מארק וואטני, סיכומם של כל גיבורי הקולנוע האמריקני, הוא אל–למחצה בעולם שבו מקומו של האל מצטמצם למשבצת קטנה: זעקה בעת ייאוש או סיוע ממוזל בעת הצורך

הגיבור הקולנועי הכרחי לקולנוע. בלעדיו לא יתקיים סיפור ולא יהיה סרט. אנו, הצופים, מעניקים בתורנו יחס מיוחד ומועדף לגיבור. ייפלו מצדו אלף ורבבה מימינו והוא ייכון, ואנחנו נהיה בעדו. מדוע? ובכלל: מהם מניעיו של הגיבור הקולנועי? כיצד נבנות הדמות וההזדהות שלנו איתה? ובעיקר – מה היא עושה לתרבותנו?

מארק וואטני (מאט דיימון, שעשה דרך ארוכה מאז התגלה כוויל האנטינג וכטוראי ראיין) בודד. בודד יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. חבריו למשלחת החלל "ארס 3" איבדו אותו במנוסתם לחללית המילוט בעת סופה שפקדה את מתקן המגורים שלהם במאדים. הם המריאו והוא נותר לבדו. על מאדים. מארק וואטני, אסטרונאוט ואיש מדע, יודע את הנתונים: תנאי החיים במאדים בלתי אפשריים לאדם. כמעט אין בו חמצן, לחץ האוויר לא מתאים לגוף האנושי ואי אפשר לגדל שום דבר באדמתו הצחיחה והחולית. במתקן המגורים נותרה אספקה דלה בלבד, מתקני תמיכת החיים המייצרים חשמל, מים וחמצן לא תוכננו לשרוד למשך זמן ארוך, ומשלחת החילוץ המהירה ביותר (אם יוחלט להקדיש את הסכום האסטרונומי להצלתו) תוכל להגיע רק בתוך כארבע שנים.

אך מארק וואטני, רובינזון קרוזו חללי, מחליט לשרוד. הוא מטפל בעצמו ובסביבתו שלב אחרי שלב במעלה פירמידת הצרכים של מאסלו – דואג תחילה לשלמות גופו שנפצע בסערה, ולאחר מכן משליט סדר בסביבתו. הוא עורך תוכנית לגדל מזון מן האספקה הקיימת ברשותו. למרבה המזל הכשרתו המדעית היא כבוטניקאי, והידע הלא מועט שיש לו בפיזיקה ובכימיה מאפשר לו גם לזקק מים ולהגביר את אספקת החמצן שלה הוא זקוק.

עם זאת עומדות לפניו שתי בעיות חמורות: ראשית, חבריו למשלחת, צוות נאס"א וכל תושבי הארץ חושבים שהוא נהרג, ולא יודעים על מאמציו לשרוד. שנית, לרשותו עומד מאגר מוסיקה המורכב רק מטעמה של מפקדת המשלחת, למרבה הצער, חובבת דיסקו מושבעת.

מעולם‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬אדם‭ ‬שכה‭ ‬רבים‭ ‬ליוו‭ ‬כל‭ ‬תנועה‭ ‬שלו‭. ‬מארק‭ ‬וואטני‭, ‬מתוך‭ ‬הסרט

מהותו של הקול

סיפורו של מארק וואטני יכול היה להפוך לקלישאה אמריקנית של ניצחון הרצון וההחלטיות על הנסיבות הקשות. אל מול האסונות התכופים המתרגשים עליו ומסכלים את ניסיונותיו הוא מעמיד, כמו חלוצי המערב הקלאסיים, את כושר ההמצאה והביצוע שלו. בפרפרזה על פתגם שריונרים ישן, וואטני מגלה ש"אין בעיה שאי אפשר לפתור עם כמות מספיקה של סרט דביק", כולל קסדת חלל סדוקה ותחנת חלל שנפרצו דפנותיה.

את בעיית התקשורת שלו פותר וואטני באמצעות השתלטות על רכב גישוש קדום שנחת במאדים בשנות ה–90. בתושייתו הוא מצליח לחברו למקור כוח ולתקשר באמצעים הקדמונים המורכבים של הגששת עם שולחיו בכדור הארץ. יחד הם מגבשים תוכנית נועזת לחילוצו.

קל לפתור את הסרט במשיכת כתף, כמוצר מהונדס שתכליתו למשוך בעזרת כוכב בולט ואפקטים מרשימים קהל צופים תמים, ולספק לו סיפור פשוט על אודות גיבור שאינו מתפתח (ולכן אינו גיבור), במוצר מהוקצע אך חסר משמעות.

אבל, כאמור, הסרט אינו רק סרט חלל, והוא גם מצליח להתעלות מעל ל"רובינזון קרוזו בחלל" שיכול היה להיות. הסרט הוא למעשה עיון בדמותו של הגיבור בקולנוע האמריקני, ומיניה וביה גם דיון במהותו של הקוּל. מארק וואטני אינו מתפתח במהלך העלילה. תכונות האופי שיחלצו אותו מכלאו הכוכבי – התעוזה, היסודיות, היצירתיות וההומור החוצפני – קיימות בו מראשית הסרט ועד אחריתו. הוא לא מגלה כוחות חדשים או עובר שינוי יסודי. מי שעובר שינוי והתפתחות הוא דמות הגיבור, אותו מושג קולנועי–ספרותי יסודי וחמקמק הנידון לעומק במהלך הסרט ומפורק למרכיביו, ואז מורכב בחזרה.

בשעות בדידותו הארוכות, כשאינו סורק את תכולת תאיהם האישיים של חבריו למסע בחיפוש אחרי חומרי בערה שחמקו מעיניהם ההיסטריות של מנהלי המשלחת חרדי–השרפות או אחרי טבלאות פענוח לקודי מחשב או סתם צופה באופק האדום האינסופי ("רק כי אני יכול"), צופה מארק וואטני בסרטים ובתוכניות הטלוויזיה שאת הקלטותיהם הביאו עמם הוא וחבריו למשימתם. מכולם אנו נחשפים דווקא לשיר הפתיחה ולסצנה מתוך הסדרה "ימים מאושרים", הסדרה שהעניקה לעולם את "פונזי", דמות האופנוען המיתולוגי שהנחיל בתורו לעולם את קונספט ה–cool. דורות על דורות של אמריקנים סגדו לדמותו הרגועה תמיד, השולטת תמיד, היוצאת כשידה על העליונה מכל עימות, וייחלו למבנה האישיות המאפשר התנהלות זו.

כמו איירון–מן

האתיקה האמריקנית, אולי קצת בדומה לשאיפה למיצוע המידות שחלחלה מאריסטו לרמב"ם, היא האתיקה של הקוּל, מבית מדרשו של פונזי. כשוואטני מצליח ליצור קשר עם כדור הארץ הוא מתבקש לשלוח תמונה של עצמו עבור מערך יחסי הציבור המשומן של נאס"א. הוא מתלבט מה תהיה הפוזה המתאימה לצילום, ולבסוף זוקר את שני אגודליו ומשעין את פלג גופו העליון מעט לאחור, עטוי בחליפת החלל שלו. "מה הוא אמור להיות?", מתרגזת אשת יחסי הציבור המיואשת, "פונזי?". בדיוק כך.

יש משמעות להתעכבות על דמותו של פונזי ועל "ימים מאושרים", והזכרנו כבר את רובינזון קרוזו. כשוואטני משתמש ללא אישור ברכב מילוט העומד הכן עבור משתתפי משלחת חקר המאדים הבאה, הוא מהרהר בכך שעל פי הדין הבינלאומי, בהיעדר כל אפשרות לטעון לבעלות על אזור מסוים על ידי כל מדינה שהיא, חל באותו אזור החוק הימי. המעשה שהוא עומד לבצע, נטילתה ללא רשות של ספינת חלל, הוא למעשה השתלטות על כלי תחבורה באמצעות החרמתו, מה שהופך אותו, הוא מסכם בחיוך שבע–רצון, ל"מארק וואטני, פיראט חלל". מרגע זה והלאה הוא דורש מפיקוד המשימה ביוסטון שיכנו אותו בשם "קפטן צהוב–הזקן" בלבד.

בנקודה אחרת מנסים מהנדסי נאס"א לשכנע את וואטני להפחית משמעותית ממשקל רכב המילוט שבו עליו לנסות להמריא ממאדים, על ידי הסרת שכבות הגנה מרובות, כולל מכסה החרטום, שאותו עליו להחליף ביריעה ששימשה לכיסוי תחנת החלל. וואטני מסרב בטענה שמדובר במעשה מטורף, אולם משתכנע למשמע הטיעון "אתה תהיה הנוסע המהיר ביותר בתולדות המסע לחלל", ומוסיף בעצמו: "ועוד אסע ברכב עם גג נפתח".

ולבסוף, בהיותו בחלל, בדרך לחבריו למשימה, מציע וואטני שינווט את דרכו אליהם על ידי ניקוב חליפת החלל שהוא לובש ושחרור של פרצי אוויר שיכוונו אותו בריק השורר בחלל. "אני אהיה ממש כמו איירון–מן", הוא אומר בהתלהבות.

מארק וואטני, דוקטור לביולוגיה, אסטרונאוט וגבר במיטב שנותיו, מתנהג כמו גבר אך מתלהב כמו נער. הוא נחלץ ממצבים קשים ושורד לבדו הרחק יותר מכל בן אנוש אחר, מגלה כושר המצאה וקשיחות, אך מתחזק את עצמו בשעות הקושי הגדולות באמצעות שינון המיתולוגיות של תרבותו: המוזיקה הפופולרית, סדרות הטלוויזיה וגיבורי הקומיקס והפנטזיה. אלו מאפשרות לו – אולי מנסחות עבורו, כדרכן של מיתולוגיות – את מאגר כוחות הנפש שיאפשרו לו לצלוח את הקשיים.

למעשה מתקיימת כאן קומה נוספת: מארק וואטני, עם או בלי ידיעתו, הוא גם כוכב תוכנית הריאליטי הגדולה והיקרה ביותר אי פעם. מצלמות תחנת החלל, רכב החלל ואפילו קסדת החלל שלראשו מלוות אותו בכל אשר ילך והוא מנהל בלוג מתמיד מולן. מיליוני צופים רואים כל תמונה וקוראים כל דוא"ל שהוא שולח, לעתים בשפה פרועה ובוטה (במיוחד כאשר מיטב המוחות על פני כדור הארץ מנסים לתת לו עצות כיצד לטפח את חלקת תפוחי האדמה שיצר בתוך מבנה המחנה על המאדים). לצורך ליווי מבצע החזרתו לכדור הארץ, המקביל ל"פרק הסיום של העונה", מתכנסים אלפים בכיכרות מרכזיות בעולם כולו. בדידותו החריפה של וואטני היא אשליה – מעולם לא היה אדם שכה רבים ליוו כל תנועה שלו.

הגיבור זקוק לקהל

רידלי סקוט, במאי הסרט, עוסק ברבות מיצירותיו בבירור ובניסוח של מושג הגיבור, ובבדיקה מה יקרה אם נשנה מעט את ההגדרות או את ההקשר שבו הוא נטוע. ב"בלייד ראנר" (1982) המופתי, היה זה הבלש האפל מסרטי שנות השלושים שמצא עצמו בלוס אנג'לס עתידנית (של 2019). ב"תלמה ולואיז" (1991) החליפה אחוות נשים את אחוות המערבונים המפורסמת. ב"ג'י. איי. ג'יין" (1997) ניסתה אישה להפוך ללוחמת אריות הים, וב"גלדיאטור" (2000) הגיע גיבור עם ערכי המאה ה–20 לרומא של המאה השלישית.

וואטני הוא בעצם סיכומם של כל גיבורי הקולנוע וגיבורי הקומיקס וספרי ההרפתקאות, אבותיהם הקדמונים, שקדמו לו. הוא מדבר ללא הרף עם המצלמות, כיוון שכמו כל גיבור הוא זקוק לקהלו לא פחות משהקהל זקוק לו. הוא בנה של תרבות שבנתה פנתיאון שלם, אולימפוס מלא של גיבורים למיניהם ולסוגיהם – אנושים ועל אנושיים. הוא לומד מגיבוריו לדבר וללכת, להתאהב ולשנוא, להיחלץ ממצבים קשים ולהתמודד עם כישלון. הוא אל–למחצה בעולם חסר אלים.

למרות דילמות מוסריות לא פשוטות המועלות במהלך המבצע לחילוצו של וואטני, ולמרות קיצוניות המצבים שאליהם הוא נקלע, נזכר אלוהים שלוש פעמים בלבד בסרט. פעם אחת כאשר קוצץ וואטני את צלביו של חברו כדי להשתמש בהם כחומר בערה, ומתנצל בפני דמות הצלוב המוצמדת אליהם באומרו: "אתה בוודאי מבין את מצבי". הפעם השנייה היא בזעקות הייאוש שלו כשהוא מגלה שמטע תפוחי האדמה שטיפח בעמל אבד, והפעם השלישית היא רגע לפני שיגור חללית החילוץ, כשמנהל המשימה שואל את מנהל חדר השיגור אם הוא מאמין באלוהים. "אני בנם של בפטיסטית ובודהיסט, כך שכן, אני מאמין באחדים", הוא עונה. "טוב", משיב חברו, "נזדקק לכל עזרה שנוכל לקבל".

בעולם כמו זה המתואר בסרט – עולם השואב את השראתו מהמיתולוגיה של הסרט האמריקני ודמות הגיבור שלו לתולדותיה – שבו הגיבורים הם אנושיים וממצים את יכולת ההמצאה והאלתור, ההסתמכות העצמית והרעות, מצטמצם מקומו של האל למשבצת אחת קטנה: זעקה בעת ייאוש או סיוע ממוזל בעת הצורך. את השאר, כך מחנכת אותנו מיתולוגיית הקולנוע להאמין, יעשו, באופן קוּל למדי, הגיבורים.

——–

"להציל את מארק וואטני", ארה"ב, 2015

במאי: רידלי סקוט

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון י"ז חשוון תשע"ו, 30.10.2015