אומרת שירה 950 | בכל סרלואי

בכל-1תוכו רצוף אהבה

איתותים

רפי וייכרט, קשב לשירה, 89 עמ'

*

אחד ממנהגי קריאת השירה המגונים שלי הוא לסמן את שולי הדף כששיר שנוגע ללבי. אחרי שסימנתי כמעט כל דף במחצית הראשונה של הספר, הבנתי עד כמה "איתותים" הוא ספר נדיר.
רפי וייכרט הוא אדם המסור כל כולו לשירה העברית: הוא מרצה ומורה לספרות, משורר שמאחוריו ארבעה עשר ספרי שירה, עורך הוצאת ספרים חשובה ("קשב לשירה") ומתרגם מחונן מהשפה הפולנית. לקורא העברי הוא מוכר בעיקר בשל תרגומי השירה הנפלאים של המשוררת הפולנית זוכת פרס הנובל ויסלבה שימבורסקה. במציאות רבת פעלים כזו נוטה השירה – הצנועה יותר מטבעה – להידחק לשוליים; מציאות כזו עושה לשירתו המעולה של וייכרט עוול.

"איתותים" הוא ספר שתוכו רצוף אהבה: חלקו הראשון (והרחב ביותר מבחינת היקפו ותוכנו) הוא אוסף שירי אהבה, מהיפים שקראתי, לרעייתו של המשורר. חלקו השני עוסק באהבת האב לבתו, בתיאור נוגע ללב של התבגרותה ויציאתה אל העולם; חלקו השלישי והאחרון של הספר עוסק בשירים המוקדשים אישית לכמה מחבריו וידידי נפשו של המשורר, החיים והמתים.

משוררים הם אנשים המרוכזים בעצמם. המפגש שלהם עם המציאות נחווה כהשלכה או פירוש של העצמי. בהקשר הזה יפה לראות כיצד שירתו האישית מאוד של וייכרט חורגת ממגבלות אלה: העיסוק שלו באהבתו לאשתו ובתו, שיש בו תיאורים אינטימיים, עמוקים ושוברי לב, הוא תיאור של נפש החורגת מגבולותיה בזכות כוחה של האהבה. האהבה, שלעתים עושה משורר למרוכז בנפשו עוד יותר, פותחת כאן את הלב ומרחיבה את היכולת שלו לפגוש את העולם ולדעת את זולתו.

חלקו העיקרי של הספר, העוסק באהבת איש לאשתו, חוגג את שמחות היומיום, הרגעים הפשוטים וכל מרחבי האהבה העצומים הנפרשים בין אלפי מעשים קטנים של שגרה. זוהי אחת מנקודות הייחוד שעושות את הספר הזה ללופת כל כך: יש בו שילוב נדיר של אהבה בוגרת, בשלה, עמוקת נפש ושנים, עם התפעמות רוח וגוף של שתי נפשות שהזמן לא טשטש, ורק העמיק את הקשר ביניהן. התוצאה היא ספר נדיר ובשל, שכולו חסד.

בּוֹאִי נֵצֵא מִתַּעֲנִיּוֹת הַשְּׁתִיקָה שֶׁל חַיֵּינוּ, / אֵלֶּה שֶׁעוֹקְפוֹת בְּשִׁגְרָתָן אֶת כָּל מִלוֹת הָאַהֲבָה. // בּוֹאִי נֵצֵא מִתּוֹךְ קִפְאוֹן הַמַּגָּעִים שֶׁהוֹפֵךְ / אֶת גוּפֵינוּ לְקַרְחֻמִּים בְּצֵידָנִית לְלֹא צֵידָה. // בּוֹאִי נְחַשֵּׁב עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ / אֶת רֶוַח הַהִמָּנְעוּת וְאֶת מְחִיר הָאֲבֵדָה. // בּוֹאִי עַכְשָׁו כִּי הַיוֹם כְּמוֹ מִזְוָדָה / עוֹד מְעַט נִסְגָּר עָלֵינוּ.

————

לנגב בטלאי הצהוב?

בכל-2מדריך למבקר בבירקנאו

שמואל רפאל, עריכה ואחרית דבר: לאה איני, 
ספרי עיתון 77, 44 עמ'

*

"מה עושים בבירקנאו כשאתה עוד בחיים?" שואל המשורר בתחילת מסעו, שהרי המסע לפולין, הנחשב לפרק חינוכי שאין לוותר עליו, כולל בתוכו אירוניה זוועתית: עצם הביקור בבית הקברות הגדול ביותר של העם היהודי, שבו נרצחו שליש מבניו, בטיול מאורגן המזכיר הליכה למוזיאון. הניגוד הזה שבין תיירות לתופת, בין הצדדים השגרתיים של מסע לזוועות שאותן פוגשים, הוא עמוד השדרה של הספר.
שמואל רפאל הוא בן הדור השני להורים מקהילת סלוניקי, שממנה כמעט לא נשאר שריד; מחזאי וחוקר בעל שם עולמי של תרבות הלאדינו. את "המדריך למטייל בבירקנאו" – ספר שירה ששמו מעיד על העיסוק שלו במה שלא ניתן לכתוב לו כל מדריך – כתב במהלך מסע עם סטודנטים למחנות ההשמדה שבהם היו הוריו ושרדו. בשונה מספרי שירה אחרים העוסקים בנושא, הספר (הערוך לעילא בידי לאה איני) אינו עוסק רק במציאות הבלתי נסבלת של בן העומד על קברי אבותיו, אלא בעיקר במודעות שלו לפער שבין המקום שממנו הוא מגיע למקום שבו הוא נמצא. היכולת של אדם לבוא נורמלי כביכול למסע כזה, המאורגן היטב, היא הפער הבלתי נסבל שאותו הוא מדובב.

זהו ספר חשוב ביותר לא רק משום שהוא עוסק בשואה, אלא משום שהוא בוחן את זכרה האפשרי והבלתי אפשרי על ידי המסעות לפולין. את הבעייתיות בעצם המסע הזה תיאר יפה טוביה ריבנר בשירו החשוב "שם אמרתי", שבו מתואר הפער בין הניצול הלוקח את בניו למחוזות ילדותו בפולין ובין ילדיו העסוקים בשאלות יומיומיות: "יָצַאתִי לְהַרְאּוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי, וּמָתַי / נֹאכַל שוֹאֲלִים בָּנַי, וְאֵיפּה / נָלוּן?". את המרחק הזה עושה רפאל לבסיס הספר שלו.

השירה העברית פיתחה לה לשון צפנים (רכבת, עשן, שלג, מספר) כדי לתאר בשפת קודים מאופקת את השואה. הדור השני מנסה לעשות לו שפה אחרת לתיאור חווית המסע: האירוניה ההיסטורית היא הפתרון הספרותי. את הזוועות הוא מזכיר מתוך ידיעה שכל עיסוק בהן נדון מראש לכישלון ולעוול; את החוויה הבלתי נתפסת ואת מרחק הדורות המאיים עליה אפשר לתאר רק דרך הפער בין מהוגנות ונוחות היומיום לזוועה שאין לה מילים.

מָה עוֹשִׂים בְּבִּירְקֶנָאוּ כְּשֶׁהַבֶּטֶן מְקַרְקֶרֶת? / לְהוֹצִיא מֵהַתִּיק אֶת הַסֶּנְדְוִיץ' שֶׁהֵכַנְתָּ בַּמָּלוֹן מִתַּחַת לְעֵינֵי הַפּרוֹזֶ'קְטוֹר שֶׁל מֶלְצָרִית פּוֹלָנִיָּה? / לִגְנֹב בִּיס מִתַּפּוּחַ עֲסִיסִי? / וְאִם לִגְנֹב, אָז בְּמַרְאֶה מְיֻסָּר? / וְאוּלַי לְהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי אַחַד הַבְּלוֹקִים וְלִבְלֹס בִּמְהִירוּת הַבָּזָק / מִבְּלִי שֶׁאִישׁ חַי אוֹ מֵת יָשִׂים לֵב? / וְאֶת הַמָּיוֹנֶז אוֹ הַגְּבִינָה אוֹ הָרִבָּה, שְׁנִּלְחֲצוּ בֵּין בִּיס לְבִּיס, / לְהַפִּיל עַל הָאָרֶץ? / אוֹ לְנַגֵּב בַּטְּלַאי הַצָּהֹב? // בַּאסְטָה בְּרֵי! / מָה עוֹשִׂים בְּבִּירְקָנָאוּ כְּשֶׁאַתָה עוֹד בּחַיַיִם?

——-

מגדלים עם לב אדם

בכל-3מגדל ג'י

עדנה מיטווך מלר, צבעונים, 92 עמ'

*

על כריכתו של הספר מופיעה תמונה המזכירה את הציור "מגדל בבל" מאת פיטר ברויגל. הקומות הגבוהות, עצומות ומנוכרות, נוגעות בשמים, ובקומות התחתונות מצויים הפועלים האלמונים הבונים אותו; את סביבתו העירונית של המגדל מעטרים שלטים המרחיקים את דיירי העיר מהתקרבות לאתר הבנייה. מהעמדה הזו – עמדת השכנה, הרואה כיצד הופך הרחוב שלה, שהיה מעוטר פעם בפרחים ובמרחב עירוני קרוב ונגיש – צופה המשוררת הרואה את מהלך הבנייה של מגדל ג'י היוקרתי כבניית מגדל בבל מודרני. 
אבל גם מתחת למגדל–בבל הזה, שפועלים מכל העולם הוסעו כחומרי בניין כדי להרימו אל השמים, והוא מרחיק את ההמונים ואת פשוטי העם ממנו, פועמים חיי היומיום של הטבע המקיף אותו והחיים האנושיים שסביבו. אל מול מפלצת הברזל והבטון פורצת כאחת העמדה השירית המתבוננת ממרחק על המהלך העירוני, וכשותפה קרובה לו.

זהו ספר של יחסי שכנות קרובים עם המרחב, ובעיקר זהו ספר אופטימי מאוד שיש בו גישה רעננה למהלכי האורבניזציה המודרניים. יפה לראות כיצד המשוררת בוחרת לבחון בעין חומלת את המציאות הזו, שיכולה להוציא מהדעת את השכנים הסובלים מן ההמולה והרעש או לשבור את לבם בשל התנכרות העיר.
בחלקו השני של הספר הופך המגדל הממשי לשותף ומטפורה לחוויית האובדן. מגדל האבן, אותו ניסיון אנושי לגעת בשמים, מתקדם וגדל, בעוד הדוברת מתמודדת עם חוויות מותו של אהוב. אבדן זה מציף במשוררת את תחושת הריחוק שלה מהאפשרות האמיתית לגעת בשמים, שכן כל הניסיונות האנושיים להעפיל מעל פני האדמה לא יצלחו בבוא שעתו של אדם.

זהו ספר שירה יפה שלמרות שאינו נטול פגמים (נראה שעריכה מדוקדקת יותר הייתה מקצרת את חלקם של השירים) מראה כי ניתן לכתוב על נושאים כאורבניזציה וניכור מתוך עמדה נפשית של חום לב. מגדל ג'י מראה כי בסופו של דבר עומדים כל בנייניו של אדם בפני הכרעה אנושית פשוטה: הבחירה לבנות עם הלב ולא רק לבנות באבן.

בִּן לַיְלָה הֻשְׁתְּלוּ עַמּוּדֵי הַבַּרְזֶל / מַעַקְפֵי מִגְדַּל הַשֶּׁן. / לְצִדָּם קוֹצְבֵי הֵלֵּב שֶׁל הַקוֹמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. / אָמָּנוּת כִירוּרְגִית מִקְצוֹעִית / בְּפַרְק הַפְּרָגִים וְהַחַרְצִיוֹת. / בְּתִקְוָה שֶׁיִקָּלְטוּ, יֵאָחְזוּ / בְּמַחְזוֹר הַדָּם שֶׁל הַמִּגְדָּל / לְלֹא סִבּוּכִים, לְלֹא זִהוּמִים, / זְרִיזֵי מַרְפֵּא וּסְגֻלָּה / כַּיָּאֶה לְצַו הַמֵּאָה / וְיִסְלֹלוּ נָתִיב / לְחַיֵּי הַפְתָּעָה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון י"ז חשוון תשע"ו, 30.10.2015

פורסם ב-30 באוקטובר 2015,ב-אומרת שירה, גיליון וירא תשע"ו - 951. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: