בתגובה ל"מפגש נבוכים משני הצדדים"

 

 מאת מיכה גודמן, גיליון פרשת לך לך

חולשת אמונה

גודמן רואה פער גדול בין ההלכה לבין עולם הערכים שמחזיקים בו חלק מהציבור הדתי לאומי והדוגמה הבולטת לכך אצלו היא מעמד האישה. במאמר קודם כתב אפילו שהנושא הזה הוא בעיה מוסרית. אולם דומני כי ה"בעיה" הזאת קיימת רק מפני שאנשים אינם נותנים את לבם למשמעותה של עבודת אלוהים. עבודת אלוהים אין משמעותה העצמת האגו של האדם, אלא חיים שבהם אמור אדם לעשות בכל לבו את הדברים שאלוהים מבקש ממנו. אם עשה, או השתדל לעשות, יסתפק בזה, וישמח בזה שמחה גדולה.

אני מקבל בלי שמץ טרוניה את העובדה שאינני רשאי לשאת את כפיי ולברך את עם ישראל באהבה – איזו מצווה נהדרת – מפני שאינני כהן, וממני הקב"ה איננו מבקש לברך. וממש כך יכולה אישה לקבל את ההלכה שאין סופרים אותה למניין, כי איננה גבר. יש לה מרחב גדול של מצוות המוטלות עליה, ובהן היא עובדת אלוהים בשמחה. ואכן, כך מרגישות נשים שומרות מצוות באמונה, שלא נפתו לטענות זרות. הנשים האלה יכולות עם זה גם להיות פמיניסטיות למהדרין במלחמתן על זכויות הנשים בחברה.

העובדה שהמושג "עבודת אלוהים" אינו מוזכר במאמר אפילו ברמז אינה מקרית, והיא הקובעת את אופיו.  בעל כורחי אני מודה שחלק מהציבור הדתי לאומי מתאים לתיאורו של גודמן. אבל נראה לי לאור הדברים דלעיל שדרכם נובעת מחולשת אמונה בחובתם כלפי תורת אמת.

המאמין הקלאסי יודע שהצטווינו בתרי"ג מצות להלכותיהן, כולל המצוות שגודמן קורא להן "פולחניות", והוא משתדל לקיים אותן בתמימות. הוא יודע כמובן שההלכה בזמן הזה איננה מושלמת. אלפיים שנה בלי סנהדרין – רשות מחוקקת ושופטת המוסמכת להנהיג את עם ישראל – מביאות בהכרח למצבים קשים ולפעמים גם בלתי פתירים. ואף על פי כן הוא מקבל את ההלכה כצורתה. ריבונו של עולם שהביא אותנו למצב שבו אין לנו רשות כזאת מבקש מאיתנו היום לנהוג בהתאם לנתונים שלפנינו. וחכמי הדור משתדלים כמיטב יכולתם להתמודד עם בעיות שנוצרות, בהתאם לסמכויותיהם. אנחנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה", אבל עד אז אנחנו מלוכדים – למרות חילוקי הדעות העצומים בפרטים – בהקפדה על הלכה כצורתה.

הדת אינה מאיימת על היושר האינטלקטואלי. היא רק נותנת לאדם ענווה, והכרה בגבולותיה של החכמה האנושית. וההבראה של החברה הישראלית תיעשה על ידי תשובה שלמה של כל העם. ועוד חזון למועד.

משה גנץ

הרב משה גנץ הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשעלבים

———-

הכלאה מזויפת

שמירת ההלכה בימינו מזמנת לאדם המאמין אתגרים רבים. מצוות והלכות רבות נראות כעומדות על מסלול התנגשות אל מול ערכי המוסר האנושי המודרני. ההלכה היהודית, אשר תמיד הקדימה את זמנה במוסריותה ובטהרתה, נתפסת בעיני הזרים לרוחה כמייצגת עולם מוסרי ישן אשר טעמו פג.

קריאות רבות נשמעות לשינוי סגנון ההלכה ולהתאימה אל הרוח המצויה, החל מביטול מנהגים ותקנות ועד לשינוי כולל של כל המערכת ההלכתית וערכיה. נושאי דגל השינוי מציגים את שומרי ההלכה כ"אנשי העקדה", העוקדים את אנושיותם ומוסריותם על מזבח של ציוויים ופולחנים ארכאיים. מדי פעם אנו עדים לפרסומו של מאמר נוסף המערער על אמינותו של מנהג זה או אחר. במקרים מסוימים אף נשמעות אזהרות מפני תרחישי אימים שיתממשו אם לא נשכיל "לעדכן" את ההלכה האורתודוקסית. מאמריו האחרונים של גודמן מצטרפים אל אותה מסכת של קריאות חדשות–ישנות.

לאחר שהסביר לנו כי ההלכה עיוותה את היהדות, וכי הגיע הזמן "לרפא את ההלכה", מבשר לנו גודמן, במאמרו האחרון, מי יהיו רופאי היהדות, הלא הם הנבוכים, הדתיים המסוכסכים עם דתם יחד עם אלו המאוכזבים מחילוניותם. אך האם המבוכה היא מקור התרופה או עצם המחלה?

במאמרו של גודמן אין הבחנה בין מוסר טבעי למוסר אנושי. מוסר טבעי הוא רגש מוסרי הנטוע באדם וחוצה גבולות, זמנים ותרבויות. מוסר זה גורם לאדם לחמול על החלש, ולהתקומם מול העושק; מוסר זה מבחין בין אוהב לאויב, זהו מוסר המתנגד לפגיעה בזכויות, אך גם מכיר בשוני שבין המגדרים ומטפח את המבנה המשפחתי הטבעי. היהדות וההלכה אינן נוגדות אותו אלא מרוממות ומזככות אותו. לעומת זאת, המוסר האנושי הוא מוסר המשתנה מחברה לחברה ומזמן לזמן, והוא תלוי בפילוסופיה ובתרבות. המוסר האנושי יכול להתאים למוסר הטבעי, אך לא בהכרח. חברות מסוימות יכולות לפתח מוסר אנושי הנוגד את המוסר הטבעי, ולעתים אף משחית את הרגש המוסרי הטבעי שבאדם.

האתיקה המערבית, אשר דרכה בוחן גודמן את מוסר התורה, היא אתיקה אנושית, מוסר שכלי פילוסופי, המזלזל במוסר הטבעי, ובתחומים רבים אף משחית אותו. כאשר מאמצים את האתיקה המערבית בכל לב, עד כדי הפיכתה לטבע שני, ומנסים להעריך באמצעותה את מוסר התורה – אז נוצר הקונפליקט העמוק, המוביל למבוכה ולעקדה.

החוליים החברתיים שמתאר גודמן נובעים ישירות מן האתיקה ומהתרבות המערבית, והם דבקים בכל חברה המאמצת אותן, במלואן או לחצאין, גם אם מתבלים את המערביות בטקסטים ובפולחנים יהודיים. ההכלאה המזויפת בין יהדות למערביות הופכת את היהדות ממגמת חיים לדת.

גודמן מתאר את המחיר היקר שגובה הדת מן המאמין – תחושת אשמה תמידית, שיפוטיות, ויתור על מוסריות ויושר אינטלקטואלי, וכן על חלקים מאישיותו. תיאור זה אכן מתאים לדתות העמים, ואף אל היהדות ניתן לייחסו כאשר ניגשים אליה מתוך גישה מערבית מנוכרת. גישה זו הולכת וגוברת בעשורים האחרונים בציונות הדתית, ואף חדרה לכמה מבתי מדרשה, גישה הבוחנת את תורת ישראל מנקודת מבט מדעית ספקנית, כאדם העומד מבחוץ וחוקר את האובייקט שמולו. גישה זו חוסמת את האפשרות לבטוח ולהתמסר לתורת ישראל ולהלכותיה. תורתנו אינה יכולה להילמד מתוך ראייה אובייקטיבית כי אם מתוך הקשבה ומתוך אמונה. הפתרון טמון בשינוי הגישה.

לא מן הנבוכים תצא תורה, ולא מבורותיו הנשברים של המבט הדתי–מערבי תישאב הישועה, כי אם ממעיינה של תורת חיים רחבה ועמוקה. לא מניתוח מנוכר של טקסט והגות, כי אם מתוך עומק של לימוד מאמין, הנותן אמון רב בדברי חז"ל; לימוד מתוך עין טובה, הדן את דבריהם לכף זכות. תורת חיים זו מלמדת אמונה וגם אמון – אמון בחז"ל וביושרם, אמון בהלכה ובמסורת ההולכת ומתברכת מדור לדור, אמון בסבים ובסבתות אשר מסרו נפשם על גופי תורה והלכותיה, אמון באומה הישראלית ובגאולתה, אמון בדורנו הגדול, אמון באדם הכללי, באדם הפרטי ובחייו.

מתוך תורה זו, את השיפוטיות מחליף מבט של עין טובה, המלאה באמונה ובאהבה לכול, אך יודעת גם למחות על עוול. תורה כזו אינה מדכאת את אישיותו של הפרט אלא מעניקה לו משמעות וזהות, מאמינה בו וקוראת לו: "גדל, היטהר והתקדש". תורה כזאת צומחת ומתפתחת היום בבתי מדרש רבים בישראל. תורה כזו קיבלתי מרבותיי, וזאת התורה שאני משתדל להעביר לתלמידיי.

אכן, תהליכים גדולים עוברים על החברה הישראלית, שזהויותיה המגוונות הולכות ומשתנות, בדרך חזרה אל הטבע הישראלי המקורי, הנאמן לתורתם של ראשונים ולשולחנם הערוך. רק מתוך הליכה בעקבי הצאן, בעקבות האבות, האמהות וחז"ל הרועים, תתגלה זהותנו, הכמוסה בהלכות חיינו, ויביאנו המלך חדריו. אז יאמרו עמים רבים: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלָ‍יִם".

אס"ף בנדל

הרב אס"ף בנדל הוא ר"מ בישיבת איילת השחר באילת

——

בין חירות להשתייכות | מיכה גודמן משיב:

הביקורות הכואבות והנוקבות של הר"מים שכתבו מדם לבם כמו גם ביקורות רבות שקיבלתי בשבועות האחרונים מאנשי תורה וחכמה הזכירו לי עד כמה הציונות הדתית גדושה באנרגיה של בנייה, שנובעת ממסירות נפש לתורה ולעם. זאת ועוד, גיליתי שייתכן שטעיתי כשהפרזתי בעומק המבוכה שמולו ניצבת הציונות הדתית. עם זאת חשוב להכיר בכך שבקרב רבים בחברה הישראלית, המבוכה הזו הולכת וגדלה.

מבוכה היא מקור רוחני–אנרגטי שכבר הוביל בעבר להתחדשות החיוניות היהודית, אבל לא תמיד מדובר היה באותה מבוכה. הרמב"ם תיאר את הנבוך בן זמנו כאדם שמרגיש שאם יישאר נאמן למסורת אבותיו יידרש להפנות את גבו לתבונה, ואם ילך בדרכה של התבונה יצטרך לנטוש את אמונת אבותיו. המאמץ של ההוגים והרבנים לאורך הדורות היה לגשר על פני הפער שהתגלה בין מקורות הדעת השונים. תחושתי היא שבישראל במאה העשרים ואחת נולדה מבוכה חדשה שהיא  אחרת מקודמתה. המבוכה של המאה העשרים ואחת לא נובעת מהתנגשות בין שני מקורות סמכות שונים או מקרע בין מקורות דעת שונים. המבוכה הישראלית נובעת בעיקר מהתנגשות בין שני צרכים שונים – הצורך בהשתייכות והצורך בחירות.

רבים הם הישראלים שרוצים להשתייך למסורת היהודית רבת השנים והדורות. הם גאים בכך שהם יורשי החכמה המצטברת של המסורת והם רוצים ליטול בה חלק. הבעיה היא שהם גם רוצים לחיות חיים ממומשים וחופשיים, והם מודעים לכך שהמסורת מאיימת על החופש שלהם ועל המימוש העצמי שלהם. זהו המלכוד: כיצד ניתן להשתייך אל המסורת העתיקה ולהיות משוחרר ממנה בעת ובעונה אחת? כיצד ניתן לחיות חיים של מימוש עצמי אך גם של התעלות על העצמי בעת ובעונה אחת? המבוכה הישנה הייתה בין הדת והתבונה, המבוכה החדשה היא בין חירות והשתייכות. הניסיון להתמודד עם המבוכה הקודמת יצר הגות עשירה, וגם המבוכה החדשה צפויה לייצר מחשבות חדשות.

הישראליות שלנו היא עדיין חידה, והמקום של היהדות בישראליות שלנו הוא תעלומה. בשלושת המאמרים חלקתי אתכם מחשבות על הישראליות שלנו. אני מודה לכל קוראי הסדרה וגם לכל מבקריה. ביחד יצרנו שיחה שאני מקווה שלא תיפסק.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון י"ז חשוון תשע"ו, 30.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באוקטובר 2015, ב-גיליון וירא תשע"ו - 951, תגובות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. ציבור שומרי המצוות איננו ער לעובדה שדווקא המודרנה מקשה רגשית על מקיימי המצוות, ואינני מתכוון דווקא להנאות של בידור שיהודי דתי מדיר עצמו מהן בשבת.
    כוונתי דווקא לקשרים משפחתיים.
    בעבר ברוב המקרים צאצאי משפחה היו מקימים משפחה משלהם בעיר מגורי ההורים, ואם היו עוברים לחיות בעיר אחרת ,הם לא היו צריכים לעמוד בניסיון של איסור הקשר הטלפוני בשבת.
    היום כשהילדים מתפזרים בכל הארץ, קיים רצון לשוחח איתם לפחות פעם בשבוע, ואז צריך להספיק להכין את הכל לקראת שבת, והזמן הפנוי לשיחת הטלפון [ובמיוחד בחורף] מאד מצומצם.
    יש אנשים שגדלו במסגרת דתית שנסיון חייהם הרחיק אותם מהאמונה באל . אנשים אלו עשויים היו להמשיך ולחיות במסגרת של הקהילה הדתית לה הם הורגלו ויש לה מאפיינים מאד יפים, אבל המחיר שהיה עליהם להמשיך ולשלם בנושאים כמו שהצעתי עליהם הניע אותם לצאת מהחממה הדתית .

  2. המאמרים של ד"ר גודמן מעניינים, והביקורת הנחרצת של המבקרים נראת נכונה ומדוייקת. בפרט כאשר היא מגיעה מכומה כיוונים, בכמה קולות ואינה דחיה מוחלטת בשם השמרנות בלבד. המאכז במיוחד בכל הסדרה היא תגובתו של ד"ר גודמן. או שהוא אינו קורא את הביקורת, או שהוא אינו מבין אותה. דבריו על התעלומה בישראליות (איזו תעלומה?) ועל השאלה בנוגע למקומה של היהדות בישראליות, הן שאלות שתמיד אפשר לשאול ואין הן מובילות לשום מקום.

  3. יפה שמיכה גודמן מודה בכך שהוא הפריז בדבריו על גודל המבוכה בציבור הדתי לאומי באשר לנושאי מעמד האשה בהלכה

    כמו שאני כותב כאן בתגובות שוב ושוב המבוכה הזו קיימת אצל איזה חצי אחוז בציבור הדתי לאומי שהחצי אחוז הזה בולט מאוד תקשורתית ולכן זה נשמע כאילו מדובר בציבור גדול ש"זועק"

    מדובר בחצי אחוז שרוב המשתייכים אליו גרים בירושלים וסביבותיה בעוד לא רק בקהילות החרד"ליות אלא גם בציבור הגדול של הבורגנות הדתית של גבעת שמואל רעננה ופתח תקווה ,חיפה והקריות ועוד ועוד אין כלל "זעקות" ו"מבוכות" בנושא מעמד האשה והנושא לא תופס כמעט נפח בשיח הציבורי

    חשוב לומר זאת ושוב ושוב כל פעם שמדברים על "מבוכות" ו"נקודות שבר בציבור הדתי" בנושא זה

    פשוט הכותבים על הנושא מנפחים מעבר לכל פרופורציה את רמת "המשבר" בנושא

  4. ולעניין המניין:

    כבר הראה נכוחה הרב סולביצ'יק זצ"ל ב"שיחה לפרשת קורח" שאת אחת ההלכות הבסיסיות בהלכות תפילה ,ההלכה שמתפללים תפילת עמידה בלחש לומדים מחנה אם שמואל שמתפילתה עם ישראל למד כיצד להתפלל אך מאידך לא היו מונים את חנה למניין לתפילה ואילו נער צעיר שרק מלאו לו 13 היו מונים

    הרי ברור שאין רואים פחיתות בתפילתה של חנה ההיפך! לומדים מתפילתה הלכה למעשה כיצד מתפללים כראוי ותפילתה בוודאי שהכי ראויה שיש אבל דיני מניין הם שונים והם לא קשורים לעובדה של מי התפילה יותר חשובה וכד' אלא לפרמטרים אחרים ואנסה להביא שני הסברים לעניין:

    דבר ראשון ברור שמניין מעורב לא עולה כלל על הפרק מסיבות של צניעות והפרדה בין גברים ונשים לתפילה והשאלה שתישאל היא מדוע 10 נשים לא יכולות להרכיב מניין לתפילה בציבור כמו למשל לפי חלק מהדעות בפוסקים שלקריאת מגילה בפורים שנשים חייבות אז 10 נשים ייחשבו למניין אז

    1.הגיוני שכמו שהפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן נובע מהצורך לתת לנשים זמן לעיסוק בגידול הילדים והלידות וההריונות וכיו"ב [ויעויין באג"מ או"ח ח"ד סי' מט] אז ככה נפטרו הנשים מקיום תפילה בציבור שעניינה הוא לא רק זכות אלא גם חובה וההלכה לא נותנת את דבריה לשיעורים שרק נשים רווקות או נשואות ללא ילדים ירכיבו מניין

    ברגע שהרבה נשים נמצאות במצבים שמקשים על התחייבות לשותפות קבועה בתפילות בציבור [ואף על תפילות יחיד לא פעם יש קשיים ולכן עקב החיוב של נשים בתפילה הרבה נשים מקלות כ"מגן אברהם" ומתפללות תפילות מינימאליות ואכמ"ל] אז לא מחייבים אותן וגם לא קובעים מנייני נשים בתורת רשות

    2. מהרב הרשל שכטר שליט"א [לא קרוב משפחה שלי] מבכירי תלמידי הרב סולוביצ'יק שמעתי הסבר שלפי דרכה של תורה יש ערך עליון לא להתבלט "והצנע לכת עם ה' אלוקיך" אך היות ואין ברירה וחייבים בעולם לקיים עסקי ציבור על הגברים מלאכה זו הוטלה ולא על הנשים ולכן גם מנייני תפילה בציבור מורכבים מגברים

  5. והנה "שיחה לפרשת קורח" של הרב סולוביצ'יק שעוסקת בין היתר ב"מבוכות" עליהם דיבר מיכה גודמן ומומלץ מאוד לעיין בה:

    http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=993110&forum_id=1364

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: