החטא שהניע את ההיסטוריה | רוני שויקה

המדרש מקצר את שהותו של האדם בגן עדן מפני שהתקופה הזו חסרת משמעות. האנושות מתחילה דווקא באכילה מעץ הדעת, שבה מימש האדם לראשונה את בחירתו החופשית 

אמר רבי אחא בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונההוצבר עפרו, שניהנעשה גולם, שלישיתנמתחו אבריו, רביעיתנזרקה בו נשמה, חמישיתעמד על רגליו, שישיתקרא שמות, שביעיתנזדווגה לו חוה, שמיניתעלו למטה שניים וירדו ארבעה, תשיעיתנצטווה שלא לאכול מן האילן, עשיריתסרח, אחת עשרהנידון, שתים עשרהנטרד והלך לו. שנאמר: "אדם ביקר בל ילין" (סנהדרין לח, ב).

על פי המדרש האדם לא זכה לבלות בגן עדן אפילו לילה אחד. ביום שישי נברא האדם, הושם בגן ונצטווה על עץ הדעת. לא עברה שעה והוא חטא, נידון, ועד ערב שבת כבר גורש מגן עדן. מה מניע את המדרש לדחוס את סיפור גן עדן למספר שעות בודדות? מה דוחק בו להוציא את האדם מהגן עוד לפני כניסת שבת? לכאורה, שוב ההכרה המייאשת בחולשתו של האדם מול יצרו, בשפלותו מול אלוהיו. כל הגן לפניו, רק עץ אחד נאסר עליו, והאדם אינו מסוגל לעמוד בפני הפיתוי הקטן אפילו שעה אחת. בתשיעית נצטווה, בעשירית סרח. כמה עלוב.

אבל אפשר לקרוא את המדרש בצורה אחרת. הדרשן ממהר להוציא את האדם מגן עדן כדי להתחיל ולהניע את ההיסטוריה האנושית. כל זמן שהאדם מטייל בגן עדן ההיסטוריה עומדת. כלום לא קורה. נניח שאדם הראשון לא אוכל מעץ הדעת. לא הוא, לא בנו ולא בן בנו. על אלפי השנים שבהן האדם לא אכל מעץ הדעת אין צורך לבזבז אפילו פסוק אחד. אלו ימים שאין בהם חפץ. יום אחד, מישהו אכל מעץ הדעת. המרי מוליד תנועה. האדם יוצא מגן עדן. מכאן ממשיך הסיפור של תולדות האנושות. והדרשן אצה לו הדרך להגיע לנקודה זו. אלף שנים שבהן האדם מתבונן בעץ הדעת ואינו אוכל ממנו שקולים לשעה אחת. חבל על הזמן שעובר. יש להוציא את האדם מגן עדן כמה שיותר מהר על מנת להניע את ההיסטוריה קדימה. אפילו יום אחד שלם הוא יותר מדי.

כל‭ ‬זמן‭ ‬שהאדם‭ ‬מטייל‭ ‬בגן‭ ‬עדן‭, ‬ההיסטוריה‭ ‬
עומדת‭. ‬גן‭ ‬עדן‭, ‬
עדי‭ ‬הולצר‭, ‬2012

כל‭ ‬זמן‭ ‬שהאדם‭ ‬מטייל‭ ‬בגן‭ ‬עדן‭, ‬ההיסטוריה‭ ‬
עומדת‭. ‬גן‭ ‬עדן‭, ‬
עדי‭ ‬הולצר‭, ‬2012

גילוי עצמי

נעמיק בביאור הדברים. כידוע, התורה מוסרת סיפור כפול של בריאת האדם. בפרק א' בריאת האדם מתוארת כחלק מסיפור בריאת העולם בשישה ימים. תיאור זה, המאופיין בשם אלוהים, מסתיים עם החתימה "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". התיאור השני פותח "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" והוא כולל את סיפור גן עדן. תיאורים אלו נבדלים בפרטים משמעותיים והדברים ידועים. אלא שהסיפור השני, המאופיין בשם ה' אלוהים, אינו מסתיים בסוף פרק ב' עם בריאת האישה, אלא בסוף פרק ג. כלומר, לפי התיאור השני סיפור בריאתו של אדם נשלם רק עם הגירוש מגן עדן! הדרשן שהרגיש בזה ביקש להשוות את נקודת הסיום של שני הסיפורים על ידי דחיסת סיפור גן עדן למספר שעות, כך שהגירוש מגן עדן אירע בנקודת זמן מקבילה לסוף בריאת העולם בפרק א'. שני התיאורים מסתיימים באותו פרק זמן בדיוק.

מה בין שני התיאורים? בפרק א' נאמר כי האדם נברא בצלם אלוהים, אולם בפרק ב' עניין זה אינו מוזכר כלל. ה"משך חכמה" מפרש כי "צלם אלוהים" מכוון אל כוח הבחירה החופשית: "הצלם האלוהי הוא הבחירה החופשית בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חופשי". כאשר אלוהים מבקש לברוא את האדם כיצור חופשי הוא אינו יכול להשלים את הבריאה לבדו. האדם נברא כבעל יכולת פוטנציאלית לבחירה חופשית, אולם על מנת שהתכלית האלוהית תושג האדם צריך להיות מודע לכוח זה, המייחד אותו מכל שאר הבריאה. וידיעה לבד אינה מספיקה. יש צורך בהפנמה עמוקה של ההבנה בכוחה של הבחירה החופשית ובמשמעותה. רק לאחר שהאדם יתנסה בבחירה ויעמוד מול תוצאותיה, הוא יהיה אדם בעל בחירה חופשית באמת.

את כוח הבחירה החופשית הנתון לו האדם יצטרך לגלות בעצמו. הא–ל אינו יכול לעזור לו בכך, מלבד יצירת תנאים המתאימים לגילוי כוח זה. האדם צריך להשתתף עם אלוהים בבריאתו שלו עצמו. לכן בפרק א', שבו מתוארת בריאת האדם כפי שעלתה במחשבה האלוהית, נאמר "נעשה אדם". כביכול האדם ישתתף עם אלוהים בבריאתו בצלמו. את תהליך הבריאה המלא נמצא בסיפור גן עדן. בפרק ב' מתוארת יצירת האדם על ידי אלוהים: "וייצר ה' א–להים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים". אמנם "צלם אלוהים" לא נזכר כאן, כיוון שהאדם עדיין לא השיג את כוח הבחירה. בקריאת השמות של בעלי החיים א–לוהים מעמיד את האדם כיצור הנפרד משאר הבריאה ובעל מעמד ייחודי מול בעלי החיים, ועדיין לא התפרש מהי התכונה המבחינה אותו מהם. דבר זה יתברר בפרק ג', בחטא עץ הדעת.

האיסור לאכול מעץ הדעת היה איסור סתמי, קל ערך, חסר משמעות כשלעצמו. עץ הדעת היה עץ ככל העצים, פריו לא היה בעל סגולה מיוחדת והאכילה ממנו לא פגעה בשום דבר מלבד בציווי עצמו. כל כולו של האיסור לא נועד אלא לגלות את כוח הבחירה של האדם, לטוב או לרע. מכיוון שלאכילה עצמה אין תוצאה בעלת משמעות, נלווית לאיסור אזהרת סרק מאיימת: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". התפאורה הוצבה, ועתה נותר רק להמתין.

חטא אדם הראשון היה חטא צפוי מראש. אין זה משנה אם האדם אכל מעץ הדעת שעה אחת לאחר שנצטווה, או יום או אלף שנה. באיזו שהיא נקודת זמן, אדם הראשון, או בנו או בן בנו, אוכל מעץ הדעת. כל מה שקרה עד אז חסר חשיבות. מרגע זה ממשיך הסיפור הלאה.

וזוהי הדעת שנוספה לאדם בשעה שהוא אכל מהעץ. הידיעה הברורה, הוודאית, שהוא יכול ומסוגל להמרות את פי הא–ל, שהוא בעל בחירה חופשית באמת. לא ידיעה תיאורטית, אלא ניסיון אמיתי. ובעקבות הגילוי הראשון, המדהים, הבלתי–נתפס, שהאדם מסוגל להמרות את פי הא–ל, בא גילוי נוסף, מדהים לא פחות: הוא נשאר בחיים. הוא אכל מעץ הדעת, וכלום לא קרה. וכמו דתל"ש שמדליק את האור בשבת בפעם הראשונה, גם האדם הראשון נדהם: השמים לא נפלו, הארץ לא התמוטטה.

כאב החירות

אמנם בריאת האדם לא הושלמה. כי אף על פי שהאדם גילה את החופש לבחור, הוא עדיין אינו מסוגל לשאת באחריות למעשיו. הוא מתחבא, הוא מטיל את האשמה על האישה, והיא מגלגלת אותה אל הנחש. הוא אינו מסוגל לעמוד מול הא–ל ולהודות בחטאו, ולא פחות חמור, הוא אינו מסוגל לעמוד מול עצמו ומול מעשיו. אלוהים קורא לו: אַיֶּכָּה? והוא אינו יודע לענות.

אלא שחירות אמיתית כרוכה באחריות. על מנת שהאדם יהיה ראוי לחירות לבחור, הוא חייב ללמוד ליטול אחריות מלאה על מעשיו ובחירותיו. מעתה לכל פעולה שלו יהיה צמוד מחיר. אתה מבקש להמשיך ולאכול מעץ הדעת, בבקשה. אבל "בזיעת אפיך תאכל לחם". גם התולדה של הקשר האינטימי בין איש לאישה תהיה כרוכה בצער וסבל: "בעצב תלדי בנים". האדם ילמד בדרך הקשה כי הוא אחראי לכל מעשיו, דרך הצער והסבל שהוא יקבל על עצמו מתוך בחירה, בין אם הם יבואו תשעה חודשים לאחר לילה של תשוקה או שהם יקדימו בחודשים ארוכים את קצירת הפירות של עבודה מפרכת. כי אין חירות ללא אחריות.

עם גילוי הרצון החופשי וההכרה של האדם באחריותו לבחירותיו, מתחילה ההיסטוריה האנושית. ההכרה של האדם שמעמדו בהווה הוא תוצאה של בחירותיו בעבר, ושבחירותיו בהווה יעצבו את עתידו, נותנת כיוון לזמן: עבר, הווה, עתיד. בעולם שבו שולטים האקראיות או הדטרמיניזם אין טעם לתת חשבון על העבר או לתכנן את העתיד, והחיים הם הווה מתמשך. כאלה בדיוק היו החיים בגן עדן, ולכן הדרשן אינו יכול להשאיר שם את האדם אפילו יום אחד. במקום כזה אין משמעות לזמן. רק השילוב של חירות עם אחריות נותן משמעות לזמן האנושי, מפרק אותו ליחידות וקושר אותן זו לזו באמצעות ביטויי הנפש: רצונות ותשוקות, שאיפות ואכזבות, גבורות וחולשות. וכך הזמן הופך להיסטוריה.

לפי אחת הדעות בתלמוד עץ הדעת שהאדם אכל היה חיטה, "שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". תינוק היונק משדי אמו אינו מזהה את עצמו כגוף נפרד ממנה. ההכרה המלאה שאני ואמא הם גופים נפרדים בעלי רצונות עצמאיים ושונים באה רק לאחר הגמילה. גם אדם הראשון לא הבין שהוא יכול, וצריך(!), לעמוד כישות רצונית וחופשית מול אלוהים עד שטעם מעץ הדעת. הגמילה משדי אם אינה קלה אך הכרחית. וכך בכל דור ודור האדם בוחר לחזור ולאכול מעץ הדעת, וכאשר ילדיו מגיעים לגיל שאפשר לגמול אותם מחלב הוא יגמול אותם בכוח ויאכיל אותם מעץ הדעת, וכמאמר הנביא: "את מי יורה דעה, ואת מי יבין שמועה? גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם".

אכן, הגילוי העצמי של האדם אינו מוסיף אושר דווקא. אדם המודע לעצמו באופן חריף ותמידי עלול למצוא את עצמו על סף השיגעון. האם לא עדיף להתמזג בנירוואנה עם ההוויה הקוסמית, לשוב להתערסל בחיק האם "כגמול עלי אמו"? אבל בחרנו לצאת מגן העדן, ומאחורינו להט החרב המתהפכת. "ליוצא ולבא אין שלום – זה הפורש מתלמוד למשנה". הדרך חזרה כבר חסומה. "יוסיף דעת, יוסיף מכאוב" אמר החכם, ואף על פי כן יוסיף דעת.

*

ד"ר רוני שויקה הוא חוקר בפרויקט פרידברג לחקר הגניזה‎

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ו תשרי תשע"ו, 9.10.2015

פורסמה ב-9 באוקטובר 2015, ב-גיליון בראשית תשע"ו - 948 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: