בדרך לחיסול האדם | נדב ברמן שיפמן

התיאוריות העכשוויות המקדמות את שדרוג האדם והפיכתו לביוני חותרות לניהיליזם מסוכן. על היהדות המאמינה בהיות האדם נזר הבריאה ובקדושת הגוף האנושי להציל את העולם מהן 

שפר מזלנו לחיות בעידן שבו הטכנולוגיה קידמה את רמת החיים האנושית באופן דרמטי. אלא שתהליכי הִנדוס האדם ו"שדרוגו" עלולים לפרק בקרוב את המין האנושי ל"על–מינים" ביולוגיים, סייבוֹרגים ובּיוֹניים (הכלאות בין אדם ומכונה). בדברים שלהלן אבקש לומר מדוע הדבר עומד לטעמי בסתירה לערכי האדם בכלל ולערכי היהדות בפרט.

שוויון לכל האנושות

במצרים הקדומה רק מלכים נחשבו כמי שנבראו בצלם הא–ל, ומתוך כך מובנת המהפכה של המקרא. בפרשת בראשית אנו קוראים על בריאת העולם בידי הקב"ה, ועל מקומו המרכזי של האדם – כל אדם, זכר ונקבה – בתוכו:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א, כזכח).

המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה) הבהירה את השלכותיה המוסריות של האמונה במקורו המשותף של המין האנושי, המוצגת כבסיס לייחוס הערך המוחלט לכל אדם:

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא. ומפני כבוד הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך, ושלא יהו המינין אומרים רשויות הרבה בשמים.

ללא רעיון בריאת האדם בצלם אלוהים אין עיגון דתי (ואולי בכלל) גם למעמדם השווה של בני האדם. שוויון זה אינו ניתן לחלוקה: "צלם אלוהים קיים בכל אדם או באף אדם" (אברהם יהושע השל, אלוהים מאמין באדם, עמ' 10). אך לא רק האדם הוא "מוטב" של אמונה זו – גם הא–ל. אם יפורק המין האנושי למינים שונים תיסדק היכולת להחזיק באמונת הייחוד, כי המרקם האנושי יתמוך בריבוי אלים ("רשויות הרבה בשמים").

האדם אינו מושלם, ובכל דור ודור יש המתפתים מכך לעבודת כוכבים, אנושיים בחלקם. לכן אמר הנביא ישעיהו (ב, כב) בייאושו: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". אולם ישעיהו לא איבד את אמונו באדם, וכשאר נביאי ישראל דרש מהאדם לשדרג לא "את עצמו", אלא את מוסריותו.

יש הסבורים שרעיונות חילוניים–מודרניים הינם ניטרליים או מנותקים לגמרי ממקורות דתיים. לאור תחום התיאולוגיה הפוליטית, אנו יודעים שאין זה נכון. בעמודים הבאים אטען כי למרות שדת–המידע (ושדרוג האדם) מציגה עצמה כחדשה, השוואת יחסה לגוף ולמיניות אל המסורת היהודית מראה כי מדובר בגלגול של רעיונות בנצרות הקדומה. לשם כך נסתייע בכמה הוגי דעות (יהודים ברובם) שהתריעו בפני התרבות הכללית על השחתת פניה האנושיות.

ה‭"‬טכנולוציה‭" ‬רוצה‭ ‬לחסל‭ ‬את‭ ‬השליטה‭ ‬האנושית‭ ‬בעולם‭. ‬דגם‭ ‬האדם‭ ‬הביוני‭, ‬1569

ה‭"‬טכנולוציה‭" ‬רוצה‭ ‬לחסל‭ ‬את‭ ‬השליטה‭ ‬האנושית‭ ‬בעולם‭. ‬דגם‭ ‬האדם‭ ‬הביוני‭, ‬1569

איום פוסטהמוניסטי

הוגי הרנסנס והנאורות האמינו בבכורת בני האדם בעולם, ובתפקידם לכונן עולם טוב וצודק בכוח תבונתם המשותפת. ברם, ה"חזון" הפוסט–הומניסטי כפי שהוצג בידי הממציא הנודע ריי קורצווייל בספרו הסינגולריות מתקרבת: כאשר האנושות מתעלה על הביולוגיה (תשע"ב) ולאחרונה בידי פרופ' יובל נח הררי בההיסטוריה של המחר (2015) מתאר עולם שבו האדם אינו עוד נזר הבריאה, ואת כתרו נוטלים יצורים "נבונים" יותר. רעיון ה"סינגולריות" של קורצווייל (שהוקם מכון מחקר לשם קידומו) הוא שם לתהליכים האמורים לשנות מהותית את העולם (חלקם מבורכים, כמו מעבר לאנרגיה נקייה). שיאו יהיה הרגע שבו מכונות נבונות יבנו את עצמן וייקחו מבני האדם את השליטה על העולם. קורצווייל משער שהדבר יתרחש באזור שנת 2045.

מצדדי הפוסט–הומניזם חותרים לכך שהאדם "יממש את ייעודו האבולוציוני" וישתדרג על ידי מיזוג עם המרשתת ועם בינה מלאכותית, ועל ידי שדרוג מערכות גופו (ובהמשך גם על ידי החלפה יסודית שלהן). לצד הסרת התלות במנגנונים הביולוגיים "המכבידים" ושיפור כושר התחרות של אנשים ביחס לרובוטים בשוק העבודה, מועלים על ידי כוהני "דת המידע" גם נימוקים מהותיים–כביכול לגבי הצורך לשדרג את האדם: "להיות א–ל", השגת אושר וחיי נצח. כדי להבין את משמעויות ה"חזון" הבתר–אנושי יש צורך להציג באופן ביקורתי שלושה תהליכים רבי עוצמה העומדים ברקעו: אבולוציה, טכנולוגיה וחילון.

האבולוציה של דרווין היא פרדיגמה מדעית מרכזית בעולם המודרני, והיא נוחלת הצלחה כהסבר להתהוות המינים על פני כדור הארץ. אולם ככל שהדבר נוגע לניהול ולתכנון של חיי האדם והחברה, השימוש בה נכשל במבחן המוסר, בייחוד בדרוויניזם החברתי המזהה בין כוח לזכות. ראיית האבולוציה כ"תוכנת הפעלה" הגיעה לשיא המזוויע ביותר בשואה. באבולוציה יש כמובן גם צדדים חיוביים, אך ההתכחשות שלה לקדושת אחדות–המקור של המין האנושי צריכה להטריד כל אדם המאמין באדם.

הטכנולוגיה מועילה רבות לחיינו. אולם במצב שבו חלק מקברניטי הטכנולוגיה אינם רואים את האדם כתכליתהּ, מטרידים מאוד דברי זיגמונט באומן:

פשע אחד שעדיין נחשב בלתי נסלח בעולם מופקרערכים מכל בחינה אחרת הוא איהשימוש באמצעים שהטכנולוגיה העמידה לרשותנוהטכנולוגיה אינה באה לפתור היום בעיות; עצם זמינותה של טכנולוגיה נתונה היא שמגדירה מחדש חלקים שונים של המציאות האנושית כבעיות התובעות פתרון (מודרניות והשואה, עמ' 303–304).

בעידן הממוחשב הפכה האבולוציה מפרדיגמה מדעית לפרדיגמה טכנולוגית–מסחרית של שדרוג מכשירים מתמיד. כיוון שהטכנולוגיה לעתים קרובות "מלווה בתהליך של דה–הומניזציה" ולכן "מאיימת לאיין את אותה מטרה עצמה שהיא אמורה להגשים – רעיון האדם" (מקס הורקהיימר, ליקוי מאורות התבונה, עמ' לא), אין זה מפתיע שהקרבן הבא של דת השדרוג הוא האדם עצמו (מנקודת המבט החדשה ייחשב האדם ה"לא–משודרג" לתת–מין). כאשר תכליתה של הטכנולוגיה היא שינוי "אבולוציוני" יסודי של בני האדם (כפי שנראה אצל קורצווייל), נכנה אותה בשם טֶכנוֹלוּציה. זו מטרידה במיוחד כיוון שהיא מציגה עצמה כמיועדת לחסל את השליטה האנושית בעולם.

תהליכי החילון בתרבות המערב, ובראשם רעיון "מות האלוהים" של ניטשה, הסירו רבים מסימני השאלה במעבר שבין מדע לטכנולוגיה. כפי שכתב הנס יונס:

המשבר של האדם המודרניאחד מהיבטיו, לפחותבא לידי ביטוי באבחנה הבאה: התבונה, שהוכתרה בידי המדע, ערערה את האמונה בהתגלות האלוהית, אך לא תפסה את מקומה בהדרכת האדם בהכרעות ובהחלטות שהוא מקבל בחייו ("בעיות עכשוויות באתיקה מנקודת מבט יהודית").

יונס, שזיהה אצל היידגר את הניהיליזם שפשה בתרבות המערב, הוטרד מכך:

לראשונה ייתכן שהאדם יוכל לקבוע לא רק כיצד יחיה, אלא אף מה יהיה, ברוח כמו בגוףהפרויקטים האוויליים, ההזויים, המופרכים ביותרשלא לומר גם הנפשעים ביותרתוכננו, ככלות הכול, בקפדנות.

כמו האבולוציה והטכנולוגיה, גם בחילון כשלעצמו אין פסול. אולם מדברי יונס עולה החשש שהטכנולוציה מבקשת להתיר את הבלמים הבסיסיים ביותר המשמרים את המרקם האנושי המשותף של המין האנושי, ושהחילון במצב העניינים הנוכחי הוא הסוס הטרויאני שלה.

אתוס נוצרי

דניאל בויארין טען בספרו 'הבשר שברוח' שמחשבת חז"ל מאופיינת בגישה חיובית לגוף ולמיניות, לעומת הנצרות הקדומה שהתאפיינה בסלידה מהם. הרעיון הנוצרי–הקדום של שנאת החיים בגוף התבטא למשל בדברי פאולוס ("אוי לי, אדם אומלל שכמותי, מי יצילני מגוף זה שהמוות בו", אגרת אל הרומיים, ז 24), ששלל את המיניות המולידה את חיי הגוף. לאור זאת נתייחס לשתי הנחות מוצא של קורצווייל לגבי "שדרוג האדם": היחס לגוף ולמיניות.

קורצווייל מייחל למצב שבו בני–האדם – שאיכותם הגופנית והקוגניטיבית רעועה לדעתו – "יתעלו" מעל גופם:

הסינגולריות תאפשר לנו להתעלות על המגבלות האלה של גופנו ומוחנו הביולוגייםנהיה לשליטי חיינו ומותנו. נוכל לחיות זמן רב ככל שנרצהנבין את החשיבה האנושית במלואה, ונרחיב את היקפה לאין שיעורהסינגולריות תייצג את השיא של מיזוג החשיבה והקיום הביולוגיים שלנו עם הטכנולוגיה שברשותנובתקופה הפוסטסינגולרית לא תהיה עוד הבחנה בין אדם למכונה (הסינגולריות מתקרבת, עמ' 13).

הגוף מוצג על ידי קורצווייל כמגבלה וכמעמסה על האדם. החלק המגדיר את האדם כאדם הוא התבונה המגדירה גם את ההוויה שעמה יש "להתמזג".

מרכיב נוסף הוא המיניות. בדומה לנצרות הקדומה, בז קורצווייל למיניות בבשר. בשונה ממנה, הוא מוצא דרך טכנולוגית לעשות זאת:

את יכולה להיות ביחד עם מי שאת רוצה, מתי שאת רוצה, אבל לא רק לדבר, אלא יותר מזה. ג'ורג' 2048: אין מה להגיד, זאת הייתה ברכה גדולה לעובדות ולעובדים בתעשיית המין; עכשיו הם לא צריכים אפילו לצאת מהבית. נעשה כל כך קשה למתוח קווי גבול משמעותיים, עד שהשלטונות נאלצו בלית בררה לבטל את החוקים האוסרים על זנות ב–2033 (הסינגולריות מתקרבת, עמ' 299).

במקום לקרוא למאבק בניצולן המיני של נשים (ובני אדם בכלל) מעלה קורצווייל על נס את "המיניות החופשית" ואת המצב שבו יבוטלו החוקים המגבילים אותה (למותר לציין כי גם רעיון ביטול תוקף החוק אינו ניטרלי מבחינה דתית). נשים מוצגות כצרכניות של "תעשיית המין", אולם כפי שטוענת עינת רמון, נשים יהיו דווקא קרבן מרכזי של "שדרוג האדם". אין זה מקרי: לאור הסלידה מ"החטא הקדמון" של לידה מהרחם הביולוגית של האשה, מבקשת הטכנולוציה לברוא סוגי "אדם" שאינם ילודי אשה ואינם נטועים בחומר, שנתפס היה מימי קדם כסממן של נשיוּת.

דחיית הגוף ודחיית האדם

להבדיל מקורצווייל, הקול הבולט במסורת היהודית רואה את החיים האנושיים בבשר (גם כשהם קשים מנשוא) לא כגורמים לבריחה מן העולם הזה אלא ככאלה העשויים להביא לקרבת אלוהים: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ–לוֹהַּ" (איוב יט, כו). הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ כתב על תפיסת הגוף–נפש ההוליסטית ביהדות:

האידיאליזם של דתות ושל פילוסופיות רבות מתעלם מכך שאדם ללא גוף אינו ראוי להיחשב אנושי יותר מאדם ללא נשמה. יהא אשר יהא גורלה של הנשמה לאחר המוות, בעולמנו זה האדם הוא יצור משולב העשוי משכל ומחומר, מנשמה ומגוף. העובדה שכך ברא אותו אלוהים פירושה שעליו לתת משמעות לחייו במתכונת שבה הוענקו לו החיים. כל דחייה של הגוף היא דחייה של האדם עצמו (אליעזר ברקוביץ, אלוהים, אדם והסטוריה, עמ' 95).

היחס החיובי העקרוני של היהדות לחיים בגוף עומד אפוא בסתירה לפרויקט "שדרוג האדם" ומציג אותו בפשטות כדה–הומניזציה. כך גם לגבי המיניות. יחסו המופקר (או ה"חופשי") והמחולן–לכאורה של קורצוווייל אליה מקבל אף הוא את מובנו מרעיון דתי ישן:

על רקע התרבות החילונית בתימינו הייתה המהפכה המינית בלתי נמנעתמדובר במרד נגד הזלזול הנוצרי בגוף האדם ונגד הגישה הנוצרית למיניותמעולם לא הצליח המין להתנקות לגמרי מהכתם שדבק בו, כמו בכל דבר אחד שהיה קשור לגוף, בחשיבה הנוצרית המוקדמת (אליעזר ברקוביץ, מאמרים על יסודות היהדות, עמ' 187).

ברקוביץ טוען כי המיניות האבולוציונית העיוורת מבטאת דה–הומניזציה ("מי שנכנע לממד הלא–אישי הביולוגי מוצא את עצמו שבוי בידי ההכרח, שהוא תמציתו של הלא–אישי"). יחסה של היהדות למיניות, לעומת זאת, אחר:

[היא אינה] מנסה להפוך את המעשה ל"רוחני"… למעשה, ההנאה עצמה היא חלק ממימושה של היהדות בפועלההקשר שבו משולבת החושניותשנעשתהאנושית מביא לקידושה בשמחההאדם אינו רוח (שם, עמ' 197).

להבדיל מהמין הסתמי שאותו מתאר קורצווייל כפסגת השאיפות, מתאר ברקוביץ מיניות אנושית ודיאלוגית, שדווקא היא נטועה בתוך העולם החומרי. עמדת ברקוביץ בנושא המוסריות של המין סותרת את אתוס הנצרות הקדומה, את המיניות המחוללת בגרסת קורצווייל, ואת התיאור הרדוקציוניסטי של האדם כ"סאפיינס". כפי שכותב ברקוביץ: "רק אדם חולה יכול לרצות להיות חיה בריאה" (שם, עמ' 189). לכך אפשר להוסיף כיום: רק אדם חולה יכול לרצות להיות סייבורג בריא.

בנוסף ליחס לגוף ולמיניות, אפשר להשוות בין "דת המידע" למסורת היהודית מבחינות נוספות: ההתמקדות של המסורת היהודית בעולם הזה מול התמקדות הנצרות הקדומה ב"מלכות השמים" (ושל דת המידע – ביקום שמחוץ לכדור–הארץ); היחס לאדם במסורת היהודית כיצור בעל יכולת העומד בזכות עצמו, לעומת תיאולוגיית מיקוּר–החוץ בנצרות (ישועת הנפש על ידי ישו) ובדת המידע (המבקשת לשדרג אותו לאור מצבו הגופני–שכלי ה"עלוב").

קריאה לשיח יהודי

לאור ראשית הדברים, מובן מדוע פירוק המין האנושי עלול שלא להטריד תרבויות אליליות. ומה לגבי העם היהודי, נושא בשורת אמונת הייחוד?

ההתפתחויות הדרמטיות בחקר הרפואה, בחקר הגנום האנושי ובמדעי המחשב מובילים לנגד עינינו לשורה ארוכה של דילמותאפשר שכבר עתה ניטשת כאן מערכה כבדה סביב שאלת מרכזיותו וייחודיותו של האדםאוי לנו אם הבשורהשאנו נושאים עמנו אלפי שנים תאבד בעידן מופלא זה רק בשל הקיפאון או החולשה של מי שמבקשים לדבר בשמה (יואב שורק, הברית הישראלית, עמ' 261).

שורק מתאר היטב את האתגר. עם זאת, נדרשת לדעתי אמירה ברורה יותר לגבי כיוון ההתמודדות עמו. שכן לאור מכבש הגלובליזציה והטֶכנוֹלוּציה, התמודדות מגומגמת תגרור הפסד במערכה. שורק משליך את יהבה של ההתחדשות היהודית על מסגרות עצמאיות, אולם יש לחשוש כי ללא שימוש במנגנוני קבלת ההחלטות המשותפים של החברה הישראלית (דוגמת שיח ציבורי בין–מגזרי וחקיקה בכנסת) אין סיכוי גדול להתמודדות.

אם הטענה לגבי מקורות דת שדרוג–האדם בנצרות הקדומה היא נכונה, הרי שנוצרים עלולים להתפתות ביתר–קלות לרעיון שדרוג האדם. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין זיהוי הכרחי בין הסינגולריות לנצרות. ולראיה, הפרגמטיזם האמריקני הנתפס כרעיון המכונן של ה"דת האזרחית" האמריקנית. הפרגמטיסטים (צ'רלס פּירְס, ויליאם ג'יימס וג'ון דיוּאִי) שהיו נוצרים בדתם הדגישו את מרכזיות האדם והעולם הזה, את האינדיבידואליות, החירות, האחריות והאינטראקציה החברתית. מכך יוצא שהסינגולריות היא מעילה באתוס האמריקני, ולא ביטוי נאמן שלו. על כן, כמו שישראל מתעקשת על סכנת הגרעין האיראני, ראוי לעורר דיון נוקב על הסכנות הטמונות בסינגולריות לאנושות ולאנושיות.

תהליכי "שדרוג–האדם" לא יפסחו בשנים הקרובות על מערכת החינוך, הצבא, התעשייה והשירותים החברתיים. בדומה לאבולוציה, גם הטכנולוציה מושתתת על התהפכותו של היוצא מן הכלל ("הרי איש עם קוצב לב הוא גם סייבורג") לכלל ("אז למה שלא נשדרג כולנו את גופנו ותבונתנו?") בשם ה"יעילות". הגם שהשינויים יוצגו כ"צעידה אל המחר", חייבות לעלות במלוא חומרתן השאלות לגבי פלישה לפרטיות התודעה, חילול הפרטיות ב"בית החכם", המרת מורים אנושיים במסכים ופירוק הכיתה כיחידה חברתית מתחנכת, המרת החינוך המילולי–דיאלוגי–פעלתני במניפולציות ישירות על המוח, החלפת עובדים אנושיים וחיילים ברובוטים דמויי–אדם, השגחה על טף וזקנים באמצעות רובוטים ועוד.

עקרונות היסוד שאין לוותר עליהם הינם קיימוּת (הנגזרת מהאמונה בבריאת העולם והאדם באופן מכוון ומיטיב), כבוד האדם וייחודו, אחריותו, חירותו, קיומו הפסיכו–פיסי והחברתי. האדם אינו מכונה; הוא נבון אך ה"תבונה" אינה ממצה אותו, ולמעט צרכים רפואיים מובחנים אין "למזג" אותו עם מכונה או "לשדרג" אותו. בל נפקיר את הטכנולוציה למבחנו העיוור של ה"ביקוש" הכלכלי, ובל נוותר על נורמות חברתיות לטובת עולם ניהיליסטי.

אמונת הייחוד עשויה אפוא להיות סכר בפני הפטישיזם האלילי, שבגלגולו הטכנולוגי הנוכחי מבקש להפוך את האדם ל"דבר" בתוך "האינטרנט של הדברים". יש לקוות שעם ישראל יהיה שומר הסף של האנושות כנגד שִׂימָתה לאַל, המקודמת תחת המסווה של הפיכת האדם לאֵ–ל. #

נדב ברמן שיפמן כותב דוקטורט בנושא זיקות בין מחשבת ישראל לפרגמטיזם

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ו תשרי תשע"ו, 9.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 באוקטובר 2015,ב-גיליון בראשית תשע"ו - 948. סמן בסימניה את קישור ישיר. 19 תגובות.

  1. הדברים של ברקוביץ מעוררים הרבה מאד מחשבה גם בהקשר של הפריצות המינית בת זמננו (ע"ע אלנבי 40). פמיניסטיות שפויות יכולות ללמוד מזה המון דברים.

  2. תודה על דברים מרתקים, ובייחוד על טביעת המונח 'טכנולוציה'. כשלעצמי איני בטוח אם אפשר למתוח את קו ברור בינה לבין הטכנולוגיה.

  3. למאמר ישנם שני כשלים מהותיים

    הראשון, הוא מסתמך על הוגים אקסצנטריים כמו השל , כדי להציג את "עמדת היהדות" , כאשר אם היה מסתמך על הוגים יותר מוכרים כמו שלמה גנצפריד מחבר "קיצור שולחן ערוך" , הוא היה מקבל "עמדה יהודית" אחרת לגמרי , כלומר , עמדה שמחקה את הפיסה הקתולית של שנאת גוף האדם ושנאת הנשים ואף מתחנפת לתפיסות הקתוליות האלו.

    זה כשל ראשון.
    הכשל השני , הוא עיוורונו של הכותב לחומר הספרותי הרב שנכתב על המציאות בא האדם "ישודרג" מבחינה גופנית ועל ההזדמנויות הרבות , שהשינויים הטכנולוגיים בגוף האדם יכולים לאפשר לכולנו.

    גם בריאות טובה, גם חיים ארוכים , גם נגישות מיידית למידע , גם טיפול במופרעים למיהם וכן הלאה.

    דבר אחרון , יש גם דוגמא ל"שדרוג אנושי" מהשנים האחרונות תחת כנפי "היהדות" ואני מתכוון לכתבה של יאיר אטינגר ב"הארץ" על עסקני חסידות גור , שמלעיטים בחורי ישיבה בכדורים נגד דיכאון, כדי למנוע מהם לאונן.

    אכן , יהדות במיטבה , הלכה למעשה.

  4. תודה בצלאל על הערתך, אכן יש בעייתיות בהצגה המהותנית-כביכול בין המסורת היהודית לבין הנצרות הקדומה. בטיוטת המאמר המורחב (זמינה באתר שלי) הצעתי לכך הסתייגות (ראה שם, הערה 27): "בדומה לבויארין, גם מאמר זה מסתייג מן "הטענה שכל צורה תרבותית היא כה הטרוגנית, עד כי אין הבדלים משמעותיים בין התרבויות השונות" (הבשר שברוח, עמ' 32). עם זאת, הטענה שתובא בסוף הדברים לגבי הניגוד בין 'דת-המידע' לבין הפרגמטיזם (הנוצרי) האמריקאי, עשויה 'להציל' את העבודה הנוכחית מההאשמה שיש בה "נטייה להשוואה בין היהדות לנצרות, שתסתיים בתרועת נצחון, כשהיהדות תופיע כתרבות בריאה יותר המטפחת את הגוף ואת המין" (בויארין שם). כמו שביהדות המוקדמת (ובחלק מממשיכותיה) יש קולות המסויגים מהגופניות והמיניות, גם בנצרות – בודאי זו המודרנית – יש המהיינים אותן." תקוותי היא שהדיון המתפתח יסיע לפוגג את הלך הרוח שבחסותו נשמטה הקרקע מתחת היכולת (והלגיטימציה) להשוות באופן ביקורתי בין תרבויות ודתות. אם בחסות זה נוכל להסכים על תופעות שליליות המצויות במידה מסוימת בכולן – גם זה השג.
    לגבי התועלות העשויות לצמוח משדרוג האדם, אזכיר לך את דבריו המטרידים של י"נ הררי (ראה הערה 40 בטיוטת המאמר הנ"ל): "כפי שהמחשב הביתי שלי נתון כל הזמן תחת מתקפה של וירוסים, תולעים וסוסים טרויאניים אלקטרוניים, ולכן אני חייב כל הזמן לעדכן את תוכנת האנטי-וירוס שלו, גם המחשבים של קוצב הלב שלי, מכשיר השמיעה שלי ומערכת החיסון הננוטכנולוגית שלי יהיו חשופים לאיומים כאלה. אדם שלא יעדכן יום יום את תוכנת האנטי-וירוס של הרובוטים הזעירים שבגופו, עלול לגלות שהרובוטים הללו התחילו להשתולל בתוך עורקיו, או שהאקר איראני שולט בהם" (ההיסטוריה של המחר, עמ' 362—363).
    אם כך, הרי לנו פן ניאו-דתי נוסף בטכנולוציה, והוא ה'קתוליות' שתתבטא בהכפפתו התפעולית של האדם ל'דת המידע': שטרי-המחילה (האינדולגנציות נגדן יצא מרטין לותר) יוחלפו בתשלום דמי אנטי-וירוס. קתוליות נוספת מבקשת להשתלט כעת על בתי הספר, שבהם מוחלפים המורים האנושיים (כמו גם המגע הישיר וההתנסותי עם העולם) בתיווכם של מסכים.

    • תודה רבה נדב.
      אני רואה שמבחינה "תיאולוגית" אין ביננו מחלוקת , אלא ההפך , אני שמח על שהצגת את טענתך בצורה יותר מפורטת , כך שאני שמח להכים איתה ואיתך.

      עם כל זה, עדיין נראה שאנחנו לא רואים עין בעין בתחום הטכנולוגי, שזה כמובן לגיטימי.

      בוודאי , שלא היית מוותר על שימוש במחשב אישי רק בגלל שאתה נאלץ להפעיל "אנטי וירוס", נכון?
      למה שתוותר על הנאנובוטים מאותה הסיבה?

    • ההבחנה ברורה

      בס"ד י' בחשוון ע"ו

      ההבחנה בין היהדות לנצרות ברורה:
      הנצרות (הקתולית) רואה בחיי משפחה עניין של בדיעבד, ודורשת מ'כלי הקודש' שלה פרישות מינית. ביהדות אין דבר כזה. חז"ל אומרים שמי שאין לו אישה אינו אדם (שנאמר: 'זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם'. יבמות סג), והשרוי בלא אישה – שרוי בלא תורה, בלא ברכה ובלא שלום (שם). בן עזאי עצמו הורה שמי שאינו עוסק בפו"ר כאילו ממעט את הדמות, ומה שלא נשא אישה הוא מפני שלא יכול להיפרד מהתורה. אף הרמב"ם רואה בהנהגתו של בן עזאי דבר שבדיעבד: 'מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אישה – אין בידו עוון, והוא שלא יהי יצרו מתגבר עליו'. אברהם אבינו נשתבח ע"י בוראו: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…' (בראשית יח,יט), ובעקבותיו הלכו אבות ונביאים, חכמים צדיקים וחסידים שבכל הדורות, שעבודת ה' שלהם התחילה בביתם, ומשם המשיכו טוב וחסד לקהילתם, לעמם ולעולם כולו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. I wonder what would kurtzweil think about that,as well as boyarin.it seems to me that the main thesis about "technolution" could very well be presented without this interreligious issue.

  6. יהונתן - המסביר לצרחן

    בס"ד

    נדב כמו נדב! ברור ומחכים. נראה לי שלו הייתי חושב שהתחזיות הקטסטרופאליות הללו תתגשמנה, הייתי מפטיר כדברי הגמרא: ייתי ולא אחמיניה. (בגמרא זה נאמר על ביאת המשיח אשר תוקדם לה תקופה רווית צרות, ע"כ אמר אחד האמוראים: שיבוא המשיח אך תקותי שלא אחיה בתקופה הקשה הזו)
    אך נדב כמו נדב היה ונשאר נאיבי. מניעי גלגלי המהפכות למיניהן, ובתוכן המהפכה הטכנולוגית/דיגיטלית, הינם אנשים אשר מלבד אינטרס אישי צר אינם דואגים את דאגת החיים והעולם. (נכון שלפעמים אינטרס הפרסום (כמשל) מוביל אותם לפתח דברים תועלתיים, אך לא זו חשיבת וכוונת חייהם)

    שא ברכה והצלחה בכל אשר תפנה

  7. יהונתן, לא הייתי מזלזל במניעיהם של קברניטי הטכנולוגיה. אדרבה, עמדתו של קורצווייל נראית משיחית ממש: רעיון 'ששת העידנים', 'הרוויית היקום בתבונתנו', או רעיון ה'שחרור' הסופי מהביולוגיה. דוקא בגלל העמדה המשיחית הזו ראוי לשים לב היטב ליומרות הנגזרות מהטכנולוציה, שרק מתיימרות להשען על שיח רציונלי או תועלתני. ראה למשל את המחקר של ה-OECD שהראה כעת שריבוי המסכים בבתי הספר דוקא פוגע באיכות הלמידה.

  8. משה ואמונת הייחוד

    העלית ביקורת יפה, אבל אני מצטער לאכזב אותך: הקרב אבוד. לא רק כי חלק ממדינות המזרח הרחוק לא שמות על ועדות הלסינקי, אלא כי אותו 'עם ישראל' מועסק בהמוניו בחברות מערביות שמקדמות טכנולוציה. אל תבנה על עם ישראל – אמונת הייחוד זה טוב כנראה בעיקר לקריאת התורה בביתהכנסת. אבל אפשר בהחלט לשקול ברצינות לצרף את הדברים שלך לרשימת ההספדים על 'מות האדם'.

    • בס"ד ט' בחשון ע"ה

      ל'משה ואמונת הייחוד' –

      להזכירך, בימי משה היתה אמונת הייחוד נחלתו של 'המעט מכל העמים'. כל העולם התרבותי עבד אלילים. אפילו עם ישראל הגיע לימים בהם נותרו רק 7500 ברכיים שלא כרעו לבעל. אלו היית שם, היית אומר: 'קרב אבוד'.

      למרבה הפלא, עברו יותר מאלף שנה ומרבית העולם התרבותי אימץ – לפחות חלקית – את 'אמונת הייחוד', את התנ"ך של משה ותלמידיו הנביאים, את הרעיון של 'חביב אדם שנברא בצלם', את הרעיון של יום מנוחה.שבועי וכו' וכו'.

      התפתחות מוסרית ותרבותית של האנושות צומחת בתהליכים ארוכי-טווח, רצופים נסיון וטעייה, עליות ונפילות. אך כשמתכלים בפרספקטיבה של אלפי שנים רואים התקדמות. והמילה האחרונה עוד לא נאמרה.

      יש באדם התרוצצות מתמדת.מחד, /יצר לב האדם רע מנעוריו', ומאידך מוטבעת בנפש האדם שאיפה לאמת ולטוב. הסיפוק שיש לאדם במעשים טובים והחרטה והבושה שלו על מעשים לא-טובים – הם כוח מניע חזק מאד. דרך הרע מאכלת את עצמה, מביאה לכשלון ותיסכול, בעוד עשיית הטוב מביאה לאדם שלום בנפשו ושלום עם זולתו, ומשום כך, בסופו של יום 'קושטא קאי – שקרא לא קאי'.

      ההתמודדות הקשה עם מגמות של קלקול, אסור שתלווה בייאוש ורפיון. כנגד להט לקלקל – נפעל בלהט ובמרץ לתקן ולשפר, אותו תהליך שהפך את העולם ל'כפר גלובלי', ומאפשר לכוחות הרע להפיץ את מרכולתם 'מקצה השמים עד קצה השמים' – מאפשר באותה מידה גם לכוחות הטוב להגיע לכל רחבי העולם. ובטוחים אנו ש'מידה טובה מרובה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      כדאי להזכיר מה שאמר רבי מאיר שפירא מלובלין (שיום פקודתו חל השבוע). הוא העלה כבר בילדותו את החלום לאחד את כל יראי ה' בלימוד דף גמרא יומי. אחותו הגדולה צחקה על חלום הילדות ה'מגלומני' הזה. אחרי כמה עשרות שנים היה החלום למציאות, ורבי מאיר אמר לאחותו: 'רואה את? לעולם אל תזלזלי בחלום של ילד'. על בעלי החלומות העולם עומד!

    • תיקון וציון מקור

      לגבי הסיפור על רבי מאיר שפירא (בפיסקה האחרונה). הדברים לא אירעו עם אחותו הגדולה, אלא עם בתו של רבה של שאץ, רבי שלום מושקוביץ, שמפיו למד רבי מאיר שפירא תורה בילדותו ובנעוריו. הדברים מובאים בשיחתו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי, 'מדוע בכתה אמו של מחולל הדף היומי', באתר 'דרשו'

  1. פינגבק: 'שדרוג האדם' כבעיה יהודית ואנושית | לשון אחרת

  2. פינגבק: בדרך לחיסול האדם | לשון אחרת

  3. פינגבק: בלי אנושיות אין חינוך | לשון אחרת

  4. פינגבק: הכותל הקרטזיאני, או: "יהודי לא מגרש יהודי" מהעולם הזה באמצעות קסדות 'הסתר-פנים' | לשון אחרת

  5. פינגבק: הכותל הקרטזיאני, או: "יהודי לא מגרש יהודי" מהעולם הזה באמצעות קסדות הסתר-פנים | לשון אחרת

  6. פינגבק: הכותל הקרטזיאני | לשון אחרת

  7. פינגבק: השואה הבאה, או: מה שכח ח"כ איוב קרא לספר לכם על נשקים אוטונומיים? | לשון אחרת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: