ממקום מושבו כשומר בלובי לאוניד פקרובסקי מוציא ספר סיפורים שני. בין מנקי הרחובות האריתראים והקבלנים התל אביבים, הוא מעניק נקודת מבט מפוכחת על מצבו של העולה החדש המשתלב בתרבות הישראלית. "אנשים לא מבינים איפה הם נמצאים. פה זה גן עדן. למרות הפיגועים, גן עדן"

"אני עובד על סיפור חדש, ואת הראשונה ששומעת עליו", אומר לאוניד פֶּקָרובסקי כשאנו נכנסים ללובי הבניין שבו הוא מתפקד כשומר, ברחוב דובנוב 10 בתל אביב. "בשבוע שעבר נכנסה לכאן ברית מילה", הוא מוסיף. "מי?", אני שואלת, לא מבינה. אולי המבטא הרוסי מתעתע בי. "ברית מילה, ברית מילה. את יודעת בת כמה היא? בת עשרים אלף שנה", הוא מחייך וניאות להסביר, כנראה בתגובה לסימן השאלה הענק שתליתי בו, שבשבוע שעבר נכנס לכאן רונן, מנהל בית הקפה הסמוך, אמר שמתקיימת אצלו בבית הקפה חגיגת ברית וביקש לערוך את הטקס על שולחן הדלפק של פקרובסקי.

"והנה חומר מצוין לסיפור. כמובן שהסכמתי, והטקס נערך ממש כאן על השולחן. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל שעשו ברית מילה על שולחן של סופר. התינוק לא צרח כשעשו לו את הברית, לא בכה, רק חייך. אולי הוא הבין שכשהוא יגדל הוא יהיה סופר כישרוני? אני מרגיש את זה", הוא צוחק, ואז ניגש לדלפק ומוציא מן המגרה מחברת עבה בכריכה כחולה, מדפדף ומראה לי דפים מלאים בכתב יד מסוגנן ויפה ברוסית, כמעט ללא מחיקות. "זה היומן שלי, מכאן מגיעים הסיפורים. היום בבוקר, כשכתבתי את הסיפור, לא הפסקתי לצחוק".

הצחוק והאירוניה, כמו גם ידע רחב היקף המתבטא בהקשרים וציטוטים של גדולי ההוגים והפילוסופים, הם מרכיבים בולטים בכתיבתו של פקרובסקי. לאחרונה יצא ספר סיפוריו השני, "פרבולה של הצלחה" (ספרית פועלים), ובו הוא ממשיך ומספר על הדמויות שאותן הוא פוגש ממקום מושבו בעמדת השמירה. סיפוריהם של מנקי רחובות, אמנים, עורכי דין, קבלנים וגם כלב וחולדה תועה משתלבים לצד הרעיונות הגדולים של הוגים כמו בוריס פסטרנק, קפקא, נבוקוב ואחרים. כך, הוא מספר על מנקה הרחובות האריתראי שאותו הזמין לבוטקה לכוס קפה מהביל כשבחוץ יורד גשם כבד; על שכר הסופרים הראשון שלו, צ'ק על–סך 75 שקלים, שאותו מסגר ותלה בסלון ביתו; וגם מגולל את סיפור הצלחתו הספרותית מאז פרסום ספרו הראשון לפני כשלוש שנים. סיפוריו של פקרובסקי מעניקים נקודת מבט מפוכחת, כואבת אך גם מלאה חמלה, על מצבו של העולה החדש המנסה להשתלב בתרבות הישראלית.

צילום: אבישג שאר ישוב

נרקומן של ספרים

אנו מתיישבים בלובי מאחורי דלפק הקבלה. מדי פעם נכנסים אנשים, שואלים באיזו קומה נמצא עורך–הדין והיכן ממוקמת המרפאה. פקרובסקי עונה בנימוס. לאורך הריאיון ניגשים אלינו גם עובדים בבניין או בסביבה שמכירים את פקרובסקי, שואלים לשלומו, מעירים על הסיפור האחרון שלו שפורסם בעיתון, מודעים לכך שהשומר שעומד מולם הוא סופר מוכשר שזה עתה יצא ספר סיפוריו השני. "הנה, תכירי", הוא אומר לי, "זה דוקטור ז'אק, רופא שיניים שהגיע מפריז, יש לו ידי זהב. וזה עורך–הדין המפורסם שמוליק. על שניהם כתבתי בסיפור האחרון שלי. זו רוני, אישה שהלב שלה כמו שמים, עוזרת לאנשים עם מוגבלויות למצוא עבודה. לכל דמות שאני פוגש יש פוטנציאל להיכנס לסיפור שלי, גם לך", הוא מחייך.

פקרובסקי, בן 67, עובד בשנה האחרונה בלובי, אבל במשך כמעט 15 שנה עבד כשומר בחניון חברת המכוניות דייהטסו ברחוב לה–גארדיה בתל אביב, שם היה לו בוטקה קטן שבו כתב את מרבית סיפוריו. "בבוטקה היה מצוין", הוא אומר, "היה לי את כל מה שצריך – קומקום חשמלי, רדיו–טייפ, מטרייה, מחברת ועט וספרייה קטנה. באו מעט לקוחות והיה לי הרבה זמן להסתכל על הסביבה וללמוד, לחשוב, לכתוב ולקרוא. בספר החדש אני כותב שאני נרקומן, אבל לא נרקומן של סמים וזריקות, אלא של ספרים. גם כאן במגרה יש לי ספרים. עכשיו אני קורא את 'המדינה' של אפלטון".

ב–2013 החברה עברה מקום, ופקרובסקי מצא עצמו מסולק מן הבוטקה, "מקדש הכתיבה" שלו. מאז הוא עבר כמה חודשי אבטלה ועבודות זמניות, וגם עבודה מפרכת כשומר במחסום של חניון המכיל כמאה מקומות חנייה, שבו כיתת את רגליו הלא צעירות בין מכונית למכונית. על התלאות האלו הוא כותב בספרו החדש:

במשך חמש–עשרה שנים של בדידות בבוטקה כתבתי מעל מאה סיפורים ונובלות. הם פורסמו באחד מהעיתונים הישראליים המובילים. אחר כך יצא ספר של הסיפורים שלי, והחיים החיצוניים שמהם נמלטתי לא השתנו – ואינם משתנים. אפילו להפך: הם הפכו גרועים יותר.

"כתבתי את השורות האלו כשגנבו ממני את הבוטקה", הוא מסביר. "שלושה חודשים חיכיתי למקום עבודה, ואז באו שרשרת של עבודות זמניות קשות. בחניון המכוניות עבדתי בחוץ ורצתי ממקום למקום, ואני לא צעיר. אחרי פרסום הספר הראשון שאלו אותי אם החיים שלי השתנו. התשובה היא לא. אנחנו נמצאים בפריפריה. במדינה אחרת לסופר היו נותנים ג'וב. לבורחס למשל – ברור שאני לא הוא אבל לשם הדוגמה, נתנו ג'וב. גם לפלובר. ובכל זאת, אני איש העלייה הרוסית שהצליח להיכנס לספרות הישראלית, וזה קשה מאוד. גם לישראלים מלידה קשה מאוד להוציא כאן ספר, ולי כבר יש שניים".

אנשים ניגשים אליך, מכירים אותך כאן.

"נכון, יש יותר כבוד. המנהלת הנחמדה שלי, הצגתי לך אותה מקודם, לא אומרת כלום כשהיא רואה שאת מראיינת אותי בשעות העבודה. היא קראה את הסיפורים שלי ומבינה שאני לא רק שומר. ח"כ שלי יחימוביץ' הייתה פה, וגם ח"כ זהבה גלאון ועו"ד דוד ליבאי. מגיעים עיתונאים לעשות כתבות. מאיר שלו ביקר אותי בבוטקה ומעמוס עוז וגם מראש הממשלה בנימין נתניהו קיבלתי מכתבים. הנה תראי", הוא מראה לי מכתב קצר, "קניתי את הספר 'מכתבי יוני', שבו מקובצים מכתבים של יונתן נתניהו, ולא שיערתי איזו סערה אינטלקטואלית זה יעורר בי. הוא היה אדם יוצא דופן, עם תכונות מוסריות נעלות. אז כתבתי על הספר מסה ושלחתי אותה לנתניהו, שהיה אז שר האוצר בממשלתו של שרון. כעבור כמה שבועות קיבלתי את המכתב הזה, חתום אישית על ידו. אז יש יותר כבוד, אבל זה לא עוזר לחיות ביומיום".

אבל עכשיו, בעבודתו בלובי, המצב טוב יותר, ופקרובסקי אופטימי. לפחות כאן, כשהמוזה ניאותה להגיע, וכששקט יותר, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות – הוא יכול לכתוב. אבל השורות לא תמיד מגיעות בקלות. "לא תמיד אני מצליח לכתוב, יש תקופות שבהן אני לא כותב בכלל. זו עבודה קשה. אני גר היום בבת ים, והמוזה מגיעה הרבה פעמים כשאני עושה הליכה לאורך הים, לא רחוק מהבית שלי. כשהיא באה אני נותן לה נשיקות, רק תישארי פה! כשאני מוצא את המוזה אני קם ורוקד ואלס, ככה", פקרובסקי קם ומדגים בפניי תנועות ריקוד, צוחק, "כולם חושבים שאני אידיוט, אבל אדם אידיוט ברחובות ישראל זה חדש? לא. אז זה בסדר. כי הגיע רעיון, והדרך אליו קשה מאוד".

ללובי מגיע פקרובסקי בכל יום בשש וחצי בבוקר, יושב ומתחיל לכתוב ביומן. אולי תבקר אותו המוזה, אולי יעלה הרעיון. "אני כותב מה קרה לי אתמול או מחשבות שעולות בי. צריך לכתוב כל הזמן, שלא יעבור יום בלי שאדם כתב שורה אחת לפחות. אבל בדרך כלל הכול משעמם מסביב, הכול סטנדרטי. אותם האנשים מגיעים לפה, אין משהו מיוחד. ופתאום – ברית מילה, בום, כמו כדור. כשמגיע הרעיון אני מחפש אסוציאציות, ומהידע שלי אני יכול למצוא הקשרים מהזמן העתיק, מהפילוסופיה ומההיסטוריה. בגלל זה הסיפורים שלי עשירים מאוד, יש בהם המון בשר".

‭"‬רציתי‭ ‬לעלות‭ ‬לישראל‭. ‬לא‭ ‬חשוב‭ ‬מה‭ ‬המצב‭ ‬פה‭, ‬חשוב‭ ‬שזה‭ ‬המקום‭ ‬שלנו‭". ‬פקרובסקי‭ ‬כמדריך‭ ‬במוזיאון‭ ‬מוסקבה‭, ‬1984‭.‬

נולד לאמנות, לאהבה

לאוניד פקרובסקי נולד בקייב ב–1947. אביו היה דוקטור לפילוסופיה ולאמנות ופקרובסקי הלך בדרכו. הוא עבד במשרד התרבות של אוקראינה, אצר תערוכות אמנות ופרסם מסות ומאמרים רבים, ובמקביל סיים לימודי תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטה בקייב. משפחתו לא ציינה שבתות או חגים, אבל לפקרובסקי היה ברור מאוד שהם יהודים. "בוודאי שידעתי שאני יהודי, הרי סבלתי מכך. האוקראינים אנטישמים מאוד. פעם הבוס קרא לי, ניגשתי אליו ויכולתי לשמוע שיחה בינו לבין מנהל גדול במפלגת הקומוניסטים, שהיה אחראי על כל תחום האמנות במדינה. הוא ראה אותי לפני כן, ושאל את הבוס – למה פתחת פה בית כנסת? הבוס ענה – למה בית כנסת, יש כאן רק ארבעה יהודים, והמנהל אמר – זה יותר מדי, צריך לזרוק אותם. היחס היה כזה כל הזמן".

את סבטלנה, אשתו, הוא הכיר בבית קפה בקייב. האמנות היא שחיברה ביניהם. "אני מבקר אמנות והיא ציירת, גרפיקאית ובובנאית מאוד כישרונית". הבובה על כריכת הספר, "ז'אן אבוטרן", שלה גם מוקדש אחד מפרקי הספר, היא פרי יצירתה של סבטלנה, שמציגה בימים אלו כמה מהבובות שלה בתערוכה במוזיאון יפו.

עבודת הדוקטורט של פקרובסקי על הצייר הגרמני אלברכט דירר נקטעה כשהחליטה המשפחה – לאוניד, סבטלנה ובנם אלכס שהיה אז בן תשע – לעלות לארץ, דווקא בזמן מלחמת המפרץ. "טילים נפלו מול העיניים שלנו, אבל לא פחדתי", הוא אומר. "אני לא מפחד מהמוות. הפילוסופיה שאני קורא היא נשק נגד המוות. רציתי לעלות לישראל. לא חשוב מה המצב פה, חשוב שזה המקום שלנו". בארץ התגלגלה משפחת פקרובסקי לשכונת ג'סי כהן בחולון, ולא ממש התחברה למקום. "לא היה טוב שם. זו שכונה ענייה, עם הרבה אבטלה, צעקות ועישונים. כל היום שיחקו שם שש בש. בכל זאת גרנו שם 15 שנה, וב–2006 עברנו לבת ים, לדירה מרווחת יותר ולא רחוקה מהים. שם הרבה יותר טוב לנו".

העבודה הראשונה של פקרובסקי בארץ הייתה כגנן ומנקה בבית הקברות הצבאי בחולון. הוא עדר וניכש עשבים בין הקברים, צפה בעיניים דומעות בקבורת חיילים, ולא האמין למר גורלו. אני שואלת אותו אם ציפה למצוא בארץ עבודה שמתאימה יותר לכישוריו. "לא", הוא עונה. "רציתי לחיות כאן עם העם שלי, והייתי מוכן לעבוד את האדמה, לעבוד קשה בעבודות שחורות, העיקר לברוח מאוקראינה ולהיות כאן בישראל. אבל כשעבדתי כך יום יום, כשהרגשתי על הגוף שלי מה זו עבודה פיזית, חשבתי שעוד מעט אני אפול. חשבתי שהחיים שלי נגמרו. את רואה אותי", הוא אומר ומראה לי את הידיים שלו, "לא נולדתי לזה. נולדתי לכתוב, נולדתי לאמנות, לאהבה. לכתוב מה זו אהבה, בשביל זה נולדתי".

אך דווקא אז, ב–1993, בין לוויית חייל לעידור האדמה, הוא כתב את סיפורו הראשון. "יום אחד ישבתי להפסקה על הדשא בבית הקברות, וחשבתי על המצב שלי. אדם לא צעיר שלמד אמנות והעולם הפנימי שלו עשיר מאוד, שפתאום קיבל מטאטא. מה הוא מרגיש. חשבתי על תולדות המטאטא בהיסטוריה של האמנות, ופתאום הבזיק הרעיון לכתוב עליו מנקודת המבט הזו. כך נולד הסיפור הראשון שכתבתי, 'מטאטא'. כולם מסתכלים על המטאטא כאילו הוא אבן, אני הסתכלתי עליו כמו על אישה צעירה, כמו על אדם עם נפש ורוח, וכתבתי על זה. אחרי כמה זמן קראתי את מה שכתבתי וחשבתי שהסיפור חלש, מי ירצה לקרוא את זה בכלל. אני כותב על זה באחד הסיפורים בספר – לא תמיד האדם הכותב מכיר את כוחו ואת הכישרון שלו. אבל שלחתי את הסיפור לעיתונים רוסיים – בגרמניה, בארה"ב, ברוסיה, בארץ, וכולם אהבו אותו ופרסמו. אז כנראה שהוא לא היה רע כל כך".

הוא הספיק לעבוד גם בבית דפוס בבת ים, גם שם בעבודה פיזית, וב–1995 נכנס לעבוד כשומר בבוטקה, ומעיין הסיפורים החל לנבוע. על הכתיבה הוא כותב בספר: "בעודי שקוע ביצירה, הכאב הנפשי החד התעמעם".

רק ב–2008, 15 שנה אחרי שכתב את "מטאטא", חשב שאולי כדאי לתרגם את הסיפור לעברית. "חשבתי שאם מפרסמים את הסיפורים שלי בעיתונים ברוסית, למה שלא אפרסם גם בעברית? התקשרתי לחברה שלי, נינה וורונל, סופרת מוכשרת שעלתה לארץ מרוסיה, ושאלתי אותה אם היא מכירה מישהו שיכול לתרגם. היא אמרה לי שיש זוג, טניה חזנובסקי ותומר שריג. טניה הגיעה לכאן מרוסיה בגיל שלוש, אביה הוא פרופסור לשפה הרוסית והיא בוגרת לימודי משחק. היא מדברת רוסית כמוני ויודעת עברית על בורייה. לתומר, בן זוגה, ישראלי מלידה, סופר ותסריטאי מצוין, אין גבולות בשפה העברית. ביחד הם יצרו תרגום מבריק. יש לי מזל גדול שהם המתרגמים שלי".

העברית היא מלכת השפות

פקרובסקי החליט לשלוח את "מטאטא" למוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ. העורך, בני ציפר, כמעט מחק את הדוא"ל, אחד מרבים שמגיעים אליו בכל יום, אבל משהו בכל זאת גרם לו לקרוא את הסיפור ולאחר מכן לכתוב עליו: "איזה כוח אדיר ופשטות נאצלת. אתה מרגיש את כנף הנשר של התרבות הרוסית מצליפה על פניך, ואת הכנף השבורה, האחרת, של המציאות הישראלית". בספרו החדש מתאר פקרובסקי את שיחת הטלפון הראשונה והמשעשעת בינו לבין ציפר. לפקרובסקי, שניצב אז הרחק מהספרות העברית, השם של ציפר לא אמר דבר.

לאורך השנים פרסם ציפר סיפורים נוספים של פקרובסקי, והטלפון מספריית פועלים של הוצאת "הקיבוץ המאוחד" לא איחר להגיע. לאחר כשנה יצא ספרו הראשון, "מטאטא וסיפורים אחרים". "בוריס פסטרנק", אומר פקרובסקי, "שקיבל פרס נובל לספרות ואני מרבה לצטט ממנו, הוא נביא. והוא אמר שכל הסיפורים והרומנים הגדולים יצאו מכאבים גדולים. אם הכול בסדר עם הבן–אדם, אין מה לספר. אם לא בסדר, מחפשים את מה שבסדר בעולם הפנימי, האבסטרקטי. כשאני נכנס לעולם הפנימי שלי אני מרגיש בן–אדם. השמירה בבוטקה נתנה לי את הזמן והיכולת לכתוב. באוקראינה כתבתי רק מסות, לא סיפורת. החיים בארץ עוררו אותי לכתוב.

"יש גורל. ברוסית גורל הוא צורת נקבה. בעברית תרגמו את זה למילה 'פורטונה'. אני כותב על האישה הזו כל הזמן, על כך שאני מדבר איתה ורוצה לשאול אותה למה היא שמה אותי פה", הוא צוחק ומצביע על הלובי. "הכול קורה בכוונה. אם לא הייתי יושב בבוטקה, לא היו נוצרים הסיפורים והספרים שלי".

היית רוצה לכתוב בעברית?

"לא. אין לי כישרון לשפות. המפגש עם השפה בימים הראשונים בארץ היה קשה. למדתי קצת עברית בקייב, אבל זו לא אותה השפה שפגשתי פה. הלכנו לאולפן, לימדו אותנו להגיד שאנחנו מברית המועצות ל–ש–ע–ב–ר", הוא הוגה את המילים לאט, אות אחר אות, "כולם היו עם מבטא כבד. ככה דיברנו. והמבטא נשאר איתי גם היום.

"סופר יכול לכתוב בשפה שאיתה נולד וגדל. בהיסטוריה יש גאונים שכן הצליחו לכתוב בשפה אחרת. ולדימיר נבוקוב למשל, שאביו היה שגריר באנגליה, כתב באנגלית. יוסף ברודסקי קיבל פרס נובל וכתב באנגלית כמו שכתב ברוסית. אבל הם מעטים. אי אפשר לעבור משפה לשפה בצורה מושלמת. בשביס זינגר לדוגמה גר בניו יורק וכתב ביידיש. תרגמו אותו והוא קיבל פרס נובל. לא חשוב באיזו שפה אתה כותב, וגם לא על מה אתה כותב, חשוב איך אתה כותב".

על השפה העברית לעומת הרוסית אומר פקרובסקי: "רוסית היא שפה מאוד עשירה, מאוד יפה, יש לה צבע, יש לה ריח, יש לה הכול. בשביל השפה הזו צריך אוויר, צריך אומץ. לרעיון אחד יש ברוסית המון מילים. למשל על המילה אלוהים, כדי להבין אותה, דוסטויבסקי כתב חמישים עמודים. בעברית זה ההיפך – זו שפה גדושה. אלוהים דיבר עם משה בעברית. בעברית לא צריך להסביר מה זה אלוהים, המילה הזו לבדה מסבירה את הכול. בשמים עובדת רק העברית, לא רוסית ולא אנגלית ולא סינית. רק עברית. כתבתי כמה פעמים בסיפוריי – עברית היא המלכה של השפות. יש לך מזל גדול שאת יודעת ומכירה את השפה הזו במאה אחוזים".

יהודי, עברי

לגבי היחס בישראל לעלייה הרוסית, פקרובסקי מסרב לראות את השלילי. "היחס טוב מאוד. אני מסתכל על כל אדם בנפרד. האנשים התרבותיים לא מסתכלים על העלייה הרוסית עם סטיגמה. אני לא מתייחס לאלו עם התרבות הנמוכה. אני נותן כבוד לכל אדם. אדם צריך להסתכל על הנפש שלו ולא להתייחס לדברים הקטנים האלו. זה לא עוזר. סוקרטס אמר שכל אדם צריך להקשיב לנפש ולכישרון שלו ולפי זה לעשות מה שצריך. לא להסתכל על הדברים החיצוניים. לאדם אסור להיות עצבני, הוא צריך להיות כמו קרן שמש שמאירה לסובבים אותו, שיהיה להם קל יותר בחיים הקשים. כשמכירים את האדם ככה לא מתייגים אותו לפי רוסיה או אתיופיה".

אתה מרגיש ישראלי?

"לא. כדי להיות ישראלי צריך להיוולד פה ולגדול פה. להרגיש את הטבע של הארץ הזו. במקום שאני גרתי היה גשם ושלג בקיץ. אני גם לא מרגיש אוקראיני. זו הבעיה של מהגר בגיל שלי. לא אוקראיני ולא ישראלי. בין לבין. אני כן יהודי, עברי. לפני שהיהודים קיבלו את הדת הם היו עברים. אברהם היה עברי. אני נמצא שם. מאמין באלוהים בלי מתווך, בלי רב".

עד עכשיו פרסמת סיפורים קצרים, חשבת לכתוב גם רומן?

"נבוקוב כתב על ההבדל בין הסיפוריסטים לרומניסטים. מדובר בכישרון אחר. יש מונומנטליסטים, כמו הפסלים של מיכלאנג'לו, ויש אמנים שמתעסקים בפרט, כמו אמנים יפנים. אלו לא יכולים ליצור באופן מונומנטלי ואלו לא יכולים ליצור בקטן. צ'כוב ואו. הנרי לא כתבו רומנים. דוסטויבסקי לא כתב סיפורים.

"אני חושב שלתקופה שבה אנחנו חיים מתאימים הסיפורים הקצרים. לדור החדש, דור האינטרנט, אין סבלנות לכתוב או לקרוא משהו גדול. כמה עמודים מספיקים לו. מעטים יקראו את 750 העמודים של 'סיפור על אהבה וחושך', 800 העמודים של 'מלחמה ושלום' או 500 העמודים של 'האחים קרמזוב'. יוצר מונומנטליסטי לא תמיד יכול לכתוב משהו קצר. יש חוקים מיוחדים לכתיבה קצרה. חייבים להיות מאוד מדויקים, אסור שתהיה מילה מיותרת. לפעמים לוקח לי חצי יום או יותר כדי למצוא את המילה המדויקת לסיפור שאני כותב. אני יכול לכתוב רק כמה שורות ביום. כל מילה היא זהב, לכל מילה יש אנרגיה שונה, ויש מילים שלא יכולות לעמוד אחת ליד השנייה. יכול להיווצר פיצוץ אסתטי. סופר מוצא אנרגיה אטומית במילים".

את הספרות הישראלית, לפחות זו שמתורגמת לרוסית, גילה פקרובסקי בשנים האחרונות. מאז הוא רוצה לקרוא ממנה עוד ועוד. "הספרות הישראלית מיוחדת מאוד. יש בה משהו כללי עם ריח יהודי, נוסטלגיה לשטייטל. דברים שלא מרגישים בספרות אחרת. אני אוהב את עמוס עוז, שעל ספרו 'סיפור על אהבה וחושך' כתבתי בספר החדש, את דוד גרוסמן, א"ב יהושע ומאיר שלו. מהספר שלו, 'רומן רוסי', פשוט נפלתי. הרעיונות שם מאוד עמוקים. הוא הגיע אליי לבוטקה ושאל איפה כתבתי סיפור מסוים שהוא אוהב. עניתי לו שכאן, והוא אמר שהגיע הזמן שהבוטקה הזו תהיה במוזיאון ישראל", הוא צוחק. "שלו כותב ב'רומן רוסי' על היהודים מרוסיה שבנו את הארץ הזו. מאיפה הגיעו ביאליק, ז'בוטינסקי וטשרניחובסקי?"

לז'בוטינסקי יש לך חיבור מיוחד.

"ז'בוטינסקי היה סופר גאוני, יש לי כמה מסות עליו. בברית המועצות לשעבר לא הייתי יכול לכתוב עליו, כי הוא היה ציוני והקומוניסטים היו נגד. כשהגעתי לארץ קראתי את 'על קיר הברזל', מאמר שלו על יחסי יהודים וערבים בעתיד. הוא נביא. מה שהוא כתב לפני תשעים שנה אנחנו רואים מול העיניים היום. הגעתי לארכיב שלו וקראתי את התרגום שלו ל'עורב' של אדגר אלן פו. איזה תרגום. הוא תרגם אותו כשהיה בן 17, בצורה מדהימה, הרבה יותר מכל המתרגמים הרוסים שתרגמו את הפואמה הזו. הוא היה גם צייר. מצאתי בארכיב ציורים שלו וכתבתי גם על הפן הזה ביצירתו. הוא היה גדול, ולא משנה לי שמאל או ימין, אני לא מסתכל על דעות פוליטיות. כמה אנרגיה יש במילים שלו. אני קורא את הדברים שלו ובוכה, איזו גאונות. יש לי המזל לקרוא את הדברים שלו ברוסית, שפת המקור".

אוקראינה היא טראומה

אתה כותב סיפורים רק על החיים שלך כאן, בארץ, ושום מילה על יותר מארבעים השנים שבהן חיית באוקראינה. למה?

"מאוקראינה יש לי הרבה זיכרונות ונוסטלגיה. הילדות והנערות עברו עליי שם וגם חוויות של אהבה ראשונה ושנייה. אבל אני לא כותב על זה. בסופו של דבר זו טראומה שאני לא רוצה לפתוח, ואני לא חושב שאכתוב על כך בעתיד. פה אני מרגיש טוב. אנשים לא מבינים איפה הם נמצאים. זה גן עדן. למרות הפיגועים, גן עדן. האוויר, השמש. הארץ הזו נותנת לי כוח יצירה. האוויר נותן לי מוזה. האנרגיה הזו מגיעה מלמעלה. כתבתי שני ספרים, ולפני כמה זמן התקשרו והזמינו אותי להרצות בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים בשנה הבאה. זה ממש לא פשוט ולא מובן מאליו, לסופר עולה, מהגר, להיכנס לספרות הישראלית.

"אני שואל את מי שמבקש ממני הקדשה באיזו שפה לרשום. אומרים לי שברור שבעברית. אני אומר להם – אתם לא רוצים הקדשה בשפה של דוסטויבסקי, טולסטוי, צ'כוב, גוגול, פסטרנק? הם מתרצים ואומרים, בטח, בטח, ברוסית".

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון י"ז חשוון תשע"ו, 30.10.2015