הציונות של דונה גרציה | חבצלת פרבר

דמותה של המנהיגה היהודית כבר תוארה בספרים רבים. הספר הנוכחי מביא את חייה של הדונה לפרטי פרטיהם בכישרון תיאורי ניכר ובאופן אמין ומשכנע. לעתים לעייפה 

גרציהתליון הזהב של דונה גרציה

מיכל אהרוני רגב

גוונים, 2015, 380 עמ'

דמותה הססגונית ורבת הפעלים של דונה חנה–גרציה מנדס–נשיא (או בקיצור: דונה גרציה נשיא) משכה את ליבם ועטם של סופרים רבים, והספר החדש הוא רק האחרון בשורה ארוכה של רומנים על אודותיה, בעברית ובשפות אחרות. מבין אלה שנכתבו בעברית נציין את האחרונים והחדשים ביותר: שלושה רומנים מתוך סדרה בת ארבעה רומנים מתוכננים ("קוורטט הסניורה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד) שפרסם יצחק גורמזאנו גורן בין השנים 2010–2015; וספרה של העיתונאית והשדרנית נעמי קרן "לה סניורה" בהוצאת כנרת, זמורה–ביתן, 2013.

יצירותיהם של שני סופרים אלה בולטות בהיקפן הרחב והנדיר. לעומת לווייתנים אלה, ספרה של אהרוני–רגב צנוע יחסית בהיקפו ומכיל רק 380 עמודים. אבל הסופרת הצליחה לדחוס לתוכו כל פרט מחייה של הגיבורה שלה ומן הרקע המקומי וההיסטורי שלתוכם נולדה ובמסגרתם פעלה.

ואכן, מי שמעיין בתולדות חייה של גרציה מנדס–נשיא אינו יכול שלא להתפעל לנוכח קורותיה המפותלים ורבי–התפניות של אישה מופלאה זו, בעלת האישיות המורכבת עם סתירותיה הפנימיות, שבחמישים ותשע שנות חייה הספיקה לחיות ולעשות פי כמה יותר ממה שרוב בני האדם מסוגלים לעשות בחייהם.

בירטריצה–חנה–גרציה החלה את חייה המאושרים והנוחים כילדה קתולית מבית אמיד בליסבון של ראשית המאה השש–עשרה. בסביבות גיל שתים עשרה נשאבה בעל כורחה ובמצוות משפחתה מחיי ילדותה הפשוטים אל תוך עולם דוּאָלי של זהויות, צללים, שקרים וכפלי–משמעות. תחילה כ"יהודייה חדשה" אנוסה ואחר כך כיהודייה בפועל, עד שבסוף ימיה שבה באופן מלא ופומבי ליהדות. היא נישאה לגבר יהודי–אנוס כמוה, מבוגר בשנים רבות ממנה ועשיר כקורח, והתאלמנה בגיל צעיר. מבעלה ירשה אימפריה מסחרית ובנקאית חובקת עולם, והפכה ל"אלת הון" ששמה התפרסם בכל העולם דאז.

היא נאלצה לברוח מאימת האינקוויזיציה שנוסדה בפורטוגל, נדדה ברחבי יבשת אירופה הנוצרית, ולבסוף מצאה מקום מנוחה ומקלט בטוח באיסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית. בין לבין נתבעה והסתבכה במשפטים אין ספור מול השלטונות במדינות שונות ומול בני משפחתה, כשעילת רוב המשפטים הללו הייתה סכסוכים פנים–משפחתיים על כספים וירושה.

במקביל לכל עיסוקיה הכלכליים הגלויים, עסקה בהסתר בהברחת יהודים מפורטוגל לארצות נוצריות אחרות, חופשיות מאימת האינקוויזיציה, ולארצות האימפריה העות'מאנית שבשליטת הסולטן התורכי, וגם משם המשיכה בפעילות הציבורית, שסיבכה אותה הפעם במשפטים ואף בחרם כלכלי נגד האפיפיור. בסוף ימיה הייתה שותפה לאחיינה ובעל–בתה במיזם של חידוש ההתיישבות היהודית בטבריה, מיזם שהיה כרוך בחכירת שטח העיר מן הסולטן.

ברבים מן הספרים והסקירות על חייה ועסקנותה חוזרת שוב ושוב הקביעה שדונה גרציה מנדס–נשיא הייתה מעין תרכובת של הרצל, הנרייטה סאלד וגולדה מאיר. לאלה אפשר, לדעתי, להוסיף גם את יהושע חנקין, גואל אדמות ארץ–ישראל, ואת מנהיגי תנועת ההעפלה – ועדיין לא הקפנו את כל הקשת של חייה.

תרכובת‭ ‬של‭ ‬הרצל‭, ‬הנרייטה‭ ‬סאלד‭ ‬וגולדה‭ ‬מאיר‭. ‬בול‭ ‬עם‭ ‬דמותה‭ ‬של‭ ‬דונה‭ ‬גרציה‭ (‬נשיא‭), ‬1991 מעצבת‭: ‬רות‭ (‬בקמן‭) ‬מלכא‭. ‬באדיבות‭ ‬השירות‭ ‬הבולאי‭ - ‬דואר‭ ‬ישראל

תרכובת‭ ‬של‭ ‬הרצל‭, ‬הנרייטה‭ ‬סאלד‭ ‬וגולדה‭ ‬מאיר‭. ‬בול‭ ‬עם‭ ‬דמותה‭ ‬של‭ ‬דונה‭ ‬גרציה‭ (‬נשיא‭), ‬1991
מעצבת‭: ‬רות‭ (‬בקמן‭) ‬מלכא‭. ‬באדיבות‭ ‬השירות‭ ‬הבולאי‭ – ‬דואר‭ ‬ישראל

ציור במילים

אהרוני רגב ניחנה ביכולות הדרושות כדי לספר את הסיפור המורכב הזה: היא מתחילה בסצנה המזעזעת, כשבשנת 1497 ז'ואאו השלישי מלך פורטוגל כופה באלימות על היהודים בממלכתו להתנצר. יהודים אלה הם ברובם גולים מספרד, שנמלטו ממולדתם בגירוש של 1492 ועברו לפורטוגל מתוך מחשבה שבה יוכלו להישאר נאמנים לדת אבותיהם. תקווה זו התבדתה עד מהרה והמחברת מעבירה אלינו את הרושם הקשה מן האירועים.

יכולתה התיאורית–אפית של המחברת ראויה לשבח, וקשה לשכוח את הסיפור עז הצבעים והקולות כשהיא מתארת את מצוקת היהודים הממתינים לאוניות בנמל כדי לצאת מפורטוגל; את העוינות והאלימות כלפיהם מצד האוכלוסייה הפורטוגלית, ואת עומק הייאוש והזעזוע שאוחזים ביהודים כשמתברר להם שרומו ושהם נתונים במלכודת, לאחר שהאוניות שהובטחו להם, שבהן היו אמורים כביכול לעזוב את פורטוגל כדי להימנע מהמרת דתם ולצאת לחפש מקלט חדש, עוזבות בצו המלך את נמל ליסבון ומותירות אותם חסרי–אונים על החוף – נתונים למתקפתם של נציגי המלך ואנשי הכנסייה ונגררים בעל כורחם אל אגני המים, להיטבל ולהתנצר.

אהרוני רגב מוכיחה יכולת ספרותית מרשימה וכישרון לירי ולעתים מלודרמטי לציור במילים של האירועים השונים, הן הציבוריים ורבי המשתתפים והן הפרטיים. חייה של דונה גרציה קמים לתחייה לעינינו, והם מוחשיים מאוד ומצוירים בקווים בטוחים ומגוונים. לעומת האירוע ההמוני, האלים והמלודרמטי שתואר קודם, היא מתארת היטב גם סיטואציות אינטימיות.

הסופרת מתארת את הופעתו של הבישוף בבית משפחת מנדס, כשהוא מצותת מאחורי דלת חדרו של פרנציסקו מנדס–נשיא, בעלה של דונה גרציה הנוטה למות, ומנסה להיכנס פנימה כדי לשמוע את הווידוי האחרון שלו ולמשוח אותו בשמן על מצחו לאות כפרת עוונות. "שמעתי את קולו של הבישוף מאחורי הדלת הסגורה. איך הם כבר יודעים? תהיתי במרירות. ידו של פרנציסקו נגעה בכף ידי, בקושי רב סימן בראשו לשלילה. 'תגיד לבישוף שסניור פרנציסקו ישן', אמרתי (למשרת)… פרנציסקו נפטר כיהודי…".

כתיבתה של אהרוני רגב אמינה ומשכנעת מאוד, ולא קשה להאמין שהדברים התרחשו פחות או יותר כמו שהיא מתארת, גם אם ברור שפרטים רבים הם פרי דמיונה. האמינות הזאת של כתיבתה היא אחד מן המאפיינים הבולטים של הספר.

אכזבה מבני עמי

לשאיפה הזאת לאמינות ולחיקוי המציאות יש, למרבה הצער, מחיר: הסופרת דחסה לתוך 380 עמודי הספר כמעט כל פרט וכל אירוע משמעותי מחיי הגיבורה שלה, והתרכזה בתיאור העובדות, על חשבון הלכי רוח, מחשבות, ובעיקר העמקה פסיכולוגית. מבחינת העובדות המובאות בספר, ניתן כמעט להתייחס לכתוב כאל מקור לידע היסטורי לצורכי כתיבה סטודנטיאלית. אלא שכמות האירועים והעובדות הנכללים כאן גדולה כל כך ביחס להיקפו של הספר, שהכתיבה אומנם ברובה יפה ותיאורית, אבל גם שטחית, חיצונית ובלתי מנומקת. המעברים בין האפיזודות השונות חריפים ויוצרים תחושה של חוסר סבלנות וקוצר נשימה, של משהו שלא עוּבַּד והושלם עד הסוף.

גם הבחירה לכתוב את הסיפור מנקודת ראותה של דונה גרציה באה על חשבון העומק וההנמקה, משום שדונה גרציה אינה יכולה, כמובן, להסביר ולנמק מהלכים שנעשו על ידי אחרים לטובתה או לרעתה, והם נשארים בגדר עובדות שעל פני השטח. כך למשל הסכסוכים בתוך המשפחה נוחתים על דונה גרציה כרעם ביום בהיר ונותרים בלתי מבוררים, וחבל, כי התוצאה היא שהדמויות השונות מצטיירות כפלקטיות וחד–ממדיות, למרות כישרון הכתיבה הברור של המחברת. אולי היה ראוי לסופרת להרחיב במידה מסוימת את היריעה הספרותית או לחלופין לערוך סלקציה בפרטים לטובת יתר העמקה באירועים החשובים והמהותיים לסיפור.

קוצר הרוח והנטייה לשטחיות מתגלים במיוחד בסיום הספר. הכוונה בראש ובראשונה לאופי ה"תקצירי" של העמודים האחרונים, שמנוגדים בסגנונם היובשני והדיווחי לשאר הספר ומותירים טעם של החמצה. מחדל ברור יותר ניכר בנעילת הספר, בעמוד האחרון שלו, שהוא סתמי וגובל בקיטש, וחבל. הספר עצמו מציע אפשרויות סיום טובות שחבל שלא מומשו.

בעמ' 378, שני עמודים לפני סוף הספר, מביעה דונה גרציה את אכזבתה מן היהודים שאינם ממהרים לעלות לארץ ישראל וליישב את טבריה: "בני עמי הלומדים ומתפללים… בבתי הכנסת שהקמתי ונהנים מתמיכתי הכספית, אינם צובאים על ספינותיי הממתינות להם בנמלים להביאם לטבריה כפי שקיוויתי….". אכזבה זו מהדהדת את אכזבתם של חיים וייצמן, בן גוריון וז'בוטינסקי בשנות העשרים, אחרי הצהרת בלפור.

גם בהיסטוריה הקרובה אלינו, כבימי דונה גרציה, היהודים לא ניצלו את חלון ההזדמנויות ההיסטורי שנפתח לפניהם ולא עלו בהמוניהם לארץ. המקבילה הזאת עוד מתחזקת בעמוד שלפני האחרון, כשדונה גרציה מביעה חשש "שהזמנים ישתנו (ו)הסולטן עלול למנוע ממני לצאת מקושטא…". אכזבתה של דונה גרציה מאי היענותם של היהודים להזדמנות והחשש ממפנה לרעה במצב נשמעים לנו מוכרים וקרובים עד כאב. חבל שהמחברת לא ניצלה וחידדה את ההקבלה המשמעותית הזאת, כדי לסיים את ספרה ה"הרצליאני" והציוני כל כך באקורד החזק הראוי לו.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בנובמבר 2015,ב-ביוגרפיה, גיליון וישלח תשע"ו - 955, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: