותר נשלח דונובן על–ידי ה–CIA לברלין המחולקת כדי לתווך בין הצדדים, בדרך לעסקת חילופי שבויים בין אבל לגארי פאוורס, טייס שנשבה על–ידי הסובייטים לאחר שמטוסו נורה ונפל מעל ברית המועצות.

השנה היא 1957. אלו השנים החמות ביותר במלחמה הקרה, בין 57' ל–62'. ב–57' נתקפו האמריקנים אימה. ברית המועצות, בהנהגת חרושצ'וב, נטלה את ההובלה במרוץ החימוש, במרוץ לחלל ובעיקר במרוץ היוקרה המעצמתית. הם הצליחו לשגר את הלוויין הראשון לחלל, שנקרא ספוטניק. פירוש הדבר שיש להם טיל בליסטי רב שלבי והם משיגים את ארצות הברית. בתרגום לקילומטרים, יש להם כלי מספיק גדול וארוך טווח כדי לפגוע עם ראש חץ גרעיני ביבשת האמריקנית.

הפרנויה הגרעינית הייתה בשיאה. ספילברג מחזיר אותנו לשם. ניסו להשוות את "גשר המרגלים" לספריו של ג'ון לה קארה, שנחשב למאסטר של עלילות הריגול של המלחמה הקרה. אבל פה יש משהו אחר. אצל לה קארה יש אמביוולנטיות. החפרפרות הקומוניסטיות שלו מאמינות בדרך, הן אנושיות מאוד, גם אם אינן מוסריות במיוחד, וכך גם רודפיהן. לא כך ב"גשר המרגלים".

כשדונובן מציג בפני הקליינט שלו, המרגל העצור רודולף אבל, אפשרויות לא משובבות במיוחד כמו ישיבה על הכיסא החשמלי, הוא תוהה מדוע המרגל אינו מגלה סימני התרגשות או פחד. "האם זה יעזור במשהו?", פולט אבל בפנים קפואות שהבעה מתמדת של תמיהה ואדישות נסוכה עליהן. בהתחלה זה מצחיק, יש שרואים בכך סטואיות קשוחה. אין ספק שמארק ריילנס, השחקן הבריטי המגלם את אבל, יהיה מועמד לאוסקר על תפקידו כשחקן משנה. סטואיות וקשיחות מול גורל אישי מר וקשה מעוררים אהדה; הם נתפסים כאצילות, כאומץ תחת לחץ כבד מנשוא.

האומנם? ספילברג מפזר סימנים לגבי אישיותו של אבל, שניתן לפרש אותם לכאן ולכאן. אני מעדיף לפרש אותם לכאן: מאחורי הפסאדה של האלומיניום המרוקע על פניו, לא מסתתרת שום אישיות. הלקוניות של אבל לא מכסה על מסתורין. אנחנו לא יודעים אפילו מה מוצאו. האם הוא אנגלי במקור? גרמני? רוסי? אין שום יסוד מוסרי מאחורי התנהגותו. אבל מתנהג לפי ספר ההוראות של הקג"ב, כפי שתוכנת.

דונובן, לעומתו, אינו מסתיר דבר לגבי מוצאו. הוא מציג את האדם החופשי, שעושה שימוש בחופש בחירה, שיוזם, נצמד לעקרונות, מאמין באדם, ועושה הכול כדי להחזיר אנשים אל החופש. המערכת האמריקנית הממוסדת לא שולטת בו. הוא פועל נגדה, לטובת מה שהוא אישית מאמין בו. במילים אחרות: דונובן הוא אדם לעצמו, תוצר של העולם האמריקני הקפיטליסטי, של היוזמה החופשית במובנה הנאצל. הוא מייצג את ערכי החירות האישית, אך ללא החומרנות המזוהה עם השיטה האמריקנית הקפיטליסטית. מנגד, אבל הוא תוצר של המכונה הקומוניסטית הטוטליטרית המוחקת והמחוקה.

הסרט מוביל לקטע הסיום של חילופי המרגלים פאוורס ואבל בנקודות המעבר המיתולוגיות של פעם, בין מזרח ברלין למערבה. פאוורס מוצג כהיפוכו של אבל. הוא אינו דבק במשימה כטייס מטוס ריגול; זו מחייבת אותו להתאבד במקרה של תקלה. הפתעה: פאוורס, הנער הכל–אמריקני, מסרב למות. למרות שזה מנוגד להוראות, הוא אוהב את החיים, וברגע השחרור הוא מאושר ומתחבק עם חברו. כל אלה הן מחוות פשוטות שספילברג יודע לטעון במשמעויות אידיאולוגיות חריפות.

היו שטענו כנגד ספילברג וכנגד התסריטאים שלו, יוצרי הקולנוע האגדיים ג'ואל ואיתן כהן, שהם לא בנו עלילה מספיק מורכבת לסיפור ריגול כמו בימי המלחמה הקרה. אך זהו איננו סרט מתח, אלא סרט מסע וחיפוש; ממש כפי שהמערבון הגדול של ג'ון פורד "המחפשים" לא מסתיים בדו קרב אקדחים קלאסי, אלא במפגש הרה גורל. בסוף הסרט, כשדונובן חוזר לביתו באמריקה, הצופה חש שאכן היה כאן מסע; חזרה אמיתית מהכפור ומהג'ונגל העירוני של ברלין בתחילת שנות ה–60. ספילברג מעניק משמעות פשוטה לחלוטין למושגי ה"כפור" והמלחמה "הקרה"; דונובן עובר דרך חלקים גדולים של הסרט במצב של קור נוראי והצטננות.

היצירה הקולנועית והספרותית האמריקנית נעה במטוטלת שבין "אין מקום כמו הבית" (there‘s no place like home), המוטו של "הקוסם מארץ עוץ", לבין "לא תוכל לעולם לחזור הביתה". חיכיתי לראות אם כמו איתן אדוארדס ב"המחפשים" (ג'ון ויין), גם דונובן לא יזכה עוד להיכנס לביתו; בדומה לג'ון ויין, דונובן מציל את הנער שלו מזרועות "הפראים" במזרח ברלין, והמסר הוא: "הגיע הזמן לחזור הביתה", ממש כפי שויין אומר לנטלי ווד. לאורך הקריירה שלו, עם כל ההבדלים ביניהם, ספילברג בנה את טום הנקס כגרסה העדכנית של הדור האחרון לג'ון ויין. זה התחיל ב"להציל את טוראי ראיין" לפני 17 שנה. הפעם, במקום אקדח, הנקס חמוש בספר החוקים.

לא יישאר כקין

הקריירה של סטיבן ספילברג משתרעת על פני קרוב ל–45 שנה. לאורך השנים הוא חיפש את השחקנים שיבטאו את הערכים של מה שהוא רואה כאמריקני היפה. עד ספילברג, ועד היום ועד בכלל, שלט בתודעה התרבותית הקולקטיבית הדימוי של "האמריקני המכוער". מי לא עסק בכך. ספילברג יצר אבני דרך קולנועיות שהציגו את הטוב שבדרך האמריקנית.

הנקס, בשני הסרטים, ובייחוד ב"גשר המרגלים", הוא אדם שלם מדי, פאי תפוחים עסיסי, כמו ארוחת הבוקר האמריקנית שהוא מזמין במלון בברלין המערבית; ארוחה שהוא מעדיף ברגע האחרון לוותר עליה. ספילברג לא הצליח עד היום לעשות כמעשה ג'ון פורד בג'ון ויין, ה–כוכב שסימל את הגבר האמריקני. ויין גילם ב"המחפשים" דמות שהצד האפל שבה, הצד של האקדוחן הלבן הגזען, הקנאי, המוכן להתלכלך במסעות נקם ומעשי טבח, בולט מאוד. רק בסוף הסרט מצליח איתן אדוארדס להתגבר על הדחף להרוג את הנערה הלבנה שגדלה בין האינדיאנים; הוא נושא אותה על כפיו ואומר: "זמן לחזור הביתה". הוא עצמו לא יוכל לחזור עוד לביתו.

אבל הנקס זוכה לחזור הביתה. הוא לא יישאר כקין הנודד בדרכים כערער בודד בערבה. בעיקר משום שלא הרג. אבל הבית הוא כבר לא מה שהיה פעם. האישה קצת מנוכרת, קצת חשדנית. הילדים יושבים עם הגב אליו כשהם מסובים מול מדורת השבט החדשה – הטלוויזיה. דומה שגם ספילברג עצמו והאחים כהן כבר אינם יכולים לחזור הביתה בשלום. ביתם התרבותי הוא שנות ה–50 וה–60. מנקודת המבט של שנת 2015, השנים שהיו פעם כל כך נוסטלגיות, בין 1957 ל–1962, נראות קצת אחרת. במקום באדי הולי, רוזה פארקס. קשה לחיות באמריקה של 2015, אבל אי אפשר לחזור הביתה לשנים של ג'ון פורד, ג'ון ויין וג'ון קנדי.

——

גשר המרגלים, סטיבן ספילברג, ארה"ב, 2015

———

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג טבת תשע"ו, 25.12.2015

פורסמה ב-27 בדצמבר 2015, ב-גיליון ויחי תשע"ו - 959 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: