"לא מפחדת לקרוא לזהות 
שלי בשם" | גילית חומסקי

מורה יהודיה מתמודדת עם סיפור אהבה על רקע טרור ואנטישמיות  בפריז. זו תמצית הרומן שכתבה הסופרת היהודיה–צרפתיה אלייט אבקסיס שהיה לרב–מכר והפך לאחר פיגועי הטרור האחרונים לאקטואלי מתמיד. היום היא כבר מהרהרת ברצינות על עזיבת מולדתה

עד לפני כמה שנים יצאתי לרחוב כשמגן דוד תלוי על צווארי. הייתי גאה בשמי, אסתר וידל, ולא הנמכתי את הקול כשאמרתי אותו בסניף הדואר. לא היינו בסכנה בעיר. לא תקפו אותנו ביציאה מבית הספר, מבית הכנסת או מהבית. לקרוא למישהו "יהודי מלוכלך" היה איסור חברתי. לא העליתי על דעתי שייתכנו בפריז מהומות נגד יהודים שבהן יונפו סכינים, מחבטי בייסבול ומוטות ברזל. אם לומר את האמת, לא האמנתי שיבוא יום ואשמע בהפגנות צעקות "מוות ליהודים" (עמ' 11).

כמו אנשים, גם ספרים צריכים לדעת מתי להיוולד. הספרים של אלייט אבקסיס מעולם לא נזקקו לסיוע מיוחד מאלוהי הטיימינג כדי למצוא מקום בעולם. היא סופרת נקראת ומוערכת, בצרפת ומחוץ לה.

אבקסיס, יהודייה צרפתייה, גדלה בבית מרובה זהויות. היא נולדה בשטרסבורג ב-1969. הוריה עברו לצרפת ממרוקו. אביה, פרופ' ארמן אבקסיס, יליד קזבלנקה, הוא סופר ידוע וחוקר מדעי היהדות באוניברסיטת בורדו. אמה פסיכולוגית ילדים. אבקסיס עצמה שימשה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קאן, עד שעזבה את העולם האקדמי כדי להתמסר לכתיבה.

ספר הביכורים שלה (שבעקבות ההצלחה צמח לטרילוגיה) עסק בגילוי מערות קומראן. ספרה "ספרדים" הוא בחלקו אוטוביוגרפיה המתכתבת עם הסיפור ההיסטורי של יהדות ספרד. לצורך כתיבת "מגורשת" (שהיה הבסיס לתסריט הסרט "קדוש", שכתבה עם עמוס גיתאי) התגוררה אבקסיס שישה חודשים בשכונת מאה שערים בירושלים. במילים אחרות, היא נעה בחופשיות על ציר המוצא, הזהות והרוח.

ובכל זאת, נדמה שספרה האחרון, "באין לי מולדת" (פן וידיעות ספרים), או בשמו המקורי והיפה: "עלייה", ראה אור בתזמון שהופך אותו משמעותי הרבה מעבר לאיכותו הספרותית. הספר, שראה אור בתחילת שנה זו, מספר בגוף ראשון את סיפורה של אסתר וידל, מורה יהודייה בבית ספר תיכון, אם לשניים, המתמודדת עם סיפור אהבה לגבר על רקע האנטישמיות בצרפת. פיגוע הטרור לפני חודש גרם לספר להפוך אקטואלי לא ליהודים בלבד.

"הרבה אנשים אמרו שתיארתי מראה מדויקת של רגשותיהם האינטימיים ביותר", אומרת אבקסיס בריאיון למוסף "שבת", "אבל אלו היו בעיקר יהודים. הרבה אנשים אמרו לי שרק לאחרונה, אחרי ה-13 בנובמבר, הם הבינו איך אנחנו מרגישים".

צילום: CHICHE Frederic 3

צילום: CHICHE Frederic 3

שלושה צמידי ביטחון

עד לפני כמה שנים היה אפשר לצאת לרחוב מבלי שהדבר היה כרוך בסכנת חיים (…) מאז חודש ינואר אני נמצאת במצב משונה. החיים הפכו לאבסורדייםהאמת היא שאנחנו רגילים לחיות כך זה מאות שנים, ובכל זאת אני יודעת שזה לא נורמלילאטלאט אנחנו מתרחקים מהנורמליות ונוטים לעבר החרדה. שערורייה בנאלית. אנחנו מגלים מחדש משהו מלוכלך, שנאה עצמית, כאילו לבשנו בגדים ישנים שאוחסנו במרתף (17-16).

גיבורת הספר, אסתר, מושפעת עמוקות מרצח אילן חלימי ב-2006 ומרצח היהודים ב"היפר כשר" בפריז בינואר 2015. "במשך הקיץ הייתי עסוקה בכלל בכתיבת ספר שונה", מספרת אבקסיס, "יום אחד, במהלך מבצע צוק איתן, התקיימה בפריז הפגנת תמיכה בפלסטינים, שהפכה די מהר להפגנה אנטישמית אלימה. קריאות מוות ליהודים, שרפת בתי כנסת וחנויות של יהודים. אין מילה אחרת חוץ מפוגרום. זה השפיע עליי מאוד, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. כל מה שהצטבר אצלי מרצח חלימי ואילך הפך לאובססיה שהפכה לספר. תוך כדי כתיבת הספר הגיע חודש ינואר, והרצח בהיפר-כשר ורצח הקריקטוריסטים בשארלי הבדו. התחלתי הכול מחדש, הפעם בטון אחר. יותר פוחד וכואב וטרגי. כתבתי במהירות ומתוך כאב אמיתי".

הספר הפך תוך שבועיים לרב-מכר. בין היתר כתבה עליו ואלרי טריירווילר, בת זוגו לשעבר של נשיא צרפת פרנסואה הולנד, כי "הספר מתאר את כאבה של הסופרת, אך לא רק שלה. זהו קולה של קהילה שלמה שמהדהד, והגיע הזמן שנקשיב לו". אירועי נובמבר האחרון בפריז הפכו את "עלייה" לרלוונטי מאי פעם. את תחושת חוסר הביטחון שחווים היום כל אזרחי צרפת, יהודי צרפת מכירים כבר שנים.

האם את מרגישה בסכנת חיים אמיתית?

"התשובה הפשוטה היא כן. אנו חשים מאוימים על בסיס יומי. בנסיעה ברכבת התחתית, כשאנחנו הולכים למסעדות או לקניות. אני חושבת שמצב יהודי צרפת זהה למצב של היהודים אזרחי ישראל בימים אלו".

ובכל זאת הספר מדבר על עלייה לישראל.

"קודם כול, אין לנו את רמת האבטחה של ישראל, ולא את הניסיון רב השנים בהתמודדות עם טרור. אבל באופן יותר עקרוני: עלייה היא לא רק שיפור איכות החיים מבחינת ביטחון. היא גם מעשה של הגשמת אידיאלים. לעלות לארץ ישראל זו משאת הנפש היהודית הבסיסית. לפעמים המציאות מדברת בעד עצמה ונוצר כורח, ואז היא הופכת גם לפתרון פרקטי. אי אפשר להשוות את מצב היהודים היום למצבם של היהודים בצרפת בשנות השלושים, כי גם אם עדיין יש אנטישמיות היום יש לאן ללכת. אבל העלייה כאידיאל היא לא פרקטיקה. ישראל היא מפלט ובית בטוח יותר ליהודים, אבל הצורך לעלות אליה נובע גם מסיבות רוחניות".

תחת הכותרת "ביטחון ונסיבות רוחניות" מסתתרת מילה נוספת. גיבורת הספר, אסתר וידל, שואלת "איך אפשר להתגונן מפני משהו שאסור לקרוא לו בשם?". לאבקסיס דווקא אין בעיה לקרוא לו בשם. היא מדברת על אנטישמיות בלי להסתתר. בריאיון בעקבות ספרה "ספרדים" אמרה אבקסיס כי "אני חייבת להגיד שבשלב מסוים פשוט נעלמו מחיי אנשים שהם באופן עקבי נגד המדיניות של ישראל גם אם הם טוענים שהם בכלל לא אנטישמים. גם כי אין לי כוח יותר לוויכוחים, אבל גם כי אני חושבת שחלק גדול מהביקורת על ישראל באירופה בכלל ובצרפת בפרט הוא פשוט אנטישמיות שמוסווית כאיזו ליברליות גדולה".

במה מתבטא ההבדל בין איום ביטחוני על יהודים לאיום ביטחוני כולל? האם פריז היא מקום שונה היום?

"לחלוטין כן. מאז ה-13 בנובמבר כולם מאוד מתוחים. אנשים נכנסו להלם, ומפחדים ללכת לקניות, לבית הספר, למסעדה ולכל מקום ציבורי. לפני שבוע היו לי בסוף היום שלושה צמידי ביטחון על היד. אחד כי השתתפתי בוועידה, אחד בשל הופעתי בתוכנית טלוויזיה ואחד מפני שבערב הלכתי להופעה. בהתחלה חשבתי: נהדר. סוף סוף יש עירנות ונוקטים צעדי ביטחון. אבל במחשבה שנייה, האם אנחנו באמת בטוחים, כי ענדו לנו צמידי ביטחון מפלסטיק?".

ספרות היא המציאות

כשמישהו קורא ספר שאהבת, במובן מסוים אתם אחים. הספרים, הסרטים והשירים הפכו את כל צרכני תרבות המערב לבני אותה משפחה. לכאורה. אנטישמיות וטרור רוצחים גם את האשליה שהתרבות היא בית ומדינה וזהות.

אבקסיס בעצמה מקננת בלב הקונסנזוס התרבותי-צרפתי. לבד מהיותה סופרת, היא גם סלבריטאית המככבת במסיבות, בהפקות אופנה ובמדורי רכילות. הגיבורה שלה, אסתר, מלמדת ספרות. החוויה הדואלית משותפת לשתיהן. כשאסתר פוגשת את ז'וליין, הם מתכתבים. במדינת המילים הם זוג מושלם. בעולם האמיתי אסתר נאלצת לגלות שלפעמים היא אישה ואחות נפש, ולפעמים יהודייה.

מי הם הסופרים והמשוררים שהשפיעו עלייך תרבותית?

"אני אוהבת שירה צרפתית: לואי אראגון, לואיז לבה, ומבין כותבי הפרוזה סופרים כמו אלבר כהן, מרגריט דיראס, וסופרים צרפתים של המאה התשע-עשרה. בספרות הישראלית אהובים עליי בעיקר צרויה שלו, עמוס עוז, רון לשם, וגם עגנון ורחל המשוררת".

האם ההזדהות שלך עם התרבות הצרפתית השתנתה בעקבות החוויות שעוברים יהודי צרפת?

"לא. להיפך. אני מרגישה מאוד מחוברת לתרבות הצרפתית הקלאסית וחושבת שחוסר החיבה של השלטונות והאליטות לערכי התרבות האלה הוא שורש הבעיה. זה מה שאפשר לכל כך הרבה שנאה ורוע להיכנס. הספרות הצרפתית עוסקת בעיקר באהבה. בעיניי זה חינוכי. אלו ערכים שראוי לעסוק בהם. אבל יש בתי ספר שלא יכניסו את מאדאם בובארי, למשל, כי יהיו קיצוניים שיתנגדו. זה משאיר חלל אידיאולוגי".

האם, לדעתך, לספרות יש תפקיד אמיתי בעיצוב התרבות?

"לא רק שיש לה תפקיד חשוב, ספרות היא חיונית ביצירת מודלים ראויים לנוער. הספרות עבורי היא לא המסך שדרכו אני רואה את המציאות, אלא המציאות עצמה. בהיעדר ספרות שתתווך ערכים, הנוער יפנה אל האנטי-תרבות של אלימות ושנאה, שבימים אלו זמינה יותר. עליית האנטישמיות היא תוצאה של ויתורים של הממשלה בכל החזיתות, ובמיוחד בחזית החינוך. הממשלה ביטלה את שיעורי הלטינית והיוונית, שהם הבסיס לשפה ולתרבות שלנו. טשטוש התרבות הזה נמשך כבר למעלה מעשרים שנה, והוא שורש הבעיה".

צרפת ללא יהודים

"ישראל היא מדינת היהודים. הם בכל מקום".

"אתה יכול להגיד לי מי הם היהודים?""

"הם אלה שרוצחים ילדים פלסטינים".

(שיחה בין אסתר וידל לתלמיד. עמ' 74).

"אנחנו חושבים שאנחנו אנשים עצמאיים, אבל בעצם כולנו תוצרים של התרבות שלנו ושל ההיסטוריה שלנו, וכולנו כלואים בתוך ההיסטוריה הזאת. אני לא מפחדת לקרוא לזהות שלי בשם, ואני חושבת שאי אפשר להתעלם מנושא הזהות, כי גם אם נעשה את זה הזהות שלנו עדיין תוגדר באופן חיצוני על ידי אחרים. הדמות הראשית שלי, אסתר, נאבקת בשאלות הזהות, ובסוף הספר היא מגלה שמצד אחד היא זקוקה לזהות ההיסטורית והתרבותית שלה, ומצד שני היא יכולה להצליח להיות היא עצמה באופן עצמאי בתוך אותה התרבות".

האם ההגדרה העצמית שלך השתנתה בעקבות התקריות האנטישמיות?

"כן. אני מנסה להיזכר ולבנות את זהותי מחדש. זה לחלוטין הנושא של הספר שלי. אני בוחנת מחדש את הזהות הצרפתית שלי. הבחינה מחדש גרמה לי לגלות קשרים אמיצים בין התרבות הצרפתית ליהדות הצרפתית. יש להן הרבה ערכים משותפים, וזה לא צירוף מקרים, כי יהודים הרי לקחו חלק משמעותי בעיצוב פני הזהות הצרפתית, ממש כמו שצרפת השפיעה על זהות היהודים.

"הוגי דעות כמו רש"י, הפילוסופים יעקב גורודין ועמנואל לוינס וגם אבי, ארמן אבקסיס, הם חלק משמעותי מהתרבות הצרפתית, וגם חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית. היהודים הטביעו את חותמם על ההיסטוריה של צרפת, על ערכים כמו הומניזם, נאורות, חירות, שוויון ואחווה. בעקבות אירועי ינואר, אחרי הפיגועים, ראש הממשלה מנואל ואלס אמר בצדק שצרפת ללא יהודֶיה לא תהיה צרפת. באותו אופן, גם יהודי צרפת ללא צרפת יאבדו משהו מזהותם. רק כשהתחלתי לדמיין את עזיבת צרפת באופן מוחשי הבנתי גם כמה זה לא יהיה פשוט עבורי".

כמו כל הספרים בעולם, גם הספר שלך הוא, בסופו של דבר, סיפור על אהבה. האם את אוהבת את צרפת? האם את חושבת שיש למערכת היחסים הזו סיכוי להשתקם?

"אני אוהבת את צרפת של החירות והאחווה. אבל אני חושבת שהייתה לנו יותר מדי אהבה, יותר מדי אידיאליזם, וזה הוביל אותנו לאסון. אפשר לומר שבשורה התחתונה אני עדיין אוהבת את צרפת, אבל אני תוהה אם צרפת עדיין אוהבת את עצמה מספיק, והאם היא עדיין אוהבת אותי. זה הדפוס של כל סיפורי האהבה, אחרי הכול".

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ט כסלו תשע"ו, 11.12.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 בדצמבר 2015,ב-גיליון מקץ תשע"ו - 957. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: