המרגל השמרן | צחי כהן

ג'יימס בונד, שבסרטיו האחרונים הוצג באופן מורכב ופגיע, חוזר בסרטו החדש לדמות השטחית מן העבר. ההזדמנות לעסוק בשאלות עומק בוזבזה (שוב) על אקשן מעייף 

בשניים מהסרטים שבהם כיכב דניאל קרייג כג'יימס בונד, ובמיוחד ב"סקייפול", הסרט הקודם בסדרה בבימויו של סם מנדז, נעשה אתחול וניעור לסדרה. האתחול הוא סיפורה מחדש של מיתולוגיה קולנועית מוכרת, המשמש הזדמנות לבירור שורשיה ומוסכמותיה (מדוע שותה בונד וודקה מרטיני מנוער ולא מעורבב?).

מאז לוהק קרייג אנו פוגשים בונד מעשי, מתלבט, כואב ופגוע, בעל עומק פסיכולוגי (מסוים) ועבר המשפיע על אישיותו. "קזינו רויאל" ו"סקייפול", והרבה פחות מכך "קוונטום של נחמה" הכושל מ–2008 בבימויו של מארק פורסטר (שדווקא נוטה לעשות עבודה יפה ומעניינת בסרטים כגון "למצוא את ארץ לעולם לא" ולהבדיל "מלחמת העולם Z"), התייחסו למוסכמות הסדרה – המכוניות המהירות, הנשים היפות, חליפות הערב המהודרות – כאל רע הכרחי, מחווה שחובה לעשות כדי להגיע לבירור האמיתי של מהותו של גיבור הגיבורים של תרבות הקולנוע במאה ה–20.

אך ב"ספקטר" דומה שסם מנדז, במאי מעניין ומעמיק בדרך כלל (שפרץ לתודעה הקולנועית בזכות "אמריקן ביוטי"), מתמכר לצורה על חשבון התוכן. הסיפור מספק דווקא הזדמנות לשיחה משמעותית. ג'יימס בונד, אבל והמום עדיין לאחר מותה של M, מפקדת השירות החשאי MI־6, בתום משימתו הקודמת, מגלה חוט הקושר בין כל עלילות שלושת הסרטים הקודמים. מתברר שלאורך כל חייו המקצועיים מלווה ארגון צללים מסתורי את פעילותו, מסכל את כוונותיו הטובות ופוגע ביקרים, ובעיקר ביקרות, לו. אפילו הצלחותיו של בונד בסרטים הקודמים מצטיירות לפתע זניחות כאשר מתקבלת התמונה הכללית ומתברר שה"רשעים" הבכירים, שבפעילותם הצליח לפגוע עד כה, לא היו אלא דגי רקק ביחס לממדיו ועוצמתו של הארגון שמולו הוא מתמודד כעת.

לכאורה ניתן היה לפתח כאן שיחה מעניינת ומעמיקה על הרוע ושורשיו, מטרתו ושיטותיו, אולם בונד שב לסורו. המרדפים המסחררים, מסיבות החברה הגבוהה, כל אלה חוזרים ותופסים את מקומם המרכזי. בונד הופך בחזרה לדמות שטוחה, חסרת עבר ולב, ומדלג ממשימה למשימה, מיבשת ליבשת, בלא להניע שריר בפניו היפות.

בסופו‭ ‬של‭ ‬דבר‭ ‬הוא‭ ‬רק‭ ‬פקיד‭. ‬דניאל‭ ‬קרייג‭ ‬בתפקיד‭ ‬ג‭'‬יימס‭ ‬בונד‭ ‬ב‭"‬ספקטר‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ

בסופו‭ ‬של‭ ‬דבר‭ ‬הוא‭ ‬רק‭ ‬פקיד‭. ‬דניאל‭ ‬קרייג‭ ‬בתפקיד‭ ‬ג‭'‬יימס‭ ‬בונד‭ ‬ב‭"‬ספקטר‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

הזמנה למורכבות

אמת, אפשר למצוא, במאמץ מועט יחסית, את נושאי העומק המפותחים בסרט, בעיקר החובה מול הבחירה, אולם דומה שאפילו קיומו של נושא עומק, של דיכוטומיה שלאורכה מסתדרות הדמויות בסרט, נעשית כמצוות אנשים מלומדה ובלי להתייחס לאפשרויות המורכבות יותר. בונד, יצור של חובה, מתחיל את הסרט במה שנראה לכאורה כאקט של חוסר משמעת, על גבול המרת הפקודה והבגידה. הוא מסבך את מפקדו החדש, המכונה אף הוא M (ראלף פיינס, שחקן נפלא שמצליח להעניק עומק ונפח גם לדמויות נבלים כוולדמורט בסדרת סרטי "הארי פוטר" ואמון גת ב"רשימת שינדלר", ובה בעת להתגלות כדמות רגישה ומורכבת בסרטים כגון "מלון גראנד בודפשט" המופתי, ומוצא עצמו אבוד ולכוד בתפקיד שאינו לפי כישוריו ומידותיו), במהומה בינלאומית כשהוא מחריב למחצה את חגיגות "יום המתים" המקסיקניות, בדיוק בתקופה בה תת–שר חדש מאיים לפרק סופית את ארגון הMI־6 ולהקים תחתיו רשת ארגוני מודיעין בינלאומית. M טוען כי "תשע העיניים", כך מכונה רשת המודיעין החדשה, תאיים על הדמוקרטיה, כלומר מציב במוקד השיחה את החובה והציות מול הבחירה.

בונד, במסעיו, נתקל, כרגיל, במספר יפהפיות, האחת מנוסה ופתיינית (מוניקה בלוצ'י) והשנייה צעירה ותמה (ליה סיידו), המנסות, כל אחת בדרכה וממניעיה, לשכנעו לנטוש את מקצועו, או לכל הפחות להכניס אליו מורכבות מסוימת, לראות בו מרכיבים של בחירה לצד מרכיבי החובה. לבסוף מגלה בונד (בהפתעה שאינה ממש הפתעה ועל כן אפשר לחושפה כאן) שבראש ספקטר, ארגון הפשע חובק העולם, עומד לא אחר מאשר פרנץ אוברהאוזר, מי שמוכר כבר מסדרות בונד הקדומות כארנסט סטאברו בלופלד, אחיו החורג של בונד שאביו אימץ לאחר מות הוריו בתאונת טיפוס. כך שגם שני האחים החורגים מייצגים למעשה את החובה או ההליכה אל בררת המחדל של הכעס והרוע אל מול הבחירה בטוב.

גם כאן ניתן היה לפתח עומק פסיכולוגי, עימות קין והבל בין הטוב והרע שצמחו לבדם בעולם מאותו השורש, שני הצדדים הקרובים של הרע והמושחת והטוב והנעלה, אולם כל אלה נזנחים לטובת סצנות מרדף רעשניות וסצנות עינויים אקסטרווגאנטיות, שבמהלכן מסביר בלופלד ארוכות מה תוכניותיו וכיצד בכוונתו לענות את בונד. סצנה מסורתית זו, שאף בסרטי בונד הקדמונים הייתה מוזרה, הופכת לבלתי ניתנת לצפייה כיום, לאחר שפורקה לגורמיה ונלעגה באינספור התייחסויות ופארודיות (ובמיוחד בסרטי "אוסטין פאוארס"). בונד נחלץ, כמובן, מן המצר, בעזרת גאדג'ט, עזר הימלטות פלאי ומתוכנן היטב המוסווה בדמות שעון אומגה מהודר שקיבל מהמהנדס הפלאי Q בשלבי הפתיחה של הסרט.

נשמעו לקול החובה

העלילה מלאת חורים ככברה. בונד עובר אלף התנסויות קצה בלתי אפשריות פיזיקלית ומושך בכתפיו, מיישר את חליפתו וממשיך הלאה. פסאודו–פוליטיקה, פסאודו–מדע ופסאודו–ביון חוברים כולם כדי ליצור סיפור לא הגיוני אפילו בתוך יקומו שלו. הדמויות השונות, ובונד בראשן, כמובן, לא עוברות שינוי כלל, או עוברות אותו בפתאומיות של הסטת מתג פנימי: רע/טוב, אדישה/מאוהבת ומתמסרת, צייתן/מרדן, נבל/נבל–על. אפילו המרדפים והאפקטים המיוחדים, לשעבר פסגות סרטי בונד, נראים עייפים, מוכרים, איטיים קצת. איומים שבתחילת הסרט נראים טוטאליים מסתברים כבלונים נפוחים. ארגונים מורכבים, צייתניים ויודעי כול מתבררים כניתנים לתמרון על ידי אדם בודד.

ומעבר לכל זה, בדיוק אותה ליבה שהסרט לא מצליח להעמיק בה מעבר לשרטוטה כ"נושא שראוי לבחון", נושא החובה מול הבחירה, היא המכשילה את הסרט, ומחזירה אותו בכך למסורת סרטי בונד הכבולים, הנוסחאיים, הצפויים והשטחיים. ליוצרי הסרט הייתה אפשרות בחירה להמשיך ולעצב בונד חדש, מחוספס יותר, רגיש יותר, רוגז יותר, פגיע. אולם הם נשמעו לקול החובה, ועוסקים לאורך הסרט כולו בהצגת בונד המוכר, המגיח משאריות ביצתו ופורש את כנפיו הנדושות, כולו שנינויות של שורה אחת, עטוף אדישות ומחלצות, וחלול כולו מבפנים.

דומה שהסרט קורס מסיבות עמוקות ומורכבות יותר מאשר דמויות שטוחות ועלילה לא סבירה, שלא הפריעו למיליוני צופי הסדרה משך חמישים שנות קיומה. הוא קורס כי הוא לא מאמין בתזה של עצמו, חותר תחת המיתולוגיה שאת טקסיה הוא מקפיד לקיים. הסרט, כאמור, עוסק בשאלת החובה והבחירה, ותומך בדמוקרטיה, בבחירה החופשית ובביטוי האישי. בונד, מיתולוגיית בונד, סדרת הספרים והסרטים, הוא ההבטחה שכוחות הטוב יגברו. קפיצת הפרסום הגדולה ביותר של הסדרה באה לה כאשר נשיא ארה"ב האהוב ג'ון קנדי נשאל על הרגליו בשעות הפנאי והתוודה שהוא מכור לכתביו של איאן פלמינג, יוצרו של בונד. מה מצא קנדי בסדרת ספרוני המתח? את תמצית אמונתו שלו – את ההבטחה שלרשעים תאבי הכוח, הבצע, המידע והשלטון לא תהיה תקומה כיוון שלרשות מערכת הסדר והצדק עומד כלי פרוע ויוזם, מנומס אך אלים כמו הסוכן בונד.

בונד הוא בעומקו שמרן השמרנים. למרות שהוא מזלזל בהיררכיה ובשרשרת הפיקוד, למרות חוצפתו בשיחות עם אילי הון וכוח והשוביניזם האינסופי שלו ביחס לנשים, הוא נשאר בתוכו אותו בונד שהתלונן אי–אז בשנות ה–60 שפעילות מסוימת מסוכנת כמו האזנה לביטלס ללא מגני אוזניים. הוא פקיד בחליפה שתחום אחריותו הפקידותי כולל מכוניות מהירות ונשים יפות, אבל פקיד. תפקידו של בונד הוא לשמר את הקיים: את שירות הסוכנים MI־6 שימיו עוד מלפני מלחמת העולם השנייה, את עבודת הרגליים של הסוכן בעידן טכנולוגיות ולוויינים, את הלחימה באגרוף ובאקדח ברטה 0.22 בעולם של כלי נשק מתוחכמים בהרבה. היזמים האמיתיים בכל סרטי בונד, ולכן גם הדמויות המעניינות והצבעוניות היותר, הם הנבלים לדורותיהם.

בין קוטב הבחירה לקוטב החובה ניצב בונד איתן בקוטב החובה. הסרט קורס אל תוך עצמו בעיקר כי הוא מנסה לערער על עצם הדבר שמייצג גיבורו, ואפילו משהו גדול מגיבורו, הבטחה שנבנתה משך 25 סרטי הסדרה ועתה קמים עליה יוצרי הסרט לקעקעה.

————

ספקטר

ארה"ב ואנגליה 2015

במאי: סם מנדז

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בנובמבר 2015, ב-גיליון וישלח תשע"ו - 955 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: