הפרופסור למקרא מתאר את זיכרונות ילדותו המוקדמת בין הנמל לכרמל, שמתוכם עולים ניחוח העצמאות, אהבת הספרות העברית והמשיכה לתנ"ך. ספרון מיניאטורי גדוש געגועים לפעם 

ילדות בגינת עדן (תש"ה–תשי"א)

יאיר זקוביץ

כרמל, 2015, 104 עמ'

אם תתגלגלו לתל אביב ותמצאו את פרופסור יאיר זקוביץ ניצב לדקת דומייה מול שינקין 42, אל תתמהו על החפץ. כי גבוה מעל גבוה ניצבו שם בימים רחוקים מערכת העיתון דבר ובית הדפוס שלו. וכך דום ניצב לו הפרופסור לזכר עיתון פועלי ארץ ישראל עליו השלום, שליווה את ילדותו ובאמצעותו לימד את עצמו לקרוא, עוד בטרם הגיעו לגיל שש.

הטקס הזה מתועד בספרו החדש של זקוביץ, שהוא אוסף של 101 אנקדוטות ממוספרות (אין להן כותרות מילוליות) על ילדותו בחיפה בין השנים תש"ה–תשי"א, והשפעותיה הנמשכות עליו עד עצם היום הזה. מבחינת הפורמט הספר הזה הוא מיניאטורה שממדיה 15 על 10 ס"מ בלבד והיא מכילה 104 עמודים קטנים. התפיסה העיצובית הזאת ממשיכה את מסורת ספריו זעירי הממדים של זקוביץ: "המשרת" (כרמל, 2012) ו"הספר הקטן על טבע המלאכים"' (דביר, 2010).

מאחר שרוב בני האדם מתחילים לצבור זיכרונות רק מגילאי 4–3, הרי שהזיכרונות שבספר החדש שייכים למה שקוראים היום תקופת גן חובה וטרום–חובה. הזיכרונות לובשים צורה של סיפורים קצרצרים, שהם מעין רסיסי ילדות של ילד קטן אחד, אך בהצטרפותם יחדיו הם יוצרים פסיפס ססגוני שמאיר גם את חיי המדינה הנובטת. את הספר מקדיש אבא–סבא זקוביץ לילדיו ולנכדיו, כמעין אלבום תמונות שהוא חפץ להנחילו להם. וגם לנו.

אמונה‭ ‬עמוקה‭ ‬בחזונו‭ ‬של‭ ‬מחולל‭ ‬השפה‭ ‬העברית‭. ‬אמרה‭ ‬וצדודית‭ ‬דיוקנו‭ ‬של‭ ‬אליעזר‭ ‬בן–יהודה‭ ‬על‭ ‬כרזה‭ ‬בהוצאת‭ "‬גדוד‭ ‬מגיני‭ ‬השפה‭ ‬
בארץ‭ ‬ישראל‭"‬
באדיבות‭ ‬הספרייה‭ ‬הלאומית‭, ‬ירושלים‭ ‬


נס תקומת ישראל

כמו בכל אוטוביוגרפיה, גם בזו השיח שמקיים הסופר עם ילדותו נעשה מתוך הפרספקטיבה של האדם הבוגר, שעולמו בהווה שונה מאוד מעולמו של הילד הרך שחווה את האירועים לפני כ–64 שנות חיים. זקוביץ התנסה בכתיבה כמו–אוטוביוגרפית בספרו "נתן, חכם שלנו: פרוזה בשורות קצרות" (אבן חשן, 2014). שם הוא מציג את עצמו בגוף ראשון כאחד מחבורת צעירים שהקיפה בהערצה את נתן, חבר קיבוץ ניצול שואה, שעמל במטע תפוחים שהיה לו כגן עדן בזעיר אנפין. גם בספרו החדש, המונח עתה לפנינו, ישנה התרפקות נוסטלגית על העבר אלא שכאן הוא הולך רחוק יותר, מעידן נעוריו אל עידן ילדותו המוקדמת, אל שחר חייו ממש.

מרחב ילדותו אולי לא היה "גן העדן" המיתולוגי שבין הפרת לחידקל, אבל "גינת עדן" ציונית בין נמל לכרמל היה גם היה. "לעתים אני מצר על כך", הוא כותב, "שלא הקדמתי מעט להגיח לאוויר העולם, ולעמוד על דעתי, לחוות ולהשיג בזמן אמת את גודל הנס של תקומת ישראל. אך למרות שאיחרתי להתייצב בשוליה של ההיסטוריה, עדיין חוויתי בשנות ינקותה של המדינה את תחושת הראשוניות, את ניחוח העצמאות" (עמ' 9).

זקוביץ משוטט במחוזות ילדותו בגעגוע ובאהבה, ומצביע בהם על שורשי הווייתו: על משיכתו לספרות העברית, על אהבתו לעמוד על הדוכן ולהרצות, ועל הכול – על משיכתו למקרא. הוא מספר שבתא שהוקצה לו בגן הילדים התנוססה תמונת נר ששלהבתו הפיצה אור יקרות:

אינני זוכר אם הגננת היא שבחרה בעבורי את התא בשל ההתאמה בין שמי לבין הנר: יאיר נרו יאיר, ואולי יד המקרה גרמה, אך השילוב בין שמי לבין אותו הנר מסמל בעבורי עד עצם היום הזה את כמיהתי לאור, ראשית מעשה הבריאה. אור ארצנו ברוכת השמש. […] בין אור ואוריתא, אורה ותורה, מתקיימת זיקה הדוקה, ככתוב: "כי נר מצווה ותורה אור". אפשר שקשר זה הוא שדחפני לעסוק כל ימיי בתורה, ללמוד וללמד, ולהקיף עצמי במעגל של אורה המפיץ ניצוצות לרבים (עמ' 17–16).

גזוז בחמישה גרוש

על אהבתו ללשון העברית הוא כותב: "באולם ההמתנה לחדרי הרופאים בסניף השכונתי של קופת חולים, נקבע שלט באותיות מאירות עיניים: 'דבר עברית והבראת'. השלט נועד לעורר ולעודד את העולים החדשים (או החולים החדשים) לאמץ את שפת הארץ. השלט היה חביב עלי מאוד בשל אמונתי העמוקה בחזונו של אליעזר בן יהודה, שעל מפעלו סופר רבות בגן הילדים" (עמ' 34). קופת החולים ורופאיה הם חלק מזיכרונותיו על מחלות, מגפות, פציעות, אשפוזים וביקורי בית של רופא המשפחה.

יאיר הצעיר היה ילד מיגרנות, גריפה (שפעת בלשון ימינו), ועל הכול – שעלת. אותה מחלה איומה שנחשבת לאחת מעשר המחלות הקטלניות ביותר בעולם. והנה הפלא ופלא הוא מציג אותה כ"זיכרון נעים"! גם בגלל שהייתה מיוחדת לילדים וגם בגלל הטיפול המפנק של הוריהם. מנגנוני הזיכרון הערמומיים נוהגים כנראה לתבל את זיכרונותינו בקורטוב אידאליזציה, גוזמה ומשאלות לב. מטעם זה גם טלטולי הדרך בטיול המאורגן לאילת באוטובוס ישן, מתנשף ומקרטע, והלילה המקפיא תחת השמיכה הדוקרנית, זכורים לו לטוב: "… בשובי הביתה חשתי גאווה גדולה: 'אני הייתי באילת'. הייתי בעיני עצמי למגלה עולם רב תהילה, השקול כנגד כובשי הקוטב הדרומי" (עמ' 76).

זקוביץ אינו פוסח על תיאור הבית שגר בו על מאכל שולחנו, מלבושיו ומשקיו. על לשונו עולים טעמי הקרמבו, שנקרא אז "כושי", כוס הגזוז שעלה "חמישה גרושים" והעוגה שרובה קצף אוורירי. אך היו לו גם חוויות קולינריות טראומתיות: "ביום חמישי היה זה תורם של הקרפיונים לשוט באמבט, שחייה אחרונה לפני הוצאתם להורג והפיכתם לגעפילטע פיש ביום שישי, מאכל נוסף שגרם לי אז ועודנו גורם לי כיום לתחושת קבס" (עמ' 101). ואם תרצו לדעת מדוע אין הוא יכול לשאת ריח של דג מלוח תמצאו את התשובה בעמוד 64.

קרחת מושלמת

פסיכולוגים היו מנסים אולי למצוא את שורשי מחקריו על הבריאה, גן העדן והאור בתפיסותיו על ילדותו, ואת בחירתו לפרש עם פרופסור אביגדור שנאן את הספר על האיש, האונייה, הים והמלחים – ספר יונה – באהבתו לבקר את אביו במקום עבודתו בנמל חיפה. אבל אני אינני פסיכולוגית. לכן גם אמנע מלרדת לצפונות בחירתו לחקור את "עלה קרח עלה קרח". די לי אם אצביע כאן על הסיבתיות הכפולה שהוא מציע לקרחתו, גנטית מזה ותיאולוגית מזה: "קירחים רבים הכרתי וביניהם אבי ואבי–אבי, אך קרחת מושלמת כזו של מר מ' לא נצפתה בחיפה עירנו. […] אז לא עלה על דעתי שגם לי תהא יום אחד קרחת שכזו. ואולי הקרחת המבהיקה היא עונשי משמים, על דרך מידה כנגד מידה, על מבטיי הבוטים בקרחתו של מר מ'" (עמ' 50).

אף שהספר אישי מאוד, ובאופן פרדוקסלי אולי דווקא משום כך, הוא גם ספר שמתעד תקופה על קצב חייה, חגיה ומנהגיה. היו אלה ימי הצנע: "את המקרר צריך היה להזין בבלוקים של קרח, את הפתיליות (ששימשו לבישול) ואת תנור החימום השקו בנפט, מג'ריקן שנגרר בעמל רב במעלה המדרגות. מבצע חימום המים לרחצה באמצעות שרפת פחמים או עצים היה סבוך במיוחד. משום כך התרחצנו בחורף רק אחת לשבוע" (עמ' 101–100). הספר מעלה את זכרם של בעלי מקצוע שנעלמו זה מכבר מן הנוף הישראלי: החלבן, מחלק הקרח, מוכר הנפט, משחיז הסכינים, מטליאות הטלאים, מתקנות הגרביים וכותבי הבקשות. והלב נכמר על העולים קשיי היום "שסבבו מבית לבית, עלו וירדו בחדרי מדרגות כשהם מציעים למכירה את מרכולתם הערוכה במזוודת עץ קטנה: סיכות ביטחון, כדורי נפטלין (נגד עש), שרוכי נעליים וגומי לתחתונים (להשחילו בהם כאשר אחיזתם מתרופפת)" (עמ' 79).

בעידן ההיי–טק וחברות ההזנק של ימינו לא ניתן להתעלם מניסיונם של זקוביץ ואחותו להקים חברה לגידול תולעי משי לצורך טוויית חוטי משי מהגלמים שלהם. לא למטרות התעשרות קפיטליסטית חלילה אלא לצורך בניין האומה: "בעיני רוחי כבר ראיתי את כל ילדי ישראל מגדלים תולעים, טווים חוטים, תורמים את חלקם לכלכלה של מדינתנו הצעירה ומתחרים בהצלחה בתעשייה הסינית" (עמ' 52). לרוע המזל התברר שכמה מן הזחלים אמנם הפכו לגלמים, אך מאלה לא בקע גם לא פרפר אחד. "אמא אמרה לנו: 'ילדים, נדיר מאוד שגולם הופך לפרפר'. חלפו שנים עד שהבנתי את כוונתה הנסתרת באמירה זו".

מדפי הספר שלפנינו בוקע פרפר יפהפה, ודומני שגם מי שלא חווה בגופו את שנות תש"ה–תשי"א יקרא את 101 האנקדוטות כשעינו האחת דומעת והשנייה צוחקת.

*

ד"ר לאה מזור היא מרצה בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג טבת תשע"ו, 25.12.2015