שיפוט מהיר 959 | צור ארליך

המשטר הפמיניסטי

2האי

משה גרנות, מעיין, 128 עמ' (03–5494915)

*

הספר "האי" הוא מטהר אוויר. האוויר הדחוס הזה שאנחנו נושמים עכשיו, אוויר של טהרנות ושל טיהורים ושל השתקה. מבחינה ספרותית זהו ספר ז'אנרי למדי, ודאי לא פורץ דרך ספרותית או משהו, אבל מטהר אוויר לא צריך להיות מבית קוקו שאנל. ודאי לא כשהמחנק נורא.

משה גרנות, מחבר "האי", הוא סופר, מבקר ומסאי שמעולם לא נבהל מתקינות פוליטית. את עמדתו על המהפכה הפמיניסטית ביטא לפני כעשר שנים בספר חתרני, "שיחת גברים על נשים". הפעם הוא מזקק את הדברים לסיפור בדיוני, וגם את עמדתו על יחסי גברים–נשים הוא כמדומה מעדן ומדייק. זוהי עמדה מורכבת, מאוזנת, גם אם פרובוקטיבית. היא אומרת – כן לפמיניזם כתנועה של שחרור ושוויון זכויות; לא לאגף השוביניסטי–נשי המהפכני שהשתלט על הפמיניזם, וכדרך אוונגרדים מהפכניים הפך את התנועה שוחרת–הטוב שהצמיחה אותו לקרבנו הראשון.

התרחיש המתואר בספר הוא בוודאי מוקצן וקריקטורי. הפמיניזם הרדיקלי תפס את השלטון בישראל, העניק לנשים קול כפול בהצבעות בכנסת כאפליה מתקנת, עיגן בחוקים דרקוניים את אמונותיו, כגון שיחסי מין הטרוסקסואליים הם (כבררת מחדל) אונס, ושלח את אויבי המהפכה, ובייחוד אינטלקטואלים שפלטו פליטות פה בעייתיות, למחנה לתיקון–המידות באי יווני שנשכר לשם כך. קריקטורי – אלא שהתכנים הנלמדים בשטיפת המוח הזו לקוחים בלי כחל ושרק היישר מכתביהן של פמיניסטיות רדיקליות אמתיות ומשפיעות ונערצות, והדינמיקה היא זו האמיתית שהתקיימה בתנועות מהפכניות אחרות שהשתלטו על מדינות, כגון הקומוניזם. הספר הוא אות אזהרה, בעיקר לפמיניסטיות שאינן מודעות לקיצוניות של "השמות הלוהטים" בהגות הפמיניסטית.

הפרובוקטיביות של המחבר מאוזנת היטב ברגישות שהוא מפגין כלפי כאביהן האמיתיים של הנשים: הגברים במחנה העונשין נדרשים להתנסות בספיגת הערות גסות, בטיפולים גינקולוגיים, בטיפול בתינוק ובייסורי לידה, והצד הזה בחינוך–מחדש שלהם נתפס כדי מוצדק.

עוד גורם מאזן הקיים בספר הוא אולי כלי הנשק היעיל ביותר שלו: את התרחיש העתידי הבדיוני והמוקצן מאזנים בעלילה זיכרונות מן "העבָר" – כלומר פכים אמיתיים ממציאות ההווה שלנו. כך למשל אחת הדמויות בסיפור נזכרת בפסק דין של השופט מישאל חשין, שמנע את פרסום שמן של נשים שהעלילו על אדם עלילת שקר כאילו תקף אותן מינית, וכמעט שהובילו להרשעתו. זאת בנימוק שהפרסום עלול לרפות את ידיהן של מתלוננות נגד מטרידים (ומה עם עידוד מתלוננות שווא? אך כאלה, על פי האמונה הפמיניסטית רדיקלית, אינן קיימות, ועצם הזכרת קיומן הוא תרבות–אונס). הקורא שנתקל בשמו של שופט אמיתי בודק באינטרנט ומגלה שאכן, פסק הדין השערורייתי ניתן. כך, באמצעים ספרותיים מגוונים, מיידע גרנות את הקורא שהמציאות הנוכחית אבסורדית כמעט כמו זו הבדיונית.

——-

גבריות גלותית

צור 2שָם מאחורי לי קוראה יבשת

זיכרון הגלות בספרות העברית

יוחאי אופנהיימר, מוסד ביאליק, 381 עמ'

*

"שלילת הגלות" או "שלילת הגולה" היא שם–משפחה לכמה עמדות ציוניות רדיקליות. זו יכולה להיות ההשקפה שהימנעות יהודים מעלייה לארץ ישראל איננה לגיטימית; או גם ההשקפה שמורשת הגלות היא שלילית – וגם כאן יכולה להיות הכוונה לדברים שונים, כגון ליהדות כפי שהתפתחה בגלות, או להשפעות הנוכריות שדבקו בנו, או ל"אופי היהודי" הגלותי הסטריאוטיפי. זוהי אפוא אידיאה מוקצנת, שאפילו בימי פריחתה, סביב אמצע המאה הקודמת וסביב דמויות כגון דוד בן–גוריון, כמעט לא היה מי שהחזיק בה על כל פניה.

ובכל זאת, שלילת הגולה מזוהה בסטריאוטיפ, ופה ושם גם באקדמיה, כמאפיין של הציונות בתקופה הנזכרת. מתברר שאפילו הספרות העברית, בתקופתה הציונית המוצהרת, נתפסת בעיני חוקרים כמגויסת לרעיון שלילת הגולה. יש ביניהם הגורסים שהסופרים בעלי האמפתיה לגולה ולמורשתה נדחקו החוצה מהקאנון. פרופ' יוחאי אופנהיימר מערער בספרו החדש על תפיסה מחקרית זו.

למרות האובייקטיביות המדעית המאופקת שלו, ניכר שמבחינתו זהו כתב הגנה על הסופרים העבריים הקאנוניים, שאולי אפילו נועד לזכותם בעיני הבון–טון הפוסט–ציוני: הנה, הסופרים והמשוררים הללו השכילו לנקוט עמדה ציונית רכה מזו הרשמית, מכילה יותר, אפילו ביקורתית וחתרנית. הדבר אמור גם כשבח למדיום הספרותי עצמו, המאפשר זאת.

הקורא ההדיוט של הספרות העברית הקאנונית, השומע כמעט בכל מרחביה נהיית געגועים ואהבה של היוצרים לקהילות הולדתם האבודות, אולי איננו זקוק לאופנהיימר שיוכיח לו שספרות זו אינה שוללת–גלות. ובכל זאת יש לספר תועלת גם לקורא המשוכנע מראש. ראשית, בפרשנות נרחבת שהוא נותן ליצירות עצמן, כגון "הבריכה" לביאליק ו"שכול וכישלון" לברנר. אבל גם בנוגע לגלותיות לגילוייה בספרות, אבחנותיו מגוונות ומסקרנות.

כך למשל ביאליק, אם כבר הזכרנוהו, עם כל ציוניותו ואֶל–הציפוריותו, מתגלה כמי שמציג בשירתו האוטוביוגרפית את הגלות כמולדתו. וטשרניחובסקי – הרי דרום רוסיה היא במפורש "נוף מולדתו". בפרק מרכזי על משוררי העלייה השלישית נבחנים שירי געגועי–הבית של משוררים ציונים שעלו ארצה כגון שלונסקי ואצ"ג – ושירתם זו מתגלה, בין היתר, כדרך לעיבוד הגעגוע הזה כאֵבל, העומדת כחלופה למנגנון הכחשת–האבל שהציעה האידיאולוגיה הגלויה בשלילת הגלות.

באותו פרק מראה המחבר גם כיצד הפך אצ"ג את הגבריות הלמדנית והעדינה של הגלות למודל חלופי וחיובי לגבריות הגופנית הארצישראלית. אכן, עניין מיוחד יש לספר בגבריות, משום שהגלותיות זוהתה עם נשיות. מודלים גבריים גלותיים חיוביים מוצא אופנהיימר גם אצל טשרניחובסקי (היהודי הכפרי ה"טבעי" ברוסיה), ואצל אפלפלד שהעלה על נס דווקא מאפיינים "גלותיים" כגון מומים ודבקות דתית. מתוך כל אלה ואחרים מתנסחת, לגבי רוב הסופרים הנסקרים, עמדה מורכבת שמנסחה המפורש, בשירה פובליציסטית שמוקדש לה פרק מעניין בספר, הוא נתן אלתרמן: שלילת ההישארות בגולה, חיוב הלמידה מהטוב שהבשיל בה.

———

קהילת פליטי הנהר

צור 3שני נסיכים ומלכה

שמואל דוד, פרדס, 466 עמ'

*

סמוך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטופפו יותר מאלף יהודים על גבי שלוש ספינות נופש קטנות על נהר הדנובה. הם ניסו להימלט לעבר הים השחור וארץ ישראל. מאות מהם היו חניכי תנועות נוער חלוציות דתיות וחילוניות. עוד מאות היו משפחות. רובם ככולם מארצות מרכז אירופה. ב"שער הברזל", בקטע הנהר ששימש גבול בין יוגוסלביה לרומניה, המסע נעצר והושב אחור. שישה עשר חודשים תמימים התעכבו הנמלטים ביוגוסלביה – בתוך הספינות, ובמחנות זמניים, בתנאים קשים. רוב הזמן ישבו בעיירות קלאדובו ושאבאץ, ועל שמן קרויה הפרשה.

הנוסעים התקועים היטלטלו בין תקוות סרק לחידוש המסע לבין הידיעות על סיבות העיכוב: הגבלות העלייה מצד הבריטים, היעדר אונייה שתקלוט אותם בחוף, התנגדויות מצד מדינות בדרך, חשש מסערות ותקיפות טורפדו בים השחור ועוד. ראשי הקהילה היהודית ביוגוסלביה פרסו על המסע את חסותם וניסו לעזור, ללא הצלחה. כעבור שישה–עשר חודשים התאפשר ל–250 בני נוער מהפליטים הללו לצאת לארץ ישראל ברכבת אטומת חלונות. היתר נועדו לצאת זמן מה אחריהם. אך פרק הזמן הזה היה קריטי: באביב 1941 כבשו הנאצים את אזור בלגרד. פליטי ספינות הדנובה נלכדו ונספו במחנות ריכוז ביוגוסלביה, במשאיות גז ובחיסולים בירי.

שמואל דוד הוא בנו של אחד הנערים שעלו ארצה: האנֶה (יוהאן, ולימים שלמה) דוד. שמואל חקר את הפרשה לפרטיה, והתוצאות מסופרות בעלילתו של הרומן התיעודי–למחצה שלפנינו. הסיפור הארוך, העשיר בפרטים, מתמקד בדמויותיהם של האנֶה, בני משפחתו וחברתו למסע אינגה מולר המבוגרת ממנו מעט. משפחת דוד הייתה משפחה אמידה ומשכילה בבלגרד. היותה של המשפחה הזו מקומית ודוברת השפה הסרבו–קרואטית הקנתה לה תפקיד מיוחד בחיי קהילת הפליטים–על–הנהר.

בין האנה החילוני לאינגה הדתייה התרקם סיפור אהבה יפה – שנגדע כשלהאנה, ולא לאינגה, התאפשר להיחלץ מאירופה. סיפורם של אינגה, אחות רפואית מסורה ובעלת תושייה, ושל הוריו של האנה, נמשך בחלקיו המאוחרים של הספר – סיפור–שואה נורא, עם הרכיבים המוכרים–לצערנו ועם הייחוד היוגוסלבי. חלק זה של הסיפור נמסר בעזרתה של דמות חדשה, אריקה, חברתה של אינגה ששרדה כי חָבְרה לפרטיזנים היוגוסלבים. אריקה מספרת את החלק הזה בזִקנתה, בארצות הברית, לבנו של האנה, איש תוכנה שירד לניו–יורק ואשר פגש אותה במקרה גמור לאחר שהחל להתעניין בסיפורו של אביו.

זה כבר חלק מסיפור המסגרת של הרומן, המתרחש בזמננו; מסגרת שאין בה הרבה יותר מתחבולת–ארגון סיפורית. גם הסיפור ההיסטורי עצמו אינו מנסה, או אינו מצליח, לחרוג במובהק מן התיעוד אל האמנות. הסגנון פשוט וקריא, השפה עיתונאית, ולמרות ריבוי התיאורים והעומק הפסיכולוגי הניתן לדמויות, ההופכים את הקריאה למעניינת וקלה, ניכר שהמטרה היא להנחיל לקורא ידע וזיכרון.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג טבת תשע"ו, 25.12.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בדצמבר 2015,ב-גיליון ויחי תשע"ו - 959, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: