אומרת שירה 955 | בכל סרלואי

רצוף יופי

קולמןתהום להיאחז בה

בתאל קולמן, מוסד ביאליק, 58 עמ'

* אם הייתי מדמה את ספרה הראשון של בתאל קולמן לבית, הייתי אומרת כי הרצפה שלו היא היופי, והאהבה והתשוקה והגעגועים מונחים עליה כרהיטים. כי בראש ובראשונה זהו ספר שירים יפהפה, משום שהיופי הוא התשתית שעליה מונח העולם. זהו חלק מכוחה הגדול של המשוררת: להעביר את החוויות היומיומיות, הפשוטות והעמוקות מבעד למנסרה של יופי ואור.

המרחב הביתי, כחוויות "נשיות" רבות, נחשב פעם לנושא שאינו ראוי לשירה; עם עליית הפמיניזם הוא קיבל ביטוי קשה וכואב על המחיר שיש בו. במובן הזה יש בספרה של קולמן מעשה רדיקלי. היא מתארת חוויות "נשיות" כתשוקה, אהבה, אמהות וכמיהה לילד בשפה אישית מאוד, אישית כל כך עד שהיא נעשית לגדולה ועמוקה מהחוויה הפרטית של המשוררת. זהו אולי הפלא הבא לידי ביטוי בשירה: היכולת לכתוב חוויה אינטימית וחד פעמית ההופכת לקול ליבם הפנימי של אחרים, שכן שירה טובה היא מפתח ללבבות רבים.

הקריאה בספר פותחת ומרחיבת לב. זהו ספר שירה מרתק שהממד הביוגרפי שבו לא מחלל את הצד השירי שלו; קולמן כותבת על החוויות האישיות שלה בשפה בשלה, נדיבה וסוערת. גם במצבים של העדר קשה, של ריקות ששורשיה בלקיחה או בחסר, חופה על הכול חוט של חסד, של אור, של בחירה עמוקה ומודעת באפשרות החיים. הבחירה הזו יוצרת בשלות ומלאות שאינה אופיינית לשירה בת זמננו ואולי לשירה בכלל. נדיר לראות ספר שירים ראשון המתאפיין בבשלות ומורכבות כזו; ועל אף שחלק מהשירים איבדו קצת מרעננותם בשל עריכת יתר (ראיתי גרסאות קודמות של הספר) יפה לראות כיצד עבודתה המוקפדת של העורכת ליאת קפלן זיקקה ועידנה את סגולותיו.

קולמן היא משוררת המקיימת אורח חיים דתי, ועולם החוויה והשפה שלה יונק ממנו. יפה לראות כיצד הדתיות שפעם הייתה כמו שמה מאחורי גדר ומגדירה (ואולי אף מגבילה, מנקודת המבט החיצונית) את יצירתם של משוררים רבים, שאופיינו בעיקר לפי אורח החיים שלהם, זורמת בטבעיות בשפה ובחוויה של הספר; כמו ילד הדומה להוריו אך בעיקר לעצמו, יש בו חיים עמוקים משלו, עמוקים מכל הגדרה מבחוץ.

אַתָּה אֵל שַׁדַּי / וְחָלָבִי הַבְּשָׂרִי. / אַתָּה אֵל שָׁדַי / וְלֹבֶן תִּינוֹקִי. / אַתָּה אֵל שֵׁדַי / וּבִעוּתַי, אֵל  / חֲלוֹמוֹתַי / הָרָעִים בִּמְיֻחָד. / אַתָּה אֵל / שֶׁדַּי, דַּי  / גַּם לְךָ / בִּתְפִלּוֹתַי. //אַתָּה אֵל שַׁדַּי  / עַל מְזוּזַת בֵּיתִי / מִתְדַּפֵּק כְּמוֹ / יֶלֶד בַּיְשָׁן / לְהָצִיץ / וְלִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינֶיךָ  / אֶת הַנֵּס הַיָּשֵׁן בְּחַדְרִי.

 ———

על המשבר

תוהוויהי ערב ויהי תוהו

מיה טבת דיין, פרדס, 97 עמ'

* "ויהי ערב ויהי תוהו" הוא יומן מסע עמוק ושובר לב אל החיים שאחרי אובדן האם. החיים שאחרי – כי איך חיים כאשר שורש החיים איננו? מיה טבת דיין מנסה למפות את הכאב ומצליחה בכך באופן מעורר השתאות. השירים בספר מהלכים במסע הנורא של האבל, כאשר המוות הוא נקודת המוצא שממנה מתחילים לצעוד ואפשרות החיים שלא תיאמן מתוך כאב כזה – היא היעד. בשונה מסיפור הבריאה שבו מקדימים התוהו והערב את מציאות האור, מקדים כאן הערב שבו מתה האם את התוהו והמוות; הערב אינו מבשר את בואו של יום חדש, על החידוש שבו, אלא על מציאות אינסופית של העדר, ועבור הבת הוא הולדת שנייה, נוראה, למוות: "רֵאשִׁיתִי עֻבָּר שֶׁל חַיִּים. / וסוֹפֵךְ עֻבָּר שֶׁל מָוֶת". 
בספרי שירה רבים נוטה החוויה שביסוד השיר להיות חזקה מאמנות השיר עצמו. לא כך בספר שלפנינו. בשפה מרובדת, צלילית ומובהקת (הערוכה בעדינות בידי יקיר בן משה), פורשת טבת דיין עולם של אבל בכלי שירה יפהפיים. החצי הראשון של הספר כולו חורף, כזמן מות האם. חציו השני של הספר כולו קיץ, כאשר הבת יוצאת לטיול הרחק מביתה, מסע שלעולם לא יהיה רחוק מכדי להשאיר מאחוריה את כאב האובדן.

שברון הלב מתנפץ לרסיסים של יופי, כאשר את הכאב הראשוני והמשתק שבחלקו הראשון של הספר מחליפה בחינה של הבת את חייה. המוות מכריח אותה להיוולד מחדש אל מציאות של יתמות וחיים ללא אם. הקריאה המתמשכת מוליכה את הקורא במסע האבל של המשוררת, שבו מתעצמת המטפורה העמוקה של ההולדת החדשה בעקבות המוות. זוהי נקודת הצלילות המרשימה שבספר: בסופה של הקריאה מתחוור כי מות האם מוליד את בתה בעצם ההעדר שבו, לא פחות מאשר בעצם לידתה הראשונית לחיים.

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר / (אֲנִי יְסוֹדִי מִמֵּךְ וְסוֹפִי לָךְ, וְכָעֵת מִי אֲנִי בּכְלָל?) / בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ / (וְנַפְשִׂי מְבֻתֶּרֶת לִפְרוּסוֹת, כִּכַּר לֶחֶם שָׁחֹר וּקְשֵׁה–פָּנִים) / מָשׁוּל כַּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר / (רְסִיסֵי זִכְרוֹנוֹתַי. הִנֵּה) / כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל / (יְשִׁיבָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה בַּמִרְפֶּסֶת) / כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה / (פָּנַיִךְ אֵלַי וְגַבֵּך אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁכֵּן אָמַרְתְּ – ) / וּכְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ / ("אֲנִי צְרִיכָה לְהִזָּהֵר, אֲנִי לֹא רוֹצָה כְּתָמִים", / וּבְגַב כַּפּוֹת יָדַיִךְ הֶחְלַקְתְּ עַל לְחָיַיִךְ) / וְכַחֲלוֹם יָעוּף / (מַתְּת וּפָנַיִךְ לְלֹא רְבָב).

——– 

סרבנות למציאות

מוגןשירים מן המרחב המוגן

חיים שטנגר, עמדה, 63 עמ'

* לפני שנה וחצי התחוללה כאן מלחמה, ומלבד אלה שחייהם צולקו בה ישירות, חיי רובנו חזרו למסלולם; חיים שנוספו עליהם מאז רשימות חדשות של מתים. המציאות הזו תוארה רק לפרקים בשירה העברית. אין הכוונה לשירי מלחמות, כמותם נכתבו בשפע; כוונתי לשירים שעוסקים במהותה המזוויעה מכול של המלחמה, בטורי המתים, בשגרה שבהם, ויותר מכול – בעצם ההרגל לה, זו המפרידה את האדם מחייו אך נתפסת כאילו היא חלק בלתי נפרד מהחיים.

"שירים מן המרחב המוגן" מנסה לתאר את המציאות הזו: חיים שהשגרה בהם היא חירום, שבהם חדר אחד בכל בית הוא מרחב מוגן והמרחב שמחוץ לבית מועד תמידית לאסון. זהו נושאו הפואטי של הספר, ומפתיע לראות כמה הוא רחוק מלהיות פוליטי. לכאורה אין מציאות פוליטית יותר ממלחמות, ויש לה גורמים ותוצאות שייטחנו עד דק באולפני הטלוויזיה ובשיעורי ההיסטוריה. בספר שלפנינו היא מוצגת מצידה הבנאלי, היומיומי, הרחוק מכל הרואיות, זרקור או זיכרון היסטורי: המציאות השגרתית של אנשים הנמצאים באיום מלחמה מתמיד, כלוחמים או כאזרחים. משהו בתחושה הזו מחלחל אל הפואטיקה של הספר, שאין בה מקוריות סגנונית יתרה, אלא שהפגם הזה כמו מעצים את הרעיון שבו: זהו ספר הנכתב מנקודת מבטו של האדם הפרטי, הקטן והבודד, שיודע כי חייו עלולים להילקח ממנו בכל רגע או שהוא עלול להיות מגויס אליה. ודווקא מתוך כך זהו ספר לא מגויס. זהו ספר של סירוב, לא משום שהוא קורא לסירוב ליציאה למלחמה, אלא משום שהוא מסרב לקחת אותה כמובנת מאליה, כהכרח המציאות. הסטת המבט מן הפוליטי אל האישי היא מעשה חתרני במציאות שבה המלחמה משרתת את כל בעלי הכוח מלבד את קרבנותיה. זו הסיבה שלא תשמעו הרבה על הספר הזה, ושהוא מומלץ בחום: במציאות שבה המלחמה היא המציאות, ספר שירה המעז לבחון אותה על צדדיה הלא הרואיים והלא פואטיים הוא ספר חשוב ואמיץ.

וְזֶה כָּל כָּךְ,/ בִּלְתִּי סָבִיר / וְהַמַּצָּב כָּל כָּךְ, / שָׁבִיר / וְהַחַיִּים תְּלוּיִּים עַל חוּט, / תְּלוּיִּים בִּירִי שֶׁל סְמַרְטוּט, / יוֹרֶה רָקֶטוֹת בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, / צוֹפֶה רָעָה, רוֹצֶה אָסוֹן. / וְהַחַיִּים כָּאן, קַל קַלִּים / כְּמוֹ חוּט תְּפִירָה, הֵם נִפְרָמִים / וְשׁוּב יֵשׁ כָּאן, הַפְסָקַת אֵשׁ / יֵש זְמַן, מְלַאי רָקֶטוֹת, לְחַדֵּשׁ. / וְאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה, יוֹדֵע קֵץ, / כְּמוֹ לֹא נֵדַע – מֵרֹאשׁ – דַּרְכּוֹ שֶׁל חֵץ / וּבֵינְתַיִם חוֹגְגִים, בְּלִי שׁוּם – שׁוּם – חֶשְׁבּוֹן / כִּי אֵין מִי יִמְצָא, יַבְטִיחַ פִּתְרוֹן. / וְהַחַיִּים הֵם קַל קַלִּים / עוֹד דְּרִינְק בִּמְסִבָּה לוֹגְמִים.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בנובמבר 2015,ב-אומרת שירה, גיליון וישלח תשע"ו - 955. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: