צדיק בעולם חרב | אביחי קצין

לפני כעשרים שנה, במהלך מסע לפולין, קראתי את פרשת נח לאור המבול שבא על אירופה, ונפקחו עיניי. מסע בעקבות השניות בעולמו של נח

מאז ומעולם חשתי צער על היחס לנח. הלא נח היה הראשון בתולדות ימי עולם שזכה לתואר צדיק, ואף יותר מכך – "צדיק תמים". נח היה גם דמות הנוחם לריבונו של עולם אל מול עולם קודר. על רקע התמונה הקשה המתוארת בסוף פרשת בראשית: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם", והמסקנה הקשה מכך – "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם", מתבלט נח: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".

והנה, בניגוד גמור לכך באים חלק מרבותינו ובעקבות מילה אחת, "בְּדֹרֹתָיו", דנים אותו לכף חובה: "ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י). עד כדי כך, "לא היה נחשב לכלום"?

האמת היא ששאלת השניות ביחס לנח אינה נובעת רק ממילה אחת. הדילמה נובעת, בראש ובראשונה, בגלל פעולותיו של נח. התורה מתארת שני מעשים של נח לאחר המבול: הקרבת קרבן חיובית והשתכרות שלילית. השניות הזו בפעולותיו של נח היא שיוצרת את המחלוקת הקוטבית סביב הערכת דמותו.

התקשה‭ ‬לצאת‭ ‬מן‭ ‬התיבה‭. ‬
נח‭ ‬ואש‭ ‬הקורבן‭, ‬עדי‭ ‬הולצר ‭, ‬1975

התקשה‭ ‬לצאת‭ ‬מן‭ ‬התיבה‭. ‬
נח‭ ‬ואש‭ ‬הקורבן‭, ‬עדי‭ ‬הולצר ‭, ‬1975

לבנות עולם חדש

זכורני, לפני כעשרים שנה, עת שימשתי ראש ישיבת בני עקיבא בעירי רעננה, יצאתי עם קבוצה גדולה של תלמידי יא–יב למסע מאוד משמעותי בפולין. השבת שבה שהינו בפולין הייתה שבת פרשת נח ובתפילת שבת בקרקוב דרשתי על ענייני הפרשה. מכיוון ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ראיתי לפתע את פרשת המבול במשקפיים של המבול הנורא שבא על אירופה בזמננו וחשתי שהדבר פוקח עיניים.

הבאתי את דברי ה"משך חכמה", אשר נדרש אף הוא למשמעות המילה "בדורותיו" האמורה לגבי נח. שואל ה"משך חכמה" – מדוע באה מילה זו ברבים? ומשיב: "הנה שני דורות היו, דור אחד שלפני המבול ודור אחד שלאחר המבול". נח חי בשני דורות שונים זה מזה תכלית השינוי. בדור החוטא שלפני המבול – ובדור שלאחר המבול, דור שחזר בתשובה מן הסתם, אך נשא עמו טראומה של חורבן העולם. בניסוח בן דורנו ניתן לומר שנח חי בדור השואה ובדור התקומה.

הסתכלות זו עשויה להאיר מספר פעולות של נח. על הפסוק "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּול" אומר רש"י שנח נכנס אל התיבה ב"דקה התשעים". לדעתו, הדבר נבע מאמונתו המפוקפקת: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". אך שם, בקרקוב, חשבתי שמותר אולי להציע פרשנות אחרת.

בדרכנו מכיכר המשלוחים בוורשה למחנה טרבלינקה, כששחזרנו את אותו מסלול נורא שעברו היהודים שנשלחו ברכבות לדרכם האחרונה, קרא אחד הר"מים שיר. השיר מתאר אב ובנו הנוסעים ברכבת לטרבלינקה. הבן מפציר באביו שיקפצו מהחלון הקטן שבתא בזמן שהרכבת מאִטה. האב מסרב, הוא זקן ואין לו כוח לכך. לאחר שהבן מפציר בו, הוא אומר לו: קפוץ, אני אחריך. ואכן, באחד העיקולים, כשהרכבת מאִטה, הבן קופץ. כשהוא מביט אחורה לראות אם אביו קפץ, הוא מבין שאביו לא התכוון כלל לקפוץ. והוא מבכה, היאך אביו התמים שמעולם לא הוציא דבר שקר מפיו לא אמר לו את האמת והמשיך אל הכבשנים של טרבלינקה.

נח, חשבתי, עמד בסיטואציה דומה. הוא מצטווה להיכנס לתיבה – אך שכניו וקרוביו, הוא יודע, יישארו בחוץ. הדבר קשה לו והוא ממתין עד הרגע האחרון, ורק אז הוא נכנס אל התיבה, אל הצלתו שלו, כשהוא יודע ששאר מכריו נשארו והם בדרך אל מותם.

כך אפשר גם להבין את פשר הציווי לנח: "צֵא מִן הַתֵּבָה". וכי לאחר כשנה, כשהוא סגור בתוך תיבה, מוקף בבעלי חיים, יש צורך לצוות אותו לצאת?! האין זו התגובה הטבעית? לבד מהתשובה הפורמלית ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ועליו להמתין לצו ה', ניתן להבין שקשה לו לנח לצאת מן התיבה. בחוץ מצפה לו עולם חרב שיש להתחיל לבנות אותו מחדש ואין הדבר פשוט כלל וכלל. תמיד אני נמלא הערצה לדמויות כמו הרבי מצאנז והרב כהנמן, ובדורנו שלנו – אנשים כמו דוד חתואל שיחיה, שאיבדו את נשותיהם וילדיהם, ושאבו תעצומות להתחיל הכול מחדש. נח מתקשה לעשות זאת, עד אשר הקב"ה אומר לו: "צא מן התיבה" והתחל לעסוק בבניין.

הסתכלות זו עשויה לתת מבט של זכות גם על שכרותו של נח. השכרות מהווה פעמים רבות מפלט למי שנמצא במציאות קשה. אפשר שגם השתכרותו של נח נובעת מהמצב הקשה שבו הוא נדרש להתמודד עם עולם שחרב ועם הצורך להתחיל לבנות הכול מחדש.

קרבן לנוכח החורבן

ואולם, ייתכן שלשני הצדדים באישיותו של נח יש משמעות הרבה יותר עמוקה בתולדות ימי עולם. התורה מתארת את פשר שמו של נח: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'". שמו של נח מבטא ציפייה. אך מה ציפו ממנו? מפרש רש"י:

זה ינחמנו – ינח ממנו את עצבון ידינו. עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו, ינח ממנו.

המצב קודם לידתו של נח היה "מעציב". הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חיטים. הציפייה מנח היא שהוא יביא לתיקון המצב, כמפורש בשמו. ואולם, יש לדעת שתיקון זה אינו רק באמצעים טכניים כמו הכנת מחרשה, שכן לתיקון הזה משמעות רוחנית עמוקה.

מערכת היחסים בין האדם לבין האדמה היא תולדה של עבודתו הרוחנית של האדם. כך מתארת התורה את ראשית הגידול של הצמחים (בראשית ב, ד–ה): "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ–לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". האדמה אינה מוציאה גידולים מכיוון שאין אדם שיעבוד את האדמה, שיתפלל על הגשמים שירדו.

כאשר חטא אדם הראשון, הוא התקלל בכך שיאכל את פירות האדמה בעיצבון: "וּלְאָדָם אָמַר… אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". הציפייה מנח הייתה שיתקן את אותה קללה. אך האם עמד נח בציפייה זו?

במבט ראשון נראה שכן. הנה, כך מתארת התורה את פעולתו הראשונה של נח לאחר המבול: "וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ… וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ". הדבר הראשון שנח עושה בצאתו מהתיבה הוא להקריב קרבן. ומה תגובתו של הקב"ה? "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". הנה כי כן, לכאורה עומד נח בציפייה. סרה קללת האדם הראשון: "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם…"

אולם מה פשר התיאור ה"חגיגי" של תגובתו של הקב"ה – "וירח ה' את ריח הניחוח"? הלא אין זו הפעם הראשונה שאדם מקריב קרבן לה'. קדמו לנח קין והבל. וכשהקב"ה שועה למנחתו של הבל אנו מוצאים תיאור ענייני ולא תיאור חגיגי: "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ". מה משמעות התגובה המיוחדת לקרבנו של נח?

בואו נחשוב באיזו סיטואציה מקריב נח את הקרבן שלו: הוא יוצא מן התיבה לאחר שהות של שנה בתיבה, מביט ימינה ושמאלה, וכל שהוא רואה הוא חורבן אחד גדול. לא נותר מאומה מהעולם הבנוי שהיה. במקום לעמוד ולהתריס כלפי הקב"ה, מי שהביא את החורבן, הוא עומד ומקריב קרבן לקב"ה. כמי שאומר: אתה ריבונו של עולם; גם אם קשה לי ואינני מסכים אני כופף את ראשי ומקריב לך קרבן. הרי זה כמי שעומד בשערי אושוויץ, חווה את החורבן ומקריב קרבן לריבונו של עולם. היכולת להקריב קרבן למראה החורבן העצום של המבול היא מדרגה כמעט בלתי אנושית של אמונה, עד שהקב"ה אומר – לקרבן כזה יש ריח ניחוח מיוחד. ואולם, האחיזה במדרגה גבוהה זו עשויה להביא את האדם גם למצב שבו הוא מוצא צורך לברוח מהמציאות ולהשתכר. וכאן נפילתו של נח.

ציוד בתיבה

התורה מתארת את נטיעת הכרם על ידי נח בדרך הבאה: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". רש"י נדרש לשני עניינים בפסוקים הללו. הראשון הוא המשמעות של שני ביטויים: "ויחל" ו"איש האדמה":

ויחל – עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת; איש האדמה – אדוני האדמה, כמו 'איש נעמי'.

נח מחלל את עצמו בכך שהוא עוסק בנטיעת כרם ובשתיית יין במקום לעסוק בנטיעה של בניין כמו חיטים וכדומה. אפשר שלדבר קשר למשמעות הביטוי "איש האדמה" שרש"י אינו מפרשו כמי שעוסק במלאכת האדמה, אלא כמי שרואה את עצמו כבעל הבית של האדמה. מי שיודע שהקב"ה הוא הריבון של האדמה עוסק בענייני קדושה ויש לו סדר קדימויות אחר. לעומתו, מי שרואה את עצמו בעל הבית של האדמה משתמש באדמה לצרכיו הפרטיים ובכך מחלל את עצמו.

בהמשך רש"י עוסק בשאלה נוספת, והיא מנין היו לו לנח גפנים אחרי המבול. והוא משיב: "ויטע כרם – כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים".

אם עד כה חשבנו שעיסוקו של נח בנטיעת כרם ושתיית יין היה תולדה של המשבר הנפשי שהוא חש בעקבות החורבן הגדול של המבול, מלמדנו רש"י שאין הדבר כן. נח נערך לכך מראש. הוא לקח בתיבה איתו זמורות, כדי שיוכל לשתות! אבל מנין לרש"י שהוא לקח עמו גם ייחורי תאנים, ומה פשר הדבר?

כדי להציע פרשנות ללקיחה זו עלינו לחזור לחטא אדם הראשון. לאחר חטא אדם הראשון מתארת התורה את תגובתם של אדם וחוה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". רש"י מלמד אותנו מדוע עשויה החגורה דווקא מעלה של תאנה: "עלה תאנה – הוא העץ שאכלו ממנו. בדבר שנתקלקלו בו נתקנו".

התאנה היא העץ שבו חטאו אדם וחווה בחטאם הראשון. החטא שגרם למצבה העגום של האדמה, וגם יצר ציפייה מנח לתקן את החטא. נראה כמעט מתבקש לפרש שהעובדה שנח לוקח את ייחורי התאנה נובעת מהכרתו בכך שזה תפקידו, לתקן את החטא שנגרם כתוצאה מהאכילה מעץ התאנה.

מכאן מצטיירת בשלישית אותה שניות שדיברנו עליה בהערכת דמותו של נח. מחד, לוקח נח עמו ייחורי תאנים, כמי שמודע לגודל תפקידו לתיקון החטא ההוא. אולם הוא גם לא נמנע מלקחת איתו זמורות כדי שיוכל לנטוע כרם. וכך, ביציאתו מן התיבה הוא עוסק בתחילה בתיקון החטא שנעשה בעץ התאנה. הוא מקריב קרבן. הקב"ה מריח את ריח הניחוח ונשבע לבטל את הקללה. אולם למרבה הצער הוא עוסק גם בדבר נוסף. בנטיעת כרם ובשתיית יין המביאות אותו למצב המביש של השתכרות והתגוללות. הפעולה הזאת מחללת אותו ומציירת אותו שכמי שחש שהוא בעליה של האדמה ואינו עוסק בתיקונה אלא מנצלה לסיפוק תאוותיו.

כך נותר נח כמי שיש אמנם שדורשים אותו לשבח, אך יש הדורשים אותו לגנאי, עד לקביעה שלו היה בזמנו של אברהם לא היה נחשב לכלום. אם תרצו, לפנינו סיפור גדול של החמצה.

הרב אביחי קצין הוא ראש בית המדרש של המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" ורב קהילות "עדת בני ישראל המאוחדת" ו"עלומים" ברעננה

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוקטובר 2015, ב-גיליון נח תשע"ו - 949 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: