תרומתו של האתוס החשמונאי למפעל הציוני איננה במלחמה הפיזית, אלא בנכונות לצאת למאבק כנגד כל הסיכויים. על רוחה של המהפכה ועל הנס שבהעזה

בימי בראשית של המפעל הציוני, אומַץ מרד החשמונאים כמקור השראה, כמופת של גבורה ומאבק. בגן הילדים כולנו שרנו: "באנו חושך לגרש / בידינו אור ואש / כל אחד הוא אור קטן / וכולנו אור איתן" (שרה לוי תנאי). אין ביטוי תמציתי ומובהק יותר ממילים אלה ליצירת אתוס לאומי של מאבק ומהפכה. כנגד מגמה זו קמים כיום קולות ביקורתיים, המבקשים להזכיר שאנו צריכים לשוב להיות עם הספר, לא עם החרב. הללו תמהים כיצד בחרה הציונות דווקא במודל החשמונאי ופנתה עורף לבחירה האסטרטגית של רבי יוחנן בן זכאי ביבנה וחכמיה.

לדעתי, הקולות הללו מחמיצים נקודת עומק באתוס החשמונאי. לא עצם המלחמה היא העיקר אלא המניע שלה. הרי מה התחולל שם? קומץ בדלנים כפריים בני מתתיהו העזו להתקומם נגד מגמה שלטונית ותרבותית גלובלית, במאבק שנראה מראשיתו חסר סיכוי. התעוזה לפעול למרות חוסר הסיכוי וההיגיון שהוביל אותה, במאבק מתמשך, הם בעיניי תמצית הבשורה החשמונאית.

ראשית‭ ‬הנס‭ ‬מצויה‭ ‬בעצם‭ ‬המוכנות‭ ‬להעז‭ ‬להילחם‭. ‬חיילים‭ ‬בשמירה‭ ‬ליד‭ ‬הכניסה‭ ‬לאלון‭ ‬שבות‭, ‬חנוכה‭ ‬2014
צילום‭: ‬גרשון‭ ‬אלינסון‭, ‬פלאש‭ ‬90

מסע של צעד קטן

כל תנועה מהפכנית, ולא רק בראשית צעדיה, חייבת להתמודד עם מומחים המיטיבים להסביר מתוקף מומחיותם וחוכמתם עד כמה המאבק חסר סיכוי. אלה המתמסרים למאבק, למרות אזהרת המומחים, מוקעים בהתמודדות זו כבלתי רציונליים ולכן בלתי אחראים. כאן מתחיל סיפורה של כל מהפכה, ומכאן נובעת עוצמת ההשראה של הסיפור החשמונאי.

רגילים לחשוב על מהפכה כמהלך החותר לשינוי שלטון. זו לעתים רבות מהפכה טכנית בלבד: ראש הממלכה מוחלף בשליט אחר ועולם כמנהגו נוהג. מהפכה ממשית היא מהלך החותר לשינוי מהותי במציאות. ואולם, הכרת הפער הנורא בין המציאות כפי שהינה לבין המציאות כפי שראוי שתהיה, יכולה לשתק. על מנת לקום ולהתחיל לפעול נדרשת השקפת עולם המתבטאת בשתי הנחות: האחת, על טבעה של המציאות – המוכנות להאמין שמה שקורה אינו בהכרח מה שיקרה. זו תמצית הקוסמולוגיה התנ"כית. ההנחה השנייה קובעת שקודם כול חייבים להתחיל לפעול, כפי שמאו צה טונג נהג לומר: "גם מסע של אלף מיל מתחיל בצעד אחד קטן". אין מה להמתין עד לבירור כל הנתונים והתנאים לפעולה. עם הצעד הראשון, מתוך החיכוך עם המציאות וההתהוות שהוא יחולל, תתברר הדרך להמשך.

בדברים אלה טמון היסוד להבנת מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשאלת סדר הדלקת נרות חנוכה: האם מתחילים בשמונה נרות והולכים ופוחתים או להפך. מחלוקת זו נובעת מן השאלה את מה מייצגים בסדר הדלקת הנרות – האם אנו מייצגים את המציאות ההווית: החושך ההולך וגובר בכל יום; או לחלופין את העתיד להיות: יום של תפנית, שממנו והלאה האור ילך כל יום ויגבר.

מדרש ידוע במסכת עבודה זרה מספר בהקשר זה: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו". בימי כסלו, כשהחושך הולך וגובר, בית שמאי ביקשו לייצג את החרדה האוחזת באדם לנוכח החשכה המתגברת. מנגד, בהתייחסות לאותה מגמה בטבע בדיוק, בית הלל ביקשו להיאחז דווקא בתקווה, במה שעתיד להתרחש. הדלקת הנרות בסדר הולך ועולה לא רק מייצגת ציפייה ליום של תפנית במצב האור, אלא מחוללת באופן אקטיבי תוספת כוח לתהליך הרצוי.

כאן גם מקור ההיגיון להצבת הנרות מחוץ לבית. לא את הבית פנימה נדרש היהודי להאיר, לא להתכנסות פנימית איש לביתו, עד שתעבור תקופת החשכה, מכוונים כאן, אלא להשתתפות אקטיבית של כל יחיד במאבק הקוסמי להתגברות האור על החושך. ההיגיון התובע גם מאדם יחיד שותפות אקטיבית מצוי להבנתי גם ביסוד הברכה: "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". מעלת השכווי כפולה: הוא מבחין בפוטנציאל האור בעיצומה של החשכה, עוד בטרם בקע השחר, אך בכך לא די לו. הוא קורא בקולו ובכך לא רק מבשר את בוא האור אלא שותף אקטיבי להבאתו. זו השקפה הרואה את היקום כמערכת כוללת (אקו-סיסטם), שבמסגרתה לכל פעולה יש השפעה קוסמית.

מנגנון הגנה אמוני

שנים רבות הציגו לנו את הפער בין מנהיגי הציונות, מחדשי אתוס החשמונאים, ששמו דגש על אתוס גבורה פיזי, לבין חז"ל שביקשו להעמיד את נס חנוכה על ממדיו הרוחניים. בסיפור שאני מבקש לספר, לעומת זאת, אין כל הבדל ביניהם. בעצם טבעה, מהפכה היא קודם כול תופעה רוחנית. היא משלבת בכל שלביה בין מרכיבים תודעתיים-רוחניים לבין מרכיבים חומריים של פעולה פיזית. אחרת היא לא הייתה יוצאת אל הפועל.

זוהי משמעותו של סדר הפעולות בתפילת על הניסים הנאמרת בחנוכה. לכאורה, קודם היה צריך להודות על המלחמות ולאחר מכן על הניסים והנפלאות והישועות. אך התפילה מדגישה תחילה את הניסים: "על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות…". חז"ל ידעו שראשית הנס מצויה בעצם המוכנות להעז להילחם. את זאת אנו יודעים אף מניסיוננו: גם למדינה מבוססת עם צבא מאורגן לא פשוטה ההחלטה להיחלץ למלחמה.

חיים אסא, בספרו "כשניטשה פגש את מארקס בכיכר תחריר", שירטט את התנאים להיווצרות מהפכה. הדיון שלו נוגע לא רק באירוע הדרמטי שחולל את "האביב הערבי" בתחילת 2011, אלא בשתי שאלות הנתונות תמיד בזיקה הדדית: מהי המציאות ומהו האדם. הדיון מתרכז בתהיות כיצד המציאות משתנה ומתהווה ומהו האדם אשר מצד אחד מעוצב על ידי המציאות ומצד שני יכול לפעול בה ולהשפיע על מגמות עיצובה. מתוך שאלות אלו הצביע אסא על שלושה תנאים ליצירת גל מאבק מהפכני: א. תהליך התפכחות של היחיד המתוודע לפער בין מציאות עולמו כפי שזו נכפית עליו לבין מה שראוי ורצוי לו. ב. אמון באחרים המתגלים כשותפים למצוקה דומה ומוכנים להצטרף יחדיו למאבק מתוך שותפות גורל ודרך. ג. אמונה ביכולת לפעול ומתוך כך לחולל שינוי.

שלושת תנאים אלה, הגם שהם משולבים לבלי הפרד במרכיבים רוחניים ופיזיים, מבליטים את הממד התודעתי-רוחני כתנאי לחילול מהפכה. שלושתם התקיימו בהתהוות המאבק החשמונאי וגויסו לשירות המאמץ לקידום המהפכה הציונית. זה גם מה שמעניק למרד החשמונאים יתרון על פני יציאת מצרים, למשל, שהייתה מראשיתה אירוע שמעל לטבע. במצרים לא התעוררה בבני ישראל תודעה מחוללת מאבק, וגם משה התנהל בהנעת הקב"ה, בשליחות מודרכת. אין פלא אפוא שעם ראשית פעולתו, כשהמצב רק החמיר, הוא התריס "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני" (שמות ה, כב).

מאבק מתמשך לגאולה כרוך גם במפחי נפש ובכישלונות. את הקשיים הללו יבקשו מתנגדי חזון המהפכה לנצל כדי להציג את הדרך כמנותקת מקרקע המציאות ויעצימו את השאלה המהדהדת תמיד, מדוע הניצחון והגאולה מתעכבים. אך אנשי המהפכה, בעלי רוח המהפכה, יודעים שהדרך לא תמיד קצרה, ולעתים נדרשים כישלונות כדי להצליח לבסוף. כדי להחזיק בדרך זו כל תנועה מהפכנית זקוקה לפיכך למנגנון הגנה אמוני, שישמור עליה ויגרום לה לצלוח גם את הקשיים. כפי שאמר יעקב חזן: "התמימות – תמימות האמונה – היא אם כל המעשים הגדולים. האמנו והגשמנו" (ראשית חדשה, עמ' 29).

לחולל את הפוטנציאל

אדם בעל חזון הנרתם לתהליך ארוך של שינוי המציאות איננו יכול אפוא להתייחס אל התהליך כניסוי אמפירי, אשר אינדיקציות נגטיביות נתפסות בו כמידע מפריך. אין בכוונתי לומר שיש לפיכך להתעלם מהנסיבות הממשיות. יש רק לדעת שלעיתים המציאות הנתונה יכולה להטעות, כפי שקורה בכל 22 לדצמבר, אז החשכה הולכת וגוברת ודווקא משם מתחיל השינוי לטובה.

ההתחשבות בנסיבות, בכל דרך של מאבק, צריכה להיות מופנית לא רק למצב הנתון אלא גם לפוטנציאל הסמוי מן העין. זהו ההבדל הקטגורי בין פעולה כזו לכל פעולה פיזיקלית. בפעולה פיזיקלית – קידוחי נפט למשל – עצם הקידוח אינו מחולל את פוטנציאל הנפט. הנפט שם או אינו שם. מנגד, בהוויה האנושית התודעה שעִמה מגיעים אל המאבק כרוכה באסטרטגיה; בעצם הפעולה משתנים תנאי המציאות. מתוך הבנת מלוא עומקו של היגיון זה אמר בן גוריון לחברי המטכ"ל, בעיצומה של מבוכת ראשית מלחמת העצמאות:

שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע גבולות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו, מטרה מורחבת – מרחיבה. מיהו המומחה אשר יגיד לנו עד להיכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? (יחוד ויעוד, עמ' 23).

זהו בתמצית הרעיון הפרקטי הטמון בנס פך השמן: עד שלא תדליק את הנרות לא תדע באמת לכמה ימים יספיק השמן.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון כ"ט כסלו תשע"ו, 11.12.2015