מתנחלת בכיכר | בכל סרלואי

הנסיעה מביתי בבנימין לעצרת לזכר רבין בכיכר הייתה קשה, אבל המעבר שהתרחש לאחרונה מעצרת שבטית לעצרת של שיח ישראלי רחב אפשר גם לי להיות שותפה לבכי ולחלום

במוצאי השבת האחרונה, לראשונה מזה עשרים שנה, נסעתי לכיכר. זו הייתה הפעם השנייה בחיי מאז ילדותי, אז השתתפתי בהפגנות נגד מדיניותו של ראש הממשלה בכיכר מלכי ישראל; זו הייתה הפעם הראשונה שבה השתתפתי בעצרת לזכרו, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז הרצח שבה בכיתי עליו בגלוי, בקרב רבים, וחשתי אפשרות וניצוץ של תקווה.

ההגעה לשם הייתה קשה: על המרחק הפיזי וסכנת הנסיעה בין ביתי במזרח בנימין לכיכר רבין בתל אביב נוספה תחושת המרחק הנפשי בין תודעת שני שבטים שתהום פעורה ביניהם, החיים חיים מקוטבים על חלקת אדמה אחת. ולא רק המרחק הזה: כאשר סיפרתי לתלמידותיי ולכמה מהקרובים אליי על כוונתי להגיע, זכיתי לתגובות כואבות ועוינות: "מה, את שמאלנית?". ואני עמדתי בפעם המי יודע כמה לנוכח הידיעה המזעזעת שבקרב רבים וטובים בקרב בני עמי הדעה הפוליטית מימין ומשמאל עומדת ככינוי גנאי.

עבור‭ ‬רבים‭ ‬משכבת‭ ‬גילי‭, ‬בני‭ ‬הציונות‭ ‬הדתית‭, ‬נותר‭ ‬הרצח‭ ‬כטראומה‭ ‬שאין‭ ‬לה‭ ‬מרפא‭. ‬העצרת‭ ‬בכיכר‭ ‬רבין‭ ‬בשבוע‭ ‬שעבר צילום‭: ‬גילי‭ ‬יערי‭, ‬פלאש‭ ‬90

עבור‭ ‬רבים‭ ‬משכבת‭ ‬גילי‭, ‬בני‭ ‬הציונות‭ ‬הדתית‭, ‬נותר‭ ‬הרצח‭ ‬כטראומה‭ ‬שאין‭ ‬לה‭ ‬מרפא‭. ‬העצרת‭ ‬בכיכר‭ ‬רבין‭ ‬בשבוע‭ ‬שעבר
צילום‭: ‬גילי‭ ‬יערי‭, ‬פלאש‭ ‬90

כשהשיח הופך אלים

תשובות מורכבות אינן מתקבלות על הלב במקום של כאב וכעס. אין תקופה פוליטית שמעוררת תחושות קשות כמו התקופה שלפני הרצח ואחריו; מאז מקיימת החברה הישראלית בעיקרה דו שיח של חירשים. הכאב האמיתי והמבוסס תוסס לתחושת חוסר אמון קשה. כל מהלך של המציאות מתפרש בקרב כל ציבור בהתאם לאמונתו שלו; כל צד למד את התסריט ומשחק אותו בשכנוע מלא. רצח רבין היה החותמת הסופית לתחושה ש"אין עם מי לדבר" בתוך העם. על טראומת הרצח נוספה תחושת האשם וההאשמה: האדם שמנגד הוא האדם שכנגד. מכל צד פוליטי עלתה השאלה על הטעם והצדק בניסיון לדבר עם אלה המאשימים באסון לאומי ובדחיפה לחורבנה של מדינת ישראל. בתחושת אשמה וזעם, התכנסו שבטי ישראל בגבולות הכאב של עצמם.

מהלכים לאומיים מפעפעים על פני השטח הרבה לפני שאסון מעניק להם צורה סופית. מלחמת יום כיפור התאפשרה אחרי שנים של זחיחות ויוהרה בקרב דרגים צבאיים ופוליטיים בכירים. למשבר הבנקים של שנות השמונים קדמו עשורים של שחיתות והתעלמות פושעת מהאסון שבפתח. רצח רבין התאפשר כאשר השיח הישראלי הסוער הפך למציאות אלימה, אטומה ומלאת זעם מימין ומשמאל. אסון ההתנתקות התרחש עוד הרבה קודם לעקירת היישובים בחבל עזה – הוא החל שנים קודם לכן, כאשר הלך הרוח הישראלי זיהה את הימין עם כל הרעות החולות שפקדו את הארץ. ההתנתקות, כרצח רבין, היא המכה הסופית בשיאו של מהלך התנתקות פנים ישראלי רחב, שהחל שנים רבות לפני התרחשותה בפועל.

זיכרון רצח רבין היה במשך שנים ביטוי נוקב וקשה לכך: עבורי ועבור ימנים רבים הטראומה של רצח רבין היא חוויה מעצבת וקשה של התמוטטות חברתית ודתית שנעשתה בכלים אלימים, ועליה נוספה האשמה גורפת. לאסון של אובדן המנהיג משמאל נוספה תחושה איומה של אובדן תהליך מדיני שהאמינו כי ישים קץ לסכסוך, ותחושת זהות בין מעשה הזוועה של הרצח ובין הציבור שהתנגד לנרצח. עבור רבים משכבת הגיל שלי, בני הציונות הדתית, נותר הרצח כטראומה שאין לה מרפא, ויותר מכול – לא ניתן לדבר עליה.

תחושת הרדיפה (המוצדקת) מימין והמחויבות הפוליטית לארץ ישראל עוררה סלידה מכל דיבור על הרצח, ומנעה בשנים האחרונות שיח חינוכי עמוק וחשוב בנושא. "יום רחל אמנו" שאיש לא עסק בו לפני י"א בחשוון התשנ"ו הוּצא מהנפטלין כדי שיהיה נושא חינוכי לעסוק בו בימים שסביב י"ב בחשוון, והכנות מחייבת: מי מאיתנו יודע את תאריך מותם של יעקב אבינו (ערב סוכות), יוסף הצדיק (א' בתמוז) או יהודה (ט"ו בסיון)? זכתה רחל אמנו, שמסרה את הנפש עבור אהבת אחותה, שסיפורה הנוגע ללב יאפשר למוסדות חינוך רבים להתעלם מהכאב הכרוך במציאות שבה אנו נאלצים לבחון את אהבתנו לאחינו בית ישראל.

אופי כלל ישראלי

במשך שנים הוגדרו יפה גבולות הגזרה של זיכרון הרצח מימין ומשמאל. העצרת בכיכר רבין נתפסה כשיאו של מה שמכונה "פסטיבל רבין", שעסק בהאדרת רבין האיש וכרכה את הרוצח עם מגזר שלם. מנגד עמד ציבור כועס ופגוע בשל ההאשמות החמורות שהופנו כלפיו, שלא היה מוכן לקחת על עצמו אשמה קולקטיבית. הגבולות האלה יצרו מציאות שבה למרות העיסוק מימין ברצח, בחשבון נפש ובהשלכות שלו על החברה הישראלית, ולמרות הכאב שחשו רבים מבניו על עצם הרצח, להשתתפות בזיכרון הממלכתי לרצח רבין לא היה מקום: היא נעשתה חלקו של מגזר אחד בלבד.
החוויה הזו כאבה לי אישית במשך שנים רבות, כיוון שהרצח הנורא של יצחק רבין – שעם דעותיו ומהלכיו לא הסכמתי מעולם – היה עבורי ועבור רבים אחרים בני הציונות הדתית חוויה זוועתית ומעצבת. לכאב שלי לא היה ביטוי: ניכוס הכאב לצד שמאל של המפה והטלת האשמה ברצח על הצד הימני של המפה לא אפשרו דיבור, גם לא אבל. מטראומה אישית ולאומית הפך הרצח לטראומה שניתן להתייחס אליה רק מצדה הפוליטי והמגזרי הצר.

ההיסטוריה של עצרת הזיכרון המרכזית בכיכר רבין ראויה לדיון נפרד ממסגרת מצומצמת זו. העצרת לבשה במשך שנים גוון פוליטי מובהק, וגורמים אינטרסנטיים שונים ניסו להשפיע עליה כדי לתפוס מקום כ"ממשיכי דרכו" של רבין. עם השנים היא הלכה והצטמצמה בכמותה ובאיכותה. לעצרת בשנת 2010 הגיעה רבבת משתתפים בלבד, ודליה רבין אמרה כי "הפורמט של העצרת מיצה את עצמו". העצרת עסקה באופן מובהק במורשת רבין של הסכמי אוסלו, ולא בתהליכים שעברו על החברה הישראלית לפני הרצח ובעקבותיו.

בארבע השנים האחרונות קם דבר בישראל. קואליציית תנועות הנוער וארגונים נוספים התאגדו תחת השם "זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה", ושמו להם למטרה להפיק את העצרת מחדש ולהנכיח אותה כהזדמנות לשיח ישראלי רחב ככל האפשר, המחויב לדמוקרטיה ולתיקון פנימי. בקואליציה זו חברו יחד תנועות הנוער הציוניות כנוער העובד והלומד ותנועת הבוגרים שלה דרור ישראל, השומר הצעיר ובני עקיבא. מדיון חוזר על מורשתו הפוליטית של רבין ועל דרך אוסלו הועבר הדיון למציאות האנושית הפנים הישראלית, המחויבת לערכי הדמוקרטיה, השיח השקול והצדק. התקה זו של זיכרון הרצח מגוש השמאל למערכת ציבורית רחבה זכתה לביקורת חריפה מצד דמויות כיוסי שריד, שמזהה את כלל הציונות הדתית עם הרוצח יגאל עמיר.

על אף הביקורת החריפה שנמתחה בחלק מכלי התקשורת על העצרת, היא קיבלה בשנים האחרונות אופי כלל ישראלי מובהק: במקביל לגיוון בקרב הדוברים (בין השאר דיברו בה הרב מנחם פרומן ז"ל וייבדלו לחיים הרבנים אבי גיסר ויובל שרלו וכן מזכ"ל בני עקיבא דני הירשברג) עלה מאוד מספר המשתתפים מכל צידי המפה הפוליטית. לראשונה מאז הרצח, ניתנה האפשרות לציבור שהזדעזע עמוקות מרצח רבין אך התנגד מפורשות לדרכו הפוליטית לשמוע ולהשמיע את אבלו וקולו ברבים.

אלימות בעיצוב הזיכרון

וכך מצאתי את עצמי, בערב קריר של אמצע חשוון, נוסעת לכיכר.

לא הייתה זו חוויה פשוטה. מאז ההפגנות נגד רבין, איני אוהבת לעמוד בקרב המון; בעצרת נכחו למעלה ממאה אלף איש. חששתי מאוד מפוליטיזציה של העצרת, מהטחות אשמה, ומן הצד השני – משיח חנפני ורדוד. החששות שלי התבדו והתגשמו כאחת: בעצרת נישאו דברים רבים, מפי קשת מייצגת של החברה הישראלית. חלק מהדוברים ריגשו אותי עד בכי; חלקם עוררו בי רתיעה וכעס. עמדתי והקשבתי, בוחנת את מקום הכעס ואי הנוחות שלי לנוכח דעות מרוחקות לחלוטין משלי, מתוך אמונה שגם כשקול מטלטל אותי בהיותו רחוק מעולמי הוא קול לגיטימי של רבים מאחיי, שמחובתי להקשיב לו.

נאמרו דברים יפים ועמוקים, כואבים ומקרבי לבבות. הובעה מחויבות חוזרת ונשנית לשיח פוליטי לא אלים, והובעו גינויים חריפים לכל מעשה אלימות פנים "ישראלי. לראשונה בחיי הרגשתי כיצד אני עומדת בקרב המון שחלקיו שונים ממני בתכלית, אך כולו מחויב לבניית ישראל דמוקרטית וישרה יותר.

הנקודה היחידה שבה חשתי מצוקה הייתה בזמן של דקת הדומייה. הציבור הישראלי למוד השכול והכאב מורגל יפה בדקות כאלה, המזומנות לו פעמים רבות במהלך השנה. בדקות אלה עומד כל אדם ומתייחד עם כאבו ומתיו – אחדים בראש מורכן, אחרים בתפילה; כולם בלב הומה. כשנפתחה דקת הדומייה חשתי כי הנה אני עומדת בלִבה הענק והפועם של תפילת שתיקה עצומה, של רבים מאחיי לארץ; בחרתי לעמוד בדממה ולכוון את לבי לשמים ולאדם, ולהתפלל באמירת פרק תהילים.

אלא שאז הוקרנו על המסכים העצומים תמונות וקטעי סרטונים של אלימות פנים ישראלית (שלה אני מתנגדת בכל לבי וקיומי) מהשנים האחרונות: מאלימות ערבית וחילול בתי כנסת עד לכתובות "תג מחיר" והצתת בית הספר הדו לשוני. אם היו מראות אחרים באותו הקטע איני יודעת, משום שבשלב הזה הייתי בוכייה ופגועה כל כך עד שלא יכולתי לדבר.

הרצון הטוב של מארגני העצרת להוקיע כל מעשה של אלימות מנע את האפשרות התמימה, הישירה והכאובה של עמידה משותפת בשתיקה ובתפילה. הרגשתי, בפעם היחידה בעצרת, שמץ של אלימות בעיצוב חוויית הדומייה והזיכרון. בעצרת שמטרתה גינוי של כל מעשה אלימות, שעל במתה מוזכרים ללא הרף גינויים מפורשים של מעשים כאלה והתחייבות לחיים משותפים של אחריות ציבורית, היה בסרטונים אלה, בזמן מקודש ואינטימי שבו מייחדים המונים את לבם בכוונה משותפת, מעשה של חילול.

מגורל לברית ייעוד

לראשונה מזה שנים ארוכות עמדתי במרחב תרבותי המרוחק מהאזור המוגן שלי. עמדתי כאישה דתייה בקרב ציבור שרובו חילוני, על אף הצטרפות תנועת בני עקיבא לקואליציה. עמדתי כאשת ימין שהתנגדה מאוד לדרכו הפוליטית של רבין, שעבורה הרצח הוא אסון לאומי ואישי כבד, ושמעתי כיצד נתפסים חלקים מציבור הימין כסכנה קיומית לחברה. על אף הקושי ואי הנוחות, נראה כי הציבור הישראלי מכיר סוף סוף בכך כי יותר משמסכנת אותנו המחלוקת הפוליטית, מסכן אותנו השיח האלים. הייתה זו חוויה עזה של עמידה בקרב המון אנשים המוכנים לקחת אחריות על המהלך והשיח  הישראלי.

במסתו "קול דודי דופק" הבחין הרי"ד סולובייצ'יק בין "ברית גורל" ל"ברית ייעוד". ברית הגורל היא הברית האנושית הבסיסית בקרב בני העם היהודי, הנושאים על גבם גורל משותף – מזוועות הגולה והשואה עד לקיום היהודי רצוף הסכנות של מדינת ישראל. אך ברית זו אינה מספיקה לצורך כינונה של חברה בריאה: לצורך כך נדרשת ברית ייעוד – ברית המבררת את יסודות הזהות היהודית והחיים המשותפים של קיומנו בארץ הזו.

היכולת לברר לעצמנו, מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, את מטרתנו הלאומית, הרוחנית, התרבותית והמוסרית המשותפת, מתוך לימוד, שיח ורצון, היא זו שמפרידה בין חברה מפולגת ומפוגלת לחברה שיש לה הכוחות להפוך לחברת מופת. ברית הגורל משולה לכינוסם של בני אדם בעלי קרבת דם למרחב אחד, ברית הייעוד תיצור את הזיקה העמוקה שמכוננים משפחה ובית. דרכה של החברה הישראלית ארוכה וקשה; נראה כי בשנים האחרונות עומדת העצרת המשותפת כאחד הסימנים הראשונים במעבר שעושה החברה הישראלית מקשר של גורל לברית של ייעוד.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015

פורסמה ב-6 בנובמבר 2015, ב-גיליון חיי שרה תשע"ו - 952 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. "רצח יצחק רבין אולי מנע מלחמת אזרחים"
    |
    עתונאי אחד, מהשמאל הקיצוני, ערך מחקר ממושך על מה שהוא הגדיר כהסתה הרבנית שקדמה לרצח רבין. באחד מימי השנה לרצח, לאחר סיום מחקרו, הוא פרסם מאמר
    ובו כתב שאילו יגאל עמיר היה נמנע מלרצוח את רבין אז אולי האיבה הקשה בין הימין לשמאל, ששררה אז, היתה מדרדרת למלחמת אזרחים. ההלם מהרצח הפתאומי והמפתיע פקח את עיניהם של הישראלים ומנע את המשך ההדרדרות.
    לדעתי, מסקנתו מחוזקת בעובדות מסוימות שאפרט לקמן, מזכרוני:
    |
    טומי לפיד ז"ל (אח"כ ראש מפלגת "שינוי") אמנם לא אמר בפרוש "רבין רוצח" אבל אמר "יש סוג של אכזריות שרק הומניסטים מסוגלים לו". הוא אמר זאת על גישתם של תומכים של יצחק רבין כלפי המתנחלים. גישתם, שהציפה את אמצעי התקשורת בהסכמה שבשתיקה של יצחק רבין בכבודו ובעצמו, היתה שישנו תנאי הכרחי לנצול ההזדמנות "שלא תחזור" כדי שיתאפשר לחתום על הסכם שלום לפני "סגירת חלון ההזדמנויות" שאחריו מובטחת מלחמת נצח, לדבריהם, והרג אינסופי. התנאי ההכרחי להצלחת גאולת עם ישראל באמצעות "תהליך השלום" הוא סכול ההתנגדות של " אויבי השלום [ = גורמי ההרג = הרוצחים] משני הצדדים [כחמאס כמתנחלים] ". מדוע "אכזריות"? כי לפי אותה גישה, שהטילה את אימת ממשלת רבין על המתנחלים, היה חשש שהמתנחלים יסכלו את פנוי ההתנחלויות ברצותם להגשים את שאיפתם (כביכול) להנציח את המלחמה ואת ההרג המתמשך למען "נדל"ן" (בטוי של יצחק רבין עצמו), וכיון שספק היה אם רשויות אכיפת החק מסוגלות להתגבר על התנגדותם של המתנחלים לפנוי, הדרך הנכונה לסלוקם, לפי גישה זאת, היא ליצור תנאי חיים בלתי נסבלים ביש"ע עד שיאלצו לברוח משם. אחד הח"כים ממפלגתו של יצחק רבין, בהסכמה שבשתיקה של יצחק רבין, בטא זאת באמירה הצינית שאין יסוד לחשש מאי יכלתה של ממשלת רבין להוציא את הדגים מהאקווריום, כי הרי אפשר בפשטות לרוקן אותו ממים. מדובר בתקופה שבה רבין אשר למחבלים שבאו מתוניס (לשם נמלטו במלחמת לבנון הראשונה) לשאת נשק ולהמצא ליד צירי התנועה עליהם נעו ילדיהם של אויביו הפוליטיים החריפים ביותר, המתנחלים, וזאת בשם ה"דמוקרטיה", בצלו של בג"ץ שסרב לדון בעתירות המתנחלים בטענו שזהו נושא פוליטי לא שפיט (ובכך בג"ץ דרבן את יגאל עמיר לרצוח, לפי עדות אחיו).
    |
    באותה תקופה המתנחלים האמינו למה שנאמר להם ע"י אלופים בצה"ל וע"י לפחות אחד מבכירי הפרשנים לעניני בטחון: שהם וילדיהם ישלמו בחייהם על ההסכם שנחתם בין ממשלת רבין לבין רב-המחבלים "בדימוס" ערפאת. היו מתנחלים שבקשו את פנוים הרחק מהמחבלים (באופן ממלכתי, על חשבון המדינה, להבדיל מבריחה על חשבונם הפרטי) יצחק רבין סרב לכך. על כך כתב סופר ופובליציסט ידוע, שמאלני מאד (שמא גם הוא "נשטף מוחו ע"י רבנים שהסיתו"?!), שקשה לדעת אם ממשלת יצחק רבין היא ממשלת חלם או ממשלת סדום [ ! ]. יצחק רבין "ענה" למתנחלים הדואגים באמרו "אני שר בטחון של 98% מהישראלים [ולא שלכם]" ועוד אמר "אני מעדיף לסכן את בטחון הישראלים כדי לעזור לפלשתינאים" ( בזמן שעדיין היתה מוסכמה, על סמך הנסיון שנצבר עד אז, שישראלים שיפגעו מהאש הפלסטינית יהיו בעקר מתנחלים). רבין גם לא שלל את ההצעה שרווחה אז: שבהסדר הקבע עם הפלסטינים יוכפפו לטפולם של כחות הבטחון הפלסטיניים כל אותם מתנחלים שלא יברחו אל תוך הקו הירוק, ועוד אמר שדי לו בפעם אחת ששוטר פלסטיני יירה על חייל ישראלי והוא יבטל את הסכם אוסלו, ומכלל "הן" (אם דוקא חייל ישמש מטרה) שמעו המתנחלים "לאו": דם ילדיהם הותר ע"י יצחק רבין. איתן הבר, מזכיר הממשלה של יצחק רבין, ספר שיצחק רבין סרב להענות לבקשתו להסביר לראשי המתנחלים שהוא איננו רוצח, כך יצחק רבין שמר את דמויו כרוצח.
    |
    לדעתי, עקר הלקח מרצח רבין הוא שאסור, גם לשלטון שנבחר ברוב קולות, להשתמש בכלים דמוקרטיים כדי להטיל אימת מות על יריבים פוליטיים. לקח זה עדיין מוזנח בדיונים הצבוריים ובמערכת החנוכית.

  2. תודה על הדברים החשובים .

  3. דניאל דלה רוקה

    אני חילוני ושמאלני ועדיין שמח לראות בדברים שכתבת ביטוי אמיתי לשותפות ביננו. מי ייתן ונצליח בדרכנו לכונן ברית של ייעוד בעם היהודי.

  4. תודה דניאל, זוהי גם התפילה שלי.

להגיב על דניאל דלה רוקה לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: