ביקורת המקרא מן השמים | יונתן גרוסמן

המתח בין האמונה בקדושת המקרא ובין החובה הדתית לחתירה אל האמת הוליד ספר מאמרים המציעים דרכים אפשריות להפגתו. בין אמונות היסוד של המאמין ושל הביקורת 

בעיניבעיני אלוהים ואדם

האדם המאמין ומחקר המקרא

עורכים: יהודה ברנדס, טובה גנזל וחיותה דויטש

בית מורשה, 2015

החוקרת האמריקנית-מקסיקנית גלוריה אנזלדואה כתבה בשנת 1987 מאמר בשם "הגבול" (La Frontera). במאמר-מסה זה, כמו בשאר ספריה, היא משתמשת במכוון בתערובת רב לשונית, עד כי קשה לעתים להבין את כוונתה בשל משפטים שלמים שיש בהם ערבוב של כמה שפות. במחקר זה היא ביקשה לסלול נתיב חדש ששובר גבולות של זהות, או ליתר דיוק שובר את הצורך של היחיד להגדיר את זהותו לאור גבולות הזהות המוכרים והרגילים: "החיבור בין שתי מסגרות התייחסות בעלות עקביות פנימית שבדרך כלל אינן תואמות זו את זו גורם להתנגשות תרבותית".

נזכרתי במאמרה שוב ושוב בקוראי בספר המרתק "בעיני אלוהים ואדם". הרוב המוחלט של כותבי המאמרים בספר מכירים בכך שהן העולם הדתי והן חקר המקרא הם "בעלי עקביות פנימית", כלומר שיטה שמציגה עצמה כשלמה וכקוהרנטית, אולם בדרך כלל הם "אינם תואמים זה את זה". כפי שעולה לאורך הספר, "חוסר ההתאמה" בין העולמות אינו מתמצה בשאלה ספציפית כזו או אחרת (האם המבול היה? האם ייתכן שיש שיבוש בפסוק ספציפי?) אלא בעמדה עקרונית שונה שנשענת על הנחות יסוד שונות הנאמרות בשתי שפות אחרות, ששואלת שאלות שונות ומתנועעת במרחב נפשי שונה.

בדור האחרון, עם פרוץ לימוד המקרא ברמה מקצועית גם בתוך עולם הישיבות והמדרשות, הפכה ההתנגשות שבין העולמות לאתגר אמוני-רוחני של ממש עבור ציבור רחב, כמו גם לאתגר מקצועי הנוגע לפרשנות המקרא, והמאמרים הכנוסים בספר זה מבקשים ללבן סוגיות אלו מפרספקטיבות שונות, באומץ וביצירתיות.

היה‭ ‬או‭ ‬לא‭ ‬היה‭? "‬המבול‭", ‬ג‭'‬ון‭ ‬מרטין‭, ‬1834

היה‭ ‬או‭ ‬לא‭ ‬היה‭? "‬המבול‭", ‬ג‭'‬ון‭ ‬מרטין‭, ‬1834

הרבנים מודעים

הספר נחלק לשני חלקים: בחלקו הראשון מובא אוסף מקורות רחב שנערך בידי ד"ר יושי פרג'ון (כ-150 עמודים!) אשר סוקר מקורות מסורתיים, החל מחז"ל וכלה בראשית המאה העשרים, הנוגעים בדרך זו או אחרת בשאלות שחקר המקרא המודרני הציב לפתחם של לומדים. שאלות של התהוות ספרי המקרא ("הביקורת הגבוהה"); שאלות נוסח ("הביקורת הנמוכה"); יחס המקרא והמזרח הקדום, הסתמכות על מקורות חוץ יהודיים בלימוד ועוד כהנה וכהנה. המובאות כולן הן מפי אלו הנחשבים חלק מן העולם הרבני (האורתודוקסי). זוהי הכרעה מתבקשת לאור המגמה של אוסף מקורות זה "לסמן את גבולות השיח הדתי" (מדברי פרג'ון בפתיחת הסקירה), כך שאין לו לעורך בררה אלא להגדיר מי מוגדר כמקור וכהשראה למרחב השיח הדתי כלפי סוגיות ביקורתיות הנוגעות במקרא.

החלק השני של הספר הוא אוסף מאמרים אשר נחלק לארבעה שערים: הראשון עוסק במבט תיאולוגי כללי על יחס האמונה לביקורת המדעית; השני מלבן נקודות שונות הקשורות למעמד הר סיני ולהתגלויות בתורה; השלישי עוסק בפער שבין העולם המוסרי המודרני לבין עמדות מוסריות העולות במקרא; ובשער הרביעי באים מאמרים העוסקים ביחס המקרא והקשרו ההיסטורי.

למרות חלוקה רשמית זו, גם בחלק המאמרים יש דיונים שעיקר טענתם הוא שניתן למצוא בפרשנות המסורתית לדורותיה אילנות להיתלות בהם, לאלו המבקשים לאמץ חלק מהנחות היסוד של חקר המקרא המודרני. כך, הרב ברנדס מראה שכבר מתוך דרשות חז"ל ניתן להסיק שבנוגע לחלק מהמקרים "ניתן להציע פירוש השולל את הקיום ההיסטורי של הסיפור המקראי ולראותו כמשל", וחשוב מכך – שבהקשרים של זיהוי מחברי ספרי המקרא "לא מופעלת סמכות של פסיקה" (עמ' 197). הרב ברנדס מראה במאמרו ששאלות של חלוקת ספר אחד למחברים שונים, ואף הפרדה עקרונית בין מלאכת החיבור למלאכת העריכה וחיתום הספר, מצויות גם הן אצל חז"ל. תחת הכותרת "השערת התעודות" מראה הרב ברנדס את המודעות של חז"ל לסתירות שיש בכתובים שונים בתוך המקרא גופו, ומציג הכרעות חז"ליות שאינן מבקשות לפשר ביניהן אלא להותיר את הסתירה על כנה.

אולם יש להודות שהבעיה שמציבה "השערת התעודות" בפני הלומד המאמין איננה בזיהוי הנתון (יש סתירות, כפילויות, תפיסות תיאולוגיות משתנות וכדומה) – דבר זה אכן היה ידוע ללומדי מקרא זה מכבר – אלא בפתרון ההיסטורי, שלפיו מדובר באסכולות שונות של מחברים שחיו בתקופות שונות. ומבחינה זו רב המרחק בין חז"ל לביקורת. לאורך מאמרים נוספים ניתן לדלות מקורות מגוונים שאכן העלו שאלות הגובלות בעולם הביקורת המודרנית, ולעתים – אם מוכנים לאמץ קריאות מסוימות של מקורות אלו – העלו פתרונות שיש בהם כדי להזכיר פתרונות ביקורתיים.

פנים מגוונים להתגלות

קשה לסכם את המאמרים המגוונים שבספר ועל כן ברצוני להצביע על שלושה עקרונות יסוד שמנחים רבים מן המאמרים הפזורים בספר – בעיקר בחלקים המוקדשים למבט הכללי על הסוגיה ולתפיסת ההתגלות – ושלאורם ניתן לדעת הכותבים להכיל את ממצאי ביקורת המקרא גם בתוך עולם אמוני-דתי.

ראשית, כמה כותבים עמדו על כך שקביעת הסוגיה בסנהדרין וקביעת הרמב"ם שכל התורה כולה ניתנה מן השמים (למשה) היא קביעה שאינה מחייבת. למרות דברי הסוגיה התקיפים: "ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו – זהו כי 'דבר ה' בזה'" (סנהדרין צט, א), ניתן למצוא בין חכמי ישראל גם עמדות אלטרנטיביות. הרב דוד ביגמן הקדיש את מאמרו לערעור המוחלטות שבהנחה זו, כדי לאפשר את המסקנה שיש "בתורתנו סגנונות שונים המעידים על פנים מגוונים של התגלות וחשיבות" (עמ' 309­310-), ומאמרים נוספים לאורך הספר נשענים על דרך חשיבה זו.

שנית, אין להתייחס אל סיפורי המקרא כאל "היסטוריה" במובן התמים של המונח (הדבר בולט במיוחד במאמרו של פרופ' מארק צבי ברטלר: "המקרא כהיסטוריה"). לאור זאת ניתן להכיל זיקות מפתיעות בין סיפורי המקרא לסיפורים שרווחו במזרח הקדום.

שלישית, יש לתפוס את ההתגלות כ"תהליך הדדי ודיאלוגי" (מתוך ניסוחו של פרופ' בנימין זומר, עמ' 314) – לא רק בעיצוב חוויית ההתגלות אלא אף בתכניה. עיקרון זה נזכר לאורך הספר בווריאציות מגוונות, אך בולט בחריפותו במאמרה של תמר רוס שמציגה זאת כהנחה ברורה ("אין ספק שהטענה כי קולו של אל טרנסצנדנטי המתפרץ לתוך עולמנו הטבעי מעוררת קשיים פילוסופיים חמורים", עמ' 258). לא ייפלא אפוא שגם ישעיהו ליבוביץ' נזכר תכופות בספר, כהוגה קלאסי שהתרחק ככל שניתן מהענקת "פרסונליות" לאל ואפשר בכך תפיסת התגלות מורכבת מהמקובל.

לתהות על הביקורת

הרוח הנושבת מן הספר היא של אימוץ הנחות ביקורת המקרא, ומטרת הספר היא – כהכרזת העורכים בהקדמתם – "להציע דרכים אפשריות להפגת המתח בין האמונה בקדושת המקרא ובחיוב המצוות הנובע ממנו ובין החובה האינטלקטואלית, שהיא גם חובה דתית, ללמוד ללא משוא פנים" (עמ' 11). עם זאת, טוב עשו עורכי הספר שלא עמדו במילתם ושילבו בספר גם מאמרים שתוקפים את ממצאי ביקורת המקרא ומציעים אלטרנטיבות.

כוונתי במיוחד לשני מאמרים: מאמרו של פרופ' יואל אליצור, שעקב אחר שילוב שמות ה' במקרא והראה כיצד ההתפתחות שחלה בעניין זה מובנת היטב "לפי זרימת זמנים התואמת את האופן שבו המקרא מציג את עצמו… ההשקפה הביקורתית הרווחת שאינה מקבלת את הסדר הזה תתקשה מאוד להסביר את הנתונים שהוצגו כאן" (עמ' 408); ומאמרו של ד"ר יהושע ברמן, שהראה כיצד הבנת אופיו של החוק בעולם העתיק כחוק מקובל, הנוהג למעשה, ולא כחוק כתוב ומחייב, פותרת רבות מן הסתירות בחוק המקראי, שעליהן ביקורת המקרא סמכה הרבה ממסקנותיה. מלבד חשיבותם של מאמרים אלו בפני עצמם והאתגר שהם מציבים בפני מסקנות הביקורת, הם חשובים לאיזון הרוח הכללית הנושבת מן הספר.

ממש כשם שיש דוגמות דתיות כאמונות יסוד שאין לערער עליהן, כך אצל חלק מחוקרי המקרא יש דוגמות שלא ניתן לתהות עליהן ולהציע להן חלופות. אלו מכשלות ידועות העומדות בפני חוקרים, וגם אם במודע מנסה חוקר הגון לדבוק בממצאים שלפניו, בפועל הוא נתון בתוך מסורת מחקרית מסוימת וקשה עליו לערער את הנחות היסוד המקובלות בה. רוחו הכללית של הספר, כאמור, מאמצת את מסקנות ביקורת המקרא כנתון שהוכח מדעית, והשאלה הרובצת לפתחם של מאמינים היא האם וכיצד הם יכולים לבנות עולם אמוני על רקע ממצאים אלו. שני המאמרים שהזכרתי מזכירים לפתע שלמעשה ניתן לתהות גם על ממצאי הביקורת. "ההתנגשות התרבותית" שעליה דיברה גלוריה אנזלדואה מזמינה ניסוחים מחודשים בשתי השפות וחשיבה מורכבת לשני העולמות המתנגשים.

סוף דבר, לפנינו ספר מאמרים אינטליגנטי ואמיץ שכל מי שמתחוללת בנפשו סערת התנגשות התרבויות הנידונה מוכרח לקרוא. נטייתו של הספר לאמץ את מסקנות הביקורת ולתהות על יכולת המאמין לשלבן בחייו מייעדת ספר זה במיוחד ללומדי מקרא הבקיאים בחקר המקרא ובממצאיו, אך אני מאמין שתרומתו לשיח הדתי המודרני תחרוג אל עבר קטגוריות דתיות רחבות עוד יותר.

*

ד"ר יונתן גרוסמן הוא מרצה 
במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר–אילן ובמכללת הרצוג

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ט כסלו תשע"ו, 11.12.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-12 בדצמבר 2015,ב-גיליון מקץ תשע"ו - 957, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. החוצפה והצביעות של כותבי הספר אינה יודעת גבול.
    מלבד תמר רוס שכפרה תמיד בגלוי ובכתב באלוהי ישראל מפני שהוא סותר את האידאולוגיה הפמיניסטית שלה- כל שאר הכותבים בנו את הקריירה שלהם על החברה האורתודוקסית- ראשי מכללות ומדרשות, עורכות עיתונים, רמי"ם- ועכשיו אחרי שהתבססו כלכלית על חשבוננו וצברו השפעה ציבורית הם נזכרים שבעצם לא היה מעמד הר סיני, אין אלוהים, וצריך להמציא איזה חרטא מפולפלת סמי-רפורמית כדי לא להוריד מחר את הכיפה. הם פחדנים וצבועים שלא היו מוכנים לוותר על שקל במשכורת או גרם של מעמד חברתי עבור האתאיזם שלהם.
    תחשבו על קרוב משפחתכם שהפך חילוני והוריד את הכיפה בגיל 18, ושילם את כל המחיר האישי הכרוך בכך. הוא לא המציא תירוצים, הוא לא ניזון מהמערכת ואז הפך לווירוס בתוכה. הוא היה אמיץ ולא פחדן, ישר ולא צבוע- ההפך הגמור מכותבי הספר המאוסים.

    • אברהם הגייגרי

      באימא שלי, אם הייתי יודע שזה ככה, בחיים לא הייתי עושה את כל הטררם. בתמימותי חשבתי שאם מפסיקים להאמין בתורה מן השמים אז צריך להצהיר על זה, כי אינטגריטי והכל. היום אני יודע שפשוט הייתי צריך לקרוא לעצמי 'אורתודוקסי מודרני', 'אורתודוקסי פתוח', "מקרא בגובה העיניים' או ווטאבר. כולם היו אוהבים אותי.

      • ולאברהם הגייגרי (רמזת למשהו?:)
        זו כבר תגובה יותר הולמת – גם אני הייתי שמח לו היו מודים בפה מלא ולא בעקימת שפתיים, א-ב-ל –
        א) קח בחשבון שיש כאלה שכן מאמינים בתמ"ה, רק לא בתמ"ה לפי הגדרתך-שלך! (קרא את אוסף המקורות של ד"ר פרג'ון ותראה שהיו יהודים כשרים וצדיקים שלא האמינו בתמ"ה שלך).
        ב) בדיוק כמו שכתבתי לעיל ל"מפוקח", מכאן ראיה שהכותבים עשו מעשה נועז, שכן הודאה באנטי-תמ"ה עלולה לפגוע בהם חברתית, כלכלית ולא יודע מה עוד. לכן בוא נתחיל בזה שאתם תזדהו בשמותיכם המלאים באינטרנט, ואז נדבר:)…

      • אינטגריטי? באיזה יקום אתה חי ילד?

    • למפוקח (מועתק מבלוגי):
      כיוון שדי נהניתי מתגובתך, הנני להשיב עליה, בקצרה ובארוכה:
      בקצרה – ?!?!
      בארוכה –
      א. "הכותבים בנו את הקריירה שלהם על החברה האורתודוקסית…" – הטיעון לפיו מי שהתבסס כלכלית (?!) על שיטה מסוימת לא יכול לכפור בה הוא מופרך מיסודו. אדרבה, אולי יש חשיבות גדולה יותר למי שפרנסתו תלויה באמונתו ועדיין מעז לכפור בה, לעומת מי שאינו כזה?
      ב. ובהמשך לכך, כמעט כל מי שכתב בספר הזה סיכן במובן מסוים את מעמדו הציבורי! שהרי בציבור הדתי של ימינו נוח לו לאדם שיצהיר על אמונתו בקברי צדיקים, סעודות אמנים ומלמול תהלים, מאשר שיאמר בקול רועד כי אולי לא כל פסוק בתורה נכתב על ידי משה רבינו.
      ובדוק את עצמך – נניח ואתה בחור ישיבה ליטאית מכובדת שגולש באינטרנט (למטרות השכלה כללית!) – האם היית מעז לפרסם זאת ברבים, תוך גילוי שמך?!
      ב. "הם נזכרים שבעצם לא היה מעמד הר סיני…" – אם נחזור אלף שנה אחורה לימי הרמב"ם, הרי שגם עליו ניתן לומר שאחרי שצבר הכרה ציבורית כמחבר הפירוש למשנה והיד החזקה, הוא "פתאום נזכר" במו"נ לערער על עשרות הנחות יסוד שגויות, לדעתו! (ואכן, היו כאלו שאמרו זאת – אתה מוזמן, אגב, להציע שריפה פומבית של 'בעיני אלוהים ואדם' על האזכרות שבו…)
      ג. "היו אמיצים והורו לנו אם להאמין או לכפור" – הורו לנו?! אם הספר הזה נראה לך כמו פמפלט פרוגרמטי מבית מדרשה של "לאמונת עתנו" או לחלופין "יסודות ההשקופה", כנראה שלא הבנת אותו.
      ד. "מה יש בכם יותר חכמה יותר יראה יותר דעה מתלמיד בן 16 שמפקפק באמונת תמ"ה?" – טוב, כאן אחתום בסיפור מאת עטרת רא"שנו, הרב אורי שרקי:
      "הרבה פעמים בא אליי נער ושואל אותי: 'תגיד לי, הרב, למה אלוהים ברא את העולם?'
      ואני נוהג תמיד לענות: ' מה איכפת לך?'
      ואז מתפתחת שיחה מעניינת שבסופה מסתבר שבעצם השאלה שלו היתה: 'תראה, הרב, יש לי חברה ו…' "
      עכ"ל ודוק היטב.

      • אתה בטוח שלכותבים שם אין חברה או עבירה אחרת?

        לא ברור לי מה באמת מעשה יותר פחדני לדבר על הנושא, ולעטוף את השקפותיך בשפה גבוהה ופסודו גאונית בבחינת בלבל את האויב ואת עצמך, כמו הנרבוני או אלבלג בימי הביינים, או לא לדבר על הנושא, או לדבר ולשקר על תלמידיך ועל עצמך.

        מה שברור שהרבה יותר מאוס זה מה שעשו כותבי ספר זה,
        וכדבריך

        "הכותבים בנו את הקריירה שלהם על החברה האורתודוקסית…" – הטיעון לפיו מי שהתבסס כלכלית (?!) על שיטה מסוימת לא יכול לכפור בה הוא מופרך מיסודו. אדרבה, אולי יש חשיבות גדולה יותר למי שפרנסתו תלויה באמונתו ועדיין מעז לכפור בה, לעומת מי שאינו כזה?
        ב. ובהמשך לכך, כמעט כל מי שכתב בספר הזה סיכן במובן מסוים את מעמדו הציבורי! שהרי בציבור הדתי של ימינו נוח לו לאדם שיצהיר על אמונתו בקברי צדיקים, סעודות אמנים ומלמול תהלים, מאשר שיאמר בקול רועד כי אולי לא כל פסוק בתורה נכתב על ידי משה רבינו.

        טוענים כל אבירי הצדק והיושר של השמאל, אבל כולנו יודעים את האמת ממי הם מחפשים את הכבוד ומי יתן משכורת שמינה יותר.

      • לגבי ההשוואה הבלתי שייכת לרמב"ם והפולמוס על המורה נבוכים-

        בפעם המי יודע כמה אומר שרב שיכריז שהוא לא מאמין בתורה מן השמיים שניתנה בסיני לא יהיה דומה בכך לרמב"ם ולרמח"ל ולחסידים ואנשי תנועת המוסר שבתחילה התנגדו להם נמרצות ותוך דור או שנים הם התקבלו בחום לתוך "המועדון" אלא לצדוקים והבייתוסים,ראשוני הנוצרים הקראים והרפורמים והקונסרביטיבים שהושלכו החוצה מתוך "המועדון" ולא התקבלו גם לאחר זמן רב אלא נשארו הרחק מחוץ למחנה

        הרמב"ם לא רק שלא ביצע רפורמות אלא הוא זה שחיזק את מעמדם של עיקרי האמונה שהוא בעצמו ניסח אותם [בנוסף לר' יוסף אלבו ועוד] והוויכוח שהיה סביבו הוא הוויכוח האם לעסוק בפילוסופיה או שעדיף לשמור ממנה מרחק ועובדה היא שתוך זמן קצר לא רק שהוויכוח אודות הרמב"ם נעלם אלא שהוא נהיה לאחד מעמודי ההוראה והמחשבה הגדולים ביותר של העם היהודי לדורותיו

        כנ"ל הרמח"ל שתוך דור אחריו תורתו ואישיותו נכנסו למיינסטרים שבמיינסטרים וכנ"ל תנועות החסידות והמוסר

        לא כן היה עם הקראים שמאות בשנים מאז היווסדם ועד היום לא מוכרים כחלק מהשיח ההלכתי וכנ"ל הרפורמים והקונסרבטיבים התנועות ה"צעירות" יותר ששנים שהם לא נכנסו "למועדון" אלא נשארו הרחק בחוץ

        ההשוואה לרמב"ם וכד' אם כן היא לא לעניין ואם כבר ההשוואה לכל הכיתות הפורשות היא המדוייקת למגינת ליבו אולי של אברם העברי ודעימיה שהיו רוצים לראות את הדברים אחרת

    • גדי,אסביר לך על מה יצא הקצף

      ישנה תופעה של אנשים שהשקפת עולמם זהה לחלוטין להשקפות לא אורתודוקסיות [רפורמיות קונסרבטיביות וכן הלאה] ואותם אנשים מנסים להשפיע על הציבור בבמות שונות באקדמיה ובתקשורת והם מצהירים על עצמם כאורתודוקסים ובכך הם חושבים שהם יכולים להערים על הציבור ולנסות להביא לשיח הציבורי האורתודוקסי דעות ורעיונות שנמצאים במובהק ובמכוון מחוץ לשיח הזה כאילו מדובר בדעה לגיטימית הנאמרת בוויכוח בבית המדרש

      אז כמו שכתבתי בתגובותיי הקודמות שאני לא מייחס את התופעה הזו לכל הכותבים בספר המדובר כאן שחלק לא קטן מהם דווקא יראי שמיים ותלמידי חכמים אבל היא יכולה להיות דווקא נכונה לאולי חלק מהכותבים ועל זה התעצבנו המגיבים שאותם שאלת על מה הכעס הגדול

      אני מבין אותם וזה אכן דבר מרגיז ומקומם וקוראים למעשי התחזות כאלו בדר"כ "סוסים טרוייאנים"

      אם מישהו ינסה לשכנע אותי לא לשמור שבת זה לא יהיה מרגיז כמו מישהו שינסה לשכנע אותי שחילול שבת זה בעצם "שמירת השבת האמיתית" על פי ההלכה תוך כדי השמעת טיעונים לא הלכתיים בעליל

      עכשיו מובן לך על מה הכעס?

  2. לאבי דנטלסקי שלום
    להלן תגובתי:
    בקצרה – ?!?!
    בארוכה –?!?!

  3. אינני שותף אומנם לכתיבה של "מפוקח" באופן בוטה על כותבי המאמרים בספר שלפחות חלקם הם תלמידי חכמים ראויים ומכובדים (גם אם אני לא תלמידם או הולך בדרכם באופן כללי) ואסל אני כן מסכים עם דבריו באופן עקרוני שיש משהו מעצבן ולא הוגן בכך שיש כאלו שמזדהים כאורתודוקסים אך בפועל השקפת עולמם היא לחלוטין לא כזו והם עוד מנסים להשפיע על הציבור תוך כדי התחזות

    זה לא הוגן ולא ישר וצודקים בעניין זה המגיבים "מפוקח" ו"אברהם. הגייגרי" – ושוב אדגיש שדבריי מכוונים כלפי אלו שאני רואה בהם כמתחזים ולצערי הרב ישנם כאלו, אך הם לא מכוונים כלפי תלמידי חכמים שכתבו מאמרים בספר המדובר גם אם אני הקטן לא הולך בדרכם

    אוסיף גם שהמתחזים צריכים לזכור שהציבור לא מטומטם ושמה שנראה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז והולך כמו ברווז אז הציבור יודע שהוא ברווז והמשכיל יבין

    • אין "תלמידי חכמים ראויים ומכובדים" שאינם מאמינים במעמד הר סיני. אם הם לא מאמינים במעמד הר סיני אז הם לא ראויים להיקרא תלמידי חכמים בעולם הפרושי- אורתודוקסי. יקוב הדין את ההר.

  4. מפוקח, לא כל הכותבים בספר הנ"ל כופרים בתורה מן השמיים

    לגבי הכותבים שכן כופרים בתורה מן השמיים ועוד מזדהים כאורתודוקסים אז דעתי עליהם כדעתך וכפי שכתבתי

    • אתה צודק, כמובן. לא עליהם כתבתי.

    • בס"ד זאת חנוכה ע"ו

      אינני שותף למסקנתו הגורפת של ד"ר גרוסמן שהרוח הכללית של הספר היא קבלת מסקנות ביקורת המקרא תוך ניסיון 'להגדיר מחדש' את האמונה כדי שתתאים למסקנות הביקורת.

      לפרופ' יואל אליצור וד"ר יהושע ברמן, שהוזכרו ע"ר ד"ר גרוסמן, כמי שאינם מקבלים את מסקנות 'ביקורת המקרא' – יש להוסיף אף ד"ר שון זליג אסטר, מרצה למזרח קדום באוניברסיטת בר-אילן, מראה במאמרו שאין סתירה מהמחקר ומהמימצא הארכיאולוגי, לא להיסטוריות של יציאת מצרים ולא לחיבור התורה בימי משה.

      אף הרב יובל שרלו, לא מקבל את התשובות של ביקורת המקרא, אך אומר שאין להיבהל מהשאלות שמעלה ביקורת זו, שהן פתח לעיון במקרא, ולמתן תשובות לאותן שאלות ברוח האמונה. אף הרב יעקב מדן, רואה חשיבות לעיסוק בארכיאולוגיה כדי להבין יותר טוב את המקרא. אף הרב ד"ר אברהם שמאע והרב אביה הכהן, הולכים בדרכו של הרב ברויאר ו'שיטת הבחינות' שלו..

      על כל פנים,יש בעייתיות בקובץ-כלאיים מעין זה, ואינני מתפלא שכמה וכמה מאנשי 'מכללת הרצוג', כגון הרב אמנון בזק והרב אלחנן סמט – הדירו עצמם מלהשתתף בקובץ. הרב אמנון בזק החל לתת מענה לביקורת המקרא' בספרו 'עד היום הזה', והמילה האחרונה לא נאמרה עדיין.

      ככל שיעסקו בעיון בתנ"ך מתוך אהבה ואמונה, נזכה להבין טוב יותר את דרכו הרעיונית והספרותית, והמגדלים של 'בוקי סריקי' שתלו ה'מבקרים' במקרא – יימוגו והיו כלא היו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. רק ליתר בטחון ומניעת הוצאת דיבה על הרבנים שכתבו בספר – למעשה, אף אחד מהם לא כתב שהתורה אינה מן השמים, רק הרב דוד ביגמן כתב משהו שמתקרב מרחוק לזה.
    הנה רשימת הרבנים והנושאים עליהם כתבו:
    * הרב ד"ר עדיאל כהן: הקבלה כתריס בפני פורענות הביקורת – הכותרת מדברת בעד עצמה.
    * הרב יובל שרלו: ביקורת המקרא ויראת השמים שלי – הנחת היסוד היא תמ"ה, והשאלה איך מתמודדים (לא מקבלים!) עם הביקורת, שלדעתו, שאלותיה יכולות לסייע לנו בהבנת התורה.
    * הרב דוד ביגמן: מה' לבדו אירא ולא אשא פנים בתורה – הוא היחיד שסובר בפירוש שדעת הרמב"ם לגבי הכתבת התורה מה' למשה נבעה מפולמוס, ולמעשה התורה היא "יצירה המושתתת על המפגש בין אדם לאלוהים… וראוי שתהליך יצירתה יישאר מעט עמום".
    * הרב ד"ר חזי כהן: דיברה תורה לבני אדם – דן בגדול בשינויים אפשריים בהלכה, כולל רמזים לשינויים כאלו בתורה עצמה (שיטת התמורות) – אין לכך כל סתירה להנחת תורה מן השמים.
    * הרב ד"ר אברהם שמאע: פרשות ההתגלות: עיונים והרהורים תיאולוגיים – מאמר מעורפל ביותר, כמעמד הר סיני…
    * הרב ד"ר עמית קולא: הצדקה, הכחשה והארצה – מעורפל לפחות כמו הקודם, וכלל אינו עוסק בשאלת תמ"ה, אלא בשאלת המוסריות שבתורה.
    * הרב ד"ר יהושע ברמן: סתירות בחוק המקראי – מתנגד בפירוש לביקורת המקרא.
    * הרב אביה הכהן: בין תורת משה לחוקות העמים – דרשה על דרשות רבי צדוק לגבי רעיונות ממקורות חיצוניים שלמעשה נמצאים כבר בתורה, ללא קשר לשאלת תמ"ה.
    וכמובן שמאמרי פרופ' יואל אליצור והרב יעקב מדן מתנגדים לביקורת המקרא.

    אז מי נשאר? הפרופיסורים האמריקאים!… וכבר כתבתי בפוסט קודם:
    "…אם כי די ברור שבטווח הקרוב התגובות כלפיו ינועו בין התעלמות לשלילה גורפת, והוא מן הסתם 'לא ייספר' בקרב חלק מהציבור הדתי, בשל הארומה הליברלית (שלא לומר ניאו-רפורמית – אמריקאים כבר אמרתי?…) של חלק מהכותבים."
    http://ivri.org.il/2015/08/bein-elohim-veadam/

  6. והרי לפניכם תגובתו של הרב אליהו רחמים זייני על אודות הספר ודברי ד"ר גרוסמן הנ"ל:

    לכבוד:
    כבוד הרה"ג אליהו רחמים זייני שליט"א

    שלום וברכה וחנוכה שמח,

    רציתי לשאול את כבודו בנוגע לספר שיצא לאחרונה על אודות היחס הדתי והאמוני לביקורת המקרא, ושמו: "בין שמים לארץ -האדם המאמין ומחקר המקרא" (הוצאת בית מורשה, 2015), באשר בין מאמרי הספר, מובאים לא פעם דעות לפיהם ניתן לאחוז בצורה זו או אחרת בדעתם של מבקרי המקרא בנוגע לזמן ואופן חיבור התורה, ועם זאת עדיין להיחשב כיהודי כשר וירא שמים.

    וכל כך למה, מכיוון שלטענת חלק מכותבי המאמרים, קיימת חובה דתית על האדם להתחקות ככל יכולתו אחר האמת וכו', ומאידך גיסא נראה להם כי טענותיהם של מבקרי המקרא אמורים לשכנע מי שמחויב לחשיבה רציונאלית ויושר אינטלקטואלי בדרך לבירור האמת.

    לשם הסברת רוח הספר כיאות ראיתי לנכון להפנות למאמר סקירה וביקורת על הספר מפי ד"ר יונתן גרוסמן שהופיע במוסף "שבת" לפרשת מקץ התשע"ו (musaf-shabbat.com/2015/12/12/ביקורת-המקרא-מן-השמים-יונתן-גרוסמן/#comment-17302).

    ובכן, אודה לרב מאד אם יוכל להאיר את עיני בנושא טעון וחשוב זה.

    בכבוד רב,
    ש. י.

    תשובת הרב:

    לכ' ש' היקר הי"ו
    קודם כל חנוכה שמח.

    לגבי שאלתך, עליי להדגיש שעדיין לא קראתי ספר זה, ולכן לא אוכל עדיין לחוות דעה, זה לא יהיה מוסרי.
    כמה דברים אני יכול יכול לומר כבר:
    1. לפי מה שידוע לי, ד"ר גרוסמן הוא חניך אסכולה תורנית שיש לה הנחת יסוד בעייתית ביותר, והיא: כל היוצא מפי איש אקדמיה הוא בהכרח דבר שהוכח, ולכן הוא אמת צרופה ומוחלטת. כמובן מבלי להכירו לא אחשוד במי שסיים תואר ד"ר באי הבנה שיש מסקנות שמתבררות לאחר זמן כבלתי מבוססות, אך כאשר הזרם הכללי של תחום מסויים תמים דעים, עבור חניכים מסוגו, מתחייב כל משכיל לקבל את המסקנה, ותמיד תחת הסיסמה המזוייפת שמייחסים אותה להרמב"ם – תוך עיוות משווע של כוונתו – של 'קבל את האמת ממי שאמרה'. מעולם לא הסכים הרמב"ם לקבל דבר הסותר דברי חז"ל. אבל כל מי שנוהר אחרי גישה כזו, מראה שאינו מבין במדע לא דבר ולא חצי דבר.
    2. מי שטוען שבמדעי הרוח ניתן להוכיח דבר מה, איננו מבין במדע כלום. ואנו ותיקי העוסקים במדעים המכונים 'מדוייקים' בזים לבורות ולילדותיות של כל מי שמאמין שדבר מה השייך לעבר יכול להיות מוכח בכל צורה שהיא. זה ההיפך ממה שקוראים מדע! מסקנה מדעית מוכחת היא מסקנה שניתן לבדוק אותה. והלא שום דבר השייך לעבר אינו ניתן לבדיקה!!
    3. מאז ראשית הפילוסופיה והמדע האנושי ביוון (אנחנו בחנוכה!) נלחמים זה כנגד זה כל הטוען על 'אמת' כל שהיא, האם היא אכן אמת. מושג זה הוא ערטילאי לחלוטין (גם במדעים מדוייקים, כל שכן במדעי הרוח), בעיני עם ישראל, רק דבר אחד נקרא אמת: ה' ותורתו. אולי תקשה: ואיך יתכן לאור כל מה שקבעתי לפני כן? ובכן לא אשיב, כדי לתת לאי אלו אנשים פרובלמטיים לתקוף את דבריי, ורק לאחר מכן אענה ב"נ. וכמובן לאחר שאקרא את מה שציינת אוכל להתבטא יותר בפרוטרוט.
    בברכה רבה,

    מקור: http://www.orvishua.net/torah/question-2881-%D7%99%D7%97%D7%A1-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90.htm

    • בס"ד ד' בטבת ע"ו

      לרשא"י – שלום רב,

      אני דווקא מתרשם ממאמרו של ד"ר גרוסמן, שהוא ציין לשבח את הימצאם של מאמרים שאינם מקבלים את השערות ביקורת המקרא כ'תורה מסיני'. כן עמד גרוסמן על העובדה שגם בעולם המחקר יש מוסכמות שמקובלות על החוקרים בצורה דוגמטית, וחוקר שאינו מקבל מוסכמות אלה, יתקשה להחזיק מעמד בעולם האקדמי.

      לענ"ד יש חשיבות בנסיון להבין א את המקרא, גם בכלים ספרותיים, היסטוריים, לשוניים וארכיאולוגיים, תוך זהירות שלא לערב עובדות בהשערות בעלמא. יישום המתודה המדעית הנהוגה במדעי הטבע, יכול להפחית משמעותית את 'המגדים הפורחים באויר' שחק המקרא בצורתו העכשווית מלא מהם.

      גם חוקר שלא גדל על ברכי האמונה, צריך ליתן דעתו לעובדה, שהמקרא הוא הסוגה הספרותית היחידהבעולם הקדום שאינה 'מגוייסת' לפאר את שמם של גיבוריו, ואינו נמנע מעיסוק בכשלונותיהם. אף הרמה המוסרית הגבוהה שהמקרא דורש מעם ישראל ומהאנושות, לא מתיישבת עם טענות ה'מבקרים' שהמקרא מלא בסילופים וזיופים של ההיסטוריה.

      כדאי לעיין למשל למאמרו של המשפטן פרופ' דניאל פרידמן, 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (באתר 'דעת'), המציין את העובדה שהתורה מזכירה את מוצאו של העם ושל מחוקקו הגדול ממשפחת עבדים, דבר שאין לו אח ורע בספרות ההיסטורית הקדומה. כן מציין פרידמן שהתורה היא מערכת החוקים היחידה במזרח הקדום שהפכה לחוק מחייב את העזרה לגר, לעבד, לעני ולחלש.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בפיסקה 2, שורה3:
      … את 'המגדלים הפורחים באויר'…

      בפיסקה 3
      , שורה 2:
      … היחידה בעולם הקדום…

    • הערה (לפיסקה 1)

      הבעייתיות שבהשתלבות בעולם האקדמי, שבו נדרש החוקר 'ליישר קו' עם המוסכמות המקובלות שם כדי שיוכר מכ'חוקר רציני' – ניתנת לפתרון ע"י עיסוק מבוקר בכלי עזר מחקריים בתוך בית המדרש, כעין 'דעת מקרא' וכיו"ב. בתוך בית המדרש יש בידנו לבחור במה 'תוכו אכל' ובמה 'קליפתו זרק'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לעסוק בעיקר בתוכן

      בס"ד ה' בטבת ע"ו

      יתרונו של העיסוק במקרא במסגרת בית המדרש הוא גם בכך, שכאן מתמקדים בהבנת המסר האמוני והערכי של המקרא, בעוד שבעולם האקדמי עושים עיקר מהשאלות הפילולוגיות-היסטוריות. הלא דברי התורה, הנביאים והכתובים ניתנו כדי ללמוד מהם אמונות, דעות ואורחות חיים, ויש לעשות העיקר עיקר.

      ראיתי בהקדמת העורך ל'תורת עציון', שסיפר שפעם הגיש מאמר לכתב עת מדעי, וכדרכו עסק גם בשאלות המשמעות, מה רוצה המקרא ללמדנו.. עורך כתב העת העיר בביקורתיות, שהחלק הראשון 'בסדר', אך חלקו השני הוא 'מכללת הרצוג'… מה שדרש העורך 'האקדמי' לגנאי – הוא שבח שאין כמוהו בעיני איש בית המדרש – לעסוק בתוכן ולא רק בצורה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      הבנת העובדה שהמקרא נכתב במגמה חינוכית, מביאה להבנת כמה עניינים שהמבקרים ראו כ'סתירות'. דרכו של המקרא להגיש דברים בהדרגה, כדי שהמקבל יהיה בשל לקליטת הדברים.

      כך למשל באים חוקי המעשר ללוי בספר במדבר, אחרי שהובדלו הלויים ונשללה מהם נחלה בארץ. בספר דברים, בו מודגש הציווי לעלות שלוש פעמים בשנה אל 'המקום אשר יבחר ה', נוסף מעשר שני שניתן לאוכלו רק במקום הנבחר, מעשר שמחייב את האדם לשהות כמה שבועות בשנה במקום הנבחר, תוך הדגשה 'השמר לך פן תעזוב את הלוי אשר בשעריך' המבהירה שמעשר זה אינו תחליף למעשר הראשון הניתן ללויים. רמז למעשר הכפול, ניתן כבר בספר בראשית, בחובת החומש שהוטלה על האיכרים כדי לבטא את היות האדמה שייכת למלך. כך מכינה התורה את האדם מישראל קימעא קימעא, לעול של מעשר כפול שיוטל עליו בארץ המובטחת כדי שיידע שהארץ שייכת למלך מלכי המלכים.

      כך באים דיני עבד עברי בהדרגה. בפרשת משפטים, בה מבוארים דרכי ההתנהגות הצודקת בין אדם לחברו, מבואר שמכירת עבד היא לשש שנים בלבד, ושעבד הרוצה להיות עבד עולם נענש ברציעת אזנו. בספר ויקרא, בו מתווסף למוסריות האנושית, המימד של הקדושה – מתווספת הדרישה לשחרר ביובל את העבד שהסכים להיות עבד עולם, משום ש'לי בני ישראל עבדים' ואין בן ישראל יכול להיות עבד עולם. ובספר דברים, על סיפה של ארץ ישראל, בשל העם גם לדרישה, לא רק לשחרר את העבד, אלא להעניק לו 'מענק פרישה'.

      פרופ' ש"ד גויטיין, במאמרו 'אמנות הסיפור במקרא' (באתר 'דעת'), עומד על האיזכור המאוחר של אטימת אזני האחים לתחינתו של יוסף, עובדה הנזכרת רק בדברי החרטה של ראובן 'אבל אשמים אנחנו…'.. רק אחרי תחילת החזרה בתשובה נחשף הקורא לחומרתו של החטא.,הידיעה שהחטא כבר בתהליך של תיקון, מקילה על הקורא את הזעזוע מחומרת הדברים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: