כבר לא רק אהבה חד צדדית | לב ארן

 

על אף שמאז ראשית הציונות פרחה כאן האהבה להודו, הקפידו נהרו וגנדי להתייצב לצד הערבים והקרינו קרירות מתמשכת לכל סממן ישראלי לאומי. הביקור של נשיא הודו בישראל הוא ראשית התיקון 

בשבוע שעבר ביקר נשיא הודו בישראל. בדין תיארה התקשורת את הביקור כיציאה מהארון של הודו, שהעדיפה עד כה לנהל את הקשרים עם ישראל בצנעה ועם אומות ערב באור יום. מנקודת מבט דיפלומטית הביקור היווה סגירת מעגל לאחר שני עשורים של יחסים דיפלומטיים מלאים בין הודו לישראל, אולם האירוע הפוליטי טומן בחובו אף משהו עמוק יותר: האהבה החד צדדית של ישראל להודו בימים שקודם להקמת מדינת ישראל זכתה בשבוע שעבר להדדיות.

היהדות‭ ‬לא‭ ‬עניינה‭ ‬אותם‭. ‬נשיא‭ ‬הודו‭, ‬פרנב‭ ‬מוקהרג‭'‬י‭, ‬במפגש‭ ‬עם‭ ‬נתניהו‭ ‬בביקורו‭ ‬בישראל‭ ‬בשבוע‭ ‬שעבר‭.  צילום: חיים צח, לע"מ

היהדות‭ ‬לא‭ ‬עניינה‭ ‬אותם‭. ‬נשיא‭ ‬הודו‭, ‬פרנב‭ ‬מוקהרג‭'‬י‭, ‬במפגש‭ ‬עם‭ ‬נתניהו‭ ‬בביקורו‭ ‬בישראל‭ ‬בשבוע‭ ‬שעבר‭.
צילום: חיים צח, לע"מ

האירופים השֵמיים הללו

ארבעה חודשים לפני עצמאות הודו, שנה לפני עצמאות ישראל, בתקופה שבה האימפריות מתפרקות ונוצרות מדינות לאום חדשות בכל רחבי העולם ובעיקר באסיה, יצאה משלחת ציונית לוועידה הכלל אסיאתית בניו דלהי. חברי המשלחת היו נרגשים לייצג את ארץ ישראל בוועידה המיוחדת, ונרגשים מול נאומו של מנהיג הודו פנדיט נהרו. "מה הביא אתכם הנה, גברים ונשים מכל פינות אסיה?", שאל נהרו בחום, ובסוף דבריו שלח ברכות לכל עם ועם ששלח נציגים, אך זאת פרט ליישוב היהודי. מאיתנו הוא התעלם.

חברי המשלחת הישראלי נבוכו וניסו להרגיע את עצמם במחשבה שאולי נהרו כלל גם אותם היהודים כאשר בירך את עמי ערב. הם המתינו לנאומי ראשי המשלחות כדי לספר שהם כאן. הנאומים הגיעו ובסוף כל נאום פנדיט נהרו והמשוררת ונשיאת מפלגת הקונגרס לשעבר, סארוג'יני נאידו, בירכו את ראשי המשלחות ואת המדינה שממנה באו. אולם כאשר עלה הוגו ברגמן לנאום כראש משלחת הארץ ישראלים, ועוד לפני שסיפר על החזון הציוני המיוחד שלפיו "ארץ ישראל לא תלך בדרכה של אירופה [ו]לא תפתור את בעיותיה על ידי גירוש אוכלוסין", נעלם נהרו ויושבת ראש הוועידה נאידו חשה ברע ונאלצה לצאת מהאולם. ברגמן יורד, נהרו חוזר, קרימה אל סעיד, אחת משתי נציגות מצרים, מקבלת את רשות הדיבור, וחברי המשלחת הישראלית מפנימים סוף סוף את מקומם באחווה הכלל אסיאתית שנהרו בונה. "אין אנו רוצים שהאירופים השמיים הללו יבואו לארץ בחסות האנגלים", הם שומעים בקהל.

ברגמן ביקש להגיב לדברי אל סעיד ותומכיה באולם, אך נהרו מנע ממנו זאת כיושב ראש המושב, והפטיר לעבר באי הכנס כי הוא אמנם מזדהה עם סבלות היהודים באירופה, אבל פלסטין היא ארץ ערבית.

המשלחת היהודית גרמה מבוכה רבה למנהיגות הלאומית ההודית. בני הזוג דוד הכהן, מחלוצי הדיפלומטיה הישראלית ואיש הקשר בין ארגון ההגנה לבין שלטון המנדט, וברכה חבס, חלוצת עיתונאיות השטח בישראל ומייסדת דבר לילדים, חלקו שבחים להכנסת האורחים ההודית, שגרמה להם להגיש רצויים בוועידה. אולם "לא מקרה הוא… שנאידו כנהרו בתור יושבי ראש השתמשו בכל הזדמנות כדי להביע כבוד והוקרה למצרים וארצות ערב… בים הדאגות שבו שחתה הודו אותם ימים, היה מקום נכבד לעולם המוסלמי ולקשרים איתו". המשלחת הציונית הביכה את מארגני הוועידה, והפתרון ההודי היה להתייחס למשלחת בשמה הפורמלי, המוחק כל סממן לאומי: "משלחת האוניברסיטה העברית בירושלים לוועידה הכלל אסיאתית".

הראשונה שהכירה באש"ף

הציונות ראתה את התנועה הלאומית ההודית כאחות, אבל הייתה זו אחווה חד צדדית. התנועה הלאומית ההודית – שיוצגה על ידי תנועת הקונגרס – הייתה פרו פלשתינית בלי קשר לעומדים בראשה. היא תמכה בזכותם להשתחרר מעול הבריטים ב–1928, תמכה במרד הערבי הגדול, וייסדה ב–27 בספטמבר 1936 את יום פלשתין שצוין ברחבי הודו על ידי התנועה. ככלל ניתן לומר שבשני העשורים שלפני קבלת העצמאות, הלאומיות הפלשתינית תפסה את הבכורה ביחס של מפלגת הקונגרס אל המזרח התיכון. גם אחרי קבלת העצמאות הודו הייתה המדינה הלא–ערבית הראשונה שהכירה באש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלשתיני.

אפילו גנדי, עם כל חבריו היהודים, הביע עמדה מוסרית חד משמעית נגד עלייה יהודית לארץ ישראל, קל וחומר מדינה יהודית, ואף המליץ ליהודי גרמניה על התאבדות קולקטיבית כתרופה לרצחנות הנאצית, המלצה שהובילה להתכתבות מתוחה בינו לבין מרטין בובר. אבל הסתר הפנים לא היה רק פוליטי, היהדות עצמה לא עניינה את קברניטי התנועה הלאומית ההודית. גנדי ונהרו ריחמו על גורלם המר של היהודים, ובמאבק הדרום אפריקאי שלו גנדי הביע חשש שאם המאבק ייכשל גורל ההודים יהיה כגורל היהודים באירופה, אבל היהדות מבחינתם הייתה קוסמופוליטיות שאירופה חייבת לתת לה מקום.

בישראל, לעומת זאת, פרחה האהבה להודו. דוד פרישמן היה מחובר למיתולוגיה ההינדואית, בן גוריון נמשך לבודהיזם, את טאגור ניתן היה לקרוא בעברית, הוצאת תרשיש הביאה לקהל העברי את תרגומיו של עמנואל אוֹלְסְבַנְגֶר (חבר המשלחת להודו גם הוא) לאופנישדות, וברחבי היישוב הסתובבה הגננת והתרמילאית המיתולוגית שלומית פלאום שעברה בתקופת המנדט בין היישובים השונים וסיפרה על פגישותיה עם גנדי, טאגור, שטיינר ואחרים.

פלאום ראתה עצמה כנציגת הציונות והעם היהודי, והיא מבשרת לקוראי ספרה "בת ציון נודדת" שיצא בשנות השלושים שטאגור, ידידה, אמר לה "שהציונות היא תנועת תחייה רבת ערך". כאשר קמו שתי המדינות הצטנן משנה לשנה היחס ההודי לישראל, וגם פלאום הלכה ודעכה עד למותה בביתה באלמוניות ובעריריות, בית שהכיל עשרות מכתבים של טאגור שנזרקו כלאחר יד עם שאר חפצי הבית. עזריאל קרליבך עוד הספיק לבקר בתת היבשת ברגעים האחרונים לפני קריסת היחסים במבצע קדש, ופטירתו הטראגית סמוך לפרסום הספר סייעה לעוד גל של אהבה כלפי הודו העוינת.

אז מה השתנה ביחס ההודי לישראל? מי שמסתפקים בתשובות מדיניות יסמנו את קריסת הסוציאליזם בהודו, את קריסת ברית המועצות, את הלובי היהודי באמריקה ואת ועידת מדריד כסולם נוח עבור ההודים שכבר רצו לרדת מהעץ.

רוממות האנושות וטריטוריה

מי הייתה הודו של נהרו? מדינה חדשה וענייה, שהשתוקקה להביא בשורה חדשה לעולם. בשל כך הודו הצעירה הטיפה לעולם – משמע בעיקר למערב – על צדק חברתי, על העוול של הפוליטיקה הדו קוטבית. יחד עם נאצר ממצרים ומאו מסין ניסה נהרו להקים מנהיגות אחרת. פוליטיקה חדשה ומוסרית.  מאו צה טונג של שנות החמישים נתפס כמשחרר סין משלטון נצלני קפיטליסטי, ונאצר היה התקווה הגדולה של איחוד העולם הערבי ככוח נגדי מול שתי המעצמות. חתן פרס נובל ו"ס נאיפול, טרינידדי ממוצא הודי, מתאר בספרוAn Area of Darkness   את ההלם מול הפגישה מהמפגש הראשון עם הודו שאותה למד לאהוב מאבות אבותיו. כאדם בעל מראה הודי חיצוני וחירות פנימית עמוקה, חושף נאיפול את הפער ההודי בין דיבור נמלץ לבין נרפות בעשייה, בין חזונות סוחפים לעצלות. בין רטוריקה של שוויון לבין תלות במשרתים שקופים, בין סיסמאות פרוגרסיביות לבין התנהגות דקדנטית. בעיניו ההמומות של נאיפול הצעיר שקיווה לפגוש את מולדתו האמיתית שעליה גדל בסיפורי הילדות, השיח הרוחני והפוליטי הוא רק תירוץ לקיום עלוב, מסואב, צבוע ונטול היגיינה בהודו של ראשית שנות השישים.

הודו הצעירה והצדקנית לא יכולה הייתה להכיל מדיניות של חלוקה לשתי מדינות, או להצדיק מוסרית את העובדה שהערבים הפכו מרוב גאה למיעוט הזקוק להגנה. גם בלי השיקול הפרגמטי של הובלת העולם השלישי עם מצרים ורתימת המוסלמים שנותרו בהודו לפרויקט הלאומי החדש, הציונות הייתה זרה להודו.

גנדי בנה את מנהיגותו בדרום אפריקה ולא בהודו. שם למד כמעט את כל שידע לצורך המאבק בהודו. שם הוא למד לאחד קהילות, להשתמש בתקשורת. שם הבין את כוחה של הדת, את כוחם של האיגודים המקצועיים, את שנאת הכובש כביטוי של חולשה. שם הוא גם נחשף לסיפר היהודי. ושם הוא מספר שהוא "מוקף ביהודים". ידידיו הקרובים ביותר של גנדי ושותפיו לדרך סימלו עבורו את היהדות כפי שהיא צריכה להיות. קוסמופוליטית, א–טריטוריאלית, מזינה את העולם ברעיונות חדשים. היהודים עבורו היו מי שהוא עדיין לא מצליח לראות. כאשר פוגש גנדי בלונדון את אחותו של חברו הקרוב ביותר הנרי פולאק, הוא כותב לו שאילו היה רווק, צעיר יותר ומאמין בנישואי תערובת הוא היה מבקש להינשא לאחותו המקסימה.

לדידו של גנדי, הוא לקח את הודו הקרתנית, השבטית, העסוקה בעצמה ואדישה לעולם, המקדשת נורמות נוראות של פגיעה בנשים, בילדים ובמנודים, וביקש להפכה לחברת מופת שתזרח בכל העולם, שתלמד כיצד ניתן ללא אלימות ובלי פחד לזכות בעצמאות. לעומת זאת, הציונות, מבחינתו, עושה את ההפך: היא מנצלת מצוקה של עם שכבר פועל בעולם ומרומם את האנושות, ומנסה להפוך אותו לעוד עם טריטוריאלי, ועוד עם שמנשל זכות לאומית של עם אחר בעזרת הסכמים עם האימפריה הבריטית. מעבר לכל האינטרסים זה היה עבור הקונגרס סיפור של תיקון מול קלקול.

מכאן גם ברור מדוע הקריסה של הודו חייבה מבט חדש על מדינת ישראל. הסוציאליזם קרס, הודו פשטה יד כדי לא לפשוט רגל סמוך לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, האחווה המיוחלת בין הינדואים למוסלמים הסתיימה בהמון הינדואי שמחריב מסגד כדי להקים תחתיו מקדש, וארגון המדינות הבלתי מזדהות שנהרו כה עמל להקים הפך לפגר ביום אחד. המודל הציוני הצר שחיפש בכל מחיר פתרון לאומי לקבוצה אחת נרדפת כבר נראה אחר. עדיין לא מקובל אך כבר הרבה יותר נסלח. הקריסה החברתית כלכלית סייעה להודים למצוא בישראל מודל קרוב יותר אליהם. פחות אוטופי ונשגב אך יותר אמיתי.

הביקור של נשיא הודו ועליית הימין שם לשלטון למעשה מסמלים שלב שבו הכוח השולט בפוליטיקה ההודית מגלה הערצה עכשווית לאתוס הציוני ומכיר בקיום היהודי כאן. האירוע האחרון של נשיא הודו בישראל היה קבלת תואר דוקטור כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אותה אוניברסיטה שהייתה עלה התאנה של המשלחת הציונית להודו ערב הקמתה. איך שגלגל מסתובב.

לב ארן שימש רכז מידע באגודת הידידות הפרלמנטרית הודו–ישראל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י' חשוון תשע"ו, 23.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוקטובר 2015, ב-גיליון לך לך תשע"ו - 950 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ההודים מן הסתם הפנימו שהאויב החיצוני היחידי שלהם הם השכנים המוסלמים (המירוץ לאטום שייצר את הפצצה המוסלמית הראשונה), אימא רוסיה היא קנה רצוץ וטכנולוגיה, חינוך וקידמה ינצחו את העוני המצמית.

  1. פינגבק: הודו: ישראל מתחזקת על חשבון הפלסטינים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: