האחד הוא יועץ לנשיא המדינה, השני ר"מ בישיבת הסדר והשלישית מרצה לתקשורת: שלושה נכדים של הרב נריה התכנסו לשיחה שהחלה בדמותו הסבאית והמשפחתית וגלשה לנושאים כמו חינוך לתורה ופמיניזם, המכינות הצבאיות וסירוב פקודה, גיוס נשים ותופעת הלייטיות

הם יושבים סביב השולחן, שלושה נכדים של הרב משה צבי נריה ואשתו רחל. לעתים אפשר לזהות בפנים שלהם דמיון מסוים לסבא הגדול. שלושתם בשנות הארבעים לחייהם, שלושתם התפתחו לכיוונים שונים, ספגו, לפי דרכם ולפי הבנתם, את מורשתו של אבי דור הכיפות הסרוגות – שעבורם היה בראש ובראשונה סבא אינטימי, חם ואוהב – והמשיכו אותה למקומות אחרים ומגוונים, מתוך דיאלוג, מחלוקת ואהבה עמוקה.

לרגל יום השנה העשרים לפטירתו של הרב נריה כינסנו אותם לשיחה על הרב נריה כפי שהם חוו אותו, על דמותו ממרחק השנים ועל המקומות שבהם הם מרגישים שהם ממשיכים אותו, וגם נבדלים ממנו. השלושה הם הרב אריאל בראלי (45), נשוי ואב לעשרה, ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות וראש מכון 'משפט לעם'; ד"ר חיים מאיר נריה (40), נשוי ואב לחמישה, יועץ לנשיא המדינה ראובן ריבלין; וד"ר רבקה נריה–בן שחר (40), נשואה ואם לשלושה, מרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר ובמכללת הרצוג.

"החוויה הראשונה שלי היא של סבא שנותן שוקולדים, או מחלק לנו בולים", אומר חיים מאיר נריה. "לאחר מכן אני נזכר בנסיעות לכפר הרא"ה לקראת ליל הסדר וסוכות, כשעוד לא היה לנו רכב והיינו מגיעים באוטובוסים, הולכים ברגל מצומת הרא"ה ומגיעים לבית של סבא וסבתא, ושם מקבלים את היחס הכי אוהב ופשוט. כמה שנים לאחר מכן הוריי גרו סמוך לסבא וסבתא בכפר, והייתי אצלם הרבה. הייתי חוזר מבית ספר ושותה מים קרים עם המרקחת שסבתא הייתה מכינה, ונמצא שם שעות. הבנתי שאלה אנשים גדולים, שסבא הוא אדם גדול. אי אפשר היה ללכת איתו ברחוב – כל דקה מישהו היה עוצר ומשוחח איתו".

בראלי: "סבא דאג תמיד להיות סבא – חילק שוקולד, סיפר סיפורים, היה איתך לגמרי, והרגשת שאכפת לו ממה שקורה איתך. אבל זה השתלב תמיד עם התחושה שיש כאן אדם גדול. בכל פגישה איתו הרגשת שזה משהו אחר, גם כי כל כך הרבה אנשים מכירים אותו וגם כי המפגש איתו היה מיוחד. כשהוא נפטר הייתי בן 25, והספקתי להתייעץ איתו בכמה צמתים ולקלוט את הראש החינוכי שלו, ולשוחח איתו גם בהשקפה ובלימוד תורה".

נריה–בן שחר: "אחת מחוויות הילדות החזקות שלי עם סבא הייתה להיכנס מתחת לטלית שלו בבית הכנסת. אני זוכרת איך בתפילות בחגים הייתי נכנסת, כילדה, לעזרת הגברים, והיה לי ברור שאני יכולה להיכנס מתחת לטלית של סבא. עד היום אני יכולה לעצום עיניים ולהריח את הטלית שלו. אני זוכרת שכילדה קטנה הייתי עוקבת אחרי סבתא במוצאי שבת ורואה איך היא מגישה לו תה עם מרקחת, מין ריבות שהיא הייתה מכינה ומביאה לחדר העבודה שלו. אחרי שהיא יצאה מהחדר הייתי נכנסת ונעמדת לידו, ובשלב מסוים הוא הבין שאני מחכה כדי להתחלק איתו, ואז הוא חילק את הריבה – כפית אחת לי וכפית אחת לו. הוא אף פעם לא אמר לי לצאת החוצה כי הוא עסוק או כי הוא עושה דברים נורא חשובים. ידעתי שהוא אדם גדול, אבל זה לא הפריע לי למצות את חוויית הסבא.

"אני נזכרת עד היום בגעגוע בנסיעות לכפר הרא"ה כבת אולפנה: לשבת עם סבא וסבתא לבד בארוחת ערב, לשמוע סיפורים, לראות את הכבוד והרומנטיקה שהם רוחשים אחד לשני. היה ביניהם קשר בלתי נתפס. הם קראו אחד לשני 'אבא' ו'אמא', וסבא היה אומר לסבתא: 'רעייתי, איזה מרק משובח' – למרות שזה אותו מרק שהיה אתמול ואותו מרק שיהיה גם מחר. היו שם הרבה כבוד והערכה והקשבה".

סבא‭ ‬שנותן‭ ‬שוקולדים‭ ‬ומחלק‭ ‬בולים‭. ‬
מימין‭ ‬לשמאל‭: ‬
ד‭"‬ר‭ ‬חיים‭ ‬מאיר‭ ‬נריה‭, ‬
הרב‭ ‬אריאל‭ ‬בראלי‭ ‬
וד‭"‬ר‭ ‬רבקה‭ ‬נריה–בן‭ ‬שחר צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לחצות בזכות השם

הרגשתם ששם המשפחה הזה, או הקרבה המשפחתית הזו, גם מטילים עליכם חובה? אחריות?

בראלי: "הרגשתי שסבא טורח לטפח אצלי שאיפות. הוא עודד אותנו להיות אנשים גדולים, לא במובן של שושלת נריה המפוארת, אלא במובן הזה שלכל אחד מאיתנו יש כוחות. פעם, למשל, הוא ביקש ממני לסכם סוגיה בגמרא. כתבתי סיכום והגשתי לו, והוא כתב הערות ושלח לי בחזרה, ואמר לי ללכת לרב שאול ישראלי כדי שגם הוא יקרא את הדברים. הוא לקח דבר קטן והעצים אותו. הייתה תחושה שאנחנו צריכים להיות שליחים, ממש כמו שהוא היה אומר לתלמידיו. זה היה שונה כמובן, כי הוא גם היה סבא, ולכן זה לא נבע ממקום של סמכות אלא מכך שהוא אוהב אותך ורוצה בטובתך, ולכן הוא יעזור לך לעלות מעלה.

"אני זוכר את עצמי כתלמיד מרכז הרב יושב בבית המדרש ביום ירושלים, והנה סבא עולה לנאום. התמלאתי גאווה. הוא היה כריזמטי, נואם בחסד, והוא סיים את דבריו בשיר 'ויהודה לעולם תשב', וכל בית המדרש מצטרף. אלה אירועים מכוננים, שבהם הוא נכנס למקום שאתה נמצא בו ומשמש שם דמות חשובה ומרכזית, וכל הערכים שאתה מדבר עליהם, על ירושלים ולימוד תורה, מתגלמים פתאום בדמות שלו. זה הופך אותך לאדם ששואף להיות שם. הוא חינך אותי להיות תלמיד חכם. אחד המשפטים שהיו שגורים על לשונו היה 'רק אל תהיה עם הארץ'. הוא תמיד חשש מזה, והוא העביר לנו את החשש הזה – לא להיות עם הארץ".

נריה–בן שחר: "הסיפור המיתולוגי במשפחה הוא שכשהייתי בת ארבע, ביקשתי ממישהו להעביר אותי את הכביש, ואמרתי לו: 'האם אתה יודע מי אני? אני הנכדה של הרב נריה!'. ילדה בת ארבע. מסתבר שאותו אדם הכיר את המשפחה, ואמא שלי שמעה על זה והזדעזעה. היא לקחה אותי לשיחה ואמרה לי שאסור להתגאות בדברים שאחרים עושים. אם את רוצה להתגאות במשהו, תעשי אותו בעצמך. וזה נחקק בי. מצד שני, אני זוכרת עונש קולקטיבי שהכיתה שלי קיבלה בבית הספר היסודי. המורה נזפה בנו, ובסוף היא הסתכלה עליי בזעם ואמרה: 'וממך לא הייתי מצפה, עם כזה שם משפחה'. אז יש גם את הצד הזה. אבל לצד כל זה יש גם גאווה עמוקה – האדם הזה הוא סבא שלי. זה ממלא גאווה".

נריה: "מכיוון ששם המשפחה שלי הוא נריה, זה משהו שמלווה אותי, ואי אפשר לחמוק ממנו. בכל מפגש ישאלו אותי אם אני קשור לרב נריה, וזה יוצר תחושה שאתה מגיע ממקום אליטיסטי, מכובד. זה גם יכול ליצור מתחים. תמיד שואלים האם התפוח לא נופל רחוץ מהעץ, אך אם העץ עומד על הר גבוה התפוח יכול להתגלגל למטה במורד ההר. יש פער בין סבא לבינך, אבל התחושה הראשונית היא שאתה נושא איתך משהו שהוא חשוב, ייחודי, חיוני. זה גם משהו שאני משתדל להעביר לילדיי. אני מחנך את ילדיי להכיר את סבא, להתגאות בשורשים שלהם, לדעת מי הם ומאין הם באו. השורשים של סבא ושל סבתא היו מאוד חשובים להם, והם העבירו את זה הלאה. אתה לא יכול ללכת בלי השורשים האלה. אתה כמובן יכול לפרש אותם, לשנות, לעמת – אבל זה בוודאי משהו שאתה נושא איתך ועליך".

מה אתה מספר לילדים?

"לפעמים אני מספר להם את הסיפורים שסבא סיפר לנו, שהיו מאוד חינוכיים. הוא סיפר לנו על פילפילון שלא הלך בדרך של הוריו, והוא נתפס והועבר לגן חיות. מעניין הוא שזה לא היה סיפור טראגי – פילפילון לא הלך בדרך של הוריו, אבל גם הדרך החדשה הייתה מאתגרת והרפתקנית עבורו. הסיפור כן היה דידקטי, אבל הוא גם היה כיף. בימים נוראים אני מספר לילדיי על סבא שלי שהלך בשבילי כפר הרא"ה בימי הסליחות ושר 'ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא', בעברית וביידיש. אני שר להם את השירים של מוצאי שבת. אגב, כך גם סבא נהג עם רבותיו. הספר הראשון שלו על הרב קוק הוא מין ספר של סיפורי צדיקים. היום מדברים על הרב קוק כאדם של חיפוש רוחני ולאו דווקא כהוגה תמטי, אבל סבא תמיד היה שם. הוא ראה ברב קוק גם רב וגם רבי".

בוכה מול אלף אנשים

בדמותו של הרב נריה, כך עולה מכתביו ומן הסיפורים עליו, התקיימו צדדים שונים – איש הגות ותלמיד קרוב של הרב קוק לצד אדם עם נשמה חסידית ושירית; מחנך שנקרע בין תחושת החובה להקדיש זמן לחינוך ולעשייה ציבורית לבין הצורך בהתפתחות אישית בלימוד ובמחשבה. אני שואל את שלושת נכדיו על הצדדים הללו בדמות שלו, וכיצד הם השתקפו בעיניהם.

"אני חושבת שאת כל הצדדים הללו הוא ניתב בסופו של דבר למקום חינוכי", אומרת רבקה נריה–בן שחר, "אני זוכרת כילדה בתפילה בישיבת כפר הרא"ה שהוא היה שר ובוכה לפני 'יזכור'. הוא מעולם לא התבייש ברגשות שלו, לא הדתיים ולא החברתיים, ואת כל החוויה הרוחנית החסידית הוא ניתב למקום חינוכי. חוץ מהכריזמה הטבעית שהייתה לו, הייתה לו אהבה פשוטה, שמחה פנימית, שירה. זה קנה אנשים. גם אם פעם העולם היה פחות ציני, כשאתה רואה אדם שמסתכל עליך בעיניים ומתחיל לשיר או לבכות בנאום מול אלף אנשים, אתה לא יכול שלא לשיר או לבכות יחד איתו".

נריה: "אני חושב שהמתח שציינת בין התפתחות אישית לבין תרומה לכלל אכן הפריע לו. במשך שנים הוא היה נוסע בקיץ לישיבת בני עקיבא במירון ושוהה שם כמה שבועות, יחד עם סבתא. זו הייתה חופשה שנתית, קודש לרוחניות שלו. שם הוא ישב וכתב את מרבית היבול התורני שלו. הוא היה כותב וסבתא הייתה מקלידה במכונת הכתיבה. צריך גם לזכור שאנחנו מדברים מפרספקטיבה של נכדים. ההורים שלנו ראו את סבא בתקופות קצת יותר קשות מבחינת היכולת שלו לתת להם תשומת לב.

"יש סיפור מפורסם על דודה שלי, שכשהייתה בת אולפנה הוא לא מצא זמן להיפגש איתה, אז היא שלחה מכתב לאביה כבת אולפנה שרוצה להיפגש איתו, ואז פתאום נמצא זמן. היו שלבים בחייו שהוא התלבט לאן ללכת – האם לשקוע בישיבה או להשקיע בחינוך. גם כשהוא היה חבר כנסת הוא התלבט בזה. אני חושב שהוא הרגיש שהוא צריך להקריב את חלק מהיכולות והפיתוח האישי שלו כגדול בתורה לטובת המשימה החינוכית".

בראלי: "אכן היו פנים שונים בדמות של סבא, אבל הייתה לו שלמות רוחנית. האישיות שלו הייתה הוד. הוא ביטא את זה בשירה. כשבאנו להתארח אצלו כבחורי ישיבה, הוא שאל אותנו מה למדנו לאחרונה, ואיזה שיר חדש הבאנו. הוא היה איש של רגש. היה כאן דגם של אדם שחי את הדברים כאישיות שלמה. אני גם חושב שההתלבטות המרכזית שלו בחיים הייתה כמה לוותר על ההתפתחות האישית שלו למען הכלל. היו פעמים שהוא סגר את הדלת ולמד. הוא לא היה אבא רגיל או סבא רגיל".

חיים מאיר סיפר קודם על הדרך שבה הוא מעביר את הדמות של סבא הלאה, לילדיו. אריאל ורבקה, כיצד אתם משמרים את הדמות שלו ביום–יום?

בראלי: "יש דברים שאני עושה כמו סבא, גם אם אני לא אומר שהם בשמו. מאוד התרשמתי מהאמון שלו בבני אדם. היה לו אמון מוחלט באנשים, לא משנה איך הם נראו. זה התבטא גם בישיבה שהוא הקים. כשאתה קורא את הכללים שנקבעו בישיבת כפר הרא"ה עם הקמתה, אתה רואה שיש אמון עצום בתלמידים. הוא היה אישיות חינוכית מדהימה שהטביעה את הדבר הזה. דבר נוסף שהשתמר אצלי הוא תחושת האחריות הציבורית. אני מרגיש צורך לכתוב או להתבטא בנושאים מסוימים, ונראה לי שזה בא ממנו – לקחת אחריות ציבורית, לא לשתוק, להגיד דברים. בהיבט המשפחתי, אני לומד עם הילדים את 'שחר אורו', וחושף אותם להתלבטויות של סבא בכל מיני מצבים שונים, לשיחות עם נוער שמספרים איך סבא כבש אותם, נתן להם גאוות יחידה, רומם את מעמד הדת בתקופה שבה כולם הורידו את הכיפות. כאן אתה ממש יכול לחוות את סבא – הוא כתב את זה, זה הוא".

נריה בן–שחר: "אצלי אלה הדברים הכביכול קטנים, כמו השירה במוצאי שבת. בכל מוצאי שבת אנחנו שרים בבית את השירים של סבא, שמחברים אותי חזק אליו. בכל שנה, כשאנחנו נוסעים לאזכרה, הבנות שלי מבקשות שאשמיע ברכב את הדיסק של שירי כפר הרא"ה, והן משננות את השירים. בראש השנה וביום כיפור אני מעירה אותן עם 'ישראל עם קדושים'. אבל ביום–יום אני מוצאת את עצמי מהרהרת בקול מה סבא היה אומר. אני מודה שהרבה פעמים אני מתווכחת איתו, אבל הוא נוכח בהתלבטות בקול: האם לעשות ככה או ככה – מה סבא היה אומר? עצם העובדה שילדיי רואים אותי מהרהרת הרבה כל כך במה סבא היה אומר על מה שאני רוצה לעשות מעידה על הנוכחות החזקה שלו בחיי".

האישיות‭ ‬שלו‭ ‬הייתה‭ ‬הוד‭. ‬הוא‭ ‬ביטא‭ ‬את‭ ‬זה‭ ‬בשירה‭. ‬הרב‭ ‬והרבנית‭ ‬נריה‭ ‬עם‭ ‬ילדיהם‭ ‬תשי‭"‬ז
צילום‭: ‬מארכיון‭ ‬המשפחה

יבורך הטשטוש המאחד

שינויים רבים עברה הציונות הדתית מאז פטירתו של הרב נריה. נדמה שאם הרב נריה ביקש לגדל את "דור הכיפות הסרוגות", לנטוע גאוות יחידה בנוער הדתי שחש רגשי נחיתות מול הנוער החילוני בארץ ולגבש מגזר ציוני–דתי שאמון על לימוד תורה ונאמנות למדינה, השנים שחלפו מאז מעידות גם על הצלחת הפרויקט הזה, אך גם על הגיוון הרב של הציונות הדתית ואולי גם על ההתפרקות של המגזר האחד שהרב נריה הוקיר. "יש לסבא משפט ידוע: 'יבורך הטשטוש המאחד'", אומר חיים מאיר נריה, "אפשר להסכים עם זה ואפשר לא להסכים, אך אני חושב שזה ביטא עבורו משהו מאוד נכון.

"היה בו שילוב מאוד מיוחד שכל מחנך דגול צריך אותו – מצד אחד היה לו מאוד ברור לאן הוא רצה להוליך את תלמידיו, ומצד שני, כמחנך הוא תמיד הסתכל על האדם שעומד מולו. התהליך החינוכי התרחש בין האידיאל לבין המציאות. כך הוא ניגש לציבור הדתי לאומי. אני זוכר שבילדותי ברובע היהודי ניסו להקים סניף נפרד של בני עקיבא. אחת לכמה זמן הייתה אספה של בני עקיבא שבה היו מוציאים את הסניף משורות התנועה, וסבא היה מתעקש שלא יוציאו את הסניף. אני חושב שהוא לא היה בוחר באופציה כמו תנועת אריאל, אלא מנסה למתוח את הגבולות של בני עקיבא כמה שהוא יכול. הוא ידע איפה הוא נמצא, אך כמחנך הוא יכול היה ללכת דרך מאוד ארוכה שלא כל המחנכים יכולים ללכת בה.

"ראה למשל איך הוא חינך את ילדיו. כמה הורים יכולים לאפשר לעצמם בכנות לשלוח ילד אחד לישיבה חרדית, ילד אחר לישיבה תיכונית שהיא לא כפר הרא"ה, וילד אחר לישיבה של האבא? אני לא יודע אם אני אהיה מסוגל ליצור כזה מגוון חינוכי בקרב ילדיי. את המציאות במשפחה אני רואה כדוגמה לאופן שבו הוא היה פועל מול הציונות הדתית. אני חושב שהוא היה מנסה למתוח את השמיכה כמה שיותר. אבל הוא כן היה רואה בחומרה את תופעת הלייטיות. הוא היה רואה את זה כנסיגה איומה. אמנם הציונות הדתית הפכה להיות ענקית, אבל קרו כאן תהליכים שהיו מכאיבים לו".

נריה בן–שחר: "הייתה בו גם כל כך הרבה אופטימיות. היה בו משהו מאוד תהליכי. הוא ציטט את המדרש על קין שבא להרוג את הבל ולא ידע מאיפה יוצאת הנשמה, אז הוא דקר אותו בכל מיני מקומות. סבא אמר: כמו שאנחנו לא יודעים איך הנשמה יוצאת, אנחנו גם לא יודעים איך היא נכנסת. בחינוך, אנחנו לא באמת יודעים מה עובד ומה לא. בילדותי המאוד–דוסית הייתי מתלוננת באוזניו על כך שבנות אחרות בסניף לבושות כך או אחרת, והוא אמר לי: 'רבקהל'ה, אני זוכר שבסניפי בני עקיבא רקדו מעורב'. איך אפשר לזרוק את הבנות האלה מבני עקיבא? עדיף שהן לא יבואו בכלל לבני עקיבא?".

את חושבת שהוא היה אומר אותו דבר על מניין שוויוני, למשל? שעדיף שאנשים ילכו למניין כזה מאשר שלא ילכו כלל לבית הכנסת?

"אני חושבת שגבול ההכלה שלו היה מותנה באדם שמולו. אם מישהו היה אומר לו שבזכות המניין השוויוני הוא הולך בכלל לבית הכנסת, זה דבר אחד. אבל אולי דווקא את המקרה שלי, כמי שבאה מהמקום שלו ואז התחילה ללכת למניין שוויוני, הוא היה רואה אחרת".

בראלי: "כשהתגייסתי לצבא הייתי תלמיד בישיבת מרכז הרב. המסלול של מרכז הרב היה תשעה חודשים בשריון, עם כלל הציבור. לפני הגיוס קיבלתי את ברכתו של סבא וסיפרתי לו על המסלול. הוא אמר: 'למה שלא תתגייס עם ישיבת הסדר? יהיה לך מניין עם תפילות מסודרות, לא תשמע קללות סביבך'. הייתי בשוק. באתי מישיבת מרכז הרב שחרתה על דגלה את השותפות עם כלל הציבור, וסבא מדבר איתי על תפילה במניין? אבל הוא התעקש, ובסוף עשיתי כמצוותו והתגייסתי במסלול הסדר. נכון שכמחנך הייתה לו היכולת להכיל את האדם שמולו, והוא תמיד השתדל לפרוס את השמיכה קצת יותר לרוחב. אבל לצד זאת, היה לו מאוד חשוב שהציבור הדתי יתקדם אל הליבה – לימוד תורה, אהבת ה', דקדוק במצוות, ואם יש קבוצה של חבר'ה שישיבה קטנה מתאימה להם, הוא יעודד את זה.

"הוא חשב שזה לגיטימי שבציונות הדתית יהיה זרם אליטיסטי, קטן יותר, שיעמיק בתורה על חשבון השותפות עם הציבור הכללי. זה בסדר, זה חלק מהמגוון, וזה גם תואם את העמדות הבסיסיות שלו. סבא לקח את גאוות היחידה של הציונות הדתית והדליק בה את האנשים. אנשים הסתכלו על הציונות החילונית וחשבו ששם הבשורה, והתורה היא דבר פרימיטיבי. הוא בא והפך את זה. פתאום היה לחבר'ה מענה. אני זוכר שאחרי רצח רבין, כשהוא על ערש דווי, הוא אמר: מה יהיה עם הנוער שלנו? איזה דגל נוכל להרים? שיטתו החינוכית הייתה שצריך להרים דגל. אני חושב שגם היום הוא היה מנסה להרים דגל מאחד שייתן תחושה של גאווה, שקשור ליהדות, לצביון שלנו, לתורה.

"המיתוג החדש של ישיבות בני עקיבא הוא כ'רשת חינוך'. לא מודגש מספיק המרכזיות של תורה וישיבה, יותר חשוב המצליחנות – 'רשת בני עקיבא לחינוך'. אני לא בטוח שסבא היה שמח במיתוג החדש הזהה, שכנראה מתאים יותר לפריסה הגדולה של הציבור שלנו ולצורך להכיל עוד קבוצות. נפתלי בנט, למשל, מדבר על כך שהבית היהודי רוצה לכוון לראשות ממשלה. אני חושב שסבא לא היה שלם עם אמירות כאלה, כי קודם כול צריך להיכנס פנימה, לליבה, לחזק אותה, לא לרוץ קדימה ולהתפרק. אז יהיה ראש ממשלה עם כיפה, ומה אז? מדברים על הטשטוש המאחד, אבל סביב מה אתה מתאחד?".

המצליחנות השתלטה

אבל אולי הרב נריה של שנות השבעים והשמונים, שהיה נחשב לקונצנזוס בציונות הדתית, היה מקוטלג היום כרב חרד"לי, שמאחד סביבו פלג קטן יותר, סגור יותר?

בראלי: "גם אם הדמות הזו הייתה בסופו של דבר מקוטלגת לצד הרבנים שקראו לסירוב פקודה, מפצים על זה כל כך הרבה חום ואהבה, שהם אולי היו יכולים לסחוף את הציבור קדימה".

נריה: "גם בחייו סבא הואשם בסוג של חרד"ליות. היה לכך גם צד פוליטי – הוא לא תמיד היה במפד"ל, וב–1983 הוא עזב את המפד"ל והקים את תנועת מצ"ד. אני זוכר שהאמירות שלו על סירוב פקודה, לקראת סוף חייו, פגעו בי באופן אישי. לא הבנתי למה הוא אמר את זה. הוא גם שינה את דעתו, כי בפינוי ימית הוא לא קרא לסירוב פקודה ודווקא היה מהכוחות שניסו להחזיק את הציבור הזה שכמעט התפרק. זה השתנה. גם האמירה שלו שצריך לתקן את התפילה לשלום המדינה ולומר 'והגן עליה מפני ראשיה, שריה ויועציה' לא הייתה מקובלת עליי. אבל מצד שני, זה אותו אדם שהתקין את התיקון לליל יום העצמאות. הדמות שלו הייתה מורכבת.

"אבל אני כן חושב שהוא סבר שההנהגה צריכה להיות הנהגה של תלמידי חכמים, לא של עמי ארצות. האידיאל של הציבור הדתי היום הוא כבר לא האידיאל של התלמיד החכם. האידיאל הפך להיות איש צבא, או מצליחן. משהו יותר ישראלי. אני חושב שסבא היה מעדיף הנהגה רוחנית אינטלקטואלית, ולא בהכרח מעשית או מצליחנית. הוא תמך במכינות הקדם–צבאיות, אבל זה לא המקום שבו הוא רצה לראות את תלמידיו. הוא רצה שהם ילמדו תורה, שהם יבואו מתוך מקום של תורה.

"אני חייב לציין שהתמורות שעברה הציונות הדתית השפיעו גם על אחד הסמלים הכי חשובים בחייו של סבא – ישיבת כפר הרא"ה. הישיבה עצמה נסגרה ולא הצליחה להחזיק מעמד. בעיניי, כבן המשפחה, זה איום ונורא. מה קרה לציבור שלנו, שלא מסוגל להחזיק סמלים כאלה?".

שלושתכם התפתחתם לכיוונים שונים מבחינה דתית ומקצועית. איפה אתם מרגישים שאתם ממשיכים את המורשת של סבא, שהוא מלווה אתכם בעשייה שלכם, ואיפה אתם מרגישים שאתם נבדלים ממנו, שהמשכתם למקום אחר?

בראלי: "אני חושב שאני קצת יותר חד מסבא. אם סבא דיבר על הטשטוש המאחד, אני חש שבדורנו יש יותר מדי טשטוש, ואני לקחתי על עצמי להיות זה שמחדד. יש דברים שאני אומר שייתכן שהוא היה מסכים איתם, אבל חושב שלא חכם לומר אותם. אבל אני מרגיש שהדורות השתנו. בתקופתו לא היה כזה דבר שאדם מוגדר כדתי וההלכה ממש לא נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו. בדורו, או שהיית שומר הלכה או שלא. ואני מרגיש היום שאני לוקח ממנו את התורה הברורה אבל משנה מהדרך שלו ואומר דברים גם אם לא יאהבו אותם. אני, למשל, מתבטא בחריפות נגד גיוס בנות לצבא, ואני חושב שזו שליחות. אני לא בטוח שהוא היה חותם על אמירה כזאת. ברור לי שאני ממשיך במורשת שלו, גם אם בסגנון קצת שונה".

נריה: "כשעבדתי בכנסת עם ראובן ריבלין ואחר כך עם יולי אדלשטיין, מאוד ריגש אותי לחשוב שסבא בילה כאן ארבע שנים מחייו. התחברתי אליו דווקא דרך העשייה הציבורית. דווקא היחס שלי למקום החינוכי הוא יחס מורכב. חשתי שהציפייה האוטומטית ממני ומשאר הנכדים היא שנהפוך להיות מחנכים, וניסיתי לברוח מהעתיד הזה ולפנות לדרכים שונות. אבל החיים עוד לפניי – אולי יום אחד אקבל החלטות אחרות שייקחו אותי גם לכיוון החינוכי. כך או כך, בכל מה שאני עושה יש תמיד אש בוערת, והיא ממנו".

נריה בן–שחר: "אצלי זה שקוף, ברור וכאוב. אני פמיניסטית מוצהרת מגיל לא מבוגר, ובשבתות הראשונות שהתפללתי ב'שירה חדשה' בכיתי כל הדרך וחשבתי מה סבא שלי היה אומר. אני זוכרת שפעם אחת דיברתי איתו על פמיניזם, והוא אמר לי: 'רבקהל'ה, אנחנו לא פמיניסטים? אישה קובעת מיהו יהודי. תראי איך אני מכבד את סבתא'. פעם אחרת שאלתי אותו אם נשים יכולות ללמוד גמרא, והוא אמר: 'רבקהל'ה, כמו שנשים יכולות ללמוד חמש יחידות פיזיקה, כך הן יכולות ללמוד כל דבר שיעזור להן לפרנס בעל תלמיד חכם'. אני זוכרת את כל האנשים שבכיתי בגללם, שאמרו לי: 'מה סבא שלך היה אומר על מה שאת עושה', ויום אחד בן–זוגי מאיר אמר לי: 'סבא שלך היה מהפכן, ואם את רוצה להמשיך את המורשת שלו, תעשי את המהפכה שלך'. כל אחד עושה את המהפכה שלו, ואני חושבת שבכך אני הולכת בדרכו". #

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015