ילדה היא לא ספה | ירון אביטוב

הכמיהה לילד, שהתממשה באימוץ תינוקת מווייטנאם, מתוארת דרך מסע החיפוש של המחברת אחר ילדתה המיועדת. תהליך ארוך ומתיש שסופו הצלחה 

ירחהירח אותו ירח

אודיסאה לווייטנאם

רות שפירא

פרדס ובוקסילה, 2015, 184 עמ'

עוד לפני שאימצה תינוקת בווייטנאם, רכשה רות שפירא, עיתונאית ומתרגמת, בגדי תינוקות, כיבסה אותם ותלתה לייבוש על החבל. זה היה אולי בבחינת נעשה ונשמע; קודם נקנה בגדי תינוקות, אחר כך יגיע התינוק. כשהבגדים המיניאטוריים התנופפו ברוח, חשבה לעצמה שפירא שהגיע הזמן שתמלא אותם בתוכן.

האנקדוטה הזו ממחישה את כמיהתה של אלמנת מלחמה ישראלית בשנות הארבעים לחייה, שלא הצליחה להרות באופן טבעי, לאמץ תינוקת. ח"י שנים לאחר שהרחיקה עד וייטנאם כדי לחפש תינוקת לאימוץ היא מפרסמת ספר מסע רגיש על תלאות האימוץ שעברה, ומסקנתה  היא חד–משמעית: אימוץ הוא הפתרון הטוב ביותר לנשים המתקשות להרות ורוצות להפוך לאמהות.

"לא ילדתי אותה, אבל אני בהחלט האמא שלה" אם וילדה בויטנאם.  צילום אילוסטרציה: שטארסטוק

"לא ילדתי אותה, אבל אני בהחלט האמא שלה" אם וילדה בויטנאם.
צילום אילוסטרציה: שטארסטוק

מאזור קונפליקט למשנהו

בין השנים 1994 ל–1998 אומצו בישראל כמאה תינוקות מווייטנאם, צאצאים וצאצאיות של לוחמי הווייטקונג. המצב הכלכלי הקשה בארצם לא אפשר להוריהם לגדלם, והם אומצו ברצון על ידי ישראלים בתהליך בירוקרטי מייגע שצלח מכשולים רבים. ההורים המאמצים הרחיקו נדוד עד למחוזות נידחים בארץ שהמשיכה ללקק את פצעי מלחמת וייטנאם גם שנים רבות לאחר שזו הסתיימה, ושם ליקטו תינוקות כמו פטריות שלאחר המלחמה. על הבחירה בווייטנאם כמחוז אימוץ כותבת שפירא: "בבת אחת נראתה לי וייטנאם, שכה סבלה במאה העשרים מקולוניאליזם, עושק, מלחמות ועוני מחפיר, כמקום שהכי נכון לאמץ בו" (13).

לא פעם שאלה שפירא את עצמה האם היא באמת עושה חסד עם התינוקת שהיא מאמצת, כשהיא מחלצת אותה ממדינה שהייתה קרבן של מלחמה רק כדי לקחת אותה לאזור קונפליקט אחר. "לא פעם אני שואלת את עצמי לאן הבאתי אותה, עם המלחמות, הפיגועים, המתחים הדתיים, העדתיים, הפוליטיים והאחרים בישראל" (8). בסיום היא משיבה לעצמה שגם היא וגם בתה היו למעשה בעלות מזל.

תיאור האודיסיאה לווייטנאם, מדינה מרובת ניגודים וסתירות (ארכיטקטורה צרפתית לצד ביוב מצחין שזורם ברחובות), והחיפוש אחר התינוקת הם לב לבו של הספר הזה, שכולו לב אחד גדול של רגישות. הספר עוסק למעשה ברובו בחייה של שפירא, מהרגע שקיבלה את ההחלטה לאמץ ועד היום שחזרה לישראל עם התינוקת חבוקה בזרועותיה. דהיינו, בימים שקדמו לאימוץ ובתהליך האימוץ עצמו. רק ארבעים העמודים האחרונים עוסקים בתהליך קליטתה של הילדה המאומצת בישראל, ולא פחות מכך של האם עצמה.

התיאורים של וייטנאם, תיאורי הנופים ותיאורי הבירוקרטיה, התיאורים מן השטח וגם מחלון המלון בהאנוי שבו היא שומרת על התינוקת החדשה שלה כדי שלא תיעלם, יגרמו לקורא להזדהות עם הנפשות הפועלות. כמה מהתיאורים האלה מזכירים, הן מבחינת הנופים והן מבחינת ההתנהלות הבירוקרטית, ארצות קומוניסטיות לשעבר כמו קובה; המפגש בין העבר הקודר של המלחמה להווה הפוסט–טראומטי, שחיוכי פקידי הקבלה בבתי המלון המפוארים אינם יכולים להסתיר, העוני והדלות, האפלה בלילות, התרופות שנמכרות בראש חוצות הגם שפג תוקפן, הכבישים המהמורתיים, זכר להפצצות האמריקניות שלא הצליחו לכתוש את ההתנגדות של הווייטקונג, ופקידים מהמורתיים עוד יותר שלמעשה מנסים לדחות עד לקץ הימים כל עשייה שכרוכה בחתימה פשוטה על מסמך.

מי יודע כמה שוחד החליף שם ידיים כדי שאשת הקשר של שפירא ושל האמהות הישראליות האחרות תצליח להשלים את תהליך האימוץ. שפירא לא מזכירה זאת במילה, וגם לא את הצד העסקי של האימוץ, והאמת שזה לא ממש חסר בספר מהסוג הזה שבו שפירא נעה בין תקווה לייאוש, בין חמלה לבין כעס על המקומיים. ואולי אשת הקשר המקומית שלה לא הייתה זקוקה לשחד איש מכיוון שהיא נכדתו של גיבור מקומי שהצליח להשפיל את האמריקנים בקרבות, ייחוס שאולי העניק לה מעמד שאין לאחרים מול הפקידות המקומית.

גדלת אצלי בלב

הספר עוסק בזהות ובדימוי העצמי של אם מאמצת. האם אמא כזו היא אם לכל דבר, או חלילה אמא מדרגה שנייה כפי שחושבים ערלי לב, כמו זה שהעיף מבט אחד בתינוקת האסיאתית בעגלה ואמר לשפירא: "אבל את לא האמא שלה". שפירא השיבה: "לא ילדתי אותה, אבל אני בהחלט האמא שלה" (177). כשעורכת הדין, שטיפלה בתהליך האימוץ, שאלה את שפירא האם יש לה העדפה כלשהי ביחס לגון העור של התינוקת שהיא רוצה לאמץ, היא הרגישה נבוכה. "לא רציתי לשוות לתהליך הזה אופי של קניית ספה שאתה בוחר את צבע הריפוד שלה" (16), היא כותבת.

כשהרופא הציע לה לראשונה לאמץ הגיבה שפירא בתחילה בכעס. אבל אחרי שעברה תהליך נפשי ארוך היא אמרה ללין, בתה המאומצת: "את לא גדלת בבטן שלי, את גדלת בלב שלי" (עמ' 163). במקרה של שפירא, תהליך הצמיחה הזה לא הקטין כהוא זה את הקשר העמוק בין אם לבתה. שפירא חשה כאם לכל דבר, אף שהבינה מהרגע הראשון שהתינוקת לעולם לא תדמה לה במראה החיצוני. מלכתחילה החליטה לגדל את בתה המאומצת בשקיפות ובקלפים גלויים – שתדע שהיא מאומצת. להפתעתה, התברר לה בהדרגה שהתינוקת בהחלט דומה לה בכמה תכונות אופי מרכזיות – שהפכו אותה לבת ראויה לאמה המאמצת. אולי ההשפעה הסביבתית בכל זאת חשובה יותר מכפי שנדמה, ואולי הדבר קשור דווקא לתורת האסטרולוגיה. דמן הוא לא אותו הדם, אבל קיימת הקבלה אסטרולוגית נדירה בין המפות האסטרולוגיות שלהן והירח שלהן הוא אותו הירח.

שפירא רומזת בין השורות שבתה המאומצת אולי דומה לה אף יותר משהיא דומה לאמה הביולוגית, שאותה היא נאלצה לפגוש פעמיים בנסיבות מביכות, פגישות שהיו לא פשוטות עבור שתיהן, והתיאורים שלהן הם מהרגעים המכוננים לא רק בתהליך האימוץ אלא גם בספר עצמו.

הספר מגולל סיפור הגירה מורכב, שני דורות של הגירה בין תרבויות: רות שפירא עלתה משוודיה לישראל, וגם בתה היא בחזקת מהגרת מלידה שהצליחה להיטמע היטב בתרבות החדשה. לא רק שפירא אימצה אותה אלא גם החברה הישראלית. שפירא מוסרת את עדותה בצורה מאופקת. מרחק השנים מאפשר לה פיכחון. האודיסאה החיצונית משתלבת בהרמוניה באודיסיאה הפנימית של שפירא ויוצרת מסמך מעניין לכל הורה שירצה בעתיד לאמץ ילד במדינה נידחת, אבל עשוי לעניין גם כל קורא סקרן הרוצה להכיר מקרוב את נפתולי נפשה ורגשותיה העמוקים של אם מאמצת, המרגישה "כמי שניצחה את הטבע" (184).

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ח' כסלו  תשע"ו, 20.11.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-20 בנובמבר 2015,ב-גיליון ויצא תשע"ו - 954, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: