האם בעוד דור הדתיים יהיו רוב במדינה? האם החברה החילונית תלך ותיעלם? האם אנו בראשיתו של תהליך שאחריתו היא ירידת מסות של חילונים מהארץ? דמוגרפים, סוציולוגים ורבנים משרטטים מחדש את הגבולות הנודדים של החילוניות והדתיות

באחד ממערכוני המופת של ארץ נהדרת מנסים היוצרים לצייר בהומור כיצד ייראה הצבא לאחר שהדתיים ישתלטו עליו. בתפריט: בסיס צבאי מחורד"ל שהאלוהים הוא מפקדו וסעיפי ההלכה הם חוקיו, מוסד ארכאי בשם "החילונות הצבאית הראשית" מנסה לשמור על זכויותיו של המיעוט החילוני בצה"ל, ובמרכז התמונה נתי, חייל חילוני בודד המנסה לפלס את דרכו בתוך יחידת "שפוך חמתך". "שימו לב", אומר המפקדוס בתדריך מבצעי, "הלילה אנחנו יוצאים למבצע קידוש לבנה כדי להכרית את בסיסיו של זרע עמלק. התכנון הוא שאלוהים שלנו ייכנס מכאן מלווה בכוח חלוץ של ארבעת מלאכי השרת. על פי המודיעין שלנו שעובד כבר חודש על דילוג אותיות בספר שמות האלוהים שלהם אמור לבוא מכאן אבל אז, בנקודת הציון הזו, יקרה לנו נס".

מאחורי כל סאטירה, כידוע, מסתתרת אמת. כותבי הסדרה, כולם חילונים מאזור המרכז, הצליחו לזקק לתוך ארבע דקות את הטרגדיה החילונית בהתגלמותה: הפחד מפני היום שבו החילוניות תפסיק להיות רלוונטית וישראל תהפוך למדינת הלכה פונדמנטליסטית המנוהלת על ידי דתיים.

מתוך המקום הזה צריך, ואולי אף מתחייב, לשאול שאלה קצת יומרנית, גם אם היא מעט פאסימית: האם בעוד 20 שנה עדיין יהיו חילונים בישראל? לא חילוני מחמד, לא "מתקרבים" או "מכבדים", חילונים אמיתיים, שבזים לדת, אוכלים שרימפס ולא צמים ביום כיפור. במילים אחרות – האם אפשר כבר להתחיל לדבר על מות החילוניות?

אלוהי הימין המתנחלי

אין ספק שהשימוש במונח "מוות" כשמדברים על ציבור כל כך גדול במדינת ישראל נשמע מעט מרחיק לכת, אבל שיחות מקדימות שערכנו עם מספר אנשי תרבות בתל אביב מעלות שגם אם הנתונים אולי מראים אחרת (ובכך נעסוק בהמשך), מבחינה רגשית ותחושתית זוהי החרדה הרווחת כרגע במטרופולין גוש דן.

"זו השיחה הכי חזקה עכשיו בתל אביב", מגלה עיתונאי 'הארץ' אורי משגב, "אני בהחלט מרגיש דרמה באוויר, ומה שאני מדבר עליו משותף לשכבה דורית שלמה. אני שומע את זה בשבועות האחרונים מכל עבר. יש תחושה שגב הגמל עומד להישבר".

משגב מפרסם כבר תקופה ארוכה רשומות על עתיד–המדינה השחור כפי שהוא צופה אותו. לאחרונה כתב בגנות קמפיין המזוזות של מירי רגב ואיתן כבל. בזמן חטיפת הנערים, כשמדינה שלמה התבקשה להתפלל לשלומם, הוא מצדו ראה בכך בקשה כמעט מיסיונרית: "מובן מאליו שלמשפחות האומללות ולקהילה שמתוכה הן באות עומדת הזכות המלאה לפנות לרחמי שמים בשעת אסונן", כתב, "אבל ברמה הלאומית, ההלחמה האוטומטית הזאת מזיקה ואפילו מסוכנת. קודם כול משום שבחסות הסיטואציה הקשה מעוצבת מחדש הישראליות תוך מחיקה טוטלית של זהויות אחרות (חילונים, אגנוסטים, אתיאיסטים, וכמובן אזרחים לא יהודים). אבל יתרה מכך: מדובר בחיבור אידיאולוגי. הפנייה בנסיבות הנוכחיות היא בעיקרה לאל מסוים מאוד. אדוני צבאות, אל נקם ושילם. או במילים פשוטות — אלוהי הימין המתנחלי".

"אני מאמין שכאדם רציונלי הולכת ונסגרת בפני ילדיי האפשרות לחיות במקום שיהלום את הערכים שעליהם גדלו בבית", הוא אומר בדאגה, "המלחמה שאני לוקח בה חלק היא כנראה קרב מאסף. יכול להיות שהוא כבר נכשל, אבל הוא נאבק על דמותה של המדינה כדי לאפשר לילדיי ונכדיי מקום לחיות בו. יש זרם חילוני במדינת ישראל על כל חלקיה, והזרם הזה מרגיש כיום שהוא במיעוט. שהערבוב של דת ומדינה ודת ולאומנות סוגר עליו. ומעבר לזה, שגל של מיסטיקה וקמעות ולחשים עומד לפתחו".

במילים אחרות, המזרחיות משתלטת על המדינה?

"זה לא קשור למזרחיות אלא לתפיסה יותר פולקלוריסטית של הדת והרבה מאוד פופוליזם של אנשי ציבור ותקשורת. אני אישית אשמח שכל אדם יאמין במה שהוא רוצה וינשק את מה שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע באחרים. ברגע שנבחרי ציבור מקדמים קמפיינים הזויים ומוטרפים סביב חמסות ומזוזות במקום לעשות את העבודה שלהם אני אומר 'עד כאן'. אני אזרח משלם מיסים, עשיתי צבא, הילדים שלי יעשו צבא, אני מגדל אותם כאן ואני לא מוכן שזה ייעשה על ידי הסתמכות על קמעות".

משגב מודה שהוא לא משוכנע שילדיו יישארו לגור במדינה, וגם צופה שאם הדברים ימשיכו כפי שהם עכשיו עתיד להתרחש גל גדול של ירידת חילונים מהארץ. "הגל הזה מתרחש כבר עכשיו, אני לא יודע לאמוד אותו במספרים אבל עצם הדיבור הרווח עליו הוא מדאיג. אני גם חושב שהדיון הזה לא יכול להתנהל בנפרד מההקצנה הלאומנית–ימנית. זה לא ויכוח אקדמי על דת ומדינה. זה הולך ביחד עם פגיעות אחרות בדמוקרטיה, במעמד של שלטון החוק, בזכויות מיעוטים, בערכים שהמדינה נוסדה לפיהם. ואם זה ימשיך ככה אז כן, תהיה פה מסה קריטית של יורדים".

ולמה זה מסוכן?

"אם ישראל רוצה להפוך לתיאוקרטיה, מדינה שנשלטת על ידי כוהני דת או פוליטיקאים שמתחנפים אליהם, היא בהחלט מוזמנת לעשות את זה. אני חושב שאלו לא המדינות שאליהן נשאנו את עינינו כשהמדינה הזו קמה. אנחנו טובים מאוד בלצחוק על כל שכנותינו הלא דמוקרטיות והלא חופשיות אבל בעצם אנחנו מתקדמים אליהן בצעדי ענק".

רוב דתי דמוגרפי

סימוכין לתחושות של משגב אפשר אולי למצוא במחקרו של פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה, העונה לשם "ישראל 2010–2030, בדרך למדינה דתית". סופר מעריך כי בשנת 2030 יגיע מספר החרדים בישראל ליותר ממיליון. הוא מסתמך על הממוצע השנתי של הריבוי הטבעי בקרב החרדים העומד על כ–6%–7% בשנה, מה שיוביל לטענתו לעומס כבד על מוסדות המדינה שישנה לחלוטין את דמותה של החברה הישראלית. מגמה נוספת שהוא מצביע עליה היא התחזקות כוחן האלקטורלי של המפלגות החרדיות והדתיות באופן שישפיע עמוקות על סדר היום הציבורי. לטענתו, המרחב הציבורי ומאפייני התרבות יהיו כולם ברוח העולם החרדי והדתי. כמו משגב, אף הוא משוכנע שהתהליכים האלה יביאו בסוף לגל גדול של ירידת חילונים מהארץ, שתדרדר עוד יותר את איכות החיים.

"המחקר שלי מסתמך על נתוני הלמ"ס", מסביר סופר, "וזה מאוד פשוט. אישה חילונית תל אביבית או חיפאית מביאה שני ילדים לעולם, בעוד אצל החברה הדתית–לאומית הממוצע הוא 4.2 ואצל החרדים 6.5. ניקח את הנתון הזה ונרוץ איתו עשרים שנה, ודי ברור שהדתיים יהיו רוב במדינה".

המגמה הזו מטרידה לא מעט אנשים, גם בתקשורת. בשבועות האחרונים משודרת בערוץ 10 סדרת כתבות של ישראל רוזנר העוסקת בשד הדמוגרפי. בין השאר הוא מדווח כי 63% מתושבי אלעד הם ילדים, והתחזיות צופות שבשנת 2059 בין 33% ל–40% מאוכלוסיית המדינה יהיו חרדים. 
"כל עוד כלבים וחתולים לא ילכו להצביע אין תקווה לתל אביב", אומר סופר בציניות. "הבעיה היא שהם כל היום הולכים לגלריות, יש להם הרגשה שהם אינטלקטואלים, אבל הם מטומטמים, מה לעשות, ואת זה אומר חילוני חרד. הריבוי הטבעי אומר שבשנת 2034 53% אחוז מתושבי ישראל יהיו דתיים בכל הווריאציות, ואין לי שספק שמגמת הירידה של חילונים מהארץ תתעצם ככל שהדתיים יתגברו. בסביבתי הקרובה, שמורכבת בעיקר מאנשי חינוך ואקדמיה, חילונים מבתי הספר הכי אליטיסטיים בארץ, מספר הילדים של חבריי שהם בחו"ל הוא עצום".

בין מילותיו של סופר אפשר להבין למה הוא חותר וממה הוא חושש. מדובר כאן לא רק על ירידה מספרית של צעירים מהארץ, אלא על בריחת מוחות של ממש.

"יש פה בעיה, בוודאי", הוא מודה, "אנשים בורחים ממקום שבו מגבילים אותם. אפשר לראות את זה באיראן ובמקומות כמו מצרים. בכלל, אני מאבחן היום כ–20 בעיות גורליות שמטרידות אותנו והממשלה לא מטפלת בהן. אנחנו המדינה הכי צפופה בעולם המערבי, וצפוף זה עולם שלישי. כשצפוף אנשים בורחים. זה מתלבש עם נושא החרדיות והולך עם סיפוח יהודה ושומרון ומתקשר לכך שכל הנוער החזק מתכנס לתל אביב ומשאיר אדמה חרוכה בפריפריה. קחי רק את מה שאמרתי כרגע, בלי פערים, טייקונים ומצב החינוך, ותראי שיש כאן אוסף תהליכים שהם מין גל צונאמי שהולך ומתקרב אלינו".

 המקרה של זמרי

זה השלב שבו אולי צריך קצת לפקפק בנבואות האפוקליפטיות ולתהות האם אכן מדובר בתהליך שהוא מחויב המציאות. כלומר, האם הפיכת החילונים למיעוט במדינה אכן תדרדר את מדינת ישראל באופן הרסני. במילים אחרות: האם מדינת ישראל באמת זקוקה לחילוניות כדי להתקיים כמדינה דמוקרטית?

הרב משה רט, דוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת בר אילן, סבור שלא ממש. "יש הרבה מגמות בפילוסופיה שמדברות על פוסט סקולאריזם – מצב שמגיע אחרי החילוניות אבל לא מייצג חזרה לדתיות אלא משהו חדש, כמו שאדם שעבר את גיל ההתבגרות חוזר לערכים שנטש במהלך מרד הנעורים שלו אבל לא בצורה הילדותית שלהם אלא בצורה אחרת. העולם שאחרי החילוניות לא יהיה עולם של ימי הביניים, משום שבעוד החילונים מתקרבים לדת הרבה דתיים הולכים לכיוון יותר פתוח, יותר מסורתי ופחות חרדי ודתי, וייתכן שמה שיקרה בסופו של דבר הוא מצב של אנשים שמגדירים את עצמם על סקאלה מאוד רחבה של אמונות, לא לפי ההגדרות החדות שאנחנו מכירים היום".

על הדברים של רט צריך להתעכב, משום שהם לא תמיד באים לידי ביטוי במבחני הסטטיסטיקה, שמטבעם מנסים לכנס את האנשים לקטגוריות מצומצמות ככל הניתן. נדמה שבשנים האחרונות מתרחשת מעין מרידה בקטגוריות האלה. יותר ויותר אנשים מעדיפים שלא להגדיר את עצמם באופן מדויק, וגם החברה לעתים מתקשה להגדיר לאן משתייכים אושיות התרבות שלה. אברי גלעד – דתי או חילוני? ומה לגבי דוד ד'אור וקובי אוז, לאיזו משבצת נכניס אותם – דתיים? חילונים? מסורתיים?

קחו את יותם זמרי, "אושיית רשת" שמגדיר את עצמו חילוני. כשבוחנים את הקשרים החברתיים שלו מגלים שיש לו ממשקים רבים עם המגזר הדתי, ותעיד העובדה שהוא בוחר לפרסם מדי מוצ"ש סטטוס לידידיו שומרי השבת שבו הוא מפרט מה הפסידו בחדשות. בעיני רבים במגזר זמרי הוא "אחד משלנו" גם אם אין לו כיפה, משום שהוא ימני ותומך בהתנחלויות. לאט לאט הולך ונוצר לו מגזר ביניים רחב מאוד שמורכב ממגוון גדול של "בלתי מוגדרים". דתיים שהתרחקו, חילונים שהתקרבו, דתל"שים, מסורתיים ומה שביניהם. מדובר במגזר גדול, כל כך גדול שכבר קשה לקרוא לו מגזר. ייתכן שהוא בכלל המיינסטרים של החברה הישראלית.

"אני אומר לפעמים שאחת הטעויות הגדולות של הדתיים היא שהם חובשים כיפה", אומר רט, "כי הכיפה בימינו לא אומרת הרבה על הבן–אדם, בוודאי אם מדובר בכיפה סרוגה. היא יוצרת מעין גבול מלאכותי בין דתיות לחילוניות. תיאורטית, אם כולם היו מורידים את הכיפה היה מתברר שאין פה מיעוט דתי ורוב מסורתי–חילוני אלא קבוצה גדולה של אנשים שמחוברים ליהדות ולמסורת בכל מיני רמות ומיעוט קטן שהוא מנותק".

מי צריך חילונים

קשה להתעלם גם מההקשר הפוליטי של התופעה, שעשוי להסביר את הדיפוזיה שמתרחשת בין המגזרים. התחזקות הערבים דוחקת אנשים לחפש זהות משלהם ומכנה משותף רחב, ואין ספק שיש פה גם ריאקציה למצב הביטחוני. אתם רוצים להשמיד אותנו? אנחנו נתגבש ונראה לכם מה זה. התחושה הזו יכולה אולי להסביר כיצד הצליח נפתלי בנט למתג את הבית היהודי כמפלגת כל בוחריה.

"הדתיים נתפסים כמי שמובילים את העמדה הימנית האמיתית במדינה, ואין ספק שזה משפיע על תודעת ההשתייכות", מסביר פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה בבר אילן. "זה גם בא לידי ביטוי בזה שהשמאל הדתי הפך להיות סוג של טעות סטטיסטית. יש תודעת חפיפה, ויש שאלה מהי ההשתייכות החזקה יותר, הימניות או הדתיות. ואז מתחילות שאלות זהותיות כמו 'מה אתה מעדיף, שהבן שלך יהיה חילוני–ימני או דתי–שמאלני'".

גם רט סבור שהמרכיב הלאומני משפיע על המגמות, אבל לא מסתפק בהסבר הזה. "התחזקות הערבים דוחקת אנשים לחפש זהות משלהם, אבל יש עוד סיבה לזליגה הזו והיא תחושת ריקנות ומאיסה בעולם החילוני. אני תמיד אוהב להגיד שאם אני רוצה להתחזק באמונה שלי אני רק צריך לפתוח את YNET, לראות מה הולך שם ולדעת שזו האלטרנטיבה לתרבות היהודית. זה לא משהו שהרבה אנשים נמשכים אליו. אם פעם הייתה לדת יותר התנגדות ועוינות מצד אנשים שעזבו, היום ברוח הפלורליסטיות המודרנית אנשים פחות נלחצים מהדת ורוצים להכניס את הדברים האלה הביתה בשביל ערך מוסף.

"אם המגמות האלה יימשכו, אני מאמין שהמדינה תהפוך ליותר דתית ויותר יהודית. אני מאמין שגם ראש ממשלה דתי עשוי להגיע בשלב כלשהו, למרות שזה בכלל לא אומר שהוא יחליף את חוקי המדינה בחוקי ההלכה. בכלל, 'מדינת הלכה' זה מושג שאוהבים להפחיד איתו הרבה אנשים, אבל אף אחד לא באמת יודע מה זה אומר. גם לא הדתיים עצמם. זה מסוג הדברים שכמו שהרמב"ם אומר על ימות המשיח – אף אחד לא יודע איך הם יהיו עד שהם יהיו. אנשים מדמיינים שיתחילו לסקול פה מחללי שבת. יותר מדובר בכיוון של האווירה הציבורית – איך נראים הרחובות, מה הלבוש המקובל, אילו תכנים ישנם בערוצי התקשורת. איך זה יזרום הלאה, את זה צריך עוד לראות".

אתה מדמיין מצב שחילונים ירצו לחיות במדינה כזו?

"קודם כול, הייתה להם ההזדמנות שלהם. השמאל החילוני שלט במשך עשרות שנים במדינה ואם הוא הפסיד כנראה יש לזה סיבה. אנחנו רואים גם באירופה שככל שהחילון והאתיאיזם מתגברים כך הילודה פוחתת, וערבים ומהגרים משתלטים. כלומר, אנחנו רואים שזאת לא דרך מועילה. אני לא חושב שהחילונים יצטרכו לעזוב את המדינה כשיהיה בה רוב דתי, אבל כמו שהיום אדם דתי הולך ברחוב וסופג בעל כורחו תכנים שהוא לא רוצה, יכול להיות שגם הם יצטרכו להתמודד עם המציאות ההפוכה".

השאלה היא אם לשם אנחנו שואפים. הדגמים המוכרים של מדינות תיאוקרטיות לא מאוד מסבירי פנים.

"הדגמים היחידים שאנחנו מכירים אלו דגמים של מדינות מוסלמיות וזו טעות להשוות אותנו אליהם. זה כמו לומר שדמוקרטיה ודיקטטורה הן שני סוגים של ממשל אז לא צריך ממשל".

אז מה אתה אומר בעצם, שמדינת ישראל לא צריכה חילונים?

"אני לא חושב ש'צריך' חילונים. המצב הרצוי הוא להיות אדם מאמין כמו שלאורך ההיסטוריה רוב האנשים היו והינם מאמינים. אני חושב שבמבט לאחור אפשר לומר כדברי הרב קוק שהתפקיד של החילוניות היה נחוץ בשלב שבו היהדות הדתית לא יכלה להסתדר בעצמה עם כל הרעיונות של ניהול מדינה וצבא. כשהיא הייתה סגורה בבית המדרש היה צורך בחילונים שיעשו את כל מה שהדתיים לא ידעו לעשות. ברגע שהדתיים הולכים ומשתלטים על כל האזורים האלה, אפשר לומר שהחילוניות סיימה את התפקיד ההיסטורי שלה. כל מה שהיא עשתה יכולים לעשות היום גם אנשים דתיים ואני לא רואה סיבה שאנשים יישארו במצב הזה".

כלומר, הם היו קבלני ביצוע שלימדו אותנו איך לבנות מדינה ועכשיו לא צריך אותם?

"משהו כזה. לא במובן של קבלנים. זה תהליך רוחני ומחשבתי יותר עמוק, שגם גורם לדתיים לברר מחדש מה האמונה שלהם ומה ההגדרות שלה, ולהתנקות מכל מיני סיגים שנדבקו אליה. אבל כן, אני חושב שמערך החילוניות בעולם די מיצה את עצמו, והיות שהיא מובילה לסוג של הכחדה עצמית כנראה ראוי לעבור לשלב שאחריה".

המיקום הדתי השתנה

אם לשפוט לפי הסקרים, ישראל אכן מצויה בעיצומו של תהליך הדתה. מחקר משנת 2012 של מכון גוטמן קבע כי 80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים. 76% אחוז שומרים כשרות בבית. 92% חוגגים את ליל הסדר. 78% אחוז לא אוכלים חמץ בפסח, 40% מהחילונים שומרים כשרות ו–26% מהחילונים צמים ביום כיפור. ואולם, נתון אחד קשה להסביר, והוא העובדה שלמרות התחושה שישראל הופחת ליותר ויותר דתית, שיעור האנשים המגדירים עצמם חילונים לא משתנה משמעותית לאורך השנים, ועומד על כ–40%.

"החילונים הם עדיין קבוצת ההגדרה הגדולה ביותר. אלו הנתונים", קובע פרופ' כהן, "אבל אם בודקים כמה מהם שומרים על דפוסי התנהגות דתיים, אז יש הרבה יותר מסורתיים. אלא שגם פה זה לא מדויק. חלק מהדפוסים המסורתיים שאנחנו מזהים כדתיים כבר מזמן קיבלו משמעות לאומית. זאת אחת הטעויות שלנו, אנחנו מודדים התנהגויות מסורתיות ולא את המשמעות שנותנים להן. רוב גדול של החילונים מדליקים נרות חנוכה כי החג הזה קיבל משמעות של טקס לאומי, לא הממד הדתי מעניין אותם. אנשים יושבים בליל הסדר כי זה אירוע משפחתי. הדתיים נורא אוהבים לומר 'וואו, תראו איך הם דתיים', אבל זה לא נכון ולכן צריך להיזהר. מי שנמצא בבועה אנטי דתית אולי אומר לעצמו 'וואו, אני הולך וקטן', אבל זה לא נכון, תמיד היית קטן. תמיד היית שם. רק שעכשיו זה מורגש כי הדתיים והמסורתיים באים לידי ביטוי גם בשלטון. וזה עוד משהו חשוב, שהם מבינים שבקלפי הם כבר לא יוכלו לנצח, שהם לא יחזרו לשלטון, וזה מעצים את תחושת 'מות החילוניות'".

כלומר, הכול בעצם בראש שלהם?

"הפחד הוא בהחלט מניע חזק מאוד. וזה כבר קשור לתהליך הרבה יותר גדול, של חילופי אליטות. פתאום מופיעה קבוצה שאומרת 'אנחנו בדרך להנהגה'. והם רואים ראש שב"כ דתי, מפכ"ל דתי, מועמד לרשות המוסד דתי, ואז מתקבלת תחושה שכנראה הם התגברו מספרית. בהקשר הזה בוודאי שיש טעם לפחד. ברור שהאליטה החילונית שבעבר ניהלה פה את העסק רואה דברים שהיא מעולם לא ראתה בעבר. הרבה פעמים, אגב, זה הצטברות של אנקדוטות יותר מאשר משהו משמעותי. מה שהשתנה זה לא מספר הדתיים אלא המיקום שלהם בחברה".

השאלה היא מה המגמה.

"את יודעת, כשהציגו את המחשב הראשון אף אחד לא האמין שיצליחו לעשות ממנו מחשב ביתי. למה לא הצליחו לדמיין את זה? כי הם הסתכלו על מחשב בגודל של חדר ושכחו לחבר בינו לבין עוד תחום שהתפתח אז, הננו–טכנולוגיה. ככה אנשים מסתכלים על הגרף של החרדים. מסתכלים על זה שהם עומדים להיות 25% מהאוכלוסייה, מסתכלים על מספר הילדים החרדים בכיתות א' ומדמיינים מה יהיה עוד 20 שנה. אבל איפה הטעות? בהנחת המוצא שהחרדים של העתיד ייראו כמו החרדים של היום. ברגע שקבוצה גדֵלה ל–25% מתרחשים שינויים שלא ראינו קודם. פתאום מופיעים החרדים החדשים שעובדים ומתגייסים לצבא. ברור שהמסורתיזציה גדלה, אבל הדתיים האלה, כשהם יגיעו להנהגה, עצם זה שהם ישבו שם ישנה אותם כי כל ממד האחריות יגדל. כשאתה יושב בהנהגה אתה לא יכול להתנהג כמו שהתנהגת כשהיית מיעוט, ולכן התחזית בעייתית בהקשר הזה".

חילוניות אינה אתאיזם

כן רוב או לא, קשה להתעלם מכך שההגדרה לחילוני, שבעבר הייתה כמעט מובנת מאליה, הפכה להיות מאוד נזילה פתאום. בסקרים הסטטיסטיים של השנים האחרונות נוספה חלוקה חדשה בין "מסורתי שאינו דתי" ל"מסורתי–דתי". בפייסבוק מתגודדת קבוצת כלאיים המכונה "חילונים שומרי שבת", ויש המדברים על "חילונל"שים" (חילונים לשעבר), כשהכוונה היא לאנשים שמתקרבים למסורת אבל לא נוטשים את עברם ולא משנים את החזות החיצונית.

צ'רלס ליבמן במאמרו "מלחמת התרבות בישראל – מיפוי מחדש של החברה הישראלית" עורך הבחנה בין חילוניות יהודית לחילוניות אוניברסלית. בין החילוני המתנכר שלא מעניין אותו שום דבר יהודי (כהגדרתו הבוטה–משהו של עמידרור "גויים דוברי עברית") לבין הקצה השני של חילוניות יהודית.

"צריך להבין על מה אנחנו מדברים כשמשתמשים במילה 'חילוני'", מסביר ד"ר תומר פרסיקו, חוקר דתות ועמית מחקר במכון הרטמן, "חילוני איננו אתאיסט. בישראל רוב החילונים אינם אתאיסטים. חילוני הוא מי שהדת הממוסדת לא מכתיבה לו את חייו. אם נסתכל על החברה הישראלית אנחנו רואים רנסנס יהודי שבו השייכים לקבוצת החילונים מתעניינים במסורת ובכל מיני צדדים שלה – פיוט, קבלה, חסידות, מעגלי תפילה, בתי מדרש פלורליסטיים, אבל זה לא אומר שהם חדלים להיות חילונים במובן הסוציולוגי של המילה. להפך, הם קובעים לעצמם איך המפגש הזה ייראה, הם תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש. אין פה חזרה בתשובה המונית".

מגמה נוספת שפרסיקו מזהה הוא גל אתנוצנטרי, שאותו מייצגת בעיניו העלייה של מפלגת הבית היהודי בשנים האחרונות. "יש לנו מפלגה דתית לאומית ויום אחד מצרפים אליה אישה חילונית, ואז עוד חילוני. זה גל שבו הישראליות מוגדת יותר כחברות בעם היהודי, וזה נקבע לא על פי מחויבות להלכה אלא לפי השאלה 'עם מי אתה מזדהה'. במובן הזה ינון מגל ואיילת שקד הם מאוד 'יהודים'. לא במובן ההלכתי אלא הפטריוטי. הם גאים בזה, חשובה להם הזהות, הצביון היהודי. דווקא ההזדהות הזאת מאפשרת לקבוצות כמו הציונות הדתית לקבל לתוכן אנשים שלא מצייתים להלכה בכלל, כל עוד הם מזדהים כפטריוטים. בנט הוא מאפיין קלאסי של התופעה הזו.

"זה שראש המפלגה הדתי איננו בן תורה בעצם ולא למד הלכה בצורה רצינית, ושונה לגמרי מכל מי שעמד בעבר בראש המפד"ל, זה אומר שיש לגיטימציה גם לעמדות כאלה. הוא מחפה על הנכות שלו מבחינה דתית בזה שהוא מיליטנט ופטריוט, לא מפחד ולא מתנצל. הוא ממש מגלם את זה. אין ספק שיש פה שינוי חברתי, אבל זה לא אומר שהאנשים האלו אינם חילונים. השאלה היא תמיד אצל מי הסמכות והסמכות היא עדיין אצלם, כי אין להם רב".

אז למה הם כל כך מפחדים?

"המצב הזה מפחיד הרבה מאוד חילונים שאין להם כוח למסורת ויידישקייט, ולפעמים הם מפרשים את מה שקורה יותר מדי לחומרה, אבל זה לא נכון. בהרבה מובנים המדינה דווקא נהיית יותר פלורליסיטית ויותר מגוונת. יש יותר לגיטימציה לקבוצות דתיות שונות. נוצרה פה מין יהדות ישראלית שהיא תופעה של פריחה תרבותית וזה נהדר, החברה זקוקה לזה כדי לשגשג".

מאיפה בעצם התחיל תהליך ההתקרבות הזה?

"אחרי שהזהות המפא"יניקית התפוררה אנשים מחפשים משהו שימלא את החלל הזה. מה עושה אותי יהודי, מה עושה אותי ישראלי. הם מחפשים תשובות. זה חלק מתהליך יותר גדול שקורה בעולם. כל הדיבורים הגדולים על חילון שיציף את העולם ועל דתות שילכו ויתפוגגו – היום אנחנו יודעים שהם לא עמדו במבחן המציאות. החל משנות ה–70 כל מיני חברות חוות פגישה מחודשת עם המסורת בכל מיני צורות. ברוסיה הקומוניזם נפל ויש חזרה לדת. הרבה אנשים חזרו ללכת לכנסיות ומקדישים את חייהם לזהות הפרבוסלבית, לומדים טקסטים ומקבלים את עיקרי הדת. גם פולין הפוסט–קומוניסטית הפכה להיות יותר דתית. בישראל החזרה מגיעה ממקום של ערכים חילוניים. מתוך אתוס של הגשמה עצמית ורצון לעשות מה שטוב לי. זה גם מה שגרם לנפילת האתוס המפא"יניקי, הוא היה מאוד קולקטיבי".

המזרחיות שמעבר לדיכטומיה

ואם בזהות עסקינן, צריך גם לתהות על תפקידם של בני עדות המזרח בכל התהליך. באוקטובר אשתקד עלתה ברשת" הוט" סדרה העונה לשם הלא פוליטיקלי קורקט "ערסים ופרחות – האליטות החדשות". הבמאי אורי סלעי הושיב מול המצלמה 18 אנשים מעדות המזרח, שניסו לדון במקומם בחברה הישראלית. בין השאר הוא ניסה לברר האם מדינת ישראל עוברת תהליך של התמזרחות. כלומר, לא רק שכבר לא בושה להיות מזרחי, אלא שנוצרת זהות מזרח תיכונית שגם אשכנזים חפצים לאמץ. ואם נחבר את זה לנושא הקודם, לא נותר אלא לשאול – האם מות החילוניות הוא למעשה ניצחון המזרחיות?

"הרבה מיוצאי המזרח מגלים שהדיכוטומיה של דתיים–חילונים לא משקפת אותם, ומשם מגיעה הלגיטימציה למסורתיות", מסביר ד"ר מאיר בוזגלו, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. "כלומר, זה נותן לאנשים מהצד המזרחי שהיו מוגדרים חילונים להגדיר את עצמם באופן יותר מדויק. כתוצאה מזה כל ההבחנה של דתי–חילוני מתערערת. המגמה הבולטת היא בקרב האינטלקטואלים המזרחיים, שבעבר היו יותר מתאימים למודל של הקשת הדמוקרטית – חילונים עם אוריינטציה של שמאל אשכנזי. במשך תקופה ארוכה השמאל המזרחי קיבל את ההימנעות מהעיסוק ביהדות. על הרקע הזה עזבתי את התנועה וביחד איתי עוד אנשים. גילינו מרחב שלם של התייחסות שלא הכרנו קודם. כל הנושא של העצמת המסורתיות, ההיכרות המחודשת עם רבני האסלאם, רשת מורשה, רשת כי"ח, החזרה של הפיוט – הכול צף עכשיו".

 את הפתרון שמציעה הדרך המסורתית מאמצים גם לא מעט אשכנזים שקצו גם הם באותה דיכוטומיה. וגם אם אינם קוראים לעצמם כאלה, אורחות חייהם מגדירים מעצמם מגזר חדש ולא מוכר של מסורתיות אשכנזית. "זה לא שהחילוניות נסוגה ומתפנצ'רת", מסביר בוזגלו, "אלא שהקטגוריה המסורתית הרבה יותר פעילה ממה שהיה בעבר והיא הדבר הכי מעניין היום. אנשים לא רוצים לחשוב בדיכוטומיות. הם שואפים להגדרה יותר אישית ויותר משפחתית. הרוב השותק רוצה יותר ביטוי ויש כאן הגדרה של חילוניות שלא שוקעת אלא מתקדמת ומגיעה לאזורים שלא הייתה בהם קודם. למשל כל העניין של רעיון הקריירה חודר לעולם הדתי. זה תהליך חילון עמוק. והעובדה שזכויות נשים ושיח נשי מגיעים לאזורים חרדיים ואורתודוקסיים, זו גם תנועה של חילוניות".

אבל הם לא נוטשים את הדת בשבילם אלא מאמצים אותם אל חיקה.

"נכון, אבל אז השאלה היא מאיזו בחינה הם דתיים. כי מהרבה בחינות הם לגמרי במרחבים החילוניים הרגילים".

השתקת הצד חילוני

בסוף המערכון ההוא מארץ נהדרת מקיים החילוני הצבאי הראשי שיחה עם החייל שמתקשה להשתלב ביחידתו. "בשביל מה אתה צריך את זה", הוא אומר לו, "בשנייה אני מעביר אותך מפה, תהיה משגיח חילונות בבסיסים, עבודה קלה! אתה עובר במטבחים, זורק שרימפסים לאורז, דואג שיהיו עותקים של מציצים במועדוניות, פוגש חייל בודד, מסדר שתהיה לו איזו מערכת יחסים מסובכת ולא מספקת עם איזו סטודנטית למגדר מאזור השרון".

בסוף בסוף, השאלה שנשארים איתה היא לא רק אם התמעטות החילונים תהפוך אותם לנרדפים, אלא האם חסרונם ישפיע על בריאותה הנפשית והדמוקרטית של מדינת ישראל.

"זה חלק מהשיח המוטה של כמה רע פה וכמה נורא לחיות פה", מסכם כהן, "כל הדיבורים על ברלין זה תת בועה של 20 ילדים שמדברים בינם לבין עצמם. אנחנו הרי יודעים בדיוק כמה יורדים. אין עלייה משמעותית במספר העוזבים את הארץ, זה יותר תחושות. זה כמו  שאומרים שהדמוקרטיה מתדרדרת. איזה מדד אתם רוצים? של פרידום האוס או של האקונומיסט? אף אחד מהם לא ציוני ובכל זאת הנתונים מראים שהיא לא מתדרדרת. לא עולה, אבל גם לא מתדרדרת. אני יכול להגיד לך ממה אני מוטרד. אני לא מוטרד מזה שיש יותר דתיות ויותר לאומיות, אני מוטרד מפני הפחדת האליטות האחרות. אני חושש שהפחד הזה יגרום להן להרגיש לא שייכות ביותר מדי מוקדים חשובים של מכוני מחקר, ואני לא רוצה שהן יפחדו. עולה פה שאלה עד כמה נהיה דמוקרטים ופלורליסטים כלפי אלה שאיבדו את המעמד שלהם. ואני חושש שחלק מההצהרות הדתיות הן הצהרות מפחידות ומרחיקות".

"לפעמים רואים תופעות של השתקה כלפי אותו צד אתאיסטי וחילוני מיליטנטי", מסכם פרסיקו, "למשל הוויכוח על ברית מילה, הוא הרי מגיע ממקום הומניסטי, ובמקום להתווכח יש זעקה של 'עוכרי ישראל, אנטישמים שונאי עצמם', וזה דוחק הצדה את הדיון הערכי. ויש פה עניין ערכי, וחשוב לדבר על זה. יש מקום ליותר סובלנות, כי כמו שהרב קוק אמר – הדת זקוקה לביקורת מבחוץ כדי להתקיים".

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015