גדולה עזובה ופורחת | בכל סרלואי

שירתו של אחד מגדולי המשוררים לא זכתה להכרה באשמת שפתה הגלותית וסגנונה הקלאסי. אברהם סוצקבר שרד באימי השואה וכתב יצירה כבירה שזוכה כעת לתיקון העוול

סוצקברחרוזים שחורים

אברהם סוצקבר

מיידיש: בני מר

הקיבוץ המאוחד, 2015, 217 עמ'

נתחיל בבוחן קצר: מנו חמישה שמות מבין המשוררים היהודים הגדולים ביותר במאה העשרים. גם קוראים שהשירה אינה חוף המולדת שלהם יוכלו לענות מיד: ביאליק, אלתרמן, לאה גולדברג, אצ"ג ועמיחי. והרשימה נמשכת מאליה: דליה רביקוביץ', אברהם שלונסקי, אבות ישורון, זלדה – איזו מאה דגולה זו הייתה!

אבל התהילה ההיסטורית, שאין ביכולתו של מאמר זה למנות את כל פשעיה, קושרת כתרים לאזובי הקיר ומעלה באש את ארזי הלבנון. אברהם סוּצקֶבֶר – עוף החול מליטא, שראה עולמות נשרפים וקם לתחייה מתוכם כשהוא משורר שירה כבירה, יהלומית וצלולה ואדירת היקף – אינו נמנה על הרשימה הזו, ומלבד כמה יודעי ח"ן הוא אינו מוכר כלל לקורא העברי, משום שכתב בשפה "גלותית", ביידיש. בשנים שבהן קמה מעפרה שפת עֵבֶר, נתפסה היידיש כלשון העָבָר, שאותה היה להחרים ומתוך כך להחריב. איזה עוול לשירה העברית ולתרבותה, שכן סוצקבר היה לא רק אחד מגדולי המשוררים בארץ ישראל. אין עוררין על כך שהיה אחד מגדולי השירה העולמית של המאה העשרים.

גדול מהחיים

סוצקבר (סוצקעווער) העיד על עצמו ש"הביוגרפיה שלו גדולה מהחיים שלו". הוא צדק, ומה רב הפיתוי לעסוק בה על חשבון שירתו, ואמנם לא ניתן לקרוא אותה בלעדיה. הוא נולד ב-1913 בעיר סמרגון שבליטא אך לא זכה לגדול בה; משפחתו גורשה לסיביר יחד עם מאות אלפים מיהודי ליטא עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. היו אלה שנים קשות למשפחה עם מות אביו ואחותו, אך כמשורר היו אלה השנים שעיצבו אותו – רישומי היופי והטבע הפראי והאנושי שבסיביר השאירו בו חותם לכל חייו, ואותם יתאר לימים בפואמה "סיביר". בגיל שלוש עשרה החל לכתוב שירה ביידיש (למרות ששפת אמו הייתה קירגיזית) וספר שיריו הראשון יצא בהיותו בן עשרים וארבע.

סוצקבר הצעיר היה פעיל מאוד בקרב חוג ספרות היידיש בווילנה, שבה חי כשבגר. היו אלה שנות פריחת קבוצת "יונג-ווילנע", וילנה הצעירה, קבוצת אנשי רוח שפעלה בעיר מסוף שנות העשרים עד למלחמת העולם השנייה, ושמה לה למטרה לרומם את ספרות היידיש כספרותו החילונית והלאומית של העם היהודי. שנים יפות לצעיר המבריק והמבטיח שנשא את אהובתו מנוער, פריידקה, אלא שהמלחמה טרפה הכול.

ביוני 1941 כלאו הגרמנים את היהודים בגטו וילנה, שם נולד ונרצח בנו הבכור ביום הראשון לחייו. גם בשנות האימה לא פסק המשורר מעבודה וכתיבה: כפעיל בחיי הרוח היהודיים הורו לו הנאצים לעבור על ארכיוני "ייווא" (המכון המדעי היהודי ששכן מחוץ לגטו) כדי לשלוח לברלין אוצרות רוח יהודיים, לצורך הקמת "מוזיאון לתרבות היהודית – ללא היהודים". תוך סיכון חייו ובשיתוף פעולה של חברים מחוץ לגטו, הצליח סוצקובר להטמין ולהציל כמויות עתק של אוצרות רוח יהודיים מפני הגרמנים. 
גם בגטו לא חדל סוצקבר ליצור. לימים העיד על עצמו שאת שיריו המוארים ביותר כתב שם; השירים היו לו אחיזה בחיים ובאור בעומקי הגיהינום. באותן שנים, בנוסף על עבודתו התרבותית ופעילותו כחבר מחתרת, כתב את "אונטר דיינע ווייסע שטערן" ("תחת כוכביך הלבנים", שזכה לתרגום ולחן מפורסם והיה להמנון בגטו וילנה ולשיר שואה חשוב) ואת הפואמות "ילד הקבר" (שמתאר את רציחת בנו) ו"כל נדרי". שיר זה יצא מתחומי הגטו ועורר הדים נוקבים ברחבי רוסיה, עד שיציל את חייו בהמשך.

בכל

העיד‭ ‬על‭ ‬עצמו‭ ‬שאת‭ ‬שיריו‭ ‬המוארים‭ ‬ביותר‭ ‬כתב‭ ‬בגטו‭. ‬אברהם‭ ‬סוצקבר‭ ‬בציור‭ ‬של‭ ‬חיים‭ ‬אוריסון‭, ‬וילנה‭, ‬1936‭. ‬

שירה בשדה מוקשים

כמה ימים לפני חיסול הגטו צעד סוצקבר ברחוב כאשר צדו הגרמנים יהודים להשמדה. הוא פנה באומץ לחייל גרמני, הביט בעיניו ושאל אותו היכן הוא יכול להסתתר. החייל, שהופתע מעמידתו האיתנה של היהודי, הורה לו על כיוון מסוים באזור הלא יהודי של העיר; סוצקבר, שלא היה מוכן להימלט מפני איש, פנה לשם. הוא דפק על דלת שלא הכיר. פתחה לו איכרה יחפה שאמרה לו: "אני רואה שברחת מן הרשעות", והסתירה אותו במרתף שלה. שם שכב מקופל במשך כמה חודשים. גם בתנאים האיומים האלה, ללא אור או כלי כתיבה, לא חדל לכתוב שירה. בספטמבר 1943 הצליחו סוצקבר, אשתו וכמה מחבריו להימלט ליערות, ושהו שם במשך כל חודשי החורף הקשים, יחד עם חבורת פרטיזנים בשם "נקמה", תחת פיקודו של אבא קובנר.

שירו של סוצקבר "כל נדרי", שהגיע לרוסיה הסובייטית ותורגם לרוסית על ידי בוריס פסטרנק, עורר הדים כבירים בקרב החברה היהודית ובקרב האליטה הספרותית הרוסית. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי (ארגון סובייטי ששיתף את יהודי ברית המועצות במלחמה בנאצים) הפעיל לחץ על השלטונות כדי להציל את המשורר הגדול, ובמארס 1944, תחת ירי ארטילרי כבד (המטוס הראשון שנשלח למטרה זו הופל; סוצקבר עצמו צעד בשדה מוקשים, תוך דקלום שורות וריתמוס של שיר, מקצב שהציל את חייו), חולצו המשורר ואשתו מיערות נארוץ' והובאו למוסקבה. שם חיו עד סוף המלחמה. השירה לא הייתה רק עמוד האש שהאיר לו בימי האפלה האיומים; היא הצילה את חייו ממש.

האיש ששכב חודשיים מקופל במרתף בזמן המלחמה עמד זקוף על שתי רגליו, "כאדם האומר קדיש על המתים", והיה היהודי הראשון שנתן עדות במשפטי נירנברג. הזכות להעיד ביידיש לא ניתנה לו, אך עדותו ברוסית הייתה חשובה ביותר כיוון שכללה ראיות חדשות למעשי הרצח. את תיאורו, כיצד הכריחו אותו הגרמנים לרקוד ערום בשלג כשהוא אוחז ספר תורה לצלילי שירי עם, נתן בקולו של אדם שנחלץ מהגיהנום, אך לעולם לא יחדל לשאתו בתוכו.

בספטמבר 1947 עלו סוצקבר, אשתו ובתו לארץ ישראל, שם נולדה להם בת נוספת. בשנת 1949 ייסד את כתב העת המעולה לספרות יידיש “די גאלדענע קייט” (שלשלת הזהב), כתב עת שאותו ערך במשך כארבעים וחמש שנה. באותה שנה יצא ספרו הראשון בעברית, "חרות עלי לוח", ובו התפרסם מבחר משירתו שתורגם לעברית בידי גדולי המשוררים בני התקופה כאברהם שלונסקי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן ואביגדור המאירי. הוא חי בתל אביב, ולא פסק לכתוב ביידיש. לכן זכה בארצו להכרה מועטת בלבד, ביחס להערצה הגדולה בקרב קוראי שירת היידיש מחוצה לה. ב-1985 זכה בפרס ישראל על מכלול שירתו; הוא נפטר בתל אביב בשנת 2010 והוא בן 97.

תיקון עוול היסטורי

מה אומר לנו הביטוי "שירת יידיש"? שירה הנכתבת ב"שפה זרה וצורמת", כינה אותה בן גוריון שדיבר אותה בעצמו; "שירת שואה" המפארת את העיירה שהייתה ומתארת את הזוועות של חורבנה. שירה נוסטלגית, מתרפקת על זיכרונות העבר, "א יידישע מאמע" המתאימה ליום השואה ואולי לכמה חרדים או משוגעים לדבר באקדמיה. תפיסה זו מאפיינת רבים בעולם הרוח הישראלי, המרומם דלים ומשפיל גאונים.

סוצקבר היה משורר כביר שהספרות העברית עשתה לו עוול. רק כחמש שנים לפני מותו החל המעוות לתקון, והספר "כינוס דומיות", הכולל מבחר מתורגם משירתו, החל להביא לתשומת לב קוראי העברית את שירתו הגדולה. צאת הספר "חרוזים שחורים" הוא שלב נוסף וחשוב בתיקון העוול ההיסטורי הזה.

"חרוזים שחורים" – ככינויו של סוצקבר לשיריו – מספר בראש ובראשונה את סיפורו של המשורר מנקודת מבטו. זהו אוסף של רשימות, נאומים, מאמרים ומסות שכתב המשורר על חייו, על שירתו ועל האנשים שפגש, ומשובצות בו אבני החן של שירתו. בני מר, שבין שאר מפעליו מקדיש את חייו לספרות היידיש (הוא ייסד ועורך את כתב העת "דווקא" לספרות יידיש), עשה עבודה יוצאת מן הכלל של איסוף, תרגום ועריכה. זו אינה אוטוביוגרפיה – כמה חבל שזו לא נכתבה; ולא ביוגרפיה – שיש לקוות כי תיכתב.

מטרת הספר היא לא להקיף את מכלול שירתו של סוצקבר, אלא להביא בפני הקורא מין "אקדמות מילין" ליצירתו, הכתובה מפיו של המשורר עצמו. זהו ספר חשוב, ובראש ובראשונה מענג: בין שכיות החמדה של זיכרונותיו ונאומיו של סוצקבר המובאים לפי סדר תולדות חייו משובצים תרגומים מופתיים של שירתו, מתוך הנחה כי הביוגרפיה האמיתית של המשורר מצויה דווקא בשירים:

מֵעֵץ עוֹשִׂים נְיָר. אֲנִי דַּוְקָא / הוֹפֵךְ נְיָר לְעֵץ, לְעֵץ-חַיִּים, / וּמִשְׁתָּרֵשׁ בּוֹ עַד אֲשֶׁר נִבְקָע / בּוֹ שִׁיר הַצִּפֳּרִים, וְנִשְׁמָעִים / צְלִילִים פּוֹרְחִים בְּרוּכִים. כִּי בְּדָמִי / שִׁנּוּי הַשִּׁנּוּיִים לִמְקוֹרָם / לָשׁוּב אֶל פְּרוֹטוֹפְּלַזְמַת-חֲלוֹמִי. / אָשִׁיב פָּנִים מֵרֶגֶב עֲפָרָם, / מֵאֶבֶן-חֵן אַחְזִיר צוֹרֵף לִחְיוֹת; / סוֹדוֹת שֶׁנַּדְדוּ מִן הַמִּלִּים / אָאִיר אַף אִם שָׁקְעוּ בִּתְהוֹם דְּמָעוֹת. / אֶטְבֹּל בַּשֶּׁמֶשׁ עַד שֶׁאַעֲלִים / קַדְרוּת מִשִּׁנּוּיִים, וְהַמְשׁוֹרֵר, / יוֹרְשִׁי, יוּכַל לִמְצֹא אוֹתִי / וּלְעוֹרֵר / חִיוּךְ אַחֲרֵי מוֹתִי.

שבירת ההגמוניה

בשנים האחרונות מתחולל שינוי בבחינת המרכז והשוליים של הספרות העברית. שני המאפיינים העיקריים של התקופה כמו נשברים מחדש, בצורה ובתוכן. בממד הצורה נוצרת בחינה מחודשת של הכלים הספרותיים שאפיינו את השירה העברית החדשה; בממד התוכן נשברת הגמוניית הקולות שהעדיפה את קולו של מרכז תרבותי אחד ומתאפשרת השמעת קולם של אחרים ומיעוטים.

"חרוזים שחורים" הוא אחד המבשרים של המהלך הזה. ההכרה במשורר הדגול, בתוך מסגרת תרבותית המרוכזת אך ורק בשפתה וקולה שלה, לא הייתה מתאפשרת בעשורים הקודמים.

שירתו של סוצקבר לא זכתה להערכה שלה היא ראויה, לא רק בשל השפה שבה נכתבה אלא גם בשל הסגנון שלה. בזמן שבו התהדרה השירה העברית במרד פואטי נוסח זך-אלתרמן וסימנה מחדש שירה נטולת חריזה ומשקל, המשיך סוצקבר – ששירתו שרדה ברוחה ובכוחה לחצים היסטוריים ופואטיים קשים יותר – לכתוב בגאון ובהדר שירה יפהפייה במתכונת הקלסית.

השירה הזו ניכרת בכל שורה, מבעד לתרגומו המעולה של בני מר, שכן סוצקבר בשירתו היה כמו הביוגרפיה שלו: מורכב ממאות טורי שיר אך גדול בהרבה מהן. משורר יהודי הניצב בשורה הראשונה של השירה העולמית; משורר ישראלי שאיש לא הכיר; משורר שכתב שירה מוארת ועמוקה המהווה המנון לחיים; משורר ששירתו התחדשה עם הארץ שבה חי. "חרוזים שחורים" הוא הזדמנות נדירה להכיר משורר כביר ועמוק, ששירתו עומדת במבחן השפה והזמן.

שירתו של סוצקבר מוכיחה כי ביסודו של המשורר מונחת אמת חזקה מהספרות, והספרות שיצר חזקה מהמוות, שכן היא מחייבת את האדם לחיים שכל רגע בהם חי:

הַאֻמְנָם יֵשׁ יוֹתֵר מִלִּחְיוֹת? כֵּן, לִחְיוֹת / עוֹד יוֹתֵר, לְדוֹרוֹת… כִּי עַכְשַׁו הוּא הַזְּמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁחְרֵר / מִשְּׂפָתֶיךָ מִלִּים. הֵן עָפוֹת לְהָבִיא / מַשַּׁב רוּחַ אֶל פּיךָ, מֵעֵין חֹם אַחֵר / מִמֶּרְחָק שֶׁקָּרַב, מֵאֵי אָז עַכְשָׁוִי. / כִּי עַכְשָׁו הוּא הַזְּמֵן שֶׁתְּהֵא דִּמְעָתְךָ  / לְתוֹעֶלֶת לְךָ וְתִנְחַל הַצְלָחָה. / הַאֻמְנָם יֵשׁ יוֹתֵר מִלְּחְיוֹת? כֵּן, לִּחְיוֹת / עוֹד יוֹתֵר, לְהַתְחִיל שְׁנוֹת חַיִּים רְאוּיוֹת". 

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ט כסלו תשע"ו, 11.12.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-12 בדצמבר 2015,ב-גיליון מקץ תשע"ו - 957, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: