אבי דור הכיפות הגדולות | מרדכי מרמורשטיין

הרב נריה אמנם הפך לדמות מופת בתנועת בני עקיבא והיה למייסד הישיבות התיכוניות, אך התנגד לשילוב לימודי חול בישיבה ולחברה מעורבת ושאף להתבדל מהציבור החילוני

הרב משה צבי נריה מתויג בציבור הישראלי כ"אבי דור הכיפות הסרוגות", אך למעשה דמותו מורכבת ורבת גוונים, וגישתו לאתוס הציוני–דתי נתונה בוויכוח עד היום. להבנת משנתו ופועלו במשך כשישים וחמש שנים יוקדשו השורות הבאות.

שניים הם מקורות ההשראה וההשפעה המרכזיים על הרב נריה. הראשון – בית אביו, העיירה היהודית המזרח אירופית והישיבות שבהן למד במינסק ושקלוב עד גיל שבע עשרה. שם רכש את תפיסת העולם הרואה בלימוד התורה את הערך המרכזי בעולמה של היהדות, את ההערצה העמוקה לגדולי התורה ואת ראיית ייעודו של הנער היהודי בלימוד תורה בישיבה. השני הוא הראי"ה קוק, שאליו נתוודע בגיל שבע עשרה, ובמחיצתו שהה במשך חמש שנים, תר"ץ–תרצ"ה. הרב קוק הוא האיש שסלל את דרכו של הרב נריה אל הציונות על כנפי חזונו, שראה בהתעוררות הלאומית את התגשמות חזון הגאולה ותחיית היהדות.

ראה‭ ‬בדרך‭ ‬החרדית‭ ‬דגם‭ ‬הראוי‭ ‬לחיקוי‭. ‬הרב‭ ‬נריה‭ ‬בחדרו‭, ‬תשמ‭"‬ה‭.  צילום: פתחיה נריה

ראה‭ ‬בדרך‭ ‬החרדית‭ ‬דגם‭ ‬הראוי‭ ‬לחיקוי‭. ‬הרב‭ ‬נריה‭ ‬בחדרו‭, ‬תשמ‭"‬ה‭.
צילום: פתחיה נריה

בין תורה לחלוציות

עם הגיעו לארץ הלך לבו של הרב נריה שבי אחרי תנועות הפועלים החלוציות, ובעיקר אחרי תנועות הנוער. לא עברה שנה מיום עלייתו ארצה והוא הצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא", וזמן קצר לאחר מכן אף לתנועת "הפועל המזרחי". ההערצה הגדולה שרחש הרב נריה למסירות הנפש של לומדי התורה במחתרת בעיירות רוסיה הלבנה היא שבנתה עבורו את הגשר על התהומות הרובצים בין עולם העיירה היהודית לבין התנועות החלוציות, הן החילוניות והן הדתיות. הרב נריה זיהה בחלוצים את אותה מסירות נפש שהכיר, רק הפעם למען בניין העם והארץ. גם הקִרבה שחש הרב קוק לחלוצי הפועל המזרחי השפיעה עליו.

תוך זמן קצר מעת הצטרפותו לבני עקיבא בקיץ תרצ"א הפך הרב נריה לדמות מרכזית בהנהגתה, להוגה הדעות ולאידיאולוג שלה. ואולם, לא פעם מצא עצמו בעמדות מיעוט בסוגיות שונות שהעסיקו את התנועה. תנועת בני עקיבא, כשאר תנועות הנוער, ראתה בהגשמה החלוצית את פסגת מאווייה, ובקיבוץ את היעד האחד והיחיד להכוונת חניכי התנועה. היא ראתה בחברה מעורבת דגם ראוי מלכתחילה וחיפשה אחר המכנה המשותף עם החברה הישראלית. הרב נריה מעולם לא היה שלם עם יעדים אלו. הוא לא החשיב את ההצטרפות לקיבוץ כיעד היחיד לחניכי התנועה, ראה בחברה מעורבת מצב של דיעבד שראוי לתיקון, וכן שאף להעמיק את ההתבדלות ולהחזיר את הנוער הדתי לישיבה. בכלל, בניגוד לחלוצי הפועל המזרחי שראו עצמם מובילים מרד קדוש, היה הרב נריה מלא בגעגועים לעולם התורה שהותיר מאחוריו. הוא ביקש הרמוניה בין שני העולמות – הדת והחלוציות.

חלומותיו על חזרה לישיבה נשאו פרי והתגשמו כאשר תנועת בני עקיבא ייסדה בחשוון ת"ש את ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, שהייתה למעשה מפעלה המשמעותי הראשון. הרב נריה ושלושה עשר נערים, ספוגים בלהט תורני, התייצבו בי' במרחשוון ת"ש בכפר הרא"ה ופתחו את הישיבה. תנועת בני עקיבא ראתה את הישיבה כ"בית מדרש להכשרת מגשימים ומדריכים", כ"פרוזדור לקראת הטרקלין", דהיינו: הקיבוץ, אולם הרב נריה ראה בה גם טרקלין בפני עצמו, "ישיבה" השואפת להוציא מתוכה תלמידי חכמים.

פשרה כואבת

אופי הישיבה עוצב לאור ערכים תורניים וחלוציים. סדר יומה דמה מאוד לזה של הישיבה הליטאית המסורתית, מבחינה זו שלימודי חול נעדרו מתוכנית הלימודים, אך גם נתן ביטוי לבניין הארץ ולערכי תנועות הנוער החלוציות. ניתן לומר שהישיבה נוסדה בתבניתם של שלושת מקורות ההשפעה על הרב נריה: ישיבות ליטא, הרב קוק ותנועות הנוער החלוציות.

במשך העשור הראשון לקיומה, הגן הרב נריה בחירוף נפש על התנגדותו להכנסת לימודי חול למערכת הלימודים של הישיבה. רק בתחילת שנות החמישים, משהבין שבדרך זו לא יצליח למשוך את הנוער הציוני דתי אל בין כתליה של ישיבה, נכנע הרב נריה ללחץ המתמיד של הורי התלמידים והחל בשילוב לימודי חול בישיבה בתהליך שנמשך קרוב לעשר שנים. מתוך אותה הכרה פתח בפעילות קדחתנית להקמת ישיבות תיכוניות נוספות ברחבי הארץ. בתהליך שהתמשך על פני  שנות החמישים, השישים והשבעים – תחילה במסגרת בני עקיבא ולאחר מכן במסגרת מרכז ישיבות בני עקיבא – פרס ברחבי הארץ את רשת הישיבות התיכוניות של בני עקיבא והפך את הישיבה התיכונית לשדרה המרכזית של החינוך הציוני דתי בארץ.

הזרע התורני שזרע הרב נריה בישיבת כפר הרא"ה הביא לתסיסה ושאיפה להקדיש שנים נוספות ללימוד התורה. קבוצת בוגרים החלה לחתור להקמת ישיבה גבוהה של בני עקיבא, וכתוצאה מכך הוקמה בשנת תשי"ד ישיבת כרם ביבנה. באופן שנראה על פניו כמפתיע, לא היה הרב נריה שותף למפעלם זה של תלמידיו. הוא ראה בישיבות הגבוהות המסורתיות דגם ראוי לבוגר ישיבת כפר הרא"ה הנושא עיניו להמשיך בלימוד התורה, ולא חש בצורך להקים ישיבות גבוהות מטעם בני עקיבא. רק לאחר מלחמת ששת הימים החל המרכז שבראשותו להקים ישיבות הסדר, הראשונה שבהן ישיבת הכותל.

כאן מתגלה לנו אישיותו המורכבת של הרב נריה. הרב נריה בחר בציונות הדתית כזרם האידיאולוגי שאליו השתייך. הוא חי במושב הפועל המזרחי כפר הרא"ה והנהיג את הישיבה שם. הוא בחר בתנועת הנוער בני עקיבא, ובתנועת הפועל המזרחי ראה את ביתו הפוליטי. ואף על פי כן, הוא לא ראה בדרכן של הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר של בני עקיבא את דרך המלך שבה אמור לצעוד נער יהודי ירא שמים. היו אלה בעיניו פרי של פשרה כואבת עם המציאות הישראלית, ויותר מכך פשרה כואבת עם רצונו של הציבור הציוני דתי. מבחינה זו, הוא מעולם לא נטש את זיקתו לאורח החיים החרדי וראה בדרך זו דגם הראוי לחיקוי. חילוקי הדעות עם הזרם החרדי התמקדו בעמידה מנגד מול ההתעוררות הציונית שפקדה את עם ישראל במאה העשרים, אך לא נגעו באידיאולוגיה המקדישה את כל כולה ללימוד תורה.

‭: ‬עם‭ ‬תלמיד‭ ‬בישיבת‭ ‬כפר‭ ‬הרא‭"‬ה‭, ‬כסלו‭ ‬תשמ‭"‬ט צילום: חגי סגל

‭: ‬עם‭ ‬תלמיד‭ ‬בישיבת‭ ‬כפר‭ ‬הרא‭"‬ה‭, ‬כסלו‭ ‬תשמ‭"‬ט
צילום: חגי סגל

ממייצג לאופוזיציונר

לאחר פטירת הרב נריה פרץ ויכוח ציבורי בדבר דרכו "האמיתית". חלקים בציבור הציוני–דתי סברו שהתייחסותו לישיבות התיכוניות ולישיבות ההסדר כדבר שבדיעבד מצביעה על כך שחי בכפל עולמות. אחרים עמדו על דעתם שהרב נריה הוא מנהיגה הבלתי מעורער של הציונות הדתית. לכאורה, שורש הוויכוח נסב על מהותה של הציונות הדתית. התנועות המרכזיות של הציונות הדתית – המזרחי, הפועל המזרחי ותנועת בני עקיבא – ראו צורך בשינוי ערכים ובהתחדשות דתית לאור החבירה למפעל הציוני. התנועות הללו סברו כי קיומה של מדינה מודרנית אינו עולה בקנה אחד עם אתוס לימוד התורה מן הגלות. מן הצד השני עומדים חניכיה הראשונים של כרם ביבנה, אשר מפגשם עם הרצי"ה קוק בישיבת מרכז הרב הוליד את הזרם החרדי–לאומי. היו אלה תלמידיו של הרב נריה שראו בתורה של ישיבות ליטא את מרכז ההוויה הציונית–דתית.

עם הקמת המדינה היה הרב נריה בין אלה שחתרו להשתית את חוקיה של המדינה על תורת ישראל, לעשותה ל"מדינת התורה". מדבריו בעניין זה עולה שהקמת מדינת ישראל אינה מציבה בפני ההלכה אתגר שונה במהותו מכל אתגר אחר. ההלכה אינה נזקקת להתחדשות והכלים שעמדו לרשותה מימים ימימה נשארו יפים כשהיו, גם בבעיות לאומיות.

באופייה החילוני של המדינה, שעוצב בשנותיה הראשונות, ראה הרב נריה את "משבר הציונות הדתית". הוא חש "סתירה נפשית פנימית של נאמנות כפולה, נאמנות לתורת ישראל ונאמנות למדינת ישראל". ביטוי מרכזי לשניות זו ניתן בסדר תפילת יום העצמאות, שיד הייתה לו בתיקונו. מצד אחד התפילה עוצבה בסגנון חגיגי, אך היא מיעטה באלמנטים הלכתיים: אמירת חצי הלל ללא ברכה, אי אמירת הלל בלילה, אי אמירת ברכת שהחיינו וכו'.

על אף עמדותיו השונות ביחס למדינה ולמוסדות התנועה, לא בידל עצמו הרב נריה מן הפועל המזרחי והמפד"ל, והוא ייצג והסביר את עמדת המפלגה גם כשהיה רחוק מלהיות שלם עמה. לפסגת ההזדהות עם המפלגה הגיע כשכיהן כחבר הכנסת השמינית בשנים תש"ל–תשל"ד. רק בשנת תשל"ד, כשהחלו חלקים נרחבים של הדור הצעיר של הציונות הדתית את המאבק על שלמות ארץ ישראל וההתנחלות בה, והעלו אותו לראש סולם משנת הציונות הדתית, עשה הרב נריה תפנית חדה והציב עצמו בעמדה אופוזיציונית חריפה להנהגת המפד"ל. הוא אמנם לא הוביל את מאבקם של הצעירים הללו אך מתוקף המעמד שרכש בקרב צעירי הציונות הדתית, הוא חש בצורך לייצג אותם הן אל מול הנהגת המפד"ל והן אל מול הנהגת המדינה ולהעניק למאבקם תוקף הלכתי ומוסרי.

שיאו של המאבק היה בתקופת הסכמי אוסלו, אז הוציא הרב נריה פסק הלכה האוסר על פינוי יישובים ותיקן מספר שינויים בתפילה לשלום המדינה. בכך החריף את היחסים עם רשויות המדינה עד סף דה–לגיטימציה שלהן. הוא הצדיק את דרכו בהבחנה שעשה בין המדינה לבין ראשיה, הבחנה בעייתית במדינה דמוקרטית. דומה שקו ישר עובר בין  הסתירה הנפשית הפנימית שחש בשל הנאמנות הכפולה, נאמנות לתורת ישראל ונאמנות למדינת ישראל בשנותיה הראשונות של המדינה, לבין הנאמנות הכפולה באחרית ימיו. הרב נריה טיפח אתוס ציוני דתי בעל מתח רעיוני פנימי, אשר מצד אחד רואה בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה" ומצד שני נאבק במוסדותיה הריבוניים כל עוד אינם פועלים על פי נורמות הלכתיות.

*

התואר "מעצב האתוס הציוני דתי" הוא תואר יבש משהו, אקדמי משהו, ויכול לאפיין לא מעט מנהיגים שיד הייתה להם בהנהגת הציונות הדתית ובעיצוב משנתה. אולם "אבי דור הכיפות הסרוגות" הוא תואר שנשמר לרב נריה בלבד ולא קמו על כך עוררין. זהו תואר המבטא חמימות משפחתית וקרבה אישית אל האיש.

מדוע זכה הרב נריה לתואר זה? כמדומה שהתשובה נעוצה בכך שאת לקחו הוא לא הועיד לציבור הציוני דתי הבוגר כי אם אל הנוער. אך טבעי היה שהנוער שאליו דיבר בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, בבני עקיבא, בישיבות בני עקיבא, באולפנות ובישיבות ההסדר, משגדל והתבגר והיה לזרם הציוני דתי,  חש כלפיו יחס של בן לאביו. ומעת שטיפס חזון ארץ ישראל השלמה לראש סולם משנתה של הציונות הדתית, שוב היה זה אך טבעי שתלמידיו שבגרו חיפשו בו את המשענת להיאחז בה. אין זה מפתיע אפוא שכל המשברים, חילוקי הדעות וההתפלגות לזרמים ותתי זרמים שידעה הציונות הדתית במרוצת חייו של הרב נריה, לא היה בהם כדי לערער, ולו לרגע, את מעמדו בתודעת הדור כ"אבי דור הכיפות הסרוגות".

ספרו של ד"ר מרדכי מרמורשטיין "אבי דור הכיפות הסרוגות" ראה אור בהוצאת הדובדבן

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בנובמבר 2015, ב-גיליון וישלח תשע"ו - 955 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: