בדידותו של מקליד המיקודים | ירון אביטוב

האיש הגלמוד ביותר בירושלים מתחשבן עם חייו כדי להבין היכן טעה. 
כמיהתו לאהבה ותבוסותיו החוזרות מתוארות ללא רחמים 

אישולייםאישוליים

אלי שמואלי

פרדס, 2015, 286 עמ'

יהושוע דוהר על הלמברטה הוויולטית שלו, מהמחסן המעופש שבו הוא מתגורר בשיכון גיהינומי בשוליים של ירושלים. הוא נוסע אל ביתה של מי שהוא מחשיב שלא בצדק כחברתו, סינתיה, כדי להעניק לה את מתנת יום ההולדת שקנה לה באמצעות עוד צ'ק ללא כיסוי – טבעת פרחונית כמו מחשבותיו. קור של חורף ירושלמי צובט את פניה של סינתיה באדמומית של ניכור בשעה שהיא מקבלת אותו. היא נוטלת באי חשק מופגן את השקית עם המתנה, לא מציצה בה אפילו ומניחה אותה על הכורסה הפנויה "כמו מטען חבלה" (עמ' 265). יהושע נותר דרוך, "חיכיתי לפיצוץ שיבוא".

הדימוי המיוחד של שקית המתנה כחפץ חשוד אופייני מאוד לעולם הדימויים המקורי של אלי שמואלי, שספרו זרוע במטפורות מסוג זה (למשל, "הפנים שלה נראו כמו שכר מינימום", 186), המעניקות לו גושפנקא של סופר אמיתי כבר ברומן הביכורים שלו, שזכה אגב בפרס לספרי ביכורים מטעם משרד התרבות והספורט.

"האנטילופה מן המעגל החיצוני ביותר של העדר" (16); "האיש הבודד מן השיכונים" (27); "האיש הבודד ביותר בעולם" (157) – אלה הם מקצת ההגדרות שיהושוע מכנה בהן את עצמו מבלי לבקש רחמים מן הקורא. מדובר באנטי–גיבור באנטי–עיר שחי באי–שוליים בתוך עיר המרגישה כמו מרכז העולם. העיר ותושביה מתעלמים באופן מוחלט מיהושוע שהופך לשקוף כמו דמעה, מעין ישוע מקומי שעובר דרך ייסורים פרטית ויומיומית שרק פה ושם מבצבצים ממנה איים של נחמה.

מדובר ברומן מעין "דפוק וזרוק בירושלים", שכתוב כאילו אלי שמואלי למד דבר או שניים מצ'רלס בוקובסקי. זוהי ירושלים של מטה ללא כחל וסרק. שמואלי מיטיב לצבוע את החצרות האחוריות של העיר, מדרום לצפון ועד למרכז העיר. כל מי שהתהלך פעם בודד וכמה לחברה ברחובותיה הצדדיים של ירושלים; שחיפש פעם פינה להשתין במקום שבו נכתב באותיות מאירות עיניים "מקום קדוש, אסור להשתין"; כל מי שאוהב את ירושלים אבל מרגיש שנחתו עליה גם תשעה קבין של בדידות; כל מי שנסע באוטובוסים העמוסים לעייפה שלה ורצה להרגיש לרגע כמו הסופר יוסל בירשטיין שמלקט סיפורים כמו זרעונים, אבל לדאבונו חווה את פחד הפיצוץ של התחנה הבאה, או נמחץ כמעט למוות על ידי עדר נוסעים בשרני החוזר מהשוק עמוס בסלים שכל אחד מהם נראה כמו חבית נפט, ירגיש הזדהות מלאה עם יהושוע היודע להאיר את בדידותה של העיר ושל אנשיה בצבעים ספרותיים אקוורליים ותולה את התמונות הייחודיות שלו בתערוכה המשחירה מפיח של קרבורטורים.

החצרות‭ ‬האחוריות‭ ‬של‭ ‬ירושלים‭ ‬נצבעות‭ ‬בבדידות צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

החצרות‭ ‬האחוריות‭ ‬של‭ ‬ירושלים‭ ‬נצבעות‭ ‬בבדידות
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

אפטרשייב של שיממון

יהושוע עובד במיון של הדואר במשמרת השלישית של החיים, דהיינו בשעות הלילה, שהופכת אותו לבלתי נראה. הוא נורא עצוב, בעצם עגום, לא רק משום שעליו להקליד את המיקודים ולהשתעמם המחץ אלא משום שהכול מתעלמים ממנו, מעובדי הדואר ועד הנשים שמביטות בו "כמו שמציצים בפגר מכונית שעברה תאונה" (19). אפילו החוגגים של מרכז ירושלים המתיזים ספריי על כל העולם ובתו בערב יום העצמאות לא מוצאים לנכון למרוח אותו בספריי שלהם ומדלגים עליו, כמה מעליב.

לעבודה הוא מגיע באוטובוסים, שכל נסיעה בהם היא האנטי תזה לסיפורי האוטובוסים של בירשטיין. אצל בירשטיין נוצר תמיד קשר אנושי בין הנוסעים, אצל שמואלי הניכור רק מתחדד, למרות שהנוסעים נופלים זה על זה בעצירות החדות. יהושוע גולש באתרי היכרויות תחת הכינוי "אישוליים" ומייחל לפגישה מקרית שתפריח איזו תכלת, כדברי המשורר אלכסנדר פן, אבל צבעי חייו וצבעי העיר הם אפורים כשק, ואין שום תקווה לשום דבר מלבד עוד יום שיחזור על קודמו שיחזור על קודמיו.

יהושוע מקווה שחייו ישתנו לטובה כשהוא רוכש את הלמברטה עתיקת היומין שלו, שענתיקות כמוה לא מפרזלות אפילו ברחובות הוואנה, קובה, אבל היא הופכת אותו למושא של לעג, כמו העבודה בדואר, כמו הנעליים הבלויות שלו, כמו האפטרשייב של השיממון שנודף ממנו וגורם לנשים – ולא רק להן – להירתע ממנו. את רגשותיו, מחשבותיו ותסכוליו הוא מעלה על הכתב בסוג של פנקסנות לבלרית, שבה הוא מתחשבן עם חייו כדי להבין היכן טעה.

לאלי שמואלי יש טביעת עין לתאר בצורה נוגעת חולשות אנוש, לעצב דמויות בוקובסקאיות שהעליבות ניגרת מהן כמו שמן מכונות המשחיר את המדרכה. כמו הגיבור האנטילופי שלו, גם לאלי שמואלי יש קול פואטי שונה מהעדר הספרותי של ימינו. קריאה שטחית בספר תטעה לקטלג אותו בסוגת ספרי החיפוש האקזיסטנציאליסטי או החיפוש המיני. אכן יש בספר משהו מרוחו של פנחס שדה, אבל הסגנון והמהות שונים. יש בו אמנם הכמיהה של רווק שעוד לא נגאל מבתוליו, אבל הרבה יותר מכך יש בו כמיהה אדירה של הלא–שייך לאהבה, ובעיקר מהדהדת בו "כמו צרחה קבועה" (8) הבדידות. יהושוע הוא אולי הגיבור הכי בודד שקראתי בספרות העברית מזה שנים. קריאה נכונה של הספר עשויה לפתוח בעזרת מפתח הלב את לבו של הקורא הרגיש. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015

פורסם ב-15 בנובמבר 2015,ב-גיליון תולדות תשע"ו - 953, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: