מתוך פאר ואפר | שלמה ברין

האיש שגדל במשפחה חסידית מפוארת ושרד מחנות, מצא עצמו לאחר השואה תוהה על דרכו כשמסרים מדמויות אביו וזקנו שלחו לו קריאת כיוון. עם לכתו של אבי 

באפריל 1945, תשושים ומיוסרים משנים של רדיפות ועבודת פרך, הועמסו אבי משה ואחיו אברהם על קרונות של רכבת משא בדרך לטרזינשטט. שלושה עשר יום טולטלו ברכבת החולים והמתים בצמא, ללא מזון, ובאוויר דחוס ומצחין. רוב הנוסעים מתו. הרכבת עצרה מדי מספר שעות, ועל הנוסעים היה להוציא את הגופות מהקרונות. שם, על רצפת הקרון, שכב אבא באפיסת כוחות, מוותר על מלחמת ההישרדות ורצון החיים. אברהם נלחם על חיי אחיו. הוא דיבר על לבו אך אבא ביקש את נפשו למות. בשארית כוחותיו גרר אברהם את אבא בשתי ידיו לשתיית מים ולהתרעננות וכך השיב לו את רצון החיים. בהגיעם לטרזינשטט נמשכה מסכת ההתעללות וההשפלות, עד יום השחרור ב–8 במאי 1945.

עם השחרור החליטו אבא ואברהם להגיע לאנטוורפן שבבלגיה, שם הייתה להם משפחה ענפה, דודים ובני דודים. אך נכונה להם אכזבה מרה. בהגיעם גילו שכל בני משפחתם נספו ולא נותר שריד כמעט. אבא ואחיו גמרו בדעתם לעלות לארץ ישראל ופתחו במאמצים להשגת סרטיפיקט. ועד הקהילה דאג למחסורם. לראשונה מזה שנים נשם אבא אוויר של חופש אך הפצעים נותרו פתוחים וצורבים בגוף ובנפש. שני האחים בני הרב תהו על דרכם. לבם דווי, והם שאלו: היד ה', חנון ורחום, עשתה זאת? שלוש שנים בלי תורה, בלי תפילה, בלא תפילין, ללא שבת, ללא כשרות. ומה הלאה? ואין מענה.

מספר שבועות חלפו. אבא ואחיו קיבלו הוראה לפנות לתחנת המשטרה הקרובה לצורך הצטיידות באשרת שהייה. אבא טרם התאושש מהמשטר הנאצי והוא נרתע במיוחד ממפגש עם שוטרים ובעלי כוח. בהגיע תורו הזדהה בשמו. "ברין?", שאל השוטר ואבא הנהן. הלה קם מכיסאו, ביקש מאבא להמתין ונכנס לחדר פנימי. חרדה אחזה את אבא. לאחר דקות ארוכות כנצח בא השוטר ובידו תצלום. "אתה מזהה?". אבא הביט בתצלום ובשרו נעשה חידודין חידודין. זו הייתה תמונתו של אביו.

התרגשותו של אבא לא ידעה גבול. התברר שבשנת 1935 הגיע סבי לאנטוורפן למשימת בוררות בדיני ממונות ולביקור משפחתי. משרד הפנים הבלגי חייב את בעלי האזרחות הזרה למסור עותק של תמונת הדרכון בתחנת המשטרה המקומית. עשר שנים אחר כך ישב שם אותו שוטר ונזכר. קשה להסביר את הדילוג במנהרת הזמן. כל כך הרבה זמן חלף, כל כך הרבה אנשים עברו, צירוף מקרים נדיר כל כך, דילוג של אהבה. דמות דיוקנו של אביו נתגלתה לו לאבא באורח פלא והוא ראה בכך אות משמים וקריאת כיוון.

אנדרטה‭ ‬ביער‭ ‬חודוב‭, ‬סמוך‭ ‬לחרשניצה‭, ‬לזכר‭ ‬630‭ ‬יהודי‭ ‬האזור‭ ‬שנרצחו‭ ‬שם‭ ‬בקיץ‭ ‬1942‭.

אנדרטה‭ ‬ביער‭ ‬חודוב‭, ‬סמוך‭ ‬לחרשניצה‭, ‬לזכר‭ ‬630‭ ‬יהודי‭ ‬האזור‭ ‬שנרצחו‭ ‬שם‭ ‬בקיץ‭ ‬1942‭.

לכו לחיים חדשים

חיבוטי הנפש ייסרו עדיין את שני האודים העשנים. בבוקר של תחילת קיץ יצאו אבא ואברהם לטייל בגן הציבורי באנטוורפן לנשום אויר של חופש ומרגוע בין עצים ופרחים. הם התיישבו על ספסל הגן לפוש קמעה. בעודם יושבים, עבר שם יהודי זקן ומשהבחין בהם ניגש אליהם ושאלם מאין באו. "מהמחנות", השיבו. "ומנין הגעתם אל המחנות?" "מפולין", אמרו. "מהיכן בפולין?" התעקש הזקן לברר. הם אמר לו כי מוצאם מעיירה קטנה, שאינה מפורסמת, חרשניצה, שהיא ליד עיירה גדולה, מייכוב. "מייכוב?" התפלא האיש, "אני הכרתי את הרב של מייכוב!". אבא ואברהם לא האמינו למשמע אוזנם ונשימתם נעתקה. הרב רבי ישעיהו שיינפרוכט, שכיהן כרבה של מייכוב למעלה מחמישים שנה, היה סבו של אביהם ומושא להערצה במשפחתם.

בהתגבר סערת רגשות, סיפר האיש הזקן כי לפני שנים רבות, אחד מעשירי הקהילה עזב את אנטוורפן להרחיב את עסקיו בדרום אפריקה. הוא ערך לעצמו מסיבת פרידה להראות את רוב עושרו וגדולתו והזמין את אביו, הרב מפולין, להשתתף ולשאת דברים. "אני הייתי באירוע", אמר האיש "ואני גם זוכר את דבריו של הרב". אבא ואברהם, נכדי הרב ממייכוב, נדרכו.

האיש הזקן המשיך לספר כי הרב ממייכוב ציטט את הפסוק: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם" ושאל, הלא מתאים יותר לומר בואו בנים שמעו לי… ואז פנה לבנו הגביר ואמר לו: "אתה, אברומל'ה, נוסע למקום רחוק, אתה פונה לחיים חדשים. לך בני, לך לשלום, אך דע לך כי יראת שמים יש ללמוד ולשמור תמיד". האיש הזקן הלך לדרכו ואבא נותר שעה ארוכה דבוק לספסל בגן העיר, חש כי הדברים מכוונים אליו. אבא שמע את זקנו הרב ממייכוב מדבר אליו מפי האיש שהלך בגן.

משה‭ ‬ברין‭ ‬במעמד‭ ‬סיום‭ ‬כתיבת‭ ‬ספר‭ ‬תורה‭ ‬לזכר‭ ‬בני‭ ‬משפחתו‭, ‬אלול‭ ‬תש‭"‬ע‭;

משה‭ ‬ברין‭ ‬במעמד‭ ‬סיום‭ ‬כתיבת‭ ‬ספר‭ ‬תורה‭ ‬לזכר‭ ‬בני‭ ‬משפחתו‭, ‬אלול‭ ‬תש‭"‬ע‭;

חג אחרון בגור

אבי, משה ברין ז"ל, שהשבוע מלאו שלושים לפטירתו, נולד בשנת 1920 בחרשניצה שבפולין, לאביו הרב שלמה זאב ולאמו אסתר הי"ד. הרב שלמה זאב השתייך למשפחת חסידי רדומסק ובגיל צעיר בחר לקשור עצמו לחצרו של בעל ה"שפת אמת" שדרכו בקודש שבתה את לבו. שלמה זאב היה חריף מוח ונמנה על תלמידיו של בעל "אבני נזר" בסוכטשוב. לאחר נישואיו נסמך שנים אחדות על שולחן חמיו בזביירצ'ה ומשמילא כרסו בש"ס ופוסקים נתמנה לרב ואב"ד בחרשניצה.

מערש לידתו ספג אבא את רוח חסידות פולין בנוסח קוצק–גור–סוכטשוב. חותמה היה טבוע בו ועיצב את אישיותו. כנער צעיר נסע ללמוד תורה בישיבות "כתר תורה" מיסודן של חסידות רדומסק. בשלב מתקדם יותר נסע לקרקוב, שם למד כשנתיים ימים בשקיקה ובשקידה בישיבת "בית מאיר". כבן ח"י שנים שב אבא לבית מגוריו בחרשניצה ותלמודו בידו.

נשמתו של אבא חוצבה מעולם הניגון. שני חסידי מודז'יץ שהגיעו לעיירה הביאו איתם ממיטב ניגוני מודז'יץ ומהם שמע קול זמר. אבא גם משך בקשת הכינור והצליח, בעזרת הדרכה מועטה, להפיק צלילים עדינים וצלולים של נגינה חסידית. החיבור הזה שבין דבקות חסידית לאסתטיקה מוזיקלית היווה לדידו מקור להתעלות רוחנית וליצירת עולם פנימי עשיר. באותה העת, העננים השחורים מכיוון גרמניה כבר נראו באופק. לקראת חג השבועות 1939 נסע אבא עם קבוצת בחורים אל הרבי ושהה במחיצתו של ה"אמרי אמת" ברגל האחרון בגור, חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה. אבא סיפר שבין הבאים בלטה דמותו של ר' מנחם זמבה מפראגא, מגאוני פולין.

שלוש שנים חיו יהודי חרשניצה והסביבה תחת הכיבוש הנאצי בפחד מתמיד, בדוחק ובעבודות כפייה, עד ששלב ההשמדה נכנס להילוך גבוה. בשבת הקללות של פרשת כי תבוא, בחודש אלול 1942, גורשו כל יהודי העיירה. טראומת הגירוש לא הניחה לאבא ז"ל עד יומו האחרון. כך תיאר את היום המר והנורא בחייו:

במגרש האומשלגפלץ בחרשניצה התחילה סלקציה ראשונית. הפרידו את הגברים מהנשים ונאלצנו להיפרד מאמא ומאחותי נחומל'ה. קיווינו שניפגש אחר כך. אבא הובל למקום שבו ריכזו את כל הגברים בני החמישים ומעלה. נפרדנו… אחר כך פקדו על הגברים המבוגרים ללכת לכיוון היער הסמוך. אבא הלך איתם… אנחנו חיכינו שאבא יבוא אך אבא לא בא. הגרמנים אמרו שאבא יבוא אחר כך. כבר שבת אחרי הצהריים. נותרה בידינו חתיכת חלה קטנה שהספקנו לקחת מהבית. היינו רעבים… לקראת ערב נודע שאת האנשים המבוגרים, יחד עם אבא, רצחו ביער חודוב הסמוך. את קברם הם כרו לעצמם בטרם נורו בידי הגרמנים. עוד באומשלגפלאץ בחרשניצה אמא אמרה לנו: "ילדים, תהיו מוכנים, אין לכם יותר אבא". התנפלנו על אמא, נישקנו אותה, בכינו עד בלי די. אמא ישבה על הקרקע כאבלה.

הרב‭ ‬שלמה‭ ‬זאב‭ ‬ברין‭, ‬בתמונה‭ ‬שצולמה‭ ‬באנטוורפן‭, ‬1935‭               ‬ צילומים‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

הרב‭ ‬שלמה‭ ‬זאב‭ ‬ברין‭, ‬בתמונה‭ ‬שצולמה‭ ‬באנטוורפן‭, ‬1935‭ ‬
צילומים‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

שושנת יעקב

"מסע המחנות" של אבא התחיל בפלשוב יחד עם שני אחיו הגדולים ממנו, פינחס (פינצ'ה) ואברהם. האח הצעיר, יוסל'ה, נותר בעיר לימודיו, בקרקוב. הוא נמנה עם חבורת הצעירים "אנשי מתתיהו" (מתיסובצ'ס) שתחת מנהיגותו הדתית והכריזמטית של מתי'ס (מתתיהו וינר), גמרו אומר שלא להיכנע לתכתיבי הצורר הגרמני. הם הקפידו לנהל אורח חיים חסידי של לימוד ותפילה במחתרת, תוך כדי סיכון עצמי גבוה.

באפריל 1943 פשטה השמועה במחנה פלשוב כי הגרמנים עומדים לחסל את גטו קרקוב. פינצ'ה ואברהם הפצירו באבא להביא את יוסל'ה אליהם בטרם יוציאו לטבח את היהודים בקרקוב. חציית הקווים מפלשוב לקרקוב ובחזרה הייתה כרוכה בסיכון לא מבוטל. אבא גם לא ידע היכן יוסל'ה מסתתר והוא חשש שמא לא יצליח לאתר את הקבוצה. אף על פי כן, בראש חודש אדר תש"ג יצא לקרקוב לאתר את אחיו. הוא מצא את מקום מחבואו בלב הגטו. מבעד לדלת נשמע הזמר "שושנת יעקב".

המפגש היה נרגש וטעון. יוסל'ה נקרע בין אחוות אחים לבין להט נפשו וביקש לדחות את הקץ בשבוע נוסף. אבא, מאוכזב, שב לפלשוב בידיים ריקות. כעבור ימים אחדים הגרמנים סגרו את הגטו ואחר כך חיסלו את יושביו. לאחר זמן מסר אחד מאסירי פלשוב לאבא מכתב מיוסל'ה. הוא כתב שהחליט להישאר על מנת להתפלל לחיי אִמם ואחותם וללמוד לעילוי נשמת אביהם, והבטיח להצטרף אל אחיו בקרוב. המכתב הגיע ליעדו לאחר שיוסל'ה נרצח בי"א באדר שני תש"ג עם קבוצת החסידים שלא נכנעו.

המוות הצהוב

בסתיו 1943 הועברו אבא ושני אחיו למחנה העבודה בסקרז'יסקו, מחנה "המוות הצהוב". היה זה מפעל גדול לייצור תחמושת שבו נאלצו האסירים להכין במו ידיהם תערובת חומר נפץ למילוי הפגזים של הרייך השלישי. העבודה הייתה קשה מנשוא והייתה כרוכה בחשיפה מתמדת לאבק השרפה ולאדי רעל הפיקרין. הרעל אכל את הגוף מבפנים ושינה את צבע העור לגוון צהוב. רוב האסירים שעבדו שם חלו ומתו. קרוב לשנה תמימה עבד שם אבא בפרך ושרד בעוז רוחו ובגבורת נפשו.

בהגיע תורה של הסלקציה הלכו שלושת האחים זה לצד זה וניסו לשוות לעצמם מראה בריא וחסון. אחיו הגדול של אבא חש ברע וכשעברו תחת השבט הצביע עליו הגרמני ואמר: "שמאלה". פינצ'ה הבין מיד את המצב לאשורו. הוא מסר את שקית הלחם שבידו לקאפו וסימן לו להעבירה אל שני אחיו. במעבה היער הסמוך, בתוך קבוצת חולים ותשושים, נורה אחי אבא, הרב פינחס אליהו אריה לייב, ביום עשרה באב תש"ד, הי"ד.

אבא נותר עם אחיו אברהם, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים. אשתו של אברהם יחד עם בתו התינוקת נרצחו כבר בתחילת המלחמה. אבא ואברהם הלכו יחדיו בנחישות ובאורח פלא, לאורך כל הדרך במסע המחנות. בשלהי קיץ 1944 הועברו לבוכנוולד, משם לשליבן (בגרמניה), וגם שם עבדו בייצור תחמושת. ב–1945 הועברו לטרזינשטט עד השחרור, שלאחריו נסעו השניים לבלגיה ושם גמלה בליבם ההחלטה לעלות לארץ.

תצלום בחדר הקיבוץ

ביום ב' דראש השנה תש"ו הגיעו אברהם ואבא לארץ ישראל בדרך הים. הרב קניאל, רבה של חיפה, התיר לעולים לרדת אל הרציף בעתלית. מסע השיקום של אבא החל בירושלים, אצל דודתו. בעשרת ימי תשובה נכנס אבא אצל האדמו"ר מגור וביקש ניחומים. הרבי הזקן נאנח ובירכו בקיצור נמרץ לשנה טובה. דודתו של אבא אמרה לו שביתה פתוח בפניו אך פרנסה ניתן למצוא בתל אביב. אבא קיבל את עצתה אולם נוכח לדעת כי קליטת הפליטים שבאו "משם" לא הייתה קלה. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס אבא לצבא ושירת כלוחם במחלקת הנדסה של חטיבת גבעתי.

אבא ז"ל שב לדבוק באמונת אומן בתורה ובמצוות, אך לאורח החיים החסידי המקובל מלפנים לא שב. קשריו עם חצר גור היו מועטים למדי אך טבועים בעומק נשמתו. לא אשכח את קולו הנשבר בטלפון הציבורי של ישיבת הר עציון כשהודיע לי על הסתלקותו של בעל ה"בית ישראל".

את שמחת החיים ורפואת הנפש השיבה לו אמא ע"ה. מה גדול היה השבר בעת ששכל את בנו, אחינו יעקב ז"ל, בתאונת דרכים. בעצם ימי השבעה, בליל שבת קודש, שר אבא זמירות של שבת בדבקות מפליגה כשדמעותיו שוטפות את פניו. הזמירות והניגונים שכל כך היטיב לשיר היו לו ביטוי לגעגועים ולכיסופי נפש כמו גם מקור לאמונה וחיזוק. ביטחונו בשומע תפילה, רוחו הטובה ומאור פניו לא עזבוהו גם כשאשת נעוריו הלכה לעולמה וגם כשנאלץ להתמודד בשנים האחרונות באופן מופתי ומפויס עם קשיי הזקנה. רק האכזריות הנוראה של החיה הנאצית טרפה את מנוחתו. המחשבה על מה שעוללו בערה כאש בעצמותיו.

בחול המועד סוכות, לפני כשלוש שנים, ביקש ממני אבא שאקח אותו לפגוש את בת דודו בקיבוץ שובל שבנגב. התחמקתי בתואנות שונות. אבא הישיר אלי מבט ואמר לי: "יש רק עוד בן אדם אחד בעולם שעוד זוכר את אחותי נחומהל'ה שנרצחה בצעירותה. לבי יוצא אליה ואני מעוניין לשמוע עליה זיכרונות חיים". יוכבד גלילי, חברת השומר הצעיר וממייסדי הקבוץ, קיבלה את פנינו במאור פנים. הסיפורים והזיכרונות קלחו והמפגש היה לבבי ומרתק. במרכז הסלון, כתפאורה רבת משמעות, היה תלוי תצלום גדול של הסבא רבה שלה ושל אבא, הרב ממייכוב. חשתי כי הרב ישעיהו שיינפרוכט, סב זקני הרב שלמה זאב, הציץ מבין החרכים.

*

הרב שלמה ברין הוא ר"מ בישיבת הר עציון באלון שבות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' טבת תשע"ו, 18.12.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בדצמבר 2015, ב-גיליון ויגש תשע"ו - 958 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דברים מרגשים ויפים. תודה. תנצב"ה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: